מאת הרבנית נוית צדיק
בעידן המודרני התברכנו בערך השוויון. כחלק מביטוי לשוויון בין המינים, מקובלת בימינו תפיסה לפיה בחיי הנישואין אין נלקחת ולוקח ואין מגרש ומגורשת; יש שני בני אדם שהחליטו יחד לבנות את חייהם המשותפים ומשפחתם, ולפעמים שני בני אדם שמחליטים לסיים את הברית הזאת ולהתגרש. הגבר הוא כבר לא הצד הפעיל שלוקח את האישה הפסיבית ומכניסה לביתו.
נשאלת אם כן השאלה, מה חשבה התורה כאשר בנתה מערכת, שתלויה כל כך ברצונם של שני בני אדם, כמערכת של פעיל וסבילה - מערכת שבה האיש מקדש והאישה מתקדשת, האיש מגרש והאישה מגורשת? מדוע הכוח נמצא ביד אחד מהמינים? למה התורה לא בנתה את אותה המערכת כמערכת שוויונית והדדית?
במאמר זה ברצוני לנתח את ערך הנישואין בעיני התורה, ולהבין איך הדבר משפיע על קידושין כקניין. כמו כן ננתח את הנישואין ביהדות, ונראה שלא מדובר באירוע אינטימי זוגי בלבד אלא בטקס שיש בו פן לאומי. ברצוני להציע שהתורה הציגה נישואין שאמנם תלויים בבחירה בפן האישי, אך יש בהם גם אלמנט של הכרח בפן הלאומי. התורה שבכתב מציבה אידיאה שמשאירה בכוונה את אחד הצדדים "כלוא" במערכת הנישואין, מכיוון שהנישואין בישראל אינם רק עניין אישי אינטימי בין בני הזוג, אלא כניסה למערכת גדולה יותר של האומה הישראלית. מטרתו של ההכרח לכאורה שיש בנישואין היא להראות את החשיבות הקולקטיבית יותר של המערכת, ושלא מדובר רק בבניית משפחה פרטית אלא בכניסה למערכת גדולה בהרבה מהזוג הספציפי.
בנוסף, החיים המשותפים בין בני הזוג עשויים לעתים להיות מאתגרים. התורה רצתה לשמור על איזון מסוים בין הידוק הנישואין גם במצבים מאתגרים, לבין האפשרות של בני הזוג לצאת מזוגיות קשה ולא בריאה. התורה שבעל פה מתרגמת את האידאה למציאות כך שהמערכת הזוגית והמשפחתית תהיה בריאה וטובה ככל שניתן. דהיינו, ההכרח שהתורה מציגה בתיאוריה לא אמור לבוא לידי ביטוי במעשה. לכן בנתה התורה מערכת שיש בה הרבה דרכים לכפות על מנוול לתת גט לאשתו ולאפשר לה לצאת מהנישואין. בפועל, לצערנו, לא תמיד מוכנים בתי הדין להשתמש בכל הכלים שברשותם לשחרר נשים אלו מנישואין פוגעניים.
חשוב לי להבהיר מראש שאין כאן התייחסות למה שקורה בפועל בבתי הדין, שלעתים משאירים את האישה ללא כל פתרון ואינם כופים על האיש הרשע לתת גט. במקרים רבים מאד מוצאים פתרונות טובים, אך המצב רחוק מלהיות אידיאלי. מאמר זה לא מנסה לענות על צערן של נשים אלו, אלא לתת מענה תאולוגי לשאלה מדוע התורה בנתה מלכתחילה מערכת שאינה נותנת בחירה לשני בני הזוג כאחד.
הרבה נאמר על היחס בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה. ברצוני להתמקד בפירושו של הגר"א באדרת אליהו, המזכיר יחס מיוחד בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, ומסביר את הפונקציה של תורה שבעל פה ואת החשיבות בלימודה.
