מאת אריאל דוד
סוגיה ייחודית מופיעה בגמרא במסכת קידושין (ל ע"א):
לפיכך נקראו ראשונים 'סופרים', שהיו סופרים כל האותיות שבתורה, שהיו אומרים: וא"ו ד"גחון" חציין של אותיות של ספר תורה, "דרש דרש" חציין של תיבות, "והתגלח" של פסוקים. "יכרסמנה חזיר מיער" - עי"ן דיער חציין של תהלים, "והוא רחום יכפר עון" חציו דפסוקים.
בעי רב יוסף: וא"ו דגחון, מהאי גיסא או מהאי גיסא? אמר ליה: ניתי ספר תורה ואימנינהו, מי לא אמר רבה בר בר חנה "לא זזו משם עד שהביאו ספר תורה ומנאום"? אמר ליה: אינהו בקיאי בחסירות ויתרות, אנן לא בקיאינן (והתורה שלנו לא כתובה במדוייק לפי החסירות ויתירות) [אותו רב יוסף אומר במנחות שס"ת שחסרה בו אות אחת פסול].
בעי רב יוסף: והתגלח, מהאי גיסא או מהאי גיסא? אמר ליה אביי: פסוקי מיהא ליתו?! לימנויי! בפסוקי נמי לא בקיאינן, דכי אתא רב אחא בר אדא אמר: במערבא פסקי ליה להאי קרא לתלתא פסוקי: "ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן" (שמות יט, ט) [האם נוסח הפסוקים מוסכם ורק הדיון כיצד לחלק אותם, או שיכולים להיות הבדלים בנוסחים?].
תנו רבנן: חמשת אלפים ושמונה מאות ושמונים ושמונה פסוקים הוו פסוקי ספר תורה, יתר עליו תהלים שמונה, חסר ממנו דברי הימים שמונה.
הגמרא מביאה שהחכמים הראשונים היו מכונים 'סופרים'[1], לפי שספרו את כל האותיות שבתורה, והיא מביאה דוגמאות לספירתם:
1. האות וא"ו במילה גחון (ויקרא יא מב[2]) היא חצי התורה כאשר סופרים את אותיותיה.
2. המילים "דרש דרש" (ויקרא י טז[3]) הן חצי התורה כאשר סופרים את מספר המילים.
3. הפסוק המתחיל במילה "והתגלח" (ויקרא יג לג[4]) הוא חצי התורה כאשר סופרים את מספר הפסוקים.
4. האות עי"ן במילה יער (תהילים פ יד[5]) היא חציו של ספר תהילים כאשר סופרים את אותיותיו.
5. הפסוק "והוא רחום" (תהילים עח לח[6]) הוא חציו של ספר תהילים כאשר סופרים את מספר פסוקיו.
לאחר מכן שואל רב יוסף האם כשכתוב 'חצי', הכוונה לסוף החצי הראשון או לתחילת החצי השני[7]. רב יוסף נענה בהצעה שיוציאו ספר תורה ויבדקו, והוא משיב שאנו לא בקיאים בדיוק של כתיבת האותיות והפסוקים[8].
לאחר מכן מובאת ברייתא שסגנונה דומה לחישובי הסופרים: מספר פסוקי התורה הוא 5,888, מספר הפסוקים בתהילים גדול ממנו ב-8 ומספר פסוקי דברי הימים קטן ממנו ב-8.
רמת הדיוק הגבוהה בה צריכים לעמוד ספרי התורה, הנושאים את דבר ה', היא גבוהה מאוד, כמתבקש. דוגמא לחשיבות הגדולה ניתן לראות בהלכה הבאה: "מגיהי ספרים שבירושלים היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה" (כתובות קו ע"א). תרומת הלשכה כוללת כסף של 'הקדש' שנאסף בבית המקדש, ואשר משמש בעיקרו לצרכי המקדש ובמקרים חריגים גם לצרכי ציבור מוגדרים, כל שימוש אחר בו הוא לא רק גזל אלא גם מעילה בקודש. אחד הצרכים החריגים שקבעו חכמים הוא הגהת ספרי הקודש. בתקופת בית המקדש השני ישבו מומחים בירושלים והגיהו ספרים בחינם לכל דורש, כאשר את שכרם היו נוטלים מתרומת הלשכה. לאור זאת, כמו גם העובדה שכל יהודי מצווה לכתוב לעצמו ספר תורה, לשמוע את קריאת התורה לעתים תכופות וגם לעבור בעצמו על הפרשה 'שנים מקרא ואחד תרגום', היינו מצפים שהמסורת על נוסח הספרים תהיה ברורה.
