מאת הרב אליסף ליבי
בשנת 1859 הציג צ'רלס דארווין את תאוריית האבולוציה, לפיה כל מגוון החי והצומח, כולל האדם, התפתח בהדרגה מצורות החיים הפשוטות ביותר[1]. מאז התקבלה תאוריית האבולוציה כקונצנזוס מדעי, והיא מאתגרת את תפיסת בריאת העולם המתוארת במקרא ובמסורות הדתיות.
נציג מספר היבטים בהם נטען כי התאוריה מאתגרת את המסורת ונראית כסותרת אותה:
מקור החיים והאדם - במקרא נכתב שאלוהים יצר את בעלי החיים בצורתם הנוכחית מתוך הארץ (בראשית א, כ-כו), ואת האדם הוא יצר "עָפָר מִן הָאֲדָמָה" (בראשית ב, ז). לפי תאוריית האבולוציה בעלי החיים התפתחו מתוך צורות חיים פשוטות ביותר, והאדם התפתח מייצור קדמון הדומה לקוף.[2]
עוד באותו נושא |
הצגנו את הנקודות הפרטניות המובאות כסתירות מקומיות בין התיאור המקראי לתאוריית האבולוציה, אך קיימות לכאורה גם סתירות עקרוניות בין רעיונות שלפעמים שנגזרים מהתאוריה האבולוציונית לבין העקרונות העולים מהמקרא:
הצגנו מספר היבטים בהם נראה שקיימת לכאורה סתירה בין התורה לתאוריה. האתגר שייצרה תאוריית האבולוציה למסורת היהודית הביא להתפתחות של גישות שונות המתמודדות עימה. נראה אותן להלן.
על מנת להתמודד עם הקושיות שהצגנו יש שטענו שהאבולוציה היא תאוריה רעועה שאין בכוחה לערער את אמינות התורה. המחזיקים בגישה זו מצביעים על מספר בעיות בתורת האבולוציה ובשימוש שנעשה בה:
1. תאוריית האבולוציה לא מסוגלת להסביר כיצד נוצר התא הראשון
המדע מציג את תאוריית האבולוציה כהסבר לאופן בו הופיעו כל המינים הקיימים, אולם בהסבר זה חסרה נקודה משמעותית אחת: ההתחלה. התאוריה מדברת על תהליכי הביולוגיה, אך לא על הכימיה שיצרה את הביולוגיה. לדעת אלו הדוחים אותה, המדע מצליח להסביר על ידי תיאורית האבולוציה כיצד תא ביולוגי פשוט הלך והתפתח, אך אינו מסוגל להסביר כיצד נוצר התא הביולוגי הראשון. לדעת אלו, התא הביולוגי הפשוט ביותר הוא כל כך מורכב, שאין להעלות על הדעת כיצד יכול היה להתפתח מאליו [3]. אם אנו זקוקים אפוא לגורם נוסף שיסביר את הופעת התאים הראשונים (כמו מתכנן תבוני), הדבר פוגם בכוח ההסבר של תאוריית האבולוציה.
2. הסתברות
הקביעה שאירוע כמו המפץ הגדול לפני כ-13.8 מליארד שנה יצר ללא יד מכוונת את כל מטוסי הבואינג, מיליארדי הפלאפונים, ואת כל שאר היצורים והתרבויות שאנו רואים, נוגדת את הידוע לנו מהניסיון, שדברים מורכבים אינם נוצרים מאליהם, ואת האינטואיציות הפשוטות ביותר [6][7].
הסיכויים להתפתחות של חיים מורכבים דרך חוקי האבולוציה הם אפסיים, גם אם מדובר בתהליך שלקח מיליארדי שנים. העולם מורכב מאוד, ואפילו תא בודד בגופנו מורכב יותר מהמכשיר דרכו אתה קורא מאמר זה. כמו שאין אדם שמאמין שהמחשב נוצר ללא תכנון, כך אין זה סביר שהתא הראשון, והעולם כולו, נוצרו ללא מתכנן[4][5].
תומכי הגישה הבריאתנית מעלים קושיות נוספות. הם טוענים שבתוך ציר ההתפתחות שהתאוריה משרטטת ישנם מספר "דילוגים" ואי-רציפיות שלא יכולים לעבור רדוקציה ואינם יכולים להתרחש בצורה אקראית, שלא נמצאו מאובנים של יצורים הנמצאים בצורות ביניים בין מין למין, שבחלק מהמקרים נמצאו יצורים מאוד פרימיטיביים בתוך שכבות מאוחרות, ועוד.
אלה הן חלק מהבעיות המרכזיות שתומכי הגישה הבריאתנית מעלים כנגד תאוריית האבולוציה. ניתן לקרוא על טיעונים אלה ואחרים בהרחבה כאן. אם צודקים דבריהם, הרי שתאוריית האבולוציה אינה נכונה, וממילא אינה יכולה לערער את האמונה.
עם זאת, מכיוון שתאוריית האבולוציה נמצאת כרגע בקונצנזוס מדעי נרחב, נראה כי מצד האמת אין ראוי להסתמך על גישות המנסות להפריך אותה. האמונה העמוקה בתורה מן השמים איננה סיבה לאדם לפקפק במחקר המדעי. אין ספק כי גם במחקר יכולות להיות טעויות או הטעיות וחובה עלינו לבחון כל דבר בצורה ביקורתית, בכל זאת באם האבולוציה מבוססת - עלינו לקבל אותה לכתחילה. השאלה המענינת בהקשר זה הינה - האם היא בכלל יכולה לשמש כערעור על האמונה הדתית?
הבעיה שקיימת בטיעון על הסתירה בין התורה לתאוריית האבולוציה נובעת מההנחה המוטעת שהמדע והתורה עוסקים באותם התכנים ובאים לענות על אותן השאלות, ומכיוון שכך אפשר לערוך השוואה בין התאוריה המדעית לתיאור של המקרא. אולם נראה כי הנחה זו אינה נכונה.
המטרות של התורה ושל המדע שונות, ולכן הם מדברים בשפות נפרדות. המדע לעומת התורה בא לתאר את המציאות הפיזית ותפקודה. המדע בא לענות על שאלות כגון "ממה מורכב החומר" ו-"מהם החוקים שפועלים עליו", ולעומת זאת התורה איננה ספר מדע. התורה מדברת בשפת אנוש ומתארת בצורה שמטרתה לחולל תפיסות חינוכיות מהם נגזרים הערכים. לפיכך, התורה יכולה להתאים למספר רב של תפיסות מדעיות.[9] התורה והמדע הם כמו שני מישורים מקבילים, שאינם נפגשים; מכיוון שאין השקה בין התחומים, הם לא יכולים לסתור זה את זה.