או אל המזוזה - פשטא דקרא גם המזוזה כשרה, אבל הלכה עוקרת את המקרא[1]. וכן ברובה של פרשה זו וכן בכמה פרשיות שבתורה, והן מגדלות תורתנו שבעל פה שהיא הלכה משה מסיני והיא מתהפכת כחומר חותם... וכן בפיגול ורוב התורה, על כן צריך שידע פשוטו של תורה שידע החותם. (אדרת אליהו, פרשת משפטים)
לפי הגר"א ניתן לומר שהתורה שבכתב מייצגת אידיאה שלא תמיד מקיימים (כגון עין תחת עין) ואילו התורה שבעל פה היא יישום של אידיאות אלו במציאות. המשל של הגר"א הוא החותם העשוי מחומר קשיח שלא ניתן לשנותו, לעומת הרושם שהחותם משאיר, המופיע בשעווה שעשויה מחומר גמיש, בה מטביע החותם תמונת מראה הפוכה לדוגמה שעליו. לפי הגר"א, חשיבות לימוד התורה שבכתב היא כדי להבין את האידיאות, ואילו חשיבות התורה שבעל פה היא יישום התורה שבכתב הלכה למעשה.
ניסוח קולע שמסביר את הרעיון שהגר"א מציג נכתב ע"י הרב חיים נבון:
במקומות מסוימים נוכל לראות שהתורה שבכתב מייצגת אידיאל קיצוני, שהוא נכון כשלעצמו, אך אי אפשר ליישמו במציאות, בגלל התנגשותו עם ערכים אחרים... מראש הקב"ה התכוון שננהג כפי שקבעה התורה שבעל פה; אלא שקבע בתורה שבכתב ניסוח פשטני של עיקרון מוסרי קיצוני, כדי שנפנים את הלקח המוסרי הגלום בו. [2]
לפי ההסבר שהתורה שבכתב מייצגת אידיאה קיצונית שלא תמיד אמורים ליישם במציאות, ניתן לומר שגם בנישואין, כפי שהתורה מציגה אותם, יש רובד של אידאה ורובד של מציאות. באידאה, יש צד אחד ש"כלוא" במערכת הזוגית בעל כורחו. את האידיאה הזאת ניתן להסביר כמייצגת את החשיבות הלאומית של הנישואין, כמעט עד כדי ביטול האדם הפרטי ורצונותיו המתחלפים. במציאות בפועל, לעומת זאת, תמיד אמורים להיות פתרונות לכל אחד מבני הזוג שלא להיות בתוך זוגיות פוגענית ולא בריאה. את המציאות הזאת מביאה התורה שבעל פה לידי מעשה.
אישה אינה מתקדשת אלא מרצונה. חז"ל למדו זאת מהסיפור של רבקה. כאשר אליעזר עבד אברהם הלך לחפש אישה ראויה ליצחק, הוא מצא את רבקה שעשתה עמו חסד וביקש להשיא אותה ליצחק. בני משפחתה שאלו את רבקה האם היא מוכנה ללכת עם אליעזר עבד אברהם כדי להתחתן עם יצחק (בראשית כד, נז-נח):
וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָה וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ:
וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הֲתֵלְכִי עִם הָאִישׁ הַזֶּה וַתֹּאמֶר אֵלֵךְ.
לפי המדרש רבקה החליטה ללכת גם ללא רצונם של לבן אחיה ואמה.
ותאמר אלך. בעל כרחם, מכאן שאין משיאין את האשה אלא מדעתה. (מדרש אגדה (בובר) חיי שרה, כד, נז)
בניגוד לאישה, ניתן לחייב איש להתקדש לאישה[3]. מסכם זאת הרמב"ם:
אין האישה מתקדשת אלא לרצונה, והמקדש אישה בעל כרחה אינה מקודשת, אבל האיש שאנסוהו עד שקידש בעל כרחו הרי זו מקודשת.[4]
בגירושין, ההפך הוא הנכון. בפסוק כתוב (דברים כד, א):
כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ.
חז"ל למדו מהפסוק שהאיש צריך לגרש דווקא מרצונו, ואילו האישה לא מחליטה אם להתגרש או לא (משנה יבמות יד, א):
אינו דומה האיש המגרש לאישה מתגרשת, שהאישה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה, והאיש אינו מוציא אלא לרצונו.