ברם, ספירה פשוטה תגלה לנו, לכאורה, שהחישובים שבגמרא כולם לא נכונים!
1. בתורה יש 304,805 אותיות, ואם כן, האות האמצעית התורה היא האות אל"ף במילה "הוא" (ויקרא ח כח[9]), ולא וא"ו דגחון שנמצאת 4,830 אותיות אחריה (והמספר אינו זוגי, כך שאי אפשר לשאול האם אות מסויימת אמצעית מהאי גיסא או מהאי גיסא).[10] ואף אם נאמר שאין אנו בקיאים בחסרות ויתירות, מוזר לומר שכל כך הרבה יתירות הצטברו (על ידי טעויות) דווקא במחצית הראשונה של הספר, וכל כך הרבה חסרות דווקא במחציתו השניה, עד שנקודת האמצע זזה ב4,830 אותיות!
2. בתורה יש 79,977 מילים, ואם כן, המילה האמצעית בתורה היא "יסוד" (ויקרא ח טו[11]), ולא "דרש דרש" שנמצאות 933 מילים אחריה.[12]
3. בתורה יש 5,845 פסוקים, ואם כן, הפסוק האמצעי בתורה הוא "וַיָּשֶׂם עָלָיו אֶת הַחֹשֶׁן וַיִּתֵּן אֶל הַחֹשֶׁן אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים" (ויקרא ח ח), ולא הפסוק של "ויתגלח" שנמצא 160 פסוקים אחריו (והמספר אינו זוגי, כך שאי אפשר לשאול האם פסוק מסויים אמצעי מהאי גיסא או מהאי גיסא)[13]. כמו כן, לפי הברייתא מספר פסוקי התורה הוא 5,888, 43 פסוקים יותר מהמופיע בספרים שלפנינו.
4. בתהילים יש 78,885 אותיות, ואם כן, העי"ן של "מיער" אינה באמצע הספר אלא 3,803 אותיות אחריו[14].
5. בתהילים יש 2,528 פסוקים, ואם כן, תחילת החצי השני הוא בפסוק "וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ" (עח לו), ולא "והוא רחום" שנמצא שני פסוקים אחריו[15]. כמו כן, מספר הפסוקים לפי הברייתא הוא 5,896, יותר מפי שניים ממספר הפסוקים שלפנינו (הפער כל כך גדול, שגם אם נאמר שבעבר היתה חלוקה אחרת של הפסוקים, נצטרך לשם כך לחלק כל פסוק לצמדי מילים קצרצרים, דבר שלכאורה הוא מופרך).
6. לפי הברייתא מספר הפסוקים של דברי הימים הוא 5,880, ואילו מספר הפסוקים שלפנינו הוא 1,656 בלבד, כלומר מספר שקטן ב-4,224 ממספר הפסוקים שאמור להיות לפי הרשום בברייתא[16].
