מאת צוות האתר
המצוות נחשבות במחשבת ישראל לזכות גדולה ולאתגר מבורך: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות" (משנה מכות ג, טז). זאת מכיוון שהן מעידות על התפקיד המובחר שניתן לעם ישראל ועל מקומו המרכזי בתיקון העולם. לכל העמים חלק ביישוב העולם בפן הגשמי, המדעי, הטכנולוגי והפילוסופי, שמקורו בפסוק "לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ" (ישעיהו מה, יח). אולם לעם ישראל נמסר המפתח של תיקון העולם בפן הרוחני והמוסרי - החיבור של העולם למקורו, מתוך גילוי מימד העומק שלו על ידי הליכה בדרכים של חסד ומשפט, קדושה וצדקה. לצורך משימה זו ניתנה לעם ישראל התורה, שהיא תוכנית-העל של הבריאה[1], והיא מפרטת את הדרכים המעשיות שעל ידן יושג הייעוד הזה. התורה והמצוות ניתנו לבני ישראל מתוך ההערכה הגבוהה ביותר כלפיהם - מתוך רצונו של הבורא שהם יהיו שותפים ממש בבריאת העולם, ובהובלה שלו אל תכליתו.
על אף שערכן של המצוות רב, לעיתים הן לא נחוות כברכה או זכות, אלא כעול בלתי מובן. אנחנו מוכנים להיות אנשים טובים ואולי אפילו מאמינים, אבל למה צריך את המעשים המשונים הללו? האם באמת לאלוהים איכפת אם אני נוטל ידיים שלוש פעמים, או מפריד בין בשר לחלב? האם החוטים של הציצית התלויים לי בבגד באמת עושים אותי לאדם טוב יותר או רוחני יותר? נראה שאחד הדברים שמקשים על החיים הדתיים הוא לא רק שאלות תיאורטיות, אלא הקושי לעשות מעשים שלכאורה אין להם פשר.
נראה שחוויה זאת נובעת מתוך מתוך תפיסה לא בשלה דיה של התורה והמצוות, ומתוך ריחוק מה' יתברך. התפיסה הנמוכה חושבת שהקב"ה "הנחית" על ישראל תרי"ג צווים תלושים וחסרי טעם, סתם מפני שרצה, ושעלינו לציית להם מתוך כניעה שאין מאחוריה מאום. בתפיסה כזאת נחווית כל מצווה כסתמית וכמנותקת משאר המצוות, ועבודת ה' נחווית כחובה מעיקה שעלינו לשלם לה את חלקה, אך מן הסתם נעדיף להמעיט בה ככל הניתן.
הנביא קובל על תפיסה שגויה זאת של המצוות: "וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה" (ישעיהו כט, יג),"וְהָיָה לָהֶם דְּבַר יְהוָה צַו לָצָו צַו לָצָו קַו לָקָו קַו לָקָו זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם לְמַעַן יֵלְכוּ וְכָשְׁלוּ אָחוֹר וְנִשְׁבָּרוּ וְנוֹקְשׁוּ וְנִלְכָּדוּ" (ישעיהו כח, יג) " וַתְּהִי לָכֶם חָזוּת הַכֹּל כְּדִבְרֵי הַסֵּפֶר הֶחָתוּם " (שם פס' יא). התורה יכולה להרים את החיים האנושיים לגבהים אדירים מבלי להתנתק מקיומם הקונקרטי, אך היא עשויה להיות בעצמה גם "סם המוות" אם מתייחסים אליה לא נכון[2].
חלק מהקושי בקיום המצוות נובע מתפישתן כפרטים רבים מאוד שאין קשר ביניהם, כמו שכתוב "אֶכְתָּב לוֹ רֻבֵּי תּוֹרָתִי כְּמוֹ זָר נֶחְשָׁבוּ" (הושע ח, יב). מרוב צווים קשה לראות את העיקרון הכללי, שהוא המהות והתכלית של כולם.