אישה מתקדשת רק לרצונה. אישה שחייבו אותה להתקדש לאיש מסוים, אינה מקודשת ואינה צריכה גט אם רצונה להתקדש לאדם אחר. לעומת זאת, כאשה נשואה, לא היא זו המחליטה אם להתגרש. האיש מגרש והאישה מתגרשת גם בעל כורחה. לגבי האיש, ההפך הוא הנכון. ניתן לחייב איש לקדש אישה והאישה תהיה מקודשת (כמובן, רק אם רצונה בכך), ואילו לגבי גירושין, לא ניתן לחייב את האיש להתגרש אלא הדבר תלוי ברצונו.
המגיד משנה (הלכות אישות פ"ד ה"א) מסביר שאת האיש ניתן לחייב לקדש מכיוון שיש לו דרך לצאת מהנישואין אם ירצה בכך; ואילו אישה, מכיוון שאין ביכולתה לתת גט, תהיה מקודשת רק אם אכן היא רוצה בכך.
מצד אחד, יש כאן הדדיות מסוימת. הן בקידושין והן בגירושין, באים לידי ביטוי הן רצונותיהם של בני הזוג והן כפייתם: בקידושין בא לידי ביטוי רצונה של האישה, ואילו בגירושין - רצונו של האיש.
מצד שני, יש כאן מערכת שהיא הדדית במובן מסוים, אך קשה לקרוא לה שוויונית. ניתן לכפות על אחד משני הצדדים להתקדש או להתגרש גם ללא רצונו.
אם ננסח כאן את השאלה ששאלנו לעיל, אמנם פתרנו את בעיית אפליית האישה במובנים מסוימים, כפי שראינו במערכת הדדית יותר, אך הכפלנו את הבעיה בחוסר בחירה שהתורה כפתה על שני בני הזוג בפן מסוים של הקשר. מה פשר הכפייה בנישואים שלכאורה אמורה להיות כל כולה בחירת ליבם של בני הזוג?
כאשר זוג מתחתן, אין כאן רק החלטה זוגית אישית. זוהי החלטה שהיא גם חברתית, החלטה שמשמעותה כניסה לכנסת ישראל בתור זוג ובעז"ה גם משפחה. בני הזוג מצטרפים מחדש לשלשלת הדורות של עם ישראל, והפעם כמשפחה ולא כיחידים. זה אינו מעמד אישי בלבד, אלא מעמד פומבי והכרזה מצד בני הזוג שהם נכנסים לברית הנישואין כמשפחה היוצאת מבית אבותם.
משמעותה החברתית של ברית הנישואין עולה ממדרשים רבים, המשווים את הנישואין בין איש לאישה לאירועים גדולים בתולדות האומה הישראלית:
מטרונה אחת שאלה את רבי יוסי בר חלפתא לכמה ימים ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, אמר לה לששה ימים שנאמר (שמות כ) כי ששת ימים עשה ה', אמרה לו ומן אותו שעה מה עושה בכל יום, אמר לה מזווג זיווגים... א"ל הקדוש ברוך הוא יושב ומזווגן בעל כרחן וקושר קולר בצוואר זה ומביאו מסוף העולם ומזווג לזו בסוף העולם, שנאמר אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות, מה הוא בכושרות, דלא בעי בכי ודבעי אמר שירה. (מדרש תנחומא (ורשא) פרשת כי תשא)
במדרש המפורסם הזה רבי יוסי בר חלפתא מסביר למטרונה אחת שמאז שהקב"ה ברא את העולם, הוא עסוק בלזווג זיווגים. לאחר שהמטרונה עצמה ניסתה לשדך בשעה קלה את שפחותיה ועבדיה וראתה שהדבר לא עלה יפה (בבוקר קמו עם חבלות), הודתה שא-לוהים אמת ותורתו אמת. לפי רבי יוסי בר חלפתא, הקב"ה מזווג זיווגים בעל כורחם. כתוצאה מכך, יש כאלה שבוכים ויש כאלה ששרים.[5]
עיסוקו של הקב"ה כשדכן המרכזי לאחר בריאת העולם מלמדנו שכל אדם שמתחתן ומקים משפחה הוא שותפו של הבורא במעשה בראשית. כאשר מתחתנים בוראים עולם חדש, ונעשים שותפים עם בורא העולם בבניית עוד משפחה שתהיה חלק מהאומה.