7. גם אם נאמר שאנו לא בקיאים בחסרות ויתרות, אין זה תירוץ אלא קושיה מיניה וביה: מחד, רב יוסף אמר זאת רק לגבי מספר האותיות (כתיב מלא וחסר) ומספר הפסוקים (אופן החלוקה למשפטים) ולא לגבי מספר המילים שבה. מאידך, אם נאמר זאת גם על מילים, הדבר מערער את כל המסורת שלנו על נוסח התורה ועל התוכן שלה. אם חסרות מאות מילים בתורה, אין לנו יכולת לדעת את התוכן שלה - אולי למשל בפסוק "זכור את יום השבת לקדשו" חסרות המילים 'בזמן שהיובל נוהג בלבד'?! בנוסף, הדיוק בהעתקת ספרי התורה בכל הדורות הוא דבר פלא שאין דומה לו. למרות שהעם היהודי הופץ בכל קצווי תבל, ספרי התורה זהים זה לזה ואין ביניהם אלא הבדלים ספורים שידועים ומפורסמים מקדמת דנא. על כל חסר ויתר נשפכו נהרות של דיו ועסקו בהם גדולי החכמים, ופתאום נעלמה כמות עצומה של מילים ואותיות מספרי התורה שלנו ללא שום תיעוד ודיון?! דבר זה הינו רחוק מאוד. [17].
קושיות אלו נשאלו עוד מימי רב האי גאון (אוצר הגאונים, קידושין שם), ולמרות שבמשך השנים ניסו לתת למימרות אלו פשר והסבר, כל התירוצים הוכחו כלא נכונים או שהם נראים קלושים.
לכאורה, במצב כזה, עולות על הדעת שתי אפשרויות: אפשרות ראשונה היא להמשיך להחזיק במסורת על ספרי התורה שלנו, להכריז על דברי הגמרא כשיבוש ולכן למחוק או לתקן אותה. אפשרות שניה היא להמשיך ולהחזיק במסורת שמסרה לנו הגמרא, להכריז על ספרי התורה שלנו כמלאי שיבושים ולנסות לתקנם על פי הגמרא.
ברם, כפי שניתן לראות, ספרי התורה לא שונו והסוגיה המשיכה להיכתב בכל אחד מכתבי היד של התלמוד ולהידפס בכל אחד מדפוסיו.
דוגמא זו יכולה להמחיש לנו את היחס הראוי למסורת, שלא לקצץ אותה ולא 'לתקן' כל עוד לא ברור לנו בוודאות, וגם כאשר הטעות מאוד מסתברת, עדיף להשאר בשאלה. כפי שנראה להלן, לאחר יותר מאלף שנים בהם למדו את הסוגיה בלי להבינה, נתגלה ההסבר הפשוט והמדהים שלה, בבחינת "מקום הניחו לנו אבותינו להתגדר בו" (חולין ו ע"ב-ז ע"א).
הנחת יסוד שצריך לדעת כשקוראים את המימרות בסוגיה, היא שמדובר במימרות של מסרנים, חכמי המסורה שהעבירו מדור לדור את נוסח התנ"ך. כפי שזר אשר יקלע לשיחה בין רופאים, חיילים, מתכנתים או מדענים, לא יבין את תוכן דברים משום שיש להם 'שפה מקצועית' בהם הם משתמשים, רוויית מונחים וקודים מוסכמים - כך אנו, אם נקלע לסוגיה זו בלי להבין את הקודים בהם משתמשים המסרנים, לא נבין את כוונתם[18]:
1. וא"ו דגחון אינו חצי מכל האותיות שבספר התורה, אלא האמצע של האותיות שכתובות בספרי התורה באופן שונה מהרגיל.[19]
לפי המסורת המקובלת והנפוצה, יש בתורה 16 אותיות קטנות וגדולות מהרגיל, ועוד אות אחת קטועה. אם נחשיב רק את האותיות השונות בגודלן, יוצא שוא"ו דגחון הוא בתחילת החצי השני, ואם נחשיב גם את האות הקטועה, הוא"ו דגחון הוא האמצע בדיוק. מסורת נוספת על אותיות משונות מובאת במחזור ויטרי (מהדורת הורוויץ ח"ב עמ' 683-684) בשם רבנו יוסף טוב-עלם, לפיה יש 32 אותיות גדולות וקטנות, ולפי מסורת זו וא"ו דגחון הוא הוא בסוף החצי הראשון. כך שלפי שני המסורות הוא"ו דגחון היא באמצע.