אפשר להמשיל את היחס שבין המדע לתורה ליחס שבין הפיזיקה לשירה. שלמה ארצי שר[10]: "השמש נכנסה לים / ורק נחום שם על החוף / שכב לו ולא קם", בעיניים של משורר, שמש הנכנסת לים היא מטפורה נחמדה לשקיעה, ואילו בעיניים של פיזיקאי מדובר בקטסטרופה שתשמיד את כדור הארץ (ולמרבה המזל היא בלתי אפשרית). האם אפוא הפיזיקה "מפריכה" את השיר? ברור שלא. הפיזיקה בוחנת את חוקי המציאות, ואילו השיר מציג בשפה לירית את החוויה של המושרר. מדובר בשפות שונות שעונות על צרכים שונים, ולכן הן לא סותרות. כך גם לגבי סיפור הבריאה – הוא לא בא לספק הסברים מדעיים על מה שאירע בחומר, אלא הוא מסה שמגוללת את העולם הרוחני, ונועדה לחולל עולם ערכי, ולא תיאור מדעי (להרחבה על המסר של פרשת בראשית וחשיבותו לעולם המדעי, עיינו כאן).
לפי עמדה זו, קביעת המדע שהאדם התפתח מאב קדמון דמוי קוף לפני מאות אלפי שנים, וקביעת התורה שאלוהים ברא את האדם מן העפר לפני פחות מששת אלפים שנים, שתיהן נכונות, אלא שהמדע מתאר את העולם הפיזי מבחינה ביולוגית, ואילו התורה מתארת את העולם מבחינה מוסרית וערכית – שהאדם הוא יציר כפיו של אלוהים, ושהוא כולל יסוד חומרי ויסוד רוחני וכן הלאה. גישה זו איננה גישה תיאורתית ומנותקת, גישה זו נלמדת למעשה מן המסורות היהודית המדבר מיום היווצרה על כך שפרשיות הבריאה הינן משלים ולא תיאורים מדעיים של ממש. נראה כי הגישה הנ"ל אף נתמכת בפרשיות הבריאה ממחקר המזרח הקדום.
אכן, נראה כי גישה זו מפריכה את הקושיות שעלולות להתעורר בתורת האובולוציה. עם זאת, היא עדין מעוררת שאלות. למשל: אם העולם הפיזי נברא לפני מיליוני שנים – מדוע מבחינה מוסרית וערכית אנו מתייחסים אליו רק כבן ששת אלפים שנים? כיצד ניתן לגזור תפיסה חינוכית מעולם שאיננו העולם האמיתי?
לעומת זאת, יש שהציעו שיש להקבל הן את האמונה בתורה והן את ממצאי המדע. לדעת אלו, כל אחד מהתחומים מאומת ומשכנע ולכן עלינו לאמץ את שניהם, למרות שקיימת סתירה ביניהם. נסביר את העיקרון שעומד בתשתית הגישה.
האדם שואף להבין את המציאות הרוחנית והחומרית, אולם הבעיה המרכזית שניצבת בפנינו היא שהמציאות עמוקה ומורכבת, ויש בה רבדים ששכלנו האנושי מתקשה לקלוט. על אף מאמצינו, תמיד ישאר פער בין מה שאנחנו יודעים אודות כל דבר לבין הדברים כפי שהם באמת. מכיוון שאנו לא תופסים את המציאות עצמה, מתעוררות בתודעה סתירות ומבוכות, אולם הסתירות לא בהכרח מעידות על טעות; הן יכולות גם להעיד על הבנה מעורפלת שנגזרת ממגבלות ההכרה האנושית.
נביא דוגמא לסתירה שנובעת מחוסר היכולת האנושית לדעת את עצם המציאות. תורת היחסות הכללית נבדקה עד כה בניסויים רבים, ורובם המכריע אימתו את תחזיותיה בדייקנות רבה. מכניקת הקוונטים אומתה גם היא בצורה בלתי רגילה. אולם על אף שקיימות ראיות מרובות לכל אחת מהן, הן סותרות זו את זו. האם אחת מהן היא טעות? לא בהכרח. אנו משתמשים בשתיהן למרות שאיננו יודעים לתפור את הסתירה שביניהם, משום שאנו יודעים שהן תורת היחסות הכללית והן מכניקת הקוונטים מהוות הסברים אנושיים לדבר-מה שנמצא מעבר ליכולת ההבנה האנושית. משום כך הסתירה אינה מצביעה על טעות, אלא על כך שאנו כבני אדם מגלים עד כה רק חלק מהתמונה.
אף שאיננו יודעים לפתור את הסתירה שבין מכניקת הקוונטים לתורת היחסות אנו מבינים, שכל אחת טובה בהצגת פן אחד של המציאות. לפיכך אנו תוחמים את הגבולות בהם נשתמש בכל תאוריה. במכניקת הקוונטים נשתמש בעולם המיקרוסקופי, בהתנהגות אטומים, מולקולות וחלקיקים קטנים יותר כגון קווארקים, ואילו בתורת היחסות הכללית נשתמש במחקרים על החוקים הפועלים בין גופים גדולים יותר.
היחס שבין תורת היחסות הכללית למכניקת הקוונטים מקביל ליחס שבין התורה למדע. ככל שהמדען ינסה לדעת, הוא לעולם לא יהיה מסוגל להבין את מה שעומד מאחורי הכול. בדומה לכך, ככל שילמד המאמין תורה, עדיין לא יעמוד על סוף דעתה. לפיכך, על אף שיש חוסר התאמה בין התורה למדע, עלינו להיות מלאי ענווה ולהאמין שהפתרון קיים למרות שאיננו יודעים מהו.
כאמור, בשביל לפתור את הסתירה שבין תורת ההתייחסות הכללית למכניקת הקוונטים הגדרנו לכל אחת מהן תחום אותו היא מתארת נאמנה. באופן מקביל, המחזיקים בגישה הדיאלקטית משתמשים במדע כאשר הם באים לבחון את המציאות הפיזית, והם פועלים לפי האמיתות הדתיות בבואם לעבוד את אלוקים, ולחפש תכלית ומשמעות לחיים.