בשבע ברכות של נישואין צריכים להיות נוכחים עשרה מישראל.[6] הלכה זו מראה שמדובר באירוע פומבי ולא רק אישי. גם ניסוח שבע הברכות בלשון רבים, ועיסוקן בעניינים כלל-לאומיים (יצירת האדם, בניין ירושלים), מעידים על אירוע לאומי וכללי.
רב יהודה אמר רב: ארבעים יום קודם יצירת הולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני.( מסכת סוטה ב ע"א):
לפי המדרש, ארבעים יום לפני יצירת הוולד מכריזים על השידוך. מספר זה מזכיר את ארבעים הימים בהם היה משה על הר סיני ובסופם ירד עם לוחות הברית. מעמד הר סיני הוא סמל הברית בין עם ישראל כאומה לבין הקב"ה. ברית הנישואין בין בני הזוג אמור להידמות לברית בין הקב"ה לכנסת ישראל. כאשר חתן וכלה נישאים, הם נכנסים לברית חברתית עם האומה הישראלית ולא רק לברית אישית שלהם.[7] את ההכרח שיש בנישואין, כפי שמציג רבי יוסי בר חלפתא, ניתן להשוות למדרש לפיו הקב"ה הכריח את עם ישראל לקבל את התורה וכפה עליהם הר כגיגית. כאשר מדובר בהחלטות חשובות וגורליות, בפרט כאלה שמשפיעות על העם כולו, כופים עלינו לקבלם. [ראו בהרחבה כאן]
כפי שציינו, יש כאן כפייה מסוימת בקשר לנישואין (האיש תיאורטית מתחתן גם בעל כורחו, והאישה אינה מתגרשת גם אם רצונה בכך). מישהו בכל צד כלוא במערכת הנישואין. כמו כן, לפי המדרש, עם ישראל קיבלו את התורה מתוך הכרח כאשר הקב"ה כפה עליהם הר כגיגית ואיים על עם ישראל כדי שיקבלו את התורה.
מה משמעות הכפייה במערכות אלו? איזו אמירה ואידיאה מנסה התורה לייצג דרך הכפייה בברית הנישואין והברית בין עם ישראל לקב"ה?
הבחירה החופשית שייכת לאדם הפרטי. כל אחד ואחד יכול לבחור את צעדיו בחיים. אך כאשר מדובר על קבלה קולקטיבית של עם או אומה, לא שייך לדבר על בחירה. מכיוון שיש כאן יישות מופשטת של עם, אין כאן בחירה אלא הכרח. כך מסביר הרב קוק:[8]
אף על פי שכל השלמות נתן השם ית' רק תחת הבחירה... מכל מקום אין הבחירה החופשית כי אם בנוגע לפרטים של ישראל, אבל בנוגע לכלל ישראל כרת השם ית' כבר ברית עמנו, היינו שאי אפשר כלל שיהיה ח"ו כלל ישראל נבדל ונפרד מקדושת שמו הגדול ברוך הוא.
הצד של ההכרח שיש בנישואין, מראה שנישואין הם ברית עם העם ולא רק ברית אישית. הצד של בחירה שיש בנישואין, הוא הצד של הברית האישית.
לגבי ההכרח שיש בנישואין לפי התורה, חשוב להדגיש שלא מדובר בעיקרון שאמור לבוא לידי ביטוי במציאות. אם ניישם את הרעיון של הגר"א בנוגע לתורה שבכתב ותורה שבעל פה, הרי שיש כאן אידיאה שלא אמורים ליישם במציאות[9].