ויתירה מזו, יתכן ששאלתו של רב יוסף האם הוא"ו דגחון נמצאת באמצע מהאי גיסא או מהאי גיסא, כוונתה האם נכונה המסורת הנפוצה (לפיה גחון הוא בחצי הראשון) או המסורת של רבנו יוסף טוב-עלם (לפיה גחון בחצי השני), ולהצעה לספור הוא משיב ש"אנן לא בקיאינן בחסרות ויתרות"[20].
2. "דרש דרש" אינו לא אמצע התורה במילים, אלא האמצע של התיבות הכפולות (טרף טרף, נח נח וכו'). ישנם 89 צמדי מילים כאלו ו"דרש דרש" הוא ה-45 ברשימה, בדיוק באמצע, "דרש מכאן ודרש מכאן"[21].
3. העי"ן של "מיער" אינה אמצע ספר תהילים באותיות, עי"ן זו תלויה באמצע השורה והיא אמצע האותיות המשונות בתהילים[22]. ישנן שתי מסורות על האותיות המשונות בתהילים, לפי המקובל 5 ולפי רבנו יוסף טוב-עלם 7, ובשתיהן עי"ן דיער (שתלויה באמצע השורה) היא האמצעית. ומובן מדוע לא שאל רב יוסף מאיזה צד נמצאת העי"ן, שכן כאן המספר לא זוגי והעי"ן בדיוק באמצע.
4. הפסוק של "והתגלח" אינו אמצע פסוקי התורה, הוא אמצע הפסוקים של האותיות הגדולות.[23] לפי המסורת המקובלת יש 9 פסוקים כאלו ולפי רבנו יוסף טוב-עלם ישנם 23, ולפי שתי הנוסחאות "והתגלח" הינו הפסוק האמצעי.
5. הפסוק של "והוא רחום" אינו אמצע פסוקי ספר תהילים, אלא שני פסוקים אחרי האמצע. מחד, בניגוד למניינן האחרים בגמרא, כאן אפשר להבין את התירוץ של "לא בקיאינן בחסרות ויתרות", ולומר ש"והוא רחום" הוא אכן הפסוק האמצעי ובמשך השנים התבלבלו פעמיים בין "אתנחתא" ל"סוף פסוק"[24]. מאידך, בניגוד לכל המניינים הקודמים, כאן אין לנו הסבר על ידי תופעות ייחודיות במקרא (אותיות משונות ותיבות כפולות), ויש מקום לחשוב שכל ההסברים בסוגיה יהיו מאותו סגנון (אם כי מניה של פסוקים היא פחות מסובכת, שלא כמו מניית אותיות ומילים, ושם פחות נצרך 'קוד מסרני'), כך שנשאר פה קושי מסויים.[25] בנוסף, צריך להתייחס למנין השונה של פסוקי תהילים שהובא בברייתא, וזאת נעשה בסעיף הבא.
6. כפי שראינו, מניין הפסוקים בתורה ובתהילים ובדברי הימים אינו כמו בברייתא. ובנוסף, מדוע הברייתא השוותה בין התורה לבין תהילים ודברי הימים, ולא בין ספרים אחרים? גם כאן התשובה היא שהסופרים לא באו למנות את מספר האותיות של שלושת הספרים, אלא דבר אחר. קיימים יותר פסוקי-תורה ממספר הפסוקים שמופיעים לפנינו בחומש, וכוונתנו למקומות בשאר כתבי הקודש בהם מצוטטים דברי התורה. ישנם 8 מקומות כאלו בתהילים ו-35 בדברי הימים. וכך כוונת הברייתא:
חמשת אלפים שמונה מאות שמונים ושמונה הוו פסוקי ספר תורה (כולל פסוקי התורה שמצוטטים בתהילים ובדברי הימים). יתר עליו (על המספר האמיתי של פסוקי החומש) תהילים שמונה, חסר ממנו (מן ההפרש) דברי הימים שמונה (כלומר שלושים וחמש)[26].
