מאת צוות האתר
הראל, הנמשך לבני מינו, כתב: "החיים של אדם דתי, ברגע שהוא מבין שנכפה עליו להימשך לבני מינו, בכל מקרה מסמנים לו בכל דרך וצורה אפשרית שעליו לעזוב את הדת. אין דבר קל יותר ללהט"ב מלהרים ידיים ולוותר כליל על זהותו הדתית, מניסיון".[1]
הקושי שהראל מתאר והמבוכה הדתית הכללית בנושא מורכב זה, הם שעמדו לנגד עינינו בכתיבת מאמר זה.
אמנם תופעה של יחסים בין בני אותו המין הייתה קיימת לאורך כל ההיסטוריה, כבר מתקופת התנ"ך בתרבותם של מצרים וכנען,[ ] וכן ביוון העתיקה,[2] אך הגאווה על כך והפיכתה לאידיאולוגיה שלטת במרחב הציבורי העולמי היא תופעה שפרצה בדור האחרון ממש. מנקודת מבטם של אלו שמקדמים אותה, זו אחת התופעות שהצליחו במהירות בל תשוער.
המהפכה הזו מעוררת מבוכה אצל דתיים רבים. מצד אחד התורה אוסרת על מעשים כאלה בחומרה גדולה, ומצד שני נכמר הלב לנוכח מצוקתם של בעלי נטיות חד מיניות, שהקושי שלהם אינו רק במישור היצרי אלא בעיקר במישורים הרגשיים: הקושי בשל הבדידות, הכמיהה לאהבה, לזוגיות ולחיי המשפחה.
חשוב לנו לציין שבכל התהליך הארוך של כתיבת המאמר קיימנו מפגשים עם גברים ונשים דתיים בעלי משיכה חד-מינית, כדי לנסות להבין את עולמם ולדבר איתם ולא רק עליהם, ומתוך כך לכתוב את הדברים.[3]
המהפכה הלהט"בית מציבה בפנינו אתגרים בשלושה מישורים:
השאלה המוסרית – האם דרישות התורה מנוגדות לנטיות האדם וחירותו?
כיצד ייתכן שהתורה דורשת מן האדם לחסום את אחת מנטיותיו הבסיסיות, ולכאורה דוחקת בכך את אישיותו ומימושו העצמי המלא?
השאלה האמונית – הנהגת ה' את העולם והאדם
ברובד הכללי: המהפכה הלהט"בית היא שינוי סדרים ומוסכמות בקנה מידה עולמי. מובן שבמבט ראשוני יש במהפכה הזו פגיעה באמונותיו ובערכיו של העולם הדתי, אך האם למרות זאת אפשר לראות בתהליך עולמי זה גם ממד של התקדמות והשגחה שיש מה ללמוד ממנה?
וברובד האישי: מה משמעות הקושי והניסיון של האנשים שמתמודדים עם נטיות אלו, מבחינה אמונית?
השאלה המעשית – מקומם של המתמודדים עם נטייה זו בעולם הדתי
מה מקומם של המתמודדים עם נטייה חד-מינית בתוך העולם הדתי? הדברים אמורים הן מצד הרגשתם ומקומם בעולם, הן מצד יחס בני משפחותיהם אליהם והן מצד יחס הקהילה אליהם.
להלן נציע מענה לכל אחד מהאתגרים שסקרנו.
עוד לפני שניגשים לעסוק בשאלה המוסרית, חשוב לזכור שערכי היסוד של התורה נצחיים, בעוד ערכים שנובעים מהמוסר האנושי משתנים בין זמנים, תרבויות ומקומות. היהדות תמיד קיימה יחסי גומלין עם תרבויות אחרות שהחזיקו בתפיסות ובערכים שונים משלה, ולא פעם זלזלו בערכיה. מצוות כמו השבת וקדושת החיים גם של תינוקות בעלי מומים – זכו ללעגם של ההלניסטים והרומאים, שראו בהם ביטוי לבטלנות,[4] רפיון וחוסר רציונליות. דורות רבים חלפו עד שערכי היהדות הפכו לנחלת העולם כולו. אבל אין צורך ללכת רחוק: גם הקיבוצים בארץ לעגו למבנה המשפחה המסורתי, שנראה להם מיושן, ורק כעבור שנים התוודעו לנזקים הנפשיים ולצלקות שגרם הרעיון "המתקדם" של גידול ילדים משותף ב'בתי ילדים' תוך ניתוק מהוריהם.[5] התברר שלפגיעה בתא המשפחתי המסורתי היו השלכות לא פשוטות.
בכל מפגש עם תרבויות אחרות היו יהודים שהרגישו מבוכה מול הערכים של התרבות הסובבת, וניסו להתאים את היהדות אליהם.[6] אולם איך הייתה נראית היהדות היום אילו הייתה מוותרת על הערכים המיוחדים לה ומיישרת קו עם שבוע עבודה של שבעה ימים או עם מודל החינוך הקיבוצי? ואיך היה נראה העולם כולו אילו לא קיבל מהיהדות את ערכיה?
בתורה, שהיא ברית בין ישראל לקב"ה, יש ערכים רבים ולא תמיד נוכל להבינם בשכלנו עד הסוף.[7] אפשר ונכון להקשיב ולהיות רגישים לקולות הנשמעים בזמננו, אולם בשום אופן איננו צריכים לחוש רגשי נחיתות או הכנעה כלפיהם.[8] עם ישראל, ששמר על ערכיו ואמונתו בנחישות, הצליח לא רק להתקיים ולשרוד אלפי שנים, בעוד תרבויות גדולות קרסו והתפוררו, אלא גם להנחיל, בסופו של דבר, רבים מערכיו לעולם כולו.[9] התרבות החדשה בת זמננו, גם אם היא נראית קוסמת ומבטיחה, מראה במישורים מסוימים שלבי התפוררות, ועתידה אינו מובטח.[10] אפשר לראות מה ניתן לקחת ממנה, אבל אין הצדקה לראות בה את פסגת האמת ולכופף את היהדות לדרישותיה. כפי שראינו לעיל, ברבים מהמקרים נקודת המבט ההיסטורית אף מראה זאת בבירור.
בנוסף לכך, בסוגיה שלנו, כמו בסוגיות נוספות, יש לשים לב שהקושי אינו נובע רק מהמפגש בין היהדות לגישות ערכיות אחרות, אלא גם מתוך ערכי היהדות עצמם. ראשית, הרגישות לסבלו ולכאבו של כל אדם היא דרישה תורנית המנחה את העם היהודי לאורך כל הדורות. אין ספק כי כל יהודי מאמין ומחויב לתורה, חייב לנהוג ברעהו ברגישות ובחמלה, ובעיקר באנשים שעולמם הרגשי שונה משלו, וכבר אמרו חכמים: "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". כמו כן התורה, בכל הלכותיה, אינה דוגלת בנזירות, אלא נותנת מקום לכל כוחות הנפש, ובתחום המיני והזוגי היא מנתבת אותם להקמת משפחה. במקרה של הנמשכים לבני מינם, אפשרות זו נתקלת בבעיה.
לאחר שהצבנו את השאלה המוסרית הכללית במקומה הנכון, נעבור לדון בהיבטים השונים שלה בהקשר לנושא שלנו.