באידיאה, יש בנישואין צד של בחירה (האישה בכניסה והאיש ביציאה) וצד של הכרח (האיש בכניסה והאישה ביציאה), פן אישי ופרטי ופן ציבורי לאומי. במציאות מורכבת, חז"ל היו ערים לכך שיישום האידאה עלול לכלוא את האישה בנישואין קשים ולהפוך את חייה לסיוט[10]. משום כך, ביישום התורה שבכתב בתורה שבעל פה, בנויה בתוך המערכת האפשרות של בית הדין להכריח את האיש לתת גט לאשתו. ישנם מצבים בהם אישה יכולה לדרוש גט מסיבות מסוימות שהיא לא יכולה לסבול אצל האיש[11] (ריח רע תמידי הנוגע בעבודתו וכדו'), מצבים שבית הדין מכריח את האיש לתת גט לאשתו כפי ראות בית הדין[12], ואף מצבים של הפקעת הקידושין למפרע כך שלפי ההלכה לא היו בכלל קידושין הלכתיים והאישה חופשייה להתחתן עם אדם אחר.
יש סוגיות רבות בתלמוד המראות שחכמים למעשה כפו את האיש עד שנתן גט לאשתו, ובמקרים מסוימים עקרו לגמרי את הקידושין למפרע.[13]
במסכת גיטין[14] מובאים כמה סיפורים על חכמים שהכריחו איש לתת גט לאשתו. סביר להניח שאלו רק דוגמאות מתוך מקרים רבים יותר שקרו במציאות, כיוון שסיפורים אלו הובאו בתלמוד רק אגב דיוניים הלכתיים כהוכחה לדיון הלכתי צדדי. עוד מובאים בגמרא סיפורים בהם הפקיעו חכמים את הקידושין.[15]
לפי הסוגיות הנ"ל נראה שלמעשה חכמים הבינו שאם יישמו את האידאה של התורה, נשים רבות עלולות להישאר כלואות כעגונות ביחסים איומים ונתונות לחסדיו של איש רע המסרב לתת גט לאשתו.
ברור שיישום כפיית גט והפקעת קידושין דורשים "כתפיים רחבות", הבנה עמוקה של בית הדין ובירור המציאות לעומק. מתח מסוים קיים בין הרצון לשמור על הזוגיות ככל שניתן, לבין ההבנה שחייבים לכפות גט במצבים אחרים. לצערנו, עקב המורכבות, נשים מסוימות עלולות למצוא פתרון רק לאחר שנים של סבל שבהן היו תקועות בנישואין קשים. אין זו דרכה של תורה. דרכיה דרכי נעם, והתורה נתנה מפתח בידי בית הדין להוציא נשים הכלואות בנישואין קשים מגורלן המר. גם בימינו, כמו בימי התנאים והאמוראים, ישנם בתי דין המחלצים את האישה ממצבה הקשה כפי כוונת התורה.
מעמד האישה ומעמד האיש בנישואין הם אמנם הדדיים אך לא שוויוניים. את האיש ניתן להכריח להתחתן, ואילו האישה מתחתנת רק לרצונה. את האישה ניתן להשאיר בנישואין גם בעל כורחה, ואילו האיש יוצא רק ברצונו. זהו דין תורה שבכתב. בפועל, דרך פירושם של חז"ל בתורה שבעל פה, ועם המשך התפתחות ההלכה החל מימי הגאונים ועד ימינו אנו (למשל חרם דרבנו גרשום האוסר לאיש לגרש אישה ללא הסכמתה), האיש והאישה נהיו שוויוניים הרבה יותר ביחס לבריתם המשותפת.
את דין התורה שבכתב ניתן להסביר כמייצג אידאה של שילוב בין ברית אישית בין בני הזוג, המבוססת על בחירה, לברית עם האומה הישראלית שהיא מתוך הכרח. כאשר מיישמים את האידאה במציאות, אף אחד או אחת לא אמור להיות כלוא במערכת זוגית קשה ופוגענית, ויש כלים רבים בהלכה כדי לפתור מצבים קשים אלו.
יהי רצון שנזכה לנישואין מתוך אהבה אחוה שלום ורעות.
נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "מעמד האישה בגירושין" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).
[1] ביטוי שמופיע במדרשים דוגמת ילקוט שמעוני, פרשת משפטים, רמז שיז. בירושלמי (קידושין פ"א ה"ב) מופיע הביטוי "עוקפת את ההלכה" ובבבלי (סוטה טז ע"א) "עוקבת את ההלכה".