אנו כמובן לא היינו מתנסחים כך, בצורה מסורבלת, אלא בניסוח פשוט הרבה יותר. אולם ברייתא זו היא ברייתא של אנשי המסורה המנוסחת למענם ובשפתם. מספר פסוקי החומש האמיתי הוא מספר שידוע לכל מסוראי מתחיל (5845), למרות שרוב האנשים לא יודעים אותו או לכל הפחות לא זוכרים אותו, כמו שכל פיזיקאי מתחיל יודע את האפס המוחלט (273.15- מעלות צלזיוס) בעוד ששאר האוכלוסיה לא תדע לדקלם אותו. כל מסוראי שרואה את המספר שרשום בברייתא לא נופל בטעות שלנו וחושב שזה המספר האמיתי של פסוקי התורה, שכן המספר האמיתי ידוע לו. לכן הברייתא אינה מטעה, ולהיפך, הניסוח המיוחד שלה מיקל על הזיכרון. לא כתוב בברייתא 'חמשת אלפים שמונה מאות ארבעים וחמש הוו פסוקי התורה, יתר עליו תהילים חמש ויתר עליו דברי הימים שלושים וחמש", מפני שקשה לזכור זאת. לעומת זאת, כאשר מחברים את פסוקי התורה לפסוקים שמצוטטים בנ"ך מתקבל המספר 5,888, מספר יפה וקל לזכירה (כמו מספר של אנשים עם קשרים בחברת הטלפון...). וכן בהמשך, המשפט "יתר עליו תהלים שמונה חסר ממנו דברי הימים שמונה" דורש אמנם חישוב (לאחר שמורידים מהסך הכולל 8 נשאר הפרש של 35), אך הוא משפט יפה וקליט: 5888... 8... 8. זהו סודה של הברייתא[27].
מטרת כל הקודים האלו היא לתת כלים להעברת המסורת באופן מדוייק (כחלק מסדרת כלים של חכמי המסורה). זו שיטה נוחה הרבה יותר ליישום, שלא דורשת מהסופר או הבודק את ספירת כל המילים, על מנת לבדוק, ולו מדגמית, את הספר המונח לפניו. ספירה מלאה של אלפי הפסוקים, עשרות אלפי המילים ומאות אלפי האותיות - לא רק שהיא קשה ומפרכת, היא גם מועדת לטעות בסבירות כמעט וודאית (וכפי שכותב שורות אלו חווה בעת כתיבת המאמר, הסיכוי לטעות קיים גם בעידן המחשב), ולכן עדיפה סדרת בדיקות מדגמיות.
כפי שהזכרנו לעיל, סוגיה זו יכולה ללמד אותנו כיצד יש להתייחס למסורת, בצורה מכבדת ואחראית, גם כאשר מן הזווית שלנו הדברים נראים אחרת.
לפי המסורה הנפוצה:
לפי רבנו יוסף טוב-עלם:
אליבא דשתי השיטות וא"ו דגחון חוצה את מנין האותיות המשונות בתורה: לפי השיטה הראשונה בתחילת החצי השני, ולפי השיטה השניה בסוף החצי הראשון.
ישנם 89 צמדים כאלו ו'דרש דרש' הוא האמצעי.
שני צמדים נוספים הם "לֶךְ לְךָ" (בראשית יב א) ו"שָׁם שָׂם" (שמות טו כה), אולם הם לא שייכים לרשימה זו, כיוון שהם כפולים רק באותיותיהם אך הן מילים שונות משרשים שונים.
לפי המסורה הנפוצה:
לפי רבנו יוסף טוב עלם:
לפי שתי המסורות "והתגלח" הוא הפסוק האמצעי.
לפי המסורה הנפוצה יש 5 אותיות משונות ולפי רבנו יוסף טוב עלם מתוספות עוד 2 אותיות [מסומנות כאן בסוגריים מרובעים]
ניתן לראות שלפי כל המסורות העי"ן של 'מיער' היא האמצעית.
פסוקי התורה שבתהילים:
פסוקי התורה שבדברי הימים:
בְּנֵי יֶפֶת גֹּמֶר וּמָגוֹג וּמָדַי וְיָוָן וְתֻבָל וּמֶשֶׁךְ וְתִירָס - בראשית י ב, דברי הימים א' א ה.
