ברכות

מאת צוות האתר

למה צריך לברך על כל דבר, בעיקר על אכילה ושתיה? אי אפשר פשוט ליהנות בשקט, בלי להתחיל לחשוב מה מברכים על כל דבר, ואם אכלנו כשיעור ברכה אחרונה וכל זה?

האמת היא, שהקפדה על ברכות בכוונה לא רק שאינה פוגמת בהנאה אלא דווקא מעצימה אותה. כך כתב רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי (מאמר שלישי, יג-יז):

אמר החבר: ומה שמרבה נעימות בחיי החסיד ומחזקה ומוסיף הנאה על הנאתו הוא חובת הברכות שהוא חייב לברך על כל מה שהוא מוצא בעולם ועל כל המוצא אותו בעולם.

ולתמיהתו של מלך כוזר -

אמר הכוזרי: היתכן הדבר? והרי הברכות טרחה נוספת הן.

השיב החבר:

...ההכנה להנאה והאבחנה בה והמחשבה על העדרה לפני בואה - כל אלה כופלות את ההנאה. וזוהי אחת מתועלות הברכות לכל מי שקיבל עליו לקיימן בכוונה ובשלמות, כי הן מביאות לנפש האדם את ההבחנה במין ההנאה ומולידות את ההרגשה בצורך להודות עליה למי שנתנה, לאחר שהיה האדם חושש להעדרה - ואז תגדל השמחה על הנאה זו.

הברכות עוזרות למעשה להגביר את המודעות להנאה, ולעורר את רגשות השמחה, התודה והסיפוק על כך שזכינו לה. הנאה שבאה בהיסח הדעת, או מתוך ערפול ההכרה, אינה מספקת כמו הנאה שבאה מתוך התכוונות ומודעות שלמה. תארו לעצמכם אדם שחוטף בהיסח הדעת פיסת עוגה, דוחף אותה לפיו ולועס בעודו שקוע בעניינים אחרים, ולעומת זאת אדם שהתכונן מראש לאכילת העוגה, ואוכל אותה ביישוב הדעת כשהוא מרוכז במעשה. ברור שהשני ייהנה מהעוגה הרבה יותר.

וזוהי בדיוק התועלת שבברכות: הם גורמות לאדם להתייחס בכובד ראש להנאות שלו. לעצור לרגע ולחשוב, עד כמה זה לא מובן מאליו שיש לפני מאכלים כאלה, שאני מסוגל להשביע בהם את עצמי וליהנות מהם. עד כמה היה מצבי רע אלמלא היו לי אותם. כמה אנשים טרחו ועבדו והתאמצו כדי שהמאכלים הללו יגיעו אל שולחני. כמה טוב שאנו חיים בחברה שיש בה שפע מזון, והחנויות מלאות בכל טוב. וכן הלאה.

ברכות הנהנין, כאשר מברכים אותן בתשומת לב ולא ממלמלים בהיסח הדעת, מעוררות את המודעות של האדם לכל הדברים הללו. כאשר אנו מברכים "שהכל נהיה בדברו", "בורא פרי העץ" או "המוציא לחם מן הארץ", אנו מזכירים לעצמנו את חסדי הבורא בכך שברא עולם מלא בכל טוב, ומכירים בזכות שניתנה לנו ליהנות מאותו הטוב. במקום לראות באוכל משהו מובן מאליו, גורמות לנו הברכות לראות אותו כחסד אלוקי. הרגע הקצר הזה של ריכוז, כוונה ומחשבה לפני האכילה, יכול לשנות את כל משמעותה של האכילה ואת התחושה שנלווית אליה, ולרומם אותה מסתם הנאה חולפת למפגש עם הטוב האלוקי שמתגלה במציאות. במקום לאכול כבהמות בלי דעת, מתוך רעב או תאווה בלבד, אנו מצרפים את הצד השכלי והרוחני שבנו לאכילה, ואוכלים כבני אדם ברואים בצלם אלוקים.