למרות יתרונותיה של גישה זו, כמו הענווה של האוחזים בה, נראה כי קשה לחיות לאורה, ולפעמים מי שנוקטים בגישה כזו לא מגלים מספיק כנות ולא מתייחסים בכובד ראש הנדרש הן לעקרונות המדעיים והן לכוונת התורה.
עד כה הצגנו גישות שונות להבנת הקשר בין תורה ומדע. לעומת זאת, נראה שהאמת איננה נמצאת באופן מוחלט באף אחת מהן. נדמה כי התורה והמדע שינהם כוחות הבונים והמשלימים האחד את השני. הדת מציעה פרספקטיבה אחת להסתכל על המציאות, והמדע מציע פרספקטיבה נוספת. איחוד שתי הפרספקטיבות בכוחו לחזק הן את הדת והן את המדע.[12]
אנחנו מסכימים עם הקביעה שהתורה והמדע עוסקים בתחומים שונים והמחקר המדעי בהחלט נכון. ואולם אנו חולקים על הטענה שהמטרות השונות של התורה והמדע יוצרות חיץ שאינו מאפשר דיאלוג ביניהם. אנו סוברים שגם התורה וגם המדע הם הופעות של האלוהות, ולכן אלוהים מתגלה על ידי שניהם[13]. על אף הבדל השפות שבין התורה והמדע, בכל זאת הבנת העולם משפיעה על פרשנות התורה, ומאידך גיסא התפיסה הדתית משפיעה על התפיסה המדעית. לכן הסתירות שבין התורה למדע מחייבות אותנו להעמיק במדע או ליצור פרשנות אחרת לתורה, כאשר בכל מקרה העקרונות העולים משניהם צריכים להתקיים.
כמו אלו המפרידים בין תורה ומדע, אנו סבורים שמטרתה של התורה היא להעביר עקרונות ערכיים ורוחניים. מכיוון שהמסרים שלה נמצאים מעבר לרמה הפרוזאית של המילים, היא עושה שימוש בשפה של משלים. התיאורים של התורה הם משלים סיפוריים שמטרתם להעביר עקרונות עמוקים. [14] בשונה מהמדע, התורה עוסקת בחינוך ובהתוויית דרך מעשית עבור קהל שומעיה, ולכן היא מציגה את הדברים לפי האופי המחשבתי ומעמדו המוסרי של המתחנך. מסיבה זו היא התאימה את המשלים שבהם היא משתמשת לתפיסה המדעית והכללית שהייתה קיימת בתקופה שבה ניתנה[15]. המסרים קיימים לעד, והמשל ניתן לפי כוחם של אותם דורות.
נסביר את הדברים על פי נושא מקביל: אנו מאמינים שלאלוהים אין גוף,[16] ובכל זאת התורה משתמשת בתארי הגשמה רבים. היא עושה זאת משום שהאדם לא מסוגל לתפוס את האלוהים כפי שהוא, ולכן היא מדברת בשפת התארים, אותם האדם מסוגל להבין. היא מייחסת תארים לאלוהים משום שחשוב לה להעביר לאדם את המסר אודות קיומו ומעורבותו בעולם, והאדם לא מסוגל להבין את המסר שלה בצורה אחרת.[17] באותו האופן, התורה מתירה לעצמה להציג את הפרטים באופן שהלומד יקבל מהם את המסקנות הערכיות אליהם כיוון נותן התורה.
בזמן בו ניתנה התורה היא הייתה יכולה להעביר את העקרונות שלה רק בדרך בה נכתבה. אם במצב התרבותי והמחשבתי של מקבלי התורה היו מציגים את סיפור הבריאה באופן שהמדע רואה אותו היום, הרי שהמסרים שלה לא היו מתקבלים. מכיוון שהמטרה היתה להעביר את המסר האמיתי, ולא את האינפורמציה המדעית, הרי שכל תיאור אחר בו היתה משתמשת הוא שקר. עם זאת, התורה התנסחה עד כמה שניתן בצורה הקרובה לאמת או הרומזת אליה באופנים שונים.
סיפורי הבריאה של התורה הם שבנו את הבסיס הערכי עליו מושתתת האנושות. למשל, הקביעה שהאדם נברא בידי אלוהים בעצמו וחונן ב"צלם אלוהים" היא הבסיס הערכי של כל ציוויליזציה מוסרית עד היום. זו הקביעה המרכזית שמעניקה לאדם ערך ומשמעות ונותנת תוקף מחייב למוסר. הקביעה הזאת אמיתית ונכונה מצד עצמה, וכדי להעביר אותה תיארה התורה כיצד האדם נברא בידי אלוהים בעצמו באופן נפרד מבעלי החיים האחרים. אילו היה מתגלה בדור מוקדם כל כך כי האדם אינו אלא ענף של מין אחד של יונקים, וכי ההתהוות שלו הייתה זהה לזו של חשופית, הרעיון של כבוד האדם וערכו לא היה יכול להתקבל בלבבות.
התורה רצתה להנחיל לבני האדם תחושת אחריות אמיתית לתיקון עולם. אם היו מגלים ליוצאי מצרים שהעולם קיים מיליארדי שנים לפניהם, וכי הם אינם אלא פרובינציה נידחת ביקום ענקי, היתה מתבטלת מהם כל תחושה שיש לאדם כוח לעשות ולתקן.
כמו כן, היה חשוב לתורה להעביר את המסר שכל בני האדם נוצרו מאב קדמון משותף וצריכה לשרור אחווה ביניהם. עיקרון זה אמיתי ונכון גם מבחינה מדעית, ועוד יותר נכון מבחינה רוחנית.[18] עיקרון זה הוא התשתית לצדק; אל אחד כמקור המציאות ואב אחד כמקור האנושות. היא קובעת שכל בני האדם נבראו בידי אלוהים, ולכן כולם עומדים שווים בפניו. אילו לא היתה התורה מציגה את מקור האנושות באדם ראשון אחד, היה ממשיך לשרור בתרבות מיתוס המתכות,[19] המחלק את בני האדם לאנשי זהב לאנשי כסף ולאנשי ארד, או מיתוסים אחרים שכמותו.[20]
לכן, כדי לבסס את תחושת צלם האלוהים שבאדם, את השיוויון היסודי של המין האנושי ואת רעיון השותפות שלו עם הבורא בתיקון העולם, החלה התורה את סיפור הבריאה שלה רק מהזמן שבו האנושות התפתחה לרמה של ציוויליזציה מתורבתת, והאדם יכול היה ליצור דיאלוג עם האלוהים (כלומר סביב האלף הרביעי לפנה"ס, עידן מהפכת הכתב – ראה בהרחבה #במאמר על שושלות האדם). רק למצב הזה התורה מתייחסת כ"אדם", והיא מתחילה את סיפור הבריאה שלה ממנו. מכיוון שהמסר הוא אמיתי, כי באמת יש באדם צלם אלוהים ויכולת לתקן את הבריאה, הדרך בה בחרה התורה לתאר את ראשית האנושות היא האפשרות הנכונה ביותר.