וּבְנֵי גֹּמֶר אַשְׁכֲּנַז וְרִיפַת וְתֹגַרְמָה - בראשית י ג, דברי הימים א' א ו.
וּבְנֵי יָוָן אֱלִישָׁה - בראשית י ד, דברי הימים א' א ז.
וּבְנֵי כוּשׁ סְבָא וַחֲוִילָה וְסַבְתָּה וְרַעְמָה וְסַבְתְּכָא וּבְנֵי רַעְמָה שְׁבָא וּדְדָן - בראשית י ז, דברי הימים א' א ט.
וְכוּשׁ יָלַד אֶת נִמְרֹד הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ - בראשית י ח, דברי הימים א' א י.
הציטוטים שלפניכם הם של שלוש מילים לכל הפחות, שכן גודלו המינימלי של פסוק בתנ"ך.
ישנם פסוקי-תורה גם בספרים אחרים, ולא רק בתהילים ודברי הימים. למשל, הפסוק "אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד" (במדבר יד יח) מופיע לא רק בתהילים (קג ח) אלא גם בספר יונה (ד ב),. והפסוק "בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה" (דברים כו ח) מופיע לא רק בתהלים (קלו יב) אלא גם בספר יחזקאל (כ לג). אך זו אינה קושיה, שכן הברייתא התייחסה דווקא לתהילים ודברי הימים בגלל ההשוואה המספרית (5888-8+8).
נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "מספר האותיות בתורה" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).
[1] דברי הימים א ב, נה, עזרא ז, יא; ועוד.
[2] "כֹּל הוֹלֵךְ עַל גָּחוֹן וְכֹל הוֹלֵךְ עַל אַרְבַּע עַד כָּל מַרְבֵּה רַגְלַיִם לְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ לֹא תֹאכְלוּם כִּי שֶׁקֶץ הֵם".
[3] "וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר".
[4] "וְהִתְגַּלָּח וְאֶת הַנֶּתֶק לֹא יְגַלֵּחַ וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּתֶק שִׁבְעַת יָמִים שֵׁנִית".
[5] "יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר וְזִיז שָׂדַי יִרְעֶנָּה".
[6] "וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְלֹא יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ".
[7] משאלתו ניכר שברור לרב יוסף שמספר האותיות והפסוקים זוגי, ורק נותר לברר באיזה חצי מדובר. בספר המקנה (שם) כתב כי למד את זוגיות האותיות מהניסוח "חציין", ולא 'אמצען', ואילו זוגיות הפסוקים ידועה מהברייתא שבהמשך הסוגיה. על המילים לא שאל רב יוסף מאיזה צד הן, כיוון שמהניסוח "דרש דרש" משתמע שהראשון מצד אחד והשני מן הצד האחר (וראו ברמ"ה כאן).
[8] המשיב בשאלה הראשונה (שלפי הדפוסים הישנים הוא אביי) אומר "אימנינהו", כלומר אני אמנה, שכן רב יוסף נתעוור במהלך חייו (קידושין לא ע"א ועוד) ולא היה יכול למנות את האותיות בעצמו (וגם אילו ידע למנות לפני שנתעוור, במהלך חייו הוא נחלה ונעקר תלמודו, ראו נדרים מא ע"א).
[9] "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֹתָם מֵעַל כַּפֵּיהֶם וַיַּקְטֵר הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֹלָה מִלֻּאִים הֵם לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה הוּא לַה'".
[10] את מנין האותיות והאמצע ספרתי בעזרת מחשב, על ידי הכנסת טקסט של התורה (נוסח אשכנזי וספרדי) בלי רווחים בין המילים לתוכנת word. מנין זה של האותיות הוא גם המנין המקובל, כמופיע במשנת אברהם על הלכות סת"ם, בפתיחה עמ' יא; ואישר מנין זה הרב יעקב שור בספירה שעשה, משנת רבי עקב פ"ד אות ג (אמנם לגבי אמצע התורה צויינה שם הוא"ו של המילה "הוא", כנראה בעקבות טעות של דילוג על אות אחת).