ברכות הנהנין הן רק סוג אחד של ברכות; גם הברכות האחרות נועדו כדי לעורר אותנו לשים לב לגילוייו של ה' במציאות. בברכת "שהחיינו" על אירועים משמחים אנו מודים לה' על שזכינו לחיות ולהגיע לרגע הזה. ברכת "יוצר המאורות" שלפני קריאת שמע פוקחת את עינינו לראות את הגדולה האלוקית שמתגלה בשמש, בירח ובכוכבים, ואת החסד שאורם מביא לנו. ברכות הראיה מבטאות את התפעלותנו לנוכח תופעות טבע מרשימות, כמו ברקים, רעמים, הרים גבוהים והים הגדול, מפנות אליהם את תשומת ליבנו ומזכירות לנו מי עומד מאחוריהן; וברכת "דיין האמת" מזכירה לנו שגם ברגעים קשים וכואבים ה' נמצא איתנו, ושבסופו של דבר מתנהג העולם בצדק ובאמת, גם אם לא תמיד אנו רואים זאת.

האדם המברך הוא אפוא אדם בעל מודעות גבוהה יותר למעשיו ולסובב אותו, ומשום כך הוא גם נהנה מהם יותר ממי ששקוע בשגרה ובארציות. בנוסף לכך, הוא גם בעל שליטה עצמית גבוהה יותר: ילדים שגדלו בחינוך דתי מתרגלים מגיל צעיר לדחות סיפוקים, לא לחטוף ולאכול מיד אלא לעצור לרגע ולברך קודם. פעמים שאף צריך להתעכב כדי לברר בדיוק מה לברך, או בשל שאלות נוספות. אפשר לראות בעיכובים הללו מטרד מעצבן, אבל אפשר גם לראות את התועלת הכפולה שבהם, הן בהעצמת ההנאה בעקבות העיכוב, והן בפיתוח הרגלי השליטה העצמית.

היבט נוסף שמתבטא בברכות הוא חינוך להודיה והכרת הטוב. יחשוב כל אדם לעצמו, אילו היה תועה במדבר וגווע מרעב וצמא, והנה מופיע מישהו ומוכן להאכיל ולהשקות אותו מכל טוב, ובלבד שהלה יקדיש כמה דקות כדי להודות לו על כך. האם מישהו היה מתלונן על דרישה זו? האם אין היא מובנת מאליה? אם כן, מדוע לא נקדיש את הדקות הללו כדי להודות לה' על טובו, גם בלי לגווע ברעב קודם? הרי עצם העובדה שהמזון זמין לנו בקלות היא בזכותו, והיא אינה מהווה סיבה למעט בהודיה לו על כך, אלא להפך. אנשים נוטים לראות את הטוב שהם מקבלים כמובן מאליו, כמשהו ש"מגיע להם", ורק כאשר קורה להם משהו רע הם מייחסים אותו לה' ופונים אליו בתלונות. גישה כזו משפיעה גם על היחס כלפי אנשים המיטיבים לנו, בין אם מדובר בהורים, בני זוג, נותני שירות למיניהם וכן הלאה. מי שרגיל לקבל טובות כמובן מאליו, יתייחס אליהם כאל שקופים, כאל חלק מהרקע; אולם מי שרגיל לברך ולהודות על כל דבר לה', יתרגל לשים לב גם לטובות שהוא מקבל מאחרים ולהכיר להם תודה עבורן.

לסיכום, הברכות אינן פוגמות בהנאה מהעולם אלא להפך, מעצימות אותה באמצעות הגברת המודעות אליה והכרה בטוב שהיא מגלמת. בנוסף לכך הן מרוממות את ההנאה מתחושה בהמית למפגש עם האלוקי, מרגילות את האדם לשליטה עצמית ודחיית סיפוקים, ומחנכות אותו להכיר תודה על הטוב שהוא מקבל ולא לראות אותו כמובן מאליו.