באופן דומה, תיאור בריאת העולם בפרשת בראשית בא ללמד שאלוהים לבדו הוא בורא העולם. קביעה ערכית זו היא אמת גמורה, הן ברמה המוסרית והן ברמה המדעית.[21] אולם במצב התרבותי של אותה התקופה, לו הייתה התורה מספרת שהעולם נברא בתהליך ארוך מאוד ומתוך תהליכים טבעיים, לא היה מתקבל כראוי הרושם שהכול נעשה בידיו. כמו בבריאת האדם, גם כאן התורה הציגה את הדברים באופן המבליט את המסר שלה ועל פי יכולת העיכול של הדורות שאליהם היא ניתנה.
התורה רצתה להנחיל את הקביעה שאפשר להידמות לבורא, לכן היא קראה לכל תקופה כללית של התפתחות הקוסמוס "יום"; מתוך המחשבה שהעולם נברא בשישה ימים וביום השביעי אלוהים נח, מתקבלת מצוות השבת, שהיא התכלית העיקרית של הסיפור. למעשה, על אף שהימים מייצגים תקופות שלמות, כאשר האדם שובת יום בשבוע הוא מתדמה לבוראו ומקבל את מלכותו. רק לאחר שהתרגלנו להבנה שאלוהים ברא לבדו את העולם, יכול היה להתגלות שהעולם התפתח במשך תקופה ארוכה [22] (ידע שמפתח את האמונה, כפי שנראה בהמשך).
הזכרנו שמכיוון שמקור התורה והמדע הוא אחד, הרי שעל אף הפערים קיימת התאמה פנימית ביניהם. כמו בסיפור בריאת האדם, גם כאן התורה לא שינתה לגמרי מן האמת, אלא הציגה את העובדות על פי מתווה מסויים שמתאים למטרות שלה. סיפור הבריאה בבראשית עוקב באופן עקרוני אחרי סדר ההתפתחות הקוסמולוגית (למעט חריגות מסויימות שדורשות הסבר), והשוואת פסוקי המקרא למדע העדכני מצביעות על נקודות השקה רבות ביניהם (להרחבה ראה בהערה [23] וכאן). ההבדל העיקרי הוא השימוש בזמן של שישה ימים, אלא שה"ימים" המוזכרים במקרא מתייחסים לתקופות המשמעותיות בתהליך ההתהוות, ולא ליממה של עשרים וארבע שעות כשלנו.[28] כך הרוויחה התורה, על ידי שימוש בארגון העובדות במסגרת שפה של משל, את העברת המסר האמיתי מצד עצמו בצורה שתוכל להיות מובנת לדור יוצאי מצרים ולא תסטה לחלוטין מן האמת העובדתית.
ראינו אם כן שטענה על פערים בין תורה למדע נובעת מאי הבנתה של כוונת התורה. כעת נראה כיצד כל אחד מתחומים אלו עשוי אף לתרום לשני.
כפי שראינו, תיאוריית האבולוציה מסבירה כמות אדירה של נותנים ולכן היא סבירה. אולם, יש שהציעו כי העקרונות האמוניים מסוגלים הם להאיר כמה מן השאלות בתיאוריית האבולוציה. אם נקבל את העיקרון הדתי שאלוהים הוא שיצר את חוקי הטבע, הרי ששאלת ההסתברות ושאר השאלות שהעלו גורמים שונים נגד התיאוריה נעלמות מעצמן. אלוהים הוא שברא ומכוון את חוקי הטבע; הברירה הטבעית היא מנגנון הפעילות שלו.[24] לפי דעה זו אין מחלוקת על כך שההתפתחות נוצרת הודות למנגנונים הטבועים בטבע, אולם אנו סוברים שהסבר זה איננו מאפשר להסביר את התפתחותם של החוקים עצמם[25]. אנו סוברים כי ישנה הכוונה עליונה שמובילה את התפתחות העולם ואפשר שהחוקים החומריים הם הכלי דרכו אלוהים יצר ופיתח את החיים.[26]
גישה זו הינה מעניינת אבל איננה הכרחית ואסור לה שתעצור את המחקר המדעי ובירור התהליכים הטבעיים שבעולם. כפי שהסברנו, התורה מהותה לא לתאר עובדות מדעיות פיזיקאליות אלא לתת לעולם משמעות ערכים ומוסר. ללא ההתגלות העולם איננו יותר מאוסף של אטומים חסרי משמעות. בעולם כזה אין משמעות לתהליכים, ערכים ומוסר. התורה היא הנותנת את המשמעות והאמונה העמוקה כי ביסוד העולם עומדת השגחה עליונה שמכוונת את המציאות ויצרה את התהליכים באופן מכוון, ואף קוראת לאדם עצמו לקחת חלק פעיל בתהליך הבריאה ולשפר את העולם.
נגענו (בקצרה) בתרומה שהדת יכולה לתרום למדע. אולם קיימת גם תרומה הפוכה - של המדע עבור הדת. רעיון התפתחות העולם כפי שמציגה תורת האבולוציה מכניס יסוד חדש בעצם התפיסה הדתית, ומסוגל לשכלל את ההבנה של איש התורה אודות אופי המעורבות האלוהית במציאות.
מאז ומעולם אמרה היהדות שהמציאות נעה לעבר גאולתה. חזון אחרית הימים הוא חלק אינהרנטי מהתנ"ך, בקשת הגאולה היא מוטיב החורז את כל המסורת, ובהגות הסוד הוצבה ההתפתחות של המציאות כתכליתה.
קביעה זאת קיבלה את מלוא פיתוחה במשנתו של הרמח"ל:
"העולמות נבראו בדרך שיוכלו לעלות ממדרגתם, כי הלא לכך ירדו מתחלת ירידתם בזמן השבירה - כדי שיעלו מעט מעט, עד שיחזור הכל למדרגה השלמה כקודם השבירה... כל מעשה בני אדם הוא להעלות הבריאה בעילוי וחשיבות יותר ממה שהיא"[27].
אף שהצבת העולם על ציר היסטורי הנע לעבר הגאולה האחרונה היא עיקרון החורז את כל המסורת, תורת האבולוציה אפשרה להבין עיקרון זה בצורה חדשה. בדרך כלל הובנה ההתפתחות כתולדה של ההנהגה האלוהית החיצונית לחוקי הטבע. הקב"ה הוא המוביל את המציאות לעבר גאולתה באמצעות השפעה טרנסצנדנטית (אף שמעשיו של האדם גורמים לקב"ה להוריד יותר שפע, בכל זאת הוא הפועל ולא אנחנו). אך אם מפנימים את האמת שבתורת האבולוציה, שהיא לא רק תיאוריה מדעית אלא הסבר על האופי שבו ה' מופיע במציאות, מתברר שההתקדמות ההיסטורית, הזואולוגית והאנושית גם מובלת מבפנים, ונוצרת התפתחות של העולם מתוך עצמו. לפי עיקרון זה, טבועה בתוך המציאות וחוקיה האינהרנטיים הנטייה להתעלות. אם כן, התהליכים ההיסטוריים הממשיים והבחירות המוסריות האישיות הם אלו שמקדמים את הרוח האנושית ואת המוסר, והם שמביאים את הגאולה.
יש בהתפתחות יסוד אימננטי. הדרך בה ה' משגיח על המציאות ומוביל אותה לגאולה אינה רק כמנהיג שמשפיע עליה מבחוץ, אלא ככוח שפועל ומתגלה בתוך העולם עצמו ההולך כל רגע ומתהווה – מאחר שהעולם עצמו הוא גילוי מסוים של אלוהים. ההבנה החדשה של ההתפתחות של העולם מאפשרת לנו לחוות את הכמיהה לגאולה באופן עמוק יותר של שותפות עם הבורא ממה שהיינו חווים ללא הבנת יסוד זה (הרב קוק הרחיב מאוד ברעיון זה, ראה מאמרים שמסבירים את משנתו בנושא כאן וכאן ובספר שירת החיים של יוסף בן שלמה, בפרק על האבלוציה).
הקביעות הללו נובעות מפרשנות דתית של תורת האבולוציה. ברור איך פרשנות זו מגבירה את האופטימיות והאמון בחיים, וממלאת את החיים בשליחות ומשמעות. לעומת זאת, הפרשנות המטריאליסטית לתורת האבולוציה מרוקנת את היקום מתוכן וגוזרת על האדם לראות את עצמו כסוג של קוף. מתברר אם כן שרק חיבור עמוק בין התורה למדע מביא לתפיסת עולם של אושר ולגאולה.
בין תיאוריית האבולוציה לבין סיפור המקרא ישנן סתירות ענייניות וסתירות רעיוניות שנמצאות במוקד העימות בין תורה למדע מזה כמאה וחמישים שנה. טענו שבמקום לבחור אחד על פני השני, יש להבין שהשניים נוגעים לתחומים שונים, ועם זאת – שייתכנו רווחים הדדיים ביניהם.
אף כי לדעת גורמים מספר, תיאוריית האבולוציה אינה מניחה את הדעת, בעיקר מן הבחינה ההסתברותית. עם זאת, אין זו סיבה לזנוח אותה ולחזור לתיאוריה בריאתנית.
מן הצד השני, התורה מלכתחילה אינה ספר עובדות מדעי אלא מסמך רעיוני וחינוכי. התורה מעבירה רעיונות שמצד התוכן הרעיוני הם אמיתיים לחלוטין (ואפילו בעולם דרווינסטי): שהאל ברא לבדו את העולם, שיש ייחוד לאדם כיצור מוסרי וכו'. התורה העבירה את המסרים האלה דרך סיפורים שהתאימו לכלי היכולת של הדורות שקיבלו אותה, עם הקירבה האפשרית לאמת המדעית, ולא סיפרה את האמת המדעית כהוויתה כי זו הייתה מפוררת את המסר הערכי, בפרט בדורות הקדומים.
עם זאת, הבנה מדעית חדשה של הבריאה, שמתאפשרות הודות להתקדמות הדורות, יש לה השלכות על האופן שבו אנחנו תופסים את המעורבות של ה' בבריאה, וממילא גם על האופן שבו אנחנו מפרשים את התורה. במקרה של תורת האבולוציה, היא מלמדת על עיקרון של התעלות ושאיפה לגאולה שטבוע בהוויה עצמה כגילוי של אלוקים.
מאידך גיסא, קבלה של עקרונות התורה, כגון האמונה באל בורא אחד לעולם, נותנת לעולם ולתהליכים הקיימים בו משמעות עמוקה וכיוון ברור.
נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "אבולוציה ויהדות" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).
[1] נציג בקצרה את עיקרי תיאוריית האבולוציה: אבולוציה היא תהליך של שינוי הדרגתי במינים חיים מתוך מוטציות וברירה טבעית. "מוטציה" היא שינוי מקרי (בד"כ) שעשוי להתרחש ב-DNA של היצור, שישפיע ממילא על מבנה הגוף שלו או על תכונותיו. רוב השינויים האלה יפגעו ביכולת ההשרדות של היצור, אולם במקרים נדירים השינוי יהיה מועיל עבור ההישרדות בסביבה הרלוונטית. משמעותה של הברירה הטבעית הוא שאם התכונה מועילה להישרדות ולפוריות יש סיכוי גבוהה שהיא תעבור הלאה לצאצאים רבים ותתקבע. מכיוון שקיים בטבע מאבק מתמיד על משאבים בכל סביבה ספציפית, רק היצורים שתכונותיהם "מוצלחות" יותר ישרדו. וממילא התכונות האלה יתפשטו והמינים ככלל יתפתחו (ברמת התאמתם לסביבה). כיוון שתכונות מוטנטיות יכולות להצטבר (ואף ליצור אפקט משותף), בסופו של דבר ייווצרו מינים חדשים. קיומו של תהליך אבולוציוני שכזה בטבע הוא עובדה (הוא נצפה באופן ישיר על וירוסים); משמעותה של תיאוריית האבולוציה היא שכל צורות החיים המורכבות שקיימות היום, על המגוון העצום שלהם, התפתחו מתוך המינים הפשוטים ביותר (ברמה של חד-תאיים) על ידי תהליך שכזה לאורך מיליוני שנים. נוסף על כך היא משמשת לעיתים כלי להסבר כל תופעה ביולוגית או אנושית באשר היא, מהבדלים מגדריים ועד להולדת הדת, וכאמור בגוף המאמר היא מהווה מעין עיקר-אמונה עבור העולם המדעי ומגבה תפיסות עולם מטריאליסטיות ונטולות אלוהים.