(בספרי התורה התימניים ישנן 304,801 אותיות (6 אותיות חסרות: בראשית ד, יג; שם ז, יא; שמות כה, לא; שם כח, כו; במדבר א, יז; שם כב, ה; ו2 אותיות יתירות: בראשית ט, כט ובמדבר י, י). במסגרת זו לא נעסוק בהבדל שבין הספרים השונים שהיו בעם ישראל ובשאלת ההכרעה ביניהם).
[11] "וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּתֵּן עַל קַרְכנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב בְּאֶצְבָּעוֹ וַיְחַטֵּא אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת הַדָּם יָצַק אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ וַיְקַדְּשֵׁהוּ לְכַפֵּר עָלָיו".
[12] את מנין המילים והאמצע ספרתי בעזרת מחשב, על ידי הכנסת טקסט של התורה עם רווחים בין המילים לתוכנת word.
[13] את מנין הפסוקים והאמצע ביצעתי ביד ובמחשב, וכן בדקדוק הטעמים לבן אשר. יש שכתבו שהמספר הוא 5,846, אולם יצא להם כך מפני שספרו את מספר הפסוקים במעשה ראובן (בפרשת וישלח) בטעם עליון ולא בטעם תחתון.
[14] את מנין המילים והאמצע ספר ידידי ישראל שר-שלום אברהמי בעזרת מחשב, על פי השיטה שהובאה לעיל.
[15] את מנין הפסוקים והאמצע ביצעתי ביד ובמחשב, וכן כתב הרב זילבר, בשונה מכמה מחברים שכתבו שמספר הפסוקים הוא 2,527 ו"ויפתוהו" הוא האמצע.
[16] כך כתבו הרב קורמן; יהושע ליברמן, אלמנך התנ"ך, תל אביב תשנ"ה, עמ' 238-241; הרב פסח פינפער, מסורת התורה והנביאים, עמ' 75. לא חישבתי זאת בעצמי.
[17] אם נתבונן בכל הנתונים נראה שעולה קושי נוסף. לפי הנתונים שבספרים שבידינו, אמצע האותיות והמילים והפסוקים קרובים למדי זה לזה - כולם בפרק ח של ספר ויקרא, בפרשת צו, כאשר המרחק הוא לכל היותר 14 פסוקים. כך גם מסתבר, אם נצא מתוך הנחה שאין בחצי אחד של התורה פסוקים ארוכים יותר מבחצי השני בכמות קיצונית. לעומת זאת, לפי הנתונים הכתובים בגמרא, נקודות האמצע השונות רחוקות אחת מהשניה: אמצע המילים הוא בפרשת שמיני (י טז) ואמצע הפסוקים נמצא בחציו השני של פרשת תזריע (יג לג), במרחק של 93 פסוקים. זו אינה בהכרח קושיה, אולם היא מצטרפת על גבי הקושיות האחרות.
[18] אפשר להתווכח עם פירוש זה או אחר, אבל הסעיפים השונים של התירוץ מסייעים אחד לשני, שכן חוזר בהן העיקרון של 'קוד מסרני'.
[19] האריכו בזה הרב יצחק זילבר במאמרו החלוצי (מוריה רנג-רנד, שנה כב, גליון א-ב, ובמהדורה מעודכנת בתולדות ישורון), והרב אברהם קורמן בספרו התורה וכתבה (פרק כג, שהוא מהדורה מעודכנת של מאמריו משמעתין 24-25 ו43].
[20] אם כן, דברי רב יוסף ש"אנן לא בקיאינן בחסרות ויתירות", אינם מוסבים על חסר ויתר בנוסח אלא על חסר ויתר בגודל, שינוי שאכן אינו פוסל ספר תורה (בכמה מקומות משתמשים חז"ל בביטויים חסר ויתר למשמעות של קצר וארוך [אונקלוס ויקרא כב כג, פסחים סה ע"א, מגילה יט ע"א ועוד]). לפי זה נבין גמרא נוספת. רב יוסף עצמו הורה כי ספר תורה שטעו בו בחסרות ויתרות פסול (מנחות כט ע"ב), ולפי הפירוש שחשבנו בתחילת הדברים, אם איננו בקיאים, אין לנו סמך שנוכל לפסול על פיו ספרי תורה. לחילופין, נוכל לומר שהספק של רב יוסף היה בחסרות ויתירות כפשוטן, וכוונתו לאותיות המשונות, שאיננו בקיאים במספרן המדוייק.