כשדנים בהיקף הסתירה שיש לכאורה בין נטיותיו של האדם לציווי התורה, חשוב לחדד חוסר הבנה נפוץ: לא כל מי שחש משיכה לבני מינו, מיד עומד בסתירה חריפה מול זהותו הדתית. שתי סיבות לדבר: ראשית, התורה אינה אוסרת את הנטייה אלא את המעשה עצמו וכל מה שמביא אליו.[11] הנטייה, ככל שאר הנטיות והיצרים של האדם, היא כוח שנמצא בתוכו, בין אם הוא נולד עמה ובין אם היא התפתחה בו במהלך חייו, והתורה דורשת מהאדם להתמודד עם כוחות אלה ומדריכה אותו כיצד לנתבם.
שנית, אומנם רוב האוכלוסייה נמשכים רק לבני המין השני, אך נטייה מינית של אדם[12] יכולה להיות על רצף מסוים. ישנם אנשים שנמצאים בקצה הרצף ונמשכים רק לבני מינם, אך המחקרים מראים שחלק מהאנשים בעלי הנטייה החד-מינית, נמצא בשלב כלשהו על הרצף הזה.[13] ולכן בין האנשים שחושבים שהם נמשכים רק לבני מינם, ישנם רבים שאינם מודעים לכך שהם באמת נמצאים על הרצף,[14] כלומר, קיימת בהם משיכה גם לבני המין השני.
לכן כאשר צעיר או צעירה דתיים (במיוחד בגיל צעיר שבו הבלבול רב)[15] רואה או חושש שהוא נמשך לבני מינו – אל לו להיבהל. לפני הכול עליו לזכור שהקב"ה אוהב אותו בכל מצב. במקביל לכך, מומלץ שאדם זה, שההלכה חשובה לו, בטרם יגבש מסקנה יברר היכן הוא נמצא על הרצף הזה. ייתכן שהוא אחד מאלו שאכן נמשכים רק לבני מינם, אך ייתכן גם שלא. לשם כך כדאי להיעזר באנשי מקצוע. נדגיש כי אין אנו מדברים חלילה על טיפולים המכונים "טיפולי המרה", אלא על התייעצות עם פסיכולוג מוסמך לבירור מידת נטייתו ובמיוחד לקבלת תמיכה נפשית בהתאם לרצונו של האדם ואמונתו.[16] דברים אלו יכולים לצמצם את היקף הקושי ביחס לציווי התורה, משום שמתברר שישנם רבים מהמתמודדים עם משיכה זו שנמשכים למעשה לשני המינים, וחלק מאלו אף יוכלו להתחתן עם בן או בת המין השני.[17]
לצערנו, נראה שחלק מחוסר הידיעה שקיים אצל רבים בדבר אפשרות של בירור זהות, נובע מכך שהמחקר המדעי בתחום זה אינו חף מהטיה מגמתית מובהקת ומדעות קדומות, ועל כן ממילא קשה לדעת בוודאות את תוקף מסקנותיהם של מחקרים שעוסקים בנושא.[18] ייתכן מאוד שאילו הנושא היה נחקר בצורה עניינית וללא משוא פנים, היו מתגלות תגליות חדשות שהיה בכוחן לצמצם עוד יותר את כמות האנשים שחווים סתירה בין נטיותיהם לציווי התורה.[19] כמו כן, ייתכן שהתגליות היו מתאימות יותר להבנת האיסור התורני, וכך הוא לא היה נשאר בעיני רבים כגזירה ללא טעם.[20] יש להדגיש שאנחנו בעד מחקר אמיתי ולא מוטה למען בירור האמת, גם אם מסקנותיו רק יקשו על האיסור התורני. כפי שכתבנו לעיל, שמירת התורה לא תלויה בערכי מוסר אנושי שמשתנים מעת לעת ואף לא בטיעונים מדעיים. על כן, אסור שעולם המדע והאקדמיה יהיו חסומים למחקר חופשי ולא מוטה בגלל תפיסת עולם כזו או אחרת. כל מי שהאמת וטובת האנושות הם נר לרגליו, צריך לעשות כל שביכולתו שאכן כך יקרה.
עם כל זאת עלינו להיות מודעים לכך שכיום יש אנשים שאינם יכולים להימשך לבני המין השני. וכאן עולות השאלות: כיצד נדרש מהם לחסום את נטיותיהם? האם בנקודה זו מתברר שהתורה סותרת את החיים?
כדי לענות על שאלות קשות אלו עלינו לברר יסוד חשוב ביחס של האדם לא-להים ולמצוותיו. כאשר תופסים את א-להים כחיצוני לאדם, אכן מצטיירת תחושה קשה של גורם עליון כוחני הכופה על האדם לפעול בניגוד לטבעו ולנטייתו. אך התפיסה היהודית עמוקה הרבה יותר – לפי תפיסה זו א-להים בהיותו מקור כל המציאות, הוא גם השורש של חיי האדם. אם כן, מטרת המצוות היא לחבר את האדם לשורשו.
על כן בהתמודדות זו ובקונפליקטים נוספים בין נטיות למצוות חמורות אחרת, האדם לא קרוע בין א-להים לעצמו, אלא בין שני רבדים בנפשו (ובמקרה שלנו בין זהותו המינית לזהותו הדתית). הדבר דומה למצבים שונים בחייו של כל אדם, ובהם שני ערכים שחשובים לו ביותר נמצאים בהתנגשות חזיתית והוא נדרש להכריע ביניהם. למשל, אדם נדרש להתגייס לצבא למשימה חשובה, בעת שבן משפחה קרוב שלו חולה מאוד והוא היחיד שיכול לטפל בו. האם יתגייס ויעזוב את בן משפחתו? האם יוותר על הגיוס? הסתירה במקרה זה אינה בין חוק המדינה לבין רצונותיו של האדם, אלא מדובר בקונפליקט פנימי בין ערכי האדם עצמו.
כמו במקרים אחרים, גם בהתמודדות המורכבת שבה אנו עסוקים – השאיפה היא שלא יהיו התנגשויות בין הערכים השונים, ודאי שלא התנגשויות חריפות. אך כאשר נוצרות התנגשויות כאלה, כיהודים מאמינים אנו רואים את תפקידה של ההלכה להכריע בין ערכיו של האדם עצמו. בכל בחירה יש מחיר, וההלכה מנחה את האדם לבחירה הנכונה ביותר.
נראה שהרבה מתמודדים דתיים חווים הבנה פנימית זו באינטואיציה חזקה, ולכן הקושי שלהם גדול כל כך כי הם נדרשים להכריע בין שני צדדים באישיות שלהם. ממילא טועים אותם גורמים שבשם רעיון החירות ובשם סיסמאות כמו 'תהיה נאמן לעצמך', מנסים לעודד את המתמודדים הדתיים לעזוב את עולם המצוות לחלוטין או לנהוג בניגוד אליו בסוגיה זו,[21] משום שבכך הם דורשים מהם להתנתק מרובד שורשי ועמוק באישיותם, שהוא חלק חשוב ומרכזי מאוד מנאמנותם לעצמם. לכן ישנה חשיבות ממדרגה ראשונה להרחיב את הדרישה לחירות האדם באופן כן ואמיתי, ולתת לאדם לגיטימציה מלאה להיות נאמן לעצמו על פי ערכיו התורניים, ולראות באור חיובי את הבחירה בהתמודדות, משום שבכך הוא בוחר להיות נאמן לעצמו על פי דרכו ועולמו הפנימי.[22]
גם לאחר שהבהרנו שמדובר בסתירה פנימית בין ערכי האדם עצמו, עדיין עלינו לתת את הדעת על השאלה הבאה: כיצד ייתכן שהאדם לא ייתן מענה לאחד היצרים החזקים בחייו? האם זו דרישה לגיטימית ובגדר האפשר?