[2] אתר בית המדרש הווירטואלי של ישיבת הר עציון, שיעור 12 על תורה שבכתב ותורה שבעל פה.
[3] נושא זה נתון במחלוקת ראשונים. כך הבינו הרמב"ם והרשב"א ועוד הרבה ראשונים. בפועל, בדרך כלל לא מכריחים את האיש להתקדש, ולכן ההלכה הזאת לא מאד מעשית, אך אנו ננקוט כדעת הרמב"ם ורוב הראשונים כפי שהבינו את הגמרא, מכיוון שזה מסביר יפה את ההדדיות בזוגיות.
[4] רמב"ם, הלכות אישות פ"ד ה"א. נראה שדבריו של הרמב"ם לקוחים מהגמרא בבבא בתרא דף מח ע"ב: אמר אמימר: תליוה וקדיש - קדושיו קדושין. מר בר רב אשי אמר: באשה ודאי קדושין לא הוו.
[5] ייתכן שההבדל בין הבוכים לבין השרים הוא לא בהתאמה האובייקטיבית בין בני הזוג אלא בפרספקטיבה סובייקטיבית. כלומר, מידת ההתאמה של בן או בת הזוג אחת לשני תלויה הרבה יותר בשאלה מה הזוג מחליט לעשות עם הזוגיות ופחות בהתאמה אובייקטיבית חיצונית ביניהם.
[6] בבלי כתובות ז ע"ב.
[7] הקשר בין מעמד הר סיני וברית בין עם ישראל להקב"ה לבין ברית הנישואין בין בני הזוג עולה בעוד מדרשים. במסכת ברכות דף ו ע"ב משווים בין הקולות אצל חתן וכלה (קול ששון וקול שמחה וכו') לבין הקולות במעמד הר סיני ("ויהי קולות וברקים... וקול שופר" וכו'). המהר"ם מרוטנברג (מובא בספר תשב"ץ קטן סימן תסד) ערך השוואה בין אירוסין ונישואין של כנסת ישראל עם הקב"ה לבין אירוסין ונישואין אישיים בין בני זוג.
[8] מדבר שור, דרוש שלושים וארבע. הסבר זה מיישב גם את הסתירה בין המדרשים לפיהם עם ישראל קיבלו את התורה בכפייה (כפה עליהם הר כגיגית), לבין המדרש שהקב"ה שאל כל אומה, כולל עם ישראל, אם רצונם לקבל את התורה. עם ישראל כאוסף של פרטים קיבלו את התורה מתוך בחירה. כל אחד ואחת קיבל על עצמו. אך כאומה מאוחדת וככלל ישראל, לא היית להם ברירה אלא לקבלה.
[9] חשוב להדגיש שאין כאן "אידיאל" שהתורה מייצגת ושיש לשאוף אליו, אלא "אידאה", שהוא רעיון קיצוני שצריך להפיק ממנו בלי לאמץ אותו למעשה.
[10] אין חשש לגבי ההכרח של האיש בכניסה למערכת, מכיוון שלא מצוי שבפועל הכריחו את האיש להינשא, וגם אם יכריחו, יש לו דרך קלה לצאת מכך.
[11] משנה כתובות פ"ז מ"ט-י.
[12] משנה ערכין פ"ה מ"ו כופין אותו עד שאומר "רוצה אני".
[11] ראו למשל כתובות ג ע"א, גיטין לג ע"א
[14] בדף לג ע"ב מסופר על רבי יאשיה דמן אושא שהכריח אדם לתת גט לאשתו ואחר כך אמר לחכמים להתחבא כדי שלא יוכל לבטל את הגט לפניהם. בדף לד ע"א מסופר על רב ששת שנטל גט מאדם בעל כורחו באמצעות מכות וחבטות (ראו רש"י ד"ה משום דמפנוי). עוד מסופר שם על רב יהודה שנטל גט מחתנו של רבי ירמיה ביראה ואף אמר לשליחים לשים דלעת באזניהם כדי שלא ישמעו את האיש אם יאמר שהוא מעונין לבטל את הגט.
[15] ראו יבמות קי ע"א.