עוד נעיר כי דברי מסכת סופרים (ט,ב): "וי"ו דגחון צריך להיות זקוף, שהיא חצי אותיות של תורה", אין כוונתם שהוא"ו גדולה מפני שהיא האות האמצעית מכל אותיות ספר התורה, וגם לא מפני שהיא האות האמצעית באותיות במשונות (שכן זהו טיעון מעגלי). אלא, מלבד שהוא"ו דגחון גדולה, היא גם אות תלויה (כתובה קצת מעל השורה), והסיבה לכך היא שהיא אמצע אותיות התורה.
[21] המקור הראשון להסבר זה מצוי אצל רבי פנחס זלמן סג"ל איש הורוויץ, אהבת תורה (קראקא תרס"ה), ח"א דף ד ע"א וח"ב דף יג ע"ב [ולא אור תורה, קראקא תרע"ג, כפי שציינו כמה מחברים]. הסבר זה פותח אצל הרב זילבר והרב קורמן.
[22] גם הסבר זה מופיע אצל הרב זילבר.
[23] כך ביאר הרב זילבר.
[24] הרב זילבר כותב שהסופרים סטו מן החצי המקורי בכוונה: לא נאה לתת סימן ע"י הפסוק האמצעי האמיתי כיוון שהוא עוסק בגנותם של ישראל: "ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו" (עח לו), וגם הפסוק שלאחריו אינו מתאים: "וליבם לא נכון עימו ולא נאמנו בבריתו" (שם לז), ולכן בחרו בפסוק שלאחריו: "והוא רחום יכפר עון ולא ישחית והרבה להשיב אפו ולא יעיר כל חמתו" (שם לח). הסבר זה יתכן, וכפי שלעיתים עושה הגמרא (למשל כשהיא אומרת גנאי על "שונאיהם של ישראל" בעת שכוונתה על ישראל עצמם), אך יש בו דוחק.
[25] שנים רבות חיכינו לפירוש שאר חלקי הסוגיה, ואולי בעתיד יגלה ה' ביאור טוב יותר גם לקטע זה.
[26] הסבר זה הוא לראשונה אצל ר' יהודה אידל הלוי עפשטיין (תלמיד ר' חיים מוולוז'ין), בספרו קנמן בשם, שראה זאת בספר ישן נושן ושמו כתר תורה (הכוונה לספר מעשה תורה לרבי שלמה זלמן פשטן, וילנא תקצ"ט). ההסבר מובא כאן על פי תיקונים של הרב קורמן וביאור ששמעתי מהרב מנשה וינר.
[27] תירוץ שונה כתב הרב אליהו בלר (אור ישראל [מאנסי], יט, עמ' קלא ואילך), שהברייתא מחשיבה כפסוק גם טעמים נוספים זולת 'סוף פסוק'. אולם תירוצו קשה מאוד: 1. הקריטריונים לדבריו כיצד לחשב חלוקה של פסוקים היא מסובכת ומומצאת, מעולם לא שמענו שהשתמשו בה ולא ברור מדוע כדאי לעשות זאת. 2. גם לפי החישוב החדש והמסובך, נשאר לנו הפרש של שני פסוקים בין התוצאה שמתקבלת לבין האמור בברייתא. 3. פירוש זה מתרץ רק את סוף הסוגיה ולא את תחילתה.
[28] כאשר מנינו את האותיות המשונות, 'שמע ו'אחד' נמנו כשנים. כעת אנו סופרים את הפסוקים ולכן שניהם נמנים יחד.
[29] ראו הערת הרב קורמן על פסוק זה.