חז"ל אומרים שלמעשה קיימת מצווה אחת בלבד, ושהריבוי הגדול אינו אלא פיתוח שלה ופירוט שלה באופן מדויק ככל האפשר.[3]
למצווה האחת הזאת יש ניסוחים שונים, ביניהם אמונה[4, אהבה[5], חיבור[6] וחיים[7].
מדרש מפורסם משווה בין מספר המצוות לבין איבריו של אדם[8]. כשם שהגוף הוא מערכת אורגנית אחת, שלכל חלק וחלק שבה תפקיד ייחודי שמתקשר לשאר החלקים כדי להוציא לפועל ישות אחת שלמה, כך גם המצוות. הן לא שש מאות ושלוש עשרה חלקים מנותקים זה מזה, שמוטלים באופן שרירותי על צדדים נפרדים מתוך מכלול החיים, אלא מערכת אחת אורגנית ופונקציונלית שמכולן ביחד עולה התכלית הרצויה.
באופן כללי, המצוות מתייחסות לכל מרחבי החיים האנושיים. כך אומרים חז"ל שאין דבר בעולם שאין לו מצווה: "אין לך כל דבר ודבר שאין בו מצוה למקום, פירות יש בהם מצות הרבה, תרומה ומעשר חלה ובכורים, הלקט והשכחה והפאה, שערי בתים ושערי מדינות יש בהם מצוה למקום, שנאמר וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך..."[9] המטרה של פירוט המצוות היא לקחת את אותו עיקרון אחד של כל המצוות כולן, בקשת הקירבה עם אלוהים מתוך הבחירה בטוב על פי רצונו בתוך החיים בפועל, וליישם אותה בכל תחום של העולם האנושי באופן מפורט. ביחד, כל המצוות יוצרות סדר חיים אנושי חדש ומתוקן.
מזה עולה שהרעיון של המצוות לא מתייחס לאדם אחד ברגע ספציפי, אלא למכלול חיי האדם וכלל החברה. יש מצוות שרק ישראלים יכולים לקיים, או רק לווים או רק כוהנים; מצוות לחקלאים ומצוות לסוחרים, לילדים ולהורים, לגברים ולנשים. ביחד הם יוצרים את המטרה של התורה – קיום אנושי עם סך כל מרכיביו שפועל באופן מוסרי, מאורגן, חכם ומיטיב, ואופן זה מחבר אותו לאלוהים (אכן, גם קיומה של מצווה אחת מהווה רגע של חיבור וייחוד מוחלטים; ראו דברי ספר התניא בהערה[10]).
מטרתה הגדולה של מערכת המצוות היא תיקון רוחני ומוסרי של האדם והחברה, גילוי הממד הרוחני שלהם וחיים לפיו, ומתוך כך הנכחה בפועל של ה' בעולם.
הזלזול במצוות נובע מריחוק מה'. רק תפיסה שמרחיקה את הקב"ה לשמי שמים אבל כופרת בכל אכפתיות ומעורבות שלו בעולם, יכולה לחשוב שלבני האדם אין ערך ומשמעות בעיניו - שהוא נמצא אולי בדברים הגדולים אבל לא בפרטים הקטנים. תפיסה כזאת כופרת גם באנושיות של האדם, וטוענת שהוא חסר משמעות במרחבי הקוסמוס ושאין משמעות למעשיו הטובים והרעים, לדאגותיו ולפחדיו. למען האמת תפיסה כזאת מקטינה את אלוהים, שכן אם הוא יכול להיות רק במרחבי האין-סוף ולא מסוגל להשתייך לממדים הכי קונקרטיים ופרטיים, הרי שאינו באמת אין סופי. מי שברא את הגלקסיות וצבירי הכוכבים, ברא גם כל אטום וכל קווארק, והוא ממשיך ומהווה אותם באהבתו בכל רגע ