מטבע ברייתנו כנשים, נולדנו עם יכולת גמישות והשתנות. כל אישה בוגרת, במהלך כל שנות פוריותה, מתרחבת ומתכווצת ומשתנה מעת לעת. המחזוריות החודשית שלנו, שמושפעת מרמות הורמונים מתחלפות שמשפיעות על מצב אברי הרבייה, מאפשרת לנו תנועה מתמדת של התרוקנות והתמלאות, התחדשות של כל המערכות בכל חודש מחדש. וכמובן, היכולת להרות וללדת ולהניק, לאפשר הבאת חיים חדשים לעולם, אין כמוה כיכולת השתנות, הכלה, התמלאות והתרוקנות, כדי להתמלא ולמלא את העולם מחדש. הרחם והנרתיק, שני איברים מופלאים שהקב"ה ברא בנו, הם אברים בעלי יכולת התרחבות מדהימה. חללים קטנים שבעת הצורך הופכים לבית גידול ומעבר לנפש חדשה בעולם, וממילא מסוגלים לגדול בהתאם. וגם לשוב ולהתכווץ כשאותה נפש מתנתקת מאיתנו ומקבלת חיות עצמאית משלה. כל המערכת המופלאה הזו, ודאי לי שהיא משפיעה גם על הנפש שלנו.
הקב"ה בטובו, שברא אותנו עם היכולות המופלאות הללו, גם זיכה את עמו להיות עבדיו, עושי רצונו, ונתן לנו ברחמיו המרובים תורה המדריכה אותנו בדרך הישר והטוב לזכות ולעשות רצונו. לכן, נקודת המוצא שלי כשאני בוחנת את דרכי עבודת ה' של נשים יהודיות בעולם היא, שמשה אמת ותורתו אמת וממילא כל מה שגזר עלינו הכתוב, זוהי הדרך הנכונה לנו, כנשים, לעבוד אותו יתברך. החיפוש שלי אחר דרכים ישרות לעובדו באמת, הוא חיפוש שבא מתוך האמונה הזו.
באופן כללי ניתן לומר שברוב המצוות השווה הכתוב אישה לאיש לכל דינים שבתורה.[1] כלומר, אנו הנשים, מצוות ברוב ככל המצוות שבתורה כמו הגברים. עם זאת, ישנן מצוות מסוימות, שבהן גזרת הכתוב היא שאנו איננו מצווות לקיימן. איננו מצוות אינו אומר איננו רשאיות. הרשות ביד כל אישה לקיים גם מצוות עשה שהזמן גרמן, שמהן פטר אותה הכתוב. עד לתקופות מאוחרות מאוד, לא ניתן טעם לפטור של נשים ממצוות עשה שהזמן גרמן.[2] וממילא אנו יכולות לבחור ולראות בפטור הזה גזרת הכתוב ותו לא. יחד עם זאת, כשאני מתבוננת באתגרי ההשתנות שעומדים בפני נשים, מדי חודש בחודשו, ובמיוחד בתקופות של הריונות, לידות וגידול הילדים, אני מוצאת ברכה גדולה באפשרות שלא להיות מחויבת למערכת זמנים נוקשה שמחייבת אותי במצוות כאיש.
הבדל משמעותי במיוחד, שהנו גם כן גזרת הכתוב שאין לה הסבר פשוט במקורות, נעוץ בכך שנשים אינן נספרות למניין. זהו אחד ההבדלים המשמעותיים בין גברים לנשים, שיש נשים שמרגישות שהוא גורם להן לחוסר שייכות ולעיתים אפילו עד כדי הדרת רגליהן ממרחב בית הכנסת, המרחב המיועד לתפילה. אכן, אי הספירה למניין עשויה לתת להן תחושה ש"לא סופרים אותן". יחד עם זאת, יש לציין שבהיותנו בתהליכי שינוי כל הזמן, לא בכל רגע נתון אנו זמינות ומסוגלות להיות חלק מאותו מניין, ואולי זו הסיבה שמראש לא חייבו אותנו, כמו את הגברים, להיות אחראיות להגיע ולהיספר.
אך מרחב בית הכנסת אינו עומד אך ורק על הספירה למניין. גם ילדים אינם נספרים למניין, ועדיין מקומם יכירם בבית הכנסת וטוב עושים ההורים המחברים את ילדיהם לבית הכנסת כבר מגיל צעיר, כשהם יכולים שלא להפריע למהלך התפילה. לדעת רוב הפוסקים נשים חייבות בתפילה, ואפילו בשתיים או שלוש תפילות ביום. יש על מי לסמוך (מגן אברהם בדעת הרמב"ם)[3] להקל ולהסתפק בבקשה, באותן שנים שבהן נשים אינן פנויות לעמוד בתפילה שלוש פעמים ביום. אך כיוון שדעת רוב הפוסקים, ובכללם המשנה ברורה וערוך השולחן, שני פוסקים גדולים מאחרוני האחרונים שמקובל שדעתם התקבלה על רבים בעם ישראל, היא שנשים חייבות לפחות בשתי תפילות ביום, ראוי לכל אישה בשנים בהן היא פנויה יותר מבחינת הבית והמשפחה, להקפיד על אותן תפילות. ואף אלו הפוסקות כרב עובדיה יוסף שאישה חייבת לכל הפחות בתפילה אחת ביום, ייטיבו לעשות, אם יקפידו מאוד לנהוג בתפילה זו כפי שהוא כתב.[4] וראייה לדבריי שראוי לאישה שעיתותיה להתפלל שלוש תפילות ביום בהמשך דבריו שם:
ואם ירצו הנשים להתפלל בכל יום שלש תפלות, תבוא עליהן ברכה. וכן ראוי להן לנהוג בכל זמן שיש להן פנאי לעשות כן, ואין בזה חשש כלל משום ברכה שאינה צריכה, הואיל ותפלה בקשת רחמים היא. וכבר אמרו חז"ל (בברכות כ"א ע"א) ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו.
היכן נתפלל? נראה שמרחב בית הכנסת הוא המקום הראוי יותר לתפילה, שכן לכך הוא מיועד ובו פחותות הסחות הדעת המפריעות למתפללת. מעלה נוספת יש בו: התפילה בציבור. גם אם נשים אינן נספרות כחלק מהמניין, עדיין הן נחשבות כחלק מציבור המתפללים, וזכות הציבור עומדת גם להן בעת התפילה. כלומר, כאשר אדם עומד יחידי בתפילה ואינו מכוון, תפילתו אינה תפילה. בעוד שכשהוא עומד בתפילה בציבור ואינו מכוון, הציבור ערבים עליו ותפילתו עולה יותר. לכן, נראה שיש מעלה גם לנשים להצטרף למרחב הראוי הזה ולהתפלל בו, כל עוד כמובן אין זה בא על חשבון הבית והמשפחה בשנים שבהן הם זקוקים לה ביותר מטבע ברייתה.[5]
באופן כללי יותר ניתן לשאול כיצד אמורה להיראות עבודת ה' של נשים. אמרנו שאנו משתנות כל הזמן. האם וכיצד זה משפיע על עבודת ה' שלנו? בעבר, כאשר הבית דרש את כל כוחות האישה לאורך כל השנים, כיון שנשים נישאו בגיל צעיר מאוד, כמעט עם התחייבותן במצוות, ונשאו בעול הבית לאורך כמעט כל שנות חייהן, לא היה מרחב זמן פנוי לנשים שבו הן יכלו להתפתח בעבודת ה' מעבר לעבודת הבית שאף היא כמובן בכלל עבודת ה' שלהן. אולם עם התקדמות הטכנולוגיה והשיפור הגדול ביכולות הפרנסה וההשכלה, גם הנשים הצטרפו למהלך הזה, ולנשים היום יש מרחבי זמן לאורך שנים רבות, בהם הן פנויות לקחת חלק פעיל בכל תחומי החיים. כפי שהזכרתי לעיל, ודאי שתהיה ליכולת ההשתנות שלנו השפעה בהתבוננות הנדרשת מכל אישה להתאים את עצמה לשלב החיים שבו היא נמצאת מבחינת האפשרות שלה להוסיף ולקיים מצוות נוספות שאינה מחויבת בהן. ואפילו במצוות שחייבת בהן, כמצוות התפילה, לסמוך על היתרים מסוימים בשנים שבהן היא נדרשת לכך ולהפחית בקיום המצווה בהתאם לאותם היתרים. יחד עם זאת, לפי האפשרות והיכולת, כאשר מרחבי הזמן של הנשים בכל תחומי החיים החילוניים מתמלאים בעשייה מחוץ לבית, לכאורה נראה שיש לצפות שנשים ירחיבו את עבודת ה' שלהן בשנים שבהן זה מתאפשר להן. מהי התוספת הזו? בראש ובראשונה נזכיר את לימוד התורה. אמנם אנו הנשים איננו מצוות שלא לבטל תורה ולהקדיש כל רגע בחיים ללמוד אותה. איננו חייבות במצוות תלמוד תורה כאיש. עם זאת, אין זה אומר שאנו רשאיות ליבטל ממנה. כבר כתבו גדולי הפוסקים שאישה חייבת ללמוד את כל ההלכות המעשיות שהיא חייבת בהן ובנוסף לכך היא חייבת גם ללמוד אמונה. זוהי תפיסה המוסכמת היום על כל הפוסקים. בדורות האחרונים אנו רואים תהליך מבורך מאוד בו נשים משקיעות ולומדות את כל מרחבי התורה, מתוך חשק גדול ויראת שמים. לכן, נראה שבדורותינו אנו, שאנו לומדות תחומי חיים רבים ושונים, אנו מחויבות גם להשקיע ממרצנו ומכוחנו בלימוד תורה רציני, שיקדם את עבודת ה' שלנו.[6] לכן, נראה שבראש ובראשונה אישה שמחפשת להוסיף בעבודת ה' שלה, תוסיף ותתקדם בלימוד התורה.
אפשרויות נוספות בהוספות בעבודת ה' של נשים, מתבטאות בשני מסלולים שונים:[7]
מסלול ראשון הוא זה שמפתח "עבודת ה' נשית". טקסים חדשים שלא היו מוכרים ומקובלים בדורות עברו, מתפתחים בדור האחרון כמעגלי נשים שפועלים להוסיף יראת שמים. כך יש לראות את טקסי הפרשת החלה ההמוניים, סעודות אמנים וכיוצ"ב. זהו מסלול חדש ומחודש, שייצרו נשים שחיפשו את דרכן בעבודת ה'. וכל מי שמוצאת את עצמה במסלול זה – תבורך, כל עוד יש הקפדה בעת קיומו על פי גדרי ההלכה.
המסלול השני הוא המסלול המסורתי יותר, זה הנשען על עבודת ה' שהייתה מקובלת לאורך הדורות, אלא שהיא הייתה מקובלת יותר בקרב הגברים, והנשים המשכילות בימינו, שמבקשות להן דרך ותוספת בעבודת ה', מבקשות להצטרף בדרכן לאותו מסלול. כך יש לראות בעיניי את בקשת קרבת ה' של נשים החפצות לקרוא במגילה, מצוות עשה שאנו מצוות בה ויכולות לקיימה בעצמנו; את הנשים המבקשות לרקוד ולשמוח עם התורה בשמחת התורה וכן נשים שמחפשות להן מקום משמעותי יותר בתוך מרחב בית הכנסת. כל עוד הבקשות הללו אינן פוגעות בצניעות הראויה להישמר בכל תחומי החיים, צריך לראותן באור של מי שמבקשת להוסיף ולהתגדל בעבודת ה' שלה ושל הנשים שסביבה. וטוב תעשה כל קהילה שתזהה את הבקשות הללו, בכל אחד מהמסלולים שכולם טובים ודורשים קרבת א-להים, ותאפשר ותעודד ותתן את המקום לנשים החפצות לגדול ולצמוח ולהעמיק את עבודת ה' שלהן בעולם.
אסיים בדבריו של האדמו"ר מפיאסצנה, בעל 'אש קודש' לפרשת חוקת, שכותב על מות מרים הנביאה:
"ואפשר כי רש"י פירש אף היא בנשיקה מתה ומפני מה לא נאמר בה על פי ד' שאינו דרך כבוד של מעלה. ומה זה מרמז לנו, כי ע"פ פשוט מה אין זה דרך כבוד של מעלה, הלא אין נשיקה זו ח"ו נשיקה גופנית, ואפשר כי נודע מספרי כבוד קדושת אדוני אבי מורי הרב הצדיק והקדוש זצוקללה"ה (זכר צדיק וקדוש לברכה לחיי העולם הבא) שהאיש ישראלי צריך לדעת שגם בשעה שהוא מתעורר באדל"ת (באיתערותא דלתתא) ג"כ הוא יתברך נותן בו דעת ורצון ממעלה כדי שיתעורר מלמטה. ובשאר ספרים קדושים איתה על זה רמז מהפסוק בתהלים, ולך ד' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, שבאמת הוא יתברך המעוררו ונותן בו כח ורצון כנ"ל לעשות מעשה הטוב ואם כן לא היה מגיע לאיש שכר כי עיקר הוא ד' העושה. אבל זהו חסד ד' שמשלם לאיש שכר כאילו האיש היה העושה, ולך ד' חסד, כי אתה תשלם לאיש כמעשהו כאילו הוא היה העושה עד כאן לשונו הקדוש. נמצא לפי זה שאשה הנעשה צדקת ולומדת תורה ומקיימת המצוות, זאת היא מעשה שלה, כיון שאינה מצווה ועושה ואם כן לא עוררו אותה כ"כ ממרום לזה. וזה אף היא בנשיקה מתה, ומפני מה לא נאמר בה על פי ד', שאינו דרך כבוד של מעלה, היינו הא שבאה למדרגה גדולה כזו לא היה בהתעוררות של מעלה ורק באתערותא דלתתא לכן לא שייך לומר על פי ד', וכיון שמקור עבודתה בה הוא, וממנה נובע, לכן הבאר מקור הנובע מים חיים מים קדושים, היתה בזכותה."
שנזכה!
נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "בבית אלוהים נהלך ברגש - נשים ועבודת ה'" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).
[1] בבלי קידושין לה ע"א.
[2] הראשון שמזכיר טעם לכך הוא הרב דוד אבודרהם, שחי במאה הי"ד לסה"נ בספרד.
[3] כך כתב המגן אברהם על שולחן ערוך, חלק אורח חיים, סימן ק"ו סעיף קטן ב:
"מצות עשה. כ"כ (כן כתב) הרמב"ם דס"ל (דסבירה ליה=שסובר) דתפלה מ"ע (מצוות עשה) דאורייתא היא דכתיב ולעבדו בכל לבבכם וכו' אך מדאורייתא די בפעם אחד ביום ובכל נוסח שירצה ולכן נהגו רוב נשים שאין מתפללות בתמידות משום דאומרי' מיד בבוקר סמוך לנטילה איזה בקשה ומדאורייתא די בזה ואפשר שגם חכמים לא חייבום יותר. והרמב"ן סובר תפלה דרבנן וכן דעת רוב הפוסקים."
מלשונו משמע שגם הוא מודע לכך שרוב הפוסקים סוברים שתפילה דרבנן ולא שייך לפטור ממנה נשים, אך כיון שהוא רואה מציאות של נשים שאינן נוהגות להתפלל בתמידות, הוא מוצא להן אפשרות להסתמך על דעת הרמב"ם. יתכן לומר בדעתו שגם הוא מסכים שאישה שיש לה זמן ואפשרות צריכה להתפלל שלוש תפילות ביום ואינה פטורה.
[4] ראו שו"ת יחווה דעת חלק ג סימן ז (וכן הוא פסק גם בשו"ת יביע אומר חלק ו או"ח סימן יז):
"נשים חייבות בתפלה אחת בכל יום, ויש להעדיף שיתפללו תפלת שחרית, שלאחר שיברכו ברכות השחר, לרבות ברכות התורה, שנשים חייבות בהן, כמבואר בשלחן ערוך /א"ח/ (סימן מ"ז סעיף י"ד), יאמרו פסוק ראשון של קריאת שמע, כדי לקבל עליהן עול מלכות שמים, כמבואר בשלחן ערוך /א"ח/ (סימן ע' סעיף א'). ולאחר מכן יתפללו תפלת שמונה עשרה. ואם היו עסוקות וטרודות עד שעבר זמן תפלת שחרית, יתפללו תפלת שמונה עשרה במנחה.
[5] וכך כתב על תפילת אישה בציבור הרב דוד מישלוב בתוך: אישה, חוה, אדם : נשיות יהודית בין התפתחות למסורת. עמוד 123:
אין נשים חייבות בתפילה בציבור, אך כאשר הן משתתפות בה שכרן גדול מאד, והן אומרות את כל "הדברים שבקדושה" יחד עם הציבור .
[6] וכך לדוגמה כותב הרב יעקב אריאל בספרו 'הלכה בימינו' (אשקלון תשע"ב), בעמוד 234:
לכן על אישה לקבוע עתים לתורה כל יום, לא רק כדי לרכוש ידע נוסף ביהדות, אלא גם כדי להתפתח מבחינה רוחנית ולהעשיר את עצמה במקורותיה האינסופיים של התורה. עליה לא רק למנוע ניוון רוחני, אלא גם כדי להתקדם, לפחות באותו קצב בו היא מתקדמת בהשכלתה, בנסיונה המקצועי, ובקידום מעמדה הכללי, אם לא יותר.
[7] טו"ר רבקה לוביץ זיהתה את המגמות השונות הללו כבר בסוף שנות התשעים של המאה העשרים, הרצתה עליהן אז וסיכמה את דבריה לאחרונה בספרה 'מסוף העולם ועד סופו' (ראשון לציון 2017), ראו שם בעמ' 129-128.