כשנתבונן מעט בדבר, נראה שבכל חברה מודרנית וליברלית מוסכם שעל האדם לכבוש את יצריו במקרים שבהם מתקיימת פגיעה באמון, בזולת או בערכים אחרים, וזאת גם אם מדובר בנטיות מולדות שאינן ניתנות לשינוי ולמימוש באופן אחר. אם כן, כולם מסכימים שאפשר לדרוש מהאדם לשלוט בנטיותיו, השאלה היא רק באילו מקרים. על אף שיש שמצמצמים את עצמם להגבלה היחידה: "לא לפגוע בזולת", מערכת הערכים היהודית (וכך בתרבויות נוספות) מכירה במנעד רחב יותר של ערכים, כגון ערכים דתיים,[23] ודורשת משום כך איפוק ושמירה עליהם גם במקרים שבהם אין פגיעה בזולת. למען האמת, כמעט כל אדם חש במקרים מסוימים שההתנהלות המינית הראויה היא קטגוריה נפרדת שקשה לצמצם אותה רק לשאלת הנזק והתועלת כלפי אחרים.[24]
על כן, אין להתפלא על עצם דרישת התורה למנוע במקרים מסוימים מימוש של נטייה מינית. למרות הקושי הגדול שיש בכך, ועל אף שנעשה מאמצים כדי למנוע מקרים וקונפליקטים אלו, עצם הדרישה מהאדם להגביל את עצמו עבור ערכים בהחלט אפשרית, ובכך כולם מודים כפי שביארנו.[25]
כאן עלינו להדגיש שעל אף החשיבות הגדולה שהיהדות בעצמה רואה במימוש של הנטייה המינית,[26] חייו של האדם רחבים וגדולים ממנה ואינם מתמצים רק בה. כישרונות, שליחות ומשמעות בחיים עדיין קיימים במלוא עוצמתם, אף אם ישנו תחום בחיים שלא ניתן לממשו כראוי. אם כן, עיקר הקריאה אינה לאיפוק, אלא למימוש מלא של כוחות חייו של האדם, שלצערנו ישנם מקרים בהם חלק מהם לא יכולים לבוא לידי ביטוי מלא. יתירה מכך, ישנם אפילו מקרים בהם ההלכה מאפשרת מצב בו האדם יוותר על הקמת משפחה מרוב מסירות ודבקות בשליחותו.[27]
מכל האמור לעיל אנו רואים שבניגוד למצטייר במבט שטחי, דווקא דרכה של היהדות מעצימה את חירותו של האדם בסוגיה זו. לעומת הקולות בשיח הציבורי הטוענים: "כך נולדת!"; "בשום מקרה אין טעם לבירור זהות מינית!"; "הנטייה חייבת להתממש ואי אפשר להתנגד אליה!"; "אין לחקור את הנושא הזה בחופשיות!" – היהדות מעצימה את האדם וטוענת לגמישות ולפתיחות בבחינת האפשרויות בכל אחת מהנקודות הללו – מהיחס של האדם כלפי עצמו וכלפי אמונתו, ועד חירות מוחלטת במחקר המדעי ללא חשש מתוצאותיו.
היהדות גורסת שהאדם אינו קורבן של הנסיבות, ולכן לא נגזר עליו להגיב רק בהתאם לנתונים שלו. יש לו חירות לבחור איך לפעול באותם נתונים ואיך להתייחס אליהם. בידו לקבוע על פי אמונתו מהם סדרי העדיפויות בחייו, וכיצד להכריע בין הערכים השונים. על כן דווקא חירותו לפעול על פי ערכיו היא הנאמנות השלמה שלו כלפי עצמו והיא היא מימושו העצמי המלא.
אמנם יש הבדל בין מקרה למקרה, ואיננו יכולים לדעת מראש למה תוביל ההתמודדות האמיצה, אך קשה לראות בגישות שאינן מאפשרות לאדם לבחור כיצד לנהל את חייו, גישות 'ליברליות' באמת.
אחד מיסודות אמונתנו הוא שהקב"ה ברא את העולם וממשיך להנהיג אותו בהשגחה כללית ובהשגחה פרטית על כל אחד ואחד. מצד אחד, אנו נדרשים לחפש הסברים לתופעות ולתהליכים שמתרחשים בעולמנו, שנאמר: "זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור" (דברים לב,ז). אך מן המצד השני, עלינו לזכור תמיד ששכלנו, שכל אנוש, לא יוכל להבין עד תום את הדרך שבה ה' מנהיג את עולמו.[28]
אשר למהפכה הלהט"בית ננסה להציע דרכי התבוננות על הנהגת ה' את עולמו בשני היבטים: בהיבט הכללי ובהיבט הפרטי-אישי.
כחלק מאמונתנו בהשגחת ה' על עולמו, אנו סבורים שהתהליכים הגדולים שעוברים על העולם מקדמים את המציאות.[29] זאת אף כשמדובר בתנועות שפועלות ברבדים שונים באופן מוצהר כנגד היהדות (עיקרון זה נכתב על ידי הרב קוק, והוא יישם אותו בעצמו על החילונות והכפירה העולמית).[30] ההתמודדות כנגד הסיגים של התהליך העולמי, לא צריכה להפריע לנו לראות את היתרונות שבו.[31]
כך בנוגע למהפכה הלהט"בית. כיוון שמדובר בתהליך שמערער את יסודות מבנה המשפחה המסורתי, זהו אתגר גדול לראות את הטוב ואת רצון ה' גם במהפכה הזו. עם זאת, אם נשכיל למצוא את הטוב הצפון בכך ולהיענות לאתגר הזה, אולי נוכל לנטרל מעט את עוצמת המאבק, ולפתח שיח מועיל ופורה יותר.
המהפכה הלהט"בית מלמדת אותנו כחברה להיות קשובים ומודעים יותר למצוקתו של הזולת, וזוהי בוודאי תכונה המקדמת את העולם.[32] אמנם עצם הרגישות לזולת היא ערך תורני מובהק, ואיננו זקוקים ללמוד אותו מן החוץ, אך מסיבות שונות אנחנו לא תמיד מצליחים ליישמו בצורה מלאה. כך למשל, ההבחנה התורנית החשובה שציינו כבר לעיל, כי הנטייה עצמה אינה אסורה אלא רק מימושה במעשה, היא הבחנה קריטית ביותר שהציבור הדתי כמעט לא היה מודע לה עד השנים האחרונות. הדבר הוביל לכך שלעיתים התייחסו באופן שלילי ביותר לאדם בעל נטייה זו אף שהיה צדיק גמור במעשיו, התייחסות שלצערנו אנו מוצאים לה הדים בציבור עד היום, אך ברור שהשיח הציבורי על הנושא מפחית התייחסויות שליליות כאלו.
היחס השלילי כלפי הנטייה עצמה, ללא הבחנה אם היא התממשה או לא, וכן התחושה שמי שנכשל אפילו פעם אחת בחטא זה אין לו חלק בתוך היהדות (וזאת בניגוד לגישת ההלכה), הובילו לבושה ולהסתרה גדולות מאוד, לסבל נפשי רב של בעלי הנטיות החד-מיניות ולכך שלא הייתה בידם האפשרות לבחור לשתף את החברה במצבם בלי לשלם מחיר חברתי כבד. הרגישות שהתחדדה כיום בתוך העולם התורני, מאפשרת למעוניינים בכך לשתף במצבם, בלי לחוש אשמים וחוטאים על עצם נטייתם, וכך לקבל תמיכה וחיזוק, ולהקל על ההתמודדות שלהם.