[2] סתירות נוספות קשורות להבדלים בין זמני הופעתם של גרמי השמים ושל הצמחים כפי שהם מתוארים בתורה, לבין התאוריות המדעיות בנושא, אולם הללו אינן קשורות לתאוריית האבולוציה.
[3] אמנם מחקרים הראו שבמצבי קיצון יכלו אולי להתפתח מאליהן חומצות אמיניות (שהן הבסיס לכל חומר ביולוגי), אולם ההבדל שבין חומצות אמיניות לבין תא ביולוגי שמסוגל לבצע הורשה דומה להבדל שבין בלטה לבין בניין רב קומות. ה-DNA של התא הפשוט ביותר שמסוגל לבצע תורשה מוכרח להיות של מאות אלפי יחידות מידע.
[4] עולם הטבע נראה כמתוכנן, עד כדי כך שאפילו הביולוג האבולוציוני הנודע פרופ' ריצ'ארד דוקינס מגדיר את ענף הביולוגיה כ"חקר דברים מורכבים העושים רושם כאילו תוכננו למטרה מסוימת" (השען העיוור, עמ' 1). דוגמא אחת מני רבות לאותה דרגת מורכבות היא מנוע השוטון הבקטריאלי. מנוע זה מצוי בחיידקים מסויימים ובאמצעותו הם נעים ממקום למקום, ממש כמו סירת מנוע מיניאטורית. שוטון סטנדרטי בנוי מכ-30-40 חלקים שונים העובדים בתאום, והוא מסוגל להגיע עד לכ-1000 סיבובים לשניה.
[5] יש שניסו להפריך את הקושיה בכך שהראו שקיימים בטבע עצמים מורכבים מאוד שברור לנו שאיש לא תיכנן: פתיתי השלג למשל הם בעלי מבנה יפה ועדין ולכל אחד מהם יש סימטריה משושה מדויקת, ובכל זאת איש אינו מעלה על דעתו שמישהו תכנן ועיצב כל פתית ופתית. למעשה נסיון הפרכה זה הוא חלש מאוד, ואינו יכול לסתור את הקביעה שדבר מורכב דורש תכנון. התכנון אינו חייב להיות בכל פרט ופרט, אלא במקורם של חוקי הטבע עצמם. מכונת שמייצרת שעונים מייצרת שעונים רבים בלי שמישהו יצטרך לתכנן כל שעון ושעון, ובכל זאת אם לא יהיה מתכנת למכונה עצמה היא לא תוכל ליצור אף שעון. בדיוק כך אף חוקי הטבע מייצרים דברים מורכבים באופן ספונטני רק כיוון שיש מישהו שתכנן את החוקים. יתרה מזאת, אין מה להשוות בין פתיתי שלג, שמורכבותם היא מבנית בלבד, לבין המערכות הביולוגיות המבצעות פעולות מסובכות ומורכבות ביותר תוך תיאום בין עשרות אלפי גורמים שונים, באופן שמעיד על תכליתיות ברורה.
[6] ברור שהאבולוציה אינה מתנהלת באופן מקרי לחלוטין (אף שהיסוד הראשוני של האבולוציה הוא היווצרות מתוך מטעויות מקריות לחלוטין, על טעויות אלו חל תהליך בירור שמשמר רק את הטעויות שמחללות תועלת – שזה שלב שאינו מקרי). עם זאת בפרשנות האתאיסטית התהליך אינו מכוון על ידי מישהו למטרה כלשהי. בהמשך נסקור גישות שיקבלו את התאוריה כתיאור נכון של המציאות אך בפרשנות מאמינה.
[7] תומכי האבולוציה מתרצים שהמרכבות לא נעשתה בבת אחת אלא בתהליך איטי. חוקי הטבע מכילים מנגנוני הורשה וברירה טבעית, ולכן דווקא יכולים להתפתח בתהליך טבעי, בכך שונה המורכבות של הטבע מתהליך הייצור של חפצים דוממים כשעון (ראה הערה 1). ואולם טענה זאת אינה משכנעת. בתוך ציר ההתפתחות שהתאוריה משרטטת ישנם מספר "דילוגים" שלא יכולים לעבור רדוקציה (צמצום למספר תהליכים קטנים יותר), ואינם יכולים להתרחש בצורה אקראית (מספר דוגמאות למקרים כאלה: מן הדומם לצומח, ומן הפיזי-כימי אל האורגניזם, משם אל התודעה ואל האני האנושי החופשי). בנוסף, בשביל שהברירה הטבעית תוכל להתרחש, צריכה להיות לכל שינוי תועלת שתגדיל ליצור שחל בו השינוי את הסיכויים להוליד צאצאים. במספר מקרים קשה להבין כיצד, לאורך כל התהליך, המוטציה סייעה לפרט שעליו היא חלה. המעבר בין דינוזאורים לעופות אינו שונה בהרבה מהמעבר בין מכונית למטוס. נניח שהייתה בידינו מכונית המסוגלת ליצור העתקים של עצמה, עם שינויים קטנים מדי פעם, האם יתכן שמכונית שכזו תהפוך בסופו של דבר למטוס בהדרגה? זה בלתי אפשרי. אין מעבר הדרגתי בין מכונית למטוס. מנוע מטוס שונה יותר מדי ממנוע של מכונית. שינויים רבים שאמורים להתרחש בין שני השלבים לא יאפשרו למכונית להמשיך לנוע אך הם גם לא יגרמו לה עוד להתרומם.
[8] נציגה המבוהק של גישה זאת הוא פרופ' ישעיהו לייבוביץ.
[9] לפרשני ימי הביניים למשל לא הייתה בעיה לפרש את המקרא לפי התפיסה המדעית שבימיהם (האריסטוטלית); ראה למשל פירוש הרמב"ן ופירוש הרד"ק לבראשית א; מורה נבוכים ב, ל. פירוש הדבר איננו שהפרשנות האריסטוטלית של ימי הביניים היא הפרשנות המחייבת לטקסט, אלא שניתן להתאים אותו לתפיסות שונות ושבכל דור נעשו התאמות כאלה לפי ענייני אותו דור.
[10] בשיר הילדים "נחום תקום".
[11] נציג לדוגמה של גישה זאת הוא פרופסור שמואל הוגו ברגמן, ראה למשל במאמרו המכונן "צבת בצבת" ולאורך ספרו אמונה ומדע. גישה זו קרובה לרעיון מקובל מאוד בפילוסופיה של המדע: מקובל שהמדע הוא נוסחאות אנושיות שמתארות עבורנו את הטבע, אבל אינן הטבע בעצמו.
[12] כאמרתו של אלברט איינשטיין, "מדע ללא אמונה הוא צולע, ואמונה ללא מדע היא עיוורת." (כמו שאיינשטיין אמר, עמוד 138)
[13] עיקרון זה עולה מדברי המדרש שהביא הרמב"ם (פאר הדור, סימן נג): "מה ששאלתם מה תועלת יש בידיעתנו [של מדע האסטרונומיה], כבר אמר ר' מאיר בבריתא: 'הסתכל במעשיו, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם' ומחיבורינו יפורש לכם כל אלה".
[14] כבר הגמרא קבעה שסיפורי בראשית אינם כפשוטם (משנה חגיגה ב א ובגמרא שם) "אין דורשין בעריות בשלשה ולא במעשה בראשית בשנים". כבר לפני אלפי שנים הביאו חכמים פרשנות אלגורית לסיפור. ראה למשל בספרו של ידידיה האלכסנדורני (פילון) על בריאת העולם. במקרה זה לא היה ידידיה האלכסנדורני היחיד שפירש את הדברים לא כפשוטם.
גם הרמב"ם, אבי הפילוסופיה היהודית, כותב כדבר פשוט שסיפורי בראשית אינם מתארים עובדות כפשוטן: "ומחמת גודל הדבר ורוממותו, ומחמת חוסר יכולתנו להשיג הדברים הגדולים כמו שהם, נאמרו לנו הדברים העמוקים אשר הוזקקה החכמה האלוהית להודיענו אותם במשלים ובחידות ובדברים סתומים מאוד, כמו שאמרו ז"ל: 'להודיע כוח מעשה בראשית לבשר ודם אי אפשר, לפיכך סתם לך הכתוב 'בראשית ברא אלוהים' (בראשית א, א)' וכו'. הנה העירוך כי הדברים האלה האמורים סתומות, וכבר ידעת דבר שלמה, 'רחוק מה שהיה ועמוק עמוק מי ימצאנו' (קהלת ז, כד) ועשה את הדיבור בכל זה בשמות המשותפים כדי שיבינום ההמון לפי עניין שהוא כדי הבנתם וחולשת דעתם, ויבינם השלם שכבר למד באופן אחר" (מורה הנבוכים, פתיחה; וראה שם ב, כט). וכך כותב גם הרמב"ן, אבי המקובלים: "מעשה בראשית – סוד עמוק, אינו מובן מן המקראות, ולא יוודע על בוריו אלא מפי הקבלה עד משה רבינו מפי הגבורה, ויודעיו חייבין להסתיר אותו. לכך אמר רבי יצחק שאין להתחלת התורה צורך ב"בְּרֵאשִׁית בָּרָא", והסיפור במה שנברא ביום ראשון ומה נעשה ביום שני ושאר הימים, והאריכות ביצירת אדם וחוה, וחטאם ועונשם, וסיפור גן עדן וגירוש אדם ממנו, כי כל זה לא יובן בינה שלימה מן הכתובים", ומסביר שהתורה בכל זאת סיפרה כל זאת והתנסחה ככה כדי להעביר מסר ערכי (פירוש הרמב"ן לבראשית א, א. וראה גם ספר הזוהר בהעלותך קנב, א). ואצל הרב קוק: "הכול יודעים שהמשל החידה והרמז שולטים בעניינים אלו [של פסוקי הבריאה]" (אורות הקודש ב, תקנט). גישה זאת אפוא אינה המצאה חדשה, אלא היא הגישה המרכזית במסורת.
[15] למשל, רבים מהתיאורים של התורה הם התמודדויות ישירות שנועדו להפקיע מדעתה של המיתולוגיה שהייתה באותם דורות, ולכן היא מוסרת סיפור זהה אך שונה בכל המובנים המהותיים שהיו חשובים לה. ראה על כך אצלנו #במאמר שושלות האדם הערה 14, #במאמר תוחלת החיים בספר בראשית, ובכתבי קסוטו במקומות רבים.
[16] קביעה זו עולה ממספר מקומות, נציג מקצתם: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ...(דברים ד, טו), "וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לו";ֹ (ישעיהו מ, יח)"; "אֵין קָדוֹשׁ כַּה"(שמואל א ב, ב).
[17] ראה למשל מורה הנבוכים א, נט: "התבונן אפוא בראשונה באי-רצונו (של ר' חנינא) וסלידתו להרבות בתוארי חיוב. התבונן גם שאמר במפורש שאילו השאירו אותנו לנהוג על-פי שׂכלינו גרידא לא היינו אומרים את התארים לעולם ולא היינו מוציאים מפינו דבר מהם, אלא רק מפני שההכרח חייב לפנות אל האנשים במה שיקנה להם מושג כלשהו, כמו שאמרו: דברה תורה כלשון בני אדם, לתאר להם את האל בשלמויותיהם. מטרתנו היא להיעצר אצל אותן אמירות ולא לכנותו בהן אלא רק בשעה שקוראים אותן בתורה" ועיין עוד בנושא זה במאמר דעת אלוהים של הרב קוק (בתוך: אדר היקר).
[18] ראה משנה סנהדרין ד, ה: "לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאלו קיים עולם מלא. ומפני שלום הבריות, שלא יאמר אדם לחברו אבא גדול מאביך. ושלא יהו מינין אומרים, הרבה רשויות בשמים. ולהגיד גדולתו של הקדוש ברוך הוא, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם לה אחד וכולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון לו ואין אחד מהן דומה לחבירו. לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר, בשבילי נברא העולם.
[19] מיתוס המתכות הוצג על ידי אפלטון בספרו פוליטיאה: "כשיצר אתכם האלוה, הוסיף תערובת זהב בכל אלה מכם הראויים להיות מושלים, ועל כן יקרי-ערך הם ביותר; וכל שהם 'אנשי מגן', בהם עירבב כסף; וברזל ונחושת – באיכרים ושאר האומנים. ועל פי הרוב תולידו צאצאים שיהיו כמותכם; אולם מאחר שכולכם קרובים איש לרעהו, אף יקרה לעתים שזהב יקים זרע כסף, וכסף – זרע זהב, וכן כל שאר סוגים עשויים להיוולד זה מתוך זה. קודם-כל ובחומרה יתירה מצווה, אפוא, האלוה את המושלים, שישמרו מכל משמר על צאצאיכם, וישגיחו עליהם ביותר, לראות איזו מאותן המתכות נתערבבה בנשמתם, ואם אחד מצאצאיהם יהא בו מן הנחושת או הברזל, אל ירחמו עליו בשום פנים ואופן, אלא יעריכוהו כראוי לטבעו וידחוהו אל מעמד האומנים או האיכרים; ושוב, כשיוולד מהללו אחד שיש בו מן הזהב או הכסף, יעריכוהו כערכו וירוממוהו אל השמירה או ה'הגנה'; שדבר-נבואה הוא, כי המדינה עתידה להיחרב, שעה שישמור עליה שומר עשוי ברזל או נחושת" (פוליטיאה הוצאת ותרגום ליבס עמוד 284-283)
[20] כמו המיתוס ההינדואיסטי על בריאת העולם מתוך הקרבת האדם הקוסמי הקדמון (פורושה): "פיו הפך לברהמין (כוהנים). משני זרועותיו נוצרו הראג'אניה (מלכים), ירכיו הפכו לוושיה (סוחרים). שודרות (פועלים) נבראו מרגליו" (פורושה סוקטה 12). מיתוס זה קיבע את ההררכיה החברתית – מערכת הווארנות הידועה בהודו (בדר"כ לשמצה) – בתור סדר טבעי ומקודש ובכך הנציח אותה.
[21] אף שהמדע המודרני מגלה מנגונים טבעיים שדרכם העולם התפתח, מנגונים אלו בעצמם כוונו על ידי אלוהים. נדון בכך בהרחבה בהמשך המאמר.
[22] מדרש בראשית רבה (ג, ז) קובע שלפני ציר הזמן שמסרטת התורה, היה ציר זמן נוסף שהתחיל בנקודה בראשיתית יותר "ויהי ערב – מכאן שהיה סדר זמנים קודם לכן", ובהמשך המדרש קובע שהיו לפני העולם שלנו עולמות קדומים יותר: "א"ר אבהו מלמד שהיה בורא עולמות ומחריבן עד שברא את אלו". יכול להיות שעולם הדינוזאורים הוא עולם קדום שחרב. ההכרה בציר זמן ארוך יותר אינו זר אפוא ליהדות.
[23] בנושא זה עסק רבות פרופ' נתן אביעזר בספרו בראשית ברא. על פי דבריו, היום הראשון מסמן את ראשית הבריאה והמפץ הגדול; היום השני את היווצרות מערכת השמש; היום השלישי את הופעת היבשה והצמחים; היום הרביעי מועדים, ימים ושנים; היום החמישי: מקור החיים האבולוציה, והתפתחות עולם החי, היום השישי ייחודו של האדם כנזר הבריאה. ראה שם את הסבריו בפירוט.
[24] על הברירה הטבעית בתור מנגנון הבריאה של אלוהים כתבו בין היתר הרש"ר הירש ("ערכה החינוכי של היהדות", כתבי הרש"ר הירש ז, עמ' 264), הרב אריה קפלן (Creative Evolution", Faces and Facets, pp. 83-84"), הרב אליעזר ברקוביץ (אלוהים, אדם והיסטוריה), והרב יונתן זקס (השותפות הגדולה, עמ' 205-229).
תמציתו של הרעיון הוא שהאמונה קובעת שאלוהים ברא את העולם, אבל לא קובעת בהכרח כיצד הוא יצר אותו (על התיאור בבראשית כתבנו לעיל). במנגנון של הברירה הטבעית יש דווקא משום גדלות הבורא, כיוון שבאמצעות שני חוקים פשוטים – שכפול תוך שינוי מזערי – הוא מאפשר יצירת מגוון אין סופי שבכל זאת מקורו כולו אחד. יש בו גם ממד של הענקת חופש ויצירתיות לבריאה עצמה. בכל זאת תוצרים מסוימים, כגון יצור תבוני דמוי אדם, היו מתקבלים בהכרח בגלל חוק ההתכנסות הקיים באבולוציה (מספר האפשרויות לשינוי מתכנס ומסלולים שונים מובילים לתוצאות דומות) ובגלל שהיא מוגבלת לכתחילה על ידי הסביבה הנתונה. חלק מההוגים גם כתבו שהייתה חייבת להיות התערבות רוחנית ביצירת החיים ובמעבר לתודעה ולאחריות מוסרית (הרב ד"ר יוסף צבי הרץ, ע"פ בן דורו של דרווין, אלפרד ראסל ואלאס).
כך או אחרת, ההתערבות האלוהית במקרא היא לכתחילה סמויה (כמו בסיפור יוסף ואחיו) ופועלת באופן שאינו מובדל באופן ניכר לעין מן המקרי. אם כן דווקא המחשבה שאלוהים פעל באופן בלתי מורגש בתוך ההתפתחות הטבעית, ולא תיכנן את העולם לכתחילה כמין שעון, מתאימה יותר לרוח המקראית.
[25] הרב מיכאל אברהם הסביר עיקרון זה בהרחבה רבה בספרו החשוב אלוהים משחק בקוביות. מעט מן הדברים ניתן לקרוא במאמר זה.
[26] כך כתב הרב קוק בנושא: "מובן הוא, שיש כח עליון הרודה בה (במציאות) להעלותה, שכבר הוחל מאז בהיותה במקורה לפני ירידתה" (שמונה קבצים א, תקלד).
[27] "קל"ח פתחי חכמה", פתח קלא. ושם בפתח ל: "מראש ימות עולם הגלגל סובב רק לנקודה אחת, שהוא השלמות האחרון". וכך נכתב בדעת תבונות אות מח: "כל יום ויום שעובר נמצא העולם קרב יותר אל שלמותו, ולא עוד אלא שהקב"ה מסיבות מתהפך בעומק עצתו ומגלגל גלגולים תמיד להביא העולם אל השלמות הזה".
[28] גם ברמת הפשט ברור אחרי התעמקות מינימלית שאין כוונת התורה ליממה של עשרים וארבע שעות, שהרי השמש והירח "נתלו" בשמים רק ביום הרביעי, ואין שום משמעות ליממה כשאין מאורות. העובדה שהמסמן "יום" מתייחס לפרקי זמן בעלי משמעות ולאו דווקא לעשרים-וארבע שעות ברור מהשוואה לפסוקים אחרים בתנ"ך, למשל: בראשית ב, ד; במדבר ג, א; הושע ו, ב.