נוסף על כל זאת, המהפכה הלהט"בית מביאה אותנו גם לבחון ולבחור מחדש בערכים הבסיסיים ביותר של קיומנו: המשפחה שאנו מקימים, הזהות המינית הבסיסית שלנו וכדומה. הבחירה הזו עלולה להיות מבלבלת לעיתים, אך בהדרכת התורה והכוונתה בסופו של התהליך אנו מאמינים שמעמד המשפחה יתחזק וגם החיבור לזהות המינית של האדם יהיה עמוק ושלם יותר.[33]
בעבר יצרו תנאי החיים תלות קיומית שעיגנה את הקשר שבין הגברים לנשים והפכה אותו להכרחי לקיום האנושי הבסיסי. משום כך נעדר מהקמת המשפחה מרכיב הבחירה והחופש. עם הזמן השתנו תנאי החיים וקמו תנועות רבות שביססו את מוסד המשפחה על אדני הרצון, האהבה והחירות ולא רק על הסכמות חברתיות סוציולוגיות או כלכליות. בהקשר זה המהפכה הלהט"בית המפרקת את מוסכמות היסוד המסורתיות של מבנה המשפחה, מעצימה עוד יותר את האפשרות לבנות את הזוגיות בין איש לאישה לא מתוך הכרח, אלא מתוך בחירה גמורה וללא כפיפות למוסכמה חברתית זו או אחרת.[34] כמו כן, בעידן שבו יש ערעור כללי על נחיצותו של התא המשפחתי, באופן מעט פרדוקסלי, דווקא הדרישה להכרה בזוגיות חד-מינית, מדגישה ומחזקת את התפיסה שהנאמנות והמשפחתיות היא ערך יסוד של החברה.
תהליך דומה מתרחש גם ביחס לחיבורו של האדם לזהותו המינית – מה שבעבר היה מובן מאליו, כיום מוטל בספק. נראה שתהליך זה יוביל בסופו של דבר לבחינה מחודשת שתחדד את הזהות הגברית והנשית ואת הייחודיות והצורך שבכל אחת מהן. מתוך כך יתפתח חיבור אישי מחודש של כל אדם למגדר שאליו הוא שייך ושבו הוא נולד, מהלך שיביא להעצמת החיבור והקשר בין איש לאישה בהקמת המשפחה.
חבלי הלידה של תהליכים מסובכים אלו אינם קלים, הם מתבטאים ברווקות מאוחרת; בגירושין; ובהקשר שלנו – בטשטוש הזהות המינית וקיום זוגיות חד-מינית, אך בסופו של תהליך אנו מקווים שמעז יצא מתוק.
אין בדברים האמורים כאן משום הכרה והסכמה מצדנו לאפשרות מימוש זו, אלא רק הצעה להתבוננות ברובד החיובי המסוים שקיים בתהליכים שעוברים על העולם. ככל שהחברה הדתית מתוך שמירתה על ההלכה גם תנהג ברגישות כלפי האנשים שזקוקים לכך, וככל שלמבנה המשפחתי המסורתי יתווספו גם רבדים חירותיים עמוקים, אנו מקווים שהעולם יחדש ימיו מהר יותר כשישוב למודל התורני של "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית ב,כד).
על אף הבנת המגמה של התהליך העולמי, עדיין עומדת בפנינו השאלה האמונית מדוע הקב"ה מאפשר בעולמו מציאות של אדם שנמשך לבני מינו, אבל נאסר עליו לממש את נטייתו.
כאן עלינו לשים לב שקושי זה אינו מאפיין רק את הסוגיה שלנו. עולמנו מלא בהתמודדויות ובניסיונות שנכפים על אנשים שונים, ואיננו יודעים להסבירם במלואם. יש כאן השקה לאחד התחומים שאף משה רבנו שאל את הקב"ה ונחלקו חכמים אם קיבל תשובה מלאה: מדוע יש בעולם צדיק ורע לו?[35] כלומר אין בידינו יכולת להבין את הקשר בין צדקותו של האדם ובין ההתמודדויות השונות ולעיתים הקשות שהקב"ה מזמן לפתחו.
אף שהאתגר של חלק מבעלי הנטיות החד מיניות קשה במיוחד משום שאין באפשרותם לממש את יצרם בדרך מותרת, ישנם עוד רבים שנדרשים להתמודד עם ניסיונות ואתגרים מורכבים, כמו אנשים שבפועל אינם מצליחים להתחתן מסיבות כאלה ואחרות, וגם הם נדרשים לכבוש את יצרם למרות הקושי, ובאופן כללי ייסורים שבאים על אנשים שונים ומונעים מהם לנתב את חייהם כפי שהם חלמו ורצו.
חשוב לציין שבשיחות שקיימנו עם דתיים בעלי נטייה חד-מינית, הם בעצמם הדגישו בפנינו את העובדה שהם מתמודדים עם קושי בדיוק כמו שעוד אנשים מתמודדים עם קשיים אחרים, והם אינם חפצים שיביטו בהם במבט מרחם או מתנשא. כל חפצם שהחברה תקבל את ההתמודדות הזו, ולא תשפוט אותם בגינה אלא תכבד את בחירתם להישאר בעולם הדתי ולהמשיך להתמודד באומץ.
עם זאת אנו מאמינים שהבורא, שרחמיו על כל מעשיו, נותן לכל אדם התמודדות בהתאם לייעודו ולמטרתו בחיים, וממילא הוא מאמין באותו אדם ובכוחותיו. אף על פי שאף אחד מאיתנו לא היה בוחר מעצמו לעמוד בשום ניסיון קשה, רבים יכולים להעיד כי דווקא ההתמודדות הלא פשוטה שבה הם נאלצו לעמוד, פיתחה את אישיותם וגרמה להם להוציא מעצמם כוחות וכישורים מעבר למה ששיערו שיש בהם. לכן הקב"ה מנסה בניסיונות גדולים דווקא אנשים בעלי נפש מיוחדת ושיעור קומה גדול, כי מהם הוא חפץ במיוחד להוציא את יכולותיהם הגדולות למען עצמם ולמען החברה כולה.[36]
ממילא גם בסוגיה שלנו, לא מפליא לגלות שאחוזים גדולים מהנמשכים לבני מינם הם בעלי רגישות נפשית מיוחדת,[37] וביניהם בעלי כישרונות יוצאי דופן,[38] והם נוכחים באופן לא פרופורציונאלי בתחומי האומנות, המוזיקה והתקשורת. ייתכן שיש קשר כלשהו בין המשיכה לנטייה זו לכישרונות ייחודיים. מכאן שהקב"ה מזמן לאדם התמודדות וגם יוצר בו רווחים שעולים מתוך ההתמודדות הזו, ובהם הוא ימצא את שליחותו ומשמעות קיומו. חלק מהמתמודדים אף מספרים כיצד דווקא ההתמודדות פיתחה אצלם קשר עמוק במיוחד לקב"ה.[39]
נוסף על כל האמור, עומדת שאלה קשה ומרכזית – כיצד הנמשך לבני מינו יכול למצוא מקום בתוך החברה הדתית, ולחיות גם הוא חיים שיש בהם קרבת א-לוהים ועבודת ה'?[40]
כיוון שאין איסור תורה על הנטייה, אם אדם נמשך לבני מינו אין משמעות הדבר שהוא חוטא. אדרבה, כל עוד שומר הוא את ההלכה הוא ללא ספק בבחינת "גיבורי כוח עושי דברו", צדיק וירא שמיים. אדם זה עדיין יכול וצריך להיות עובד ה' בשמחה, ולהיות בקשר עם הקב"ה, להתפלל אליו ולקיים את מצוותיו. ה' חפץ בו ואוהב אותו ויודע את האתגרים שאיתם הוא מתמודד, וגם אם הוא עבר עבירה, אופציית התשובה תמיד קיימת ועומדת לפניו.
אין ספק כי איסורי ההלכה בתחום זה הם ניסיון קשה ביותר, ובהחלט נדרשת כאן גבורה, וזהו חלק מתפקידו של היהודי בעולם. ועדיין איש אינו מושלם ועלינו לזכור כי עבודת ה' שלנו אינה עומדת על מעשה אחד בלבד. היא מורכבת מאין-ספור רגעים של שמירת מצוות שונות שמקיפות את כל חיינו, ובנקודה הזו אינו שונה מי שנמשך לבני מינו מאחרים. הקב"ה טבע בנו יצרים שיכולים לגרום לנו לחטוא, ובד בבד ברא הקב"ה גם את התשובה אשר קדמה לעולם, בבחינת הקדמת רפואה למכה. גם אם אדם נכשל בחטאים חמורים, אין זו סיבה לעזוב לגמרי את עבודת ה'[41].
אחת המצוות החשובות בתורה היא מצוות 'ואהבת לרעך כמוך', ועליה אמר ר' עקיבא שזהו כלל גדול בתורה. יסוד קיום המצווה הזו תלוי קודם כול באהבתו של האדם את עצמו, ורק כך יוכל לאהוב את רעהו כפי שהוא אוהב את עצמו. לכן חלק חשוב מעבודת ה' של כל אדם, ובכלל זה של הנמשך לבני מינו, שילמד לאהוב את עצמו ולשמוח בחלקו בעבודת ה'. עליו לזכור כי ריבונו של עולם, מקור הטוב והחסד אוהב אותו כפי שהוא אוהב את כל בריותיו, וקל וחומר את מי שמונח לפניו אתגר קשה, והוא רואה אותו משתדל להתמודד עמו.
המתמודד עם נטייה זו לא נידון חלילה לבדידות נפשית כל חייו. יש לדעת שישנם ארגונים של הומואים דתיים אורתודוכסיים (כדוגמת הארגון כמוך), שנותנים תמיכה חברתית וקשר עם אנשים דתיים שחיים במציאות דומה. ארגונים אלו מוכיחים שעצם היותו של האדם בעל נטייה חד-מינית אינה סיבה לעזוב את הדת, ואפשר לחיות כך כאדם דתי, ואל לנו לנתק חלילה את הקשר עם הקב"ה. כל אחד מאלו שבוחרים להישאר דתיים למרות הזהות החד-מינית שלהם, מוצא את הדרך שלו לעשות זאת. באופן דומה, כדאי מאוד לשמור על קשר עם רב שבקיא בסוגיה זו, וכך הוא יוכל להדריך ולכוון את האדם באופן פרטני במסגרת שמירת ההלכה.
כהורים, אנו מחנכים ומגדלים את ילדינו בדרך שבה אנו מאמינים, ומתפללים כל החיים שימצאו את הדרך הנכונה להם. אך בסופו של דבר הבחירות שהם יבחרו בהתאם לזהות שלאורה הם חיים, הן הבחירות שלהם ולא שלנו. לכן תפקידנו כהורים בראש ובראשונה הוא לקבל את ילדינו, לאהוב אותם ללא תנאי, ולתת להם את כל המרחב והמקום לבחירות שלהם. מובן שנתינת מקום אינה נתינת לגיטימציה לחטא או לעבירה, אלא רק מאפשרת לילד להרגיש אהוב ורצוי בלי להרחיקו מאיתנו. עם זאת, מובן שאנו יכולים להשתדל להיות קשובים אליהם, להתלבט עמם בהתלבטויות שלהם (כמובן, רק באלו שהם בוחרים לשתף אותנו בהן), ולהשתדל לכוון ולסייע ככל יכולתנו.[42]
בהתאם לדברים שכתבנו לעיל, גם כחברה, עלינו לזכור שעבודת ה' של האדם היא בראש ובראשונה בינו לבין א-לוהיו, וכל אדם בחזקת זכאי כל עוד איננו יודעים שחטא (וגם אם חטא[43], ייתכן ששב בתשובה) – הרי שאין סיבה לקהילה הדתית שלא לקבל את המתמודדים עם הנטייה לקהילתם, ועליהם לזכור לפני הכול כי הם חיים בניסיון קשה, ולכן יש לנהוג בהם על פי הכלל של "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו".[44] האתגר הקהילתי בהקשר הזה כולל את היכולת למצוא מקום לאותם גיבורים שבוחרים מרצונם לחיות חיי תורה, מתוך רצון להישמר ולהיזהר מלעבור על איסורים, ולהוקיר אותם על בחירתם, ואין לדחות אותם לקרן זווית של הקהילה או חלילה מחוצה לה, אלא לתת להם מקום של כבוד בתוכה.[45]
במאמר זה עסקנו בשלושה מישורים שההתנגשות בין איסור התורה לנטייה חד-מינית מעלים בפנינו:
המישור המוסרי: אנו סבורים שיש לראות את איסורי התורה כמבטאים ערכים נצחיים, וגם בהתנגשויותיהם בערכי התקופה, הם אלו שבמבט היסטורי ארוך טווח שומרים על ערכי עם ישראל ובכך גם על האנושות כולה. כמו כן עלינו לזכור שהרגישות כלפי האחר גם היא עצמה ערך תורני חשוב.
עוד הסברנו שאין מדובר כאן בהתנגשות בין ציווי א-להי חיצוני לאדם הנכפה עליו בניגוד לרצונו, אלא בהתנגשות בין שני רבדים בנפשו של האדם - האדם עצמו משתוקק לשמור את מצוות ה' כחלק מזהותו, אף על פי שקיימים בו גם תשוקות ויצרים שמושכים אותו לעבור עליהן. התורה מעצימה את חירותו של האדם בקביעתה שנתוני חייו אינם גוזרים עליו להתנהל באופן מסוים בלבד, אלא הוא חופשי להיות נאמן לערכיו, גם אם מימושם דורש לעיתים מאמץ רב.
המישור האמוני: האמונה בהשגחת ה' שמיטיב עם בריותיו מעוררת אותנו לנסות לראות את הטוב גם בתהליכים הגדולים והמסובכים שעוברים על העולם והאדם.
ברוח זו הצענו דרכים לראות השלכות חיוביות מהמהפכה הלהט"בית, כגון שבזכותה החברה לומדת להיות רגישה יותר לאנשים בעלי נטיות חד מיניות, דבר שמקל על התמודדותם ומאפשר להם לחיות חיים טובים יותר. כך גם החיבור לזהות המינית ולבניית משפחה מתבסס יותר על חופש בחירה, מה שמעמיק ומעצים אותם.
גם באשר למישור הפרטי – אמנם אף אדם לא בוחר את ניסיונותיו והתמודדויותיו בחיים, אך אנו מאמינים שדווקא הם מכווינים את האדם להוצאת כישרונותיו ויכולותיו הנפשיות מן הכוח אל הפועל, וזאת על פי דרכו הייחודית בעולם.
המישור המעשי: התורה אוסרת את המעשים ולא את הנטייה, והמצליח להתגבר על יצרו זכותו גדולה מאוד. ברור שהדבר אינו פשוט, אך ללא ספק ניתן לחיות חיי אמונה ומצוות כאדם בעל נטייה חד-מינית. גם במקרה שאדם עבר עבירה, אל לו לנטוש את המצוות כולן, ואפשרות התשובה תמיד עומדת לפניו. עבודת ה' של מי שנמשך לבני מינו אינה חייבת להיות שונה מהותית מעבודת ה' של כל יהודי אחר. מן הסתם האתגרים וההתמודדויות שלו יהיו שונים, אך הוא אהוב על המקום וה' חפץ בו ובשמירת מצוותיו.
המתמודד זקוק במיוחד לאהבתם של הוריו. אל להם להתנות את עצם אהבתם בדרך בה הוא בוחר לחיות את חייו. אהבה זו אין משמעותה לגיטימציה לחטא. החברה צריכה להזהר ולא למהר לשפוט את אלו המתמודדים עם האיסור, ועליה לכבד כל יהודי ולראות בו אדם כשר כל עוד לא הוכח אחרת.
נסיים בתקווה להמשך בירור הסוגיה בכל המישורים, הן התורניים והן המדעיים, מתוך כבוד ואהבה בין אדם לחברו.
[1] https://www.inn.co.il/News/News.aspx/439318
[ ] ראו בויקרא יח: כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ... וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא.
[2] ראו: "המשתה", כתבי אפלטון, תרגם מיוונית יוסף ג' ליבס, ירושלים ותל אביב: הוצאת שוקן, 1979, עמ' 115-11; פילון האלכסנדרוני, כתבים, סוזן דניאל-נטף (עורכת), ירושלים: מוסד ביאליק והאקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, תשמ"ו, כרך שלישי, עמ' 95-94.
[3] הדברים במאמר מתייחסים הן למשיכה של שני גברים אלו לאלו והן למשיכה של נשים אלו לאלו, והשימוש בלשון זכר מטעמי נוחות בלבד, כנהוג בלשון העברית.
[4] ראו: אוגוסטינוס, עיר האלוהים,ספר שישי, 11.
[5] תמה חלפין, היה רע לתפארת: לינה משותפת – פוליטיקה וזיכרון, הוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2017.
[6] דוגמה למימוש הבעייתי של גישה זו ראו: משה פלאי, מלחמתו הרעיונית וההלכתית של הרב אהרון חורין בעד רפורמה דתית ביהדות. Hebrew Union College annual, כרך 39 (1968), עמ' סג-עט.
[7] כך גם לגבי מצוות ואיסורים שהקב"ה ציווה אותנו בהם: איננו יכולים להבין בשכלנו כל מצווה או איסור שהקב"ה ציווה. אנו יכולים לחפש טעמים למצוות, אך לא להיות בטוחים בהם. ובכל מקרה אנו מצווים לקיים את המצוות, אם טעמן מובן לנו ואם לאו. ראו רמב"ם הלכות מעילה פרק ח הלכה ח:
ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף ענינם כפי כחו, ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה אל יהי קל בעיניו ולא יהרוס לעלות אל ה' פן יפרוץ בו, ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול [...]
[8] לכמה מן הרעיונות המוסריים שהופיעו לראשונה בתורת ישראל ראו במאמרנו: התורה והעולם העתיק.
[9] ראו עוד במאמרנו אודות תרומת היהדות לעולם.
[11] יש לזכור שאיסור משכב זכור נמצא בין כל איסורי העריות, ולכן נדגיש שנלווים אליו גדרים והרחקות נוספים על איסור התורה המפורש. לדוגמה, גם כאן שייך האיסור של 'הרהורי עבירה' וממילא נדרש מן האדם להתרחק מכל מה שעלול להוביל אותו לעבירה הקשורה לעניין, ובכלל זה אפילו להרהור אסור במחשבתו. וכפי שהגמרא (שבת יג,א ובמקומות רבים נוספים) ממשילה לגבי נזיר: סְחוֹר סְחוֹר אַמְרִינָן לְנְזִירָא לְכָּרָמָא לָא תְקְרַב. כלומר, שנזיר צריך להתרחק מהכרם ולא להתקרב אליו כדי שלא יחטא.
כיוון שאנחנו מכון אמוני ולא הלכתי איננו נכנסים כלל למכלול הסוגיה ההלכתית על כל סעיפיה. בירורים פרטניים אלו אנחנו משאירים לגדולי פוסקי ההלכה בדורנו.
[12] סיכום הניסיונות להבנת מקורה של המשיכה: Gail Wiscarz Stuart (2014). Principles and Practice of Psychiatric Nursing. Elsevier Health Sciences. p. 502. ISBN 032329412X. Retrieved 11 February 2016
[13] הרצף ידוע כ'סולם קינסי', על שם החוקר אלפרד קינסי שפרסם אותו בספרו: Sexual Behavior in the Human Male (1948), ושם הוא כותב:
"גברים אינם מייצגים שתי אוכלוסיות מובחנות, הטרוסקסואלים והומוסקסואלים. העולם אינו מחולק לכבשים ולעיזים. זהו יסוד טקסונומי לפיו הטבע מכיל לעיתים נדירות קטגוריות טהורות... עולם החי הוא רצף בכל אחד מהיבטיו.
בהדגשת הרצף של דרגות בין היסטוריה של התנהגות הטרוסקסואלית לחלוטין והיסטוריה של התנהגות הומוסקסואלית לחלוטין, רצוי לפתח דרך של סיווג שתהיה מבוססת על הכמות היחסית של ניסיונות, או תגובות, הטרוסקסואליים והומוסקסואליים בכל היסטוריה אישית [...] ניתן לקבוע דרגתו של אדם בסולם זה לכל תקופה בחייו [...] סולם של שבע דרגות מתקרב יותר ליכולת להדגים את הדרגות השונות שקיימות במציאות."
[14] לסקירה עדכנית יותר לעניין הזהות כרצף עיינו לדוגמא: Savin-Williams, R. C., Vrangalova, Z. (2013). Mostly heterosexual as a distinct sexual orientation group: A systematic review of the empirical evidence. Developmental Review, 33, 58–88. הנתונים מלמדים כי רק אחוז מסויים מבעלי המשיכה ה חד-מינית הם כאלה שנמשכים אך ורק לנשים ועניין זה יכול, מן הסתם להשפיע על תפיסת זהותו העצמית של הנמשך לבני מינו. מצב זה נפוץ ביתר שאת בגילאים צעירים בהם תפיסת הזהות המינית עדין נמצאת בגיבוש והבלבול נפוץ (לעניין זה רק לדוגמא בהפנייתינו בהערה הבאה). לתפיסות מורכבות יותר של שלבי גיבוש הזהות ותפיסת הרצף עיינו לדוגמא: McConaghy, N. (2005). Time to Abandon the Gay / Heterosexual Dichotomy? Archives of Sexual Behavior, 34, 1, 1–2.
[15] ראו בעמדת הסתדרות הפסיכולוגיים בישראל: "יש לקחת בחשבון מאפיינים של גיל ההתבגרות הנוגעים לתהליכי גיבוש זהות והתנסות ולהיזהר מקיבוע מוקדם מדי של המתבגר בזהות מינית קבועה."
[16] כך היא גם המלצת הסתדרות הפסיכולוגים בישראל:
במקרים של מצוקה הנובעת מהתמודדות עם שאלות לגבי המשיכה המינית או זהות מגדרית, טיפול פסיכולוגי מאפשר למטופל/ת להעמיק את ההכרות שלו/ה עם חלקי הנפש השונים שלו/ה ולאפשר לו/ה עיבוד רגשי של החוויות השונות הנובעות מהתמודדות זו. בסופו של דבר, מטרת הטיפול הפסיכולוגי היא לאפשר לאדם לבחור בחירות חיים ממקום מודע וכמה שיותר שלם עם עצמו- וזאת מבלי להניח מראש מה נכון עבור אותו אדם שפונה לטיפול... לאור הכתוב לעיל אנחנו ממליצים באופן חד משמעי לבני ובנות נוער (והוריהם) אשר זקוקים לסיוע מקצועי סביב שאלה ועיסוק בנושאי נטייה מינית ו/או זהות מגדרית לפנות לפסיכולוג/ית מורשה/ת, מטעם משרד הבריאות, לשם קבלת טיפול מטיב ומכבד.
[17] מובן שאין להסתיר מידע חשוב מהאדם שעמו עומדים להקים בית, ולכן כדאי להיוועץ בדמות הלכתית, ולפי חוות הדעת המקצועית לקבל החלטה איך ומתי צריך לספר לבן/לבת הזוג המיועדים על ההתמודדות.
[18] ראו בעמדת הסתדרות הפסיכולוגים בישראל: "הועדה מצביעה על האפשרות כי מניעים הנוגעים לתקינות פוליטית מגבילים את האפשרות לקיים מחקר אמפירי מקיף ומעמיק בתחום".
[19] מסיבה זו, איננו יכולים לבחון ולסמוך בוודאות על מחקרים מכווני תפיסת עולם שטוענים למשל לשוויון במידת אושרם של ילדים שגדלים אצל זוגות חד מיניים (ייתכן כמובן שקיים שוויון כזה, אך גם ייתכן שלא). מאותה הסיבה גם קשה לקבל את הוודאות של אלו שטוענים שלעולם לא יהיה אפשר למצוא דרך מדעית להשפיע על מידת הנטייה עצמה (גם אם טרם התגלתה דרך שכזו). אפשר לראות דוגמה לחוסר הגינות בולט בתחום זה, בספר 'אחרי הנשף' (Marshall Kirk and Hunter Madsen, After the Ball: How America will conquer its fear & hatred of Gays in the 90's, New York: Doublday, 1989, pp.184.) שבו פרסמו שני אנשי תקשורת מן הקהילה הלהט"בית בארה"ב מתווה מתוכנן לקידום סדר היום האידיאולוגי הזה:
יש לשכנע את הציבור שלהטב"ים הם קרבנות של הנסיבות, שהם אינם בוחרים את נטייתם המינית, שהם אינם בוחרים את נטייתם יותר משהם בוחרים את גובהם, צבע עורם, כשרונותיהם, או מגבלותיהם. (אנו טוענים שמסיבות מעשיות יש להחשיב את הלהט"בים ככאלו שנולדו להט"בים – למרות שנטייה מינית, עבור רוב בני האדם, נראית כתוצר של מורכבות הכוללת נטיות פנימיות ותנאים סביבתיים בילדות ובתקופת ההתבגרות המוקדמת). לרמוז על כך שלהט"ביות יכולה להיות נבחרת פותח קופת שרצים המכונה 'בחירה מוסרית וחטא' ומעניקה לדתיים הסרבנים מקל להכות [...]
[20] אמנם ישנן כמה אפשרויות להסביר את טעם המצוה (ובמאמר זה איננו עוסקים בכך), ובכל זאת אף לאחר ההסברים השונים, ישנם רבים שטעמים אלו אינם מתיישבים על ליבם ומתייחסים למצווה זו כ'מצוה שמעית'.
[21] כך כתב הראל לב, שממנו ציטטנו בראשית המאמר: "בקהילה הגאה הכללית-חילונית יש יותר מדי קולות [...] שפשוט עושים את המוות ללהט"בים שמתעקשים להישאר דתיים [...] ולהט"בים דתיים שבוחרים להישאר באורח חיים דתי חווים את המאבק הזה, ואת הניסיון הקשה להתמיד באמונתם על אף כל הקולות החיצוניים האלה."
[22] דווקא מן הפן המוסרי, באופן דומה ללגיטימציה שניתנת כיום למי שחווים את עצמם כבני המין השני לשנות את מינם אפילו באמצעות ניתוחים וכדומה, כך יש לתת לגיטימציה למי שיש לו משיכה לשני המינים ומבקש לחפש דרך להגביר אף יותר את משיכתו לבני המין השני (על ידי אנשי מקצוע). כאשר שוללים מאדם שבוחר מרצונו החופשי את האפשרות השנייה, אך מאפשרים את הראשונה, יש חוסר צדק ואפילו מידת מה של צביעות.
[23] ראו: Jonathan Haidt, The Righteous Mind: Why Good People Are Divided by Politics and Religion, Vintage, 2013.
[24] כך לדוגמה קשרים בין אח לאחות בוגרים ומתוך הסכמה, יחשבו לבעייתיים ולא ראויים אף כשאין בהם שום נזק כלפי הזולת.
[25] על כך יש להוסיף שגם במבט ששם לנגד עיניו רק את שאלת הפגיעה בזולת, ישנן נגזרות בסוגיה שלנו שעלולות לעורר קונפליקט מוסרי שההכרעה בו אינה פשוטה. שאלת הפונדקאות לדוגמה היא סוגיה מורכבת מאוד מבחינה מוסרית, הן מצד האישה הפונדקאית והן מצד הילד. מדובר במחלוקת פנימית בתוך הציבור החילוני עצמו, כיצד נכון להכריע בהתנגשות הערכים הנובעת מכך. ראו על כך לדוגמה במאמרה של עירית לינור.
[26] ראו במאמרנו: יצר, יוצר ויצירה.
[27] ראו יבמות סג,ב: 'כל מי שאין עוסק בפריה ורביה... בן עזאי אומר כאילו שופך דמים וממעט הדמות שנאמר ואתם פרו ורבו אמרו לו לבן עזאי יש נאה דורש ונאה מקיים נאה מקיים ואין נאה דורש ואתה נאה דורש ואין נאה מקיים אמר להן בן עזאי ומה אעשה שנפשי חשקה בתורה? אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים'. וכך נפסק בשו"ע אבן העזר א, ד.
[28] כך כתב האדמו"ר מפיאסצנה, בחיבורו 'אש קודש' לשבת חנוכה תש"ב (עמ' קלט), תוך כדי מאורעות השואה:
ובאמת מה מקום לקושיות ח"ו ולשאלות, הן אמת שיסורים כמו אלו שאנו סובלים עתה באות רק אחת לכמה מאות שנים, אבל מ"מ איך זה נרצה להבין את מעשי ד' אלו. ולהפגם ח"ו כשלא נבין אותם אם גם קלח אחד של עשב שעשה ד' לא נבין, ומכש"כ שנפש לא נשיג וכש"כ את מלאך וכש"כ את דעתו ית'. ואיך זה נרצה בדעתנו להבין מה שהוא ית' ויתעלה יודע ומבין.
[29] ראו בספר הכוזרי ה,כ: 'עדיף שייוחס הכל אליו יתעלה, כל שכן הדברים הגדולים, כמות והנצחון והתבוסה וההצלחה והמחסור ומה שדומה לזה'. וכן אצל הרב קוק, לנבוכי הדור פרק נב: 'אי אפשר לשום פעולה כללית גדולה קבועה לדורות שלא תהיה מושפעת השפעה א-להית'.
[30] הרב קוק כותב על כך במקומות רבים. ראו לדוגמה אורות, זרעונים, מאמר ייסורים ממרקים:
יש לכפירה זכות הקיום הארעי, מפני שהיא צריכה לעכל את הזוהמא שנתדבקה באמונה מאפס דעת ועבודה... לעקירת הסיגים שהם רק חוצצים בין האדם ובין אור אלהי אמת, ועל משואות החרבות שהכפירה מחרבת תבנה דעת אלהים הנשגבה את היכלה. כדי לטהר את האויר מזוהמת החוצפה והרשעה של המחשבה במהות האלהות, - הצצה המביאה לידי עבודה זרה, - באה הכפירה המוחלטת, שגם היא אינה טובה מהראשונה אבל מתנגדת לה תכלית נגוד. מתוך ההתנגשות של שני ההפכים האלה תעזר האנושיות עזר גדול, להתקרב לדעת ד' ידיעה מאירה, המקרבתה לאשרה הזמני והנצחי.
[31] ראו: לנבוכי הדור פרק מג:
יסוד הסבלנות בדעות... צריך לבוא לא כפי הרגיל לחשוב מפני הרפיון הנמצא בלב לאמתת הדעות הפנימיות... הוא בנוי על פי ידיעה האמיתית של עומק החסידות, שהנהגת ה' יתברך את עולמו היא הנהגה עליונה מאוד, וכל הכחות אפילו ההפכיים הרבה הם מצטרפים הכל לתכלית הטוב. על כן גם הטעויות בדעות והמבוכות, הכל הן צריכות לשעתן, אלא שעם כל זה אין כאן שום ביטול לחובת ההשתדלות לכל מי שחננו ה' דעה והשכל ללמד ולהאיר את חשכת המעשים והדעות.
[32] לצערנו, במהלך המאבק אנו חווים מגמות של חוסר סובלנות גם כלפי מי שמשמיע דעות שאינן מתיישבות עם רוח המהפכה הגאה, ובוודאי שגם מהצד הזה יש לצפות ליותר מודעות והתחשבות כלפי החולקים עליהם.
[33] זאת בדומה לרעיון שמוצג במאמר באתר שלנו, לבחור מחדש. ועיינו בדברי הרב קוק המסביר את התהליך העולמי של אובדן הקשר הטבעי, מה שמוביל לאפשרות חיבור מחודש ועמוק יותר (אך כרוכים בכך גם תופעות לוואי שליליות). אורות ישראל א, יג:
אי אפשר לאדם להפרד מדבקות הא-להית, ואי אפשר לכנסת ישראל להפרד מצור ישעה אור ד' א-להי ישראל. אבל אי האפשרות הזאת, ההולכת ומופיעה בכל הדורות, יש בה הכרח טבעי, שאיננו נותן מקום לבהירות הדעת לגלות את פעולתה. על כן באים ימים שתרדמה נופלת על האדם, והפרצופים ננסרים זה מזה, עד שהפירוד הגמור נעשה אפשרי, ובכללות התרדמה במקום צלע מחוברת, חיבור טבעי, גב לגב - עומדת תפארת אדם בכליל הדרה, שהבחירה השכלית מכרת לומר "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי", והעולם מתכונן בהופעת חיים ותולדות קיימות עדי עד.
האפשרויות לדבר "גבוהה גבוהה", על דבר שמד, על דבר כפירה, על דבר פירודים מוחלטים, הן תולדותיה של הנסירה, המביאה לידי ההתאחדות הגמורה, הצורית החפשית, "כמשוש חתן על כלה ישיש עליך א-להיך". וגמר הנסירה הוא תוכן הבנין, המביא לאחדות משוכללת, ותורה חוזרת ללומדיה, וכל בניך למודי ד' ורב שלום בניך.
[34] ראו על כך עוד במאמרנו: משפחה 2019: תהליכי גסיסה או בחירה חדשה?
[35] ראו: בבלי ברכות דף ז עמוד ב ובמפרשים השונים שם, וכן בספרו של הרב י"ד סולובייצ'יק, קול דודי דופק, ישראל תשל"ז.
[36] ראו בראשית רבה ל"ד:
אמר רבי יונתן: היוצר הזה אינו בודק קנקנים מרועעים, שאינו מקיש עליהם אחת עד שהיא פוקעת, ומה הוא בודק? קנקנים יפים, שאפילו הוא מקיש עליו כמה פעמים – אינו נשבר. כך אין הקב"ה מנסה אלא את הצדיקים.
[39] ראו במאמרו של ישי מאיר, מצעד השמחים בחלקם, הנמצא כאן באתר.
[40] ראו על נושא זה בהרחבה במאמרו הנ"ל של ישי מאיר.
[41] ראו ברמב"ם, אגרת תימן: 'ולא יעלה על הדעת שבהיותו עושה החמורות שלא יענש על הקלות כדי שיפקיר עצמו להן, אבל ירבעם בן נבט, שחיק עצמות, יענש על העגלים שחטא בהם והחטיא את ישראל וכמו כן יענש על שבטל מצות סוכה בסוכות. וזה העיקר יסוד מיסודי התורה והדת, ולמדוהו ועשו היקש עליו'.
[42] ראו מדריך להורה מאת ד"ר ברוך כהנא.
אמנם לעיתים הדילמות שיעלו בתוך המשפחה תהיינה קשורות להשפעות החינוכיות שיש לבחירות של חלק מהילדים על בני המשפחה האחרים, וכן על המצב והמיקום החברתי של המשפחה בתוך הקהילה שהיא חיה בה וכדומה. טוב שמצבים רגישים כאלה יהיו מלווים על ידי אנשי מקצוע ורבנים שיידעו לסייע למשפחה כולה בהתמודדות עם המציאות המורכבת. עם זאת כדאי לזכור שככל שההורים מסוגלים לשיח פתוח וכן עם ילדיהם, יש סיכוי גדול יותר שהביטחון שהילדים יקבלו בראותם שהוריהם מצליחים להמשיך לקבל את ילדם, ייבנה בהם ביטחון גם לחיים שלהם.
[43] ראו בדומה לכך אצל הרמב"ם, איגרת השמד: 'וגם כן אינו ראוי להרחיק מחללי שבתות ולמאוס אותם, אלא מקרבם ומזרזם לעשית המצוות, וכבר פירשו רבותינו זכרונם לברכה, שהפושע אם פשע ברצונו כשיבוא לבית הכנסת להתפלל מקבלים אותו ואין נוהגים בו מנהג בזיון, וסמכו על זה מדברי שלמה עליו השלום (משלי ו' ל'): "לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב", אל יבוזו לפושעי ישראל שהם באים בסתר לגנוב מצוות'.
[44] ראו עוד: Rapoport Rabbi Chaim, Judaism and Homosexuality: An Authenic Orthodox View.
וכן, קולא הרב עמית (עורך), ובית הלל אומרים, ישראל 2018, עמ' 118-101.
[45] וראו עוד בדבריו של הראל לב, עמו פתחנו, כאשר בהמשך המאמר שם הוא קובל גם על חלק מהקהילה הדתית שטוענים שאין דבר כזה "הומו דתי" ובעצם באמירות שלהם מקשים מאוד על המתמודדים להחזיק איתנים בבחירה לשמור מצוות: "זה המסר אותו השמיעו כלפי הלהט"בים הדתיים: שומעים? נכון הלהט"בים החילונים כל הזמן אומרים לכם לוותר על האמונה שלכם רק בגלל שאתם נמשכים לבני מינכם? נכון כל חייכם עוברים במאבק ארוך להישאר דתיים למרות הכל? אז שמעו משהו, גם מבחינתנו הדתיים הם צודקים לגמרי. אתם לא באמת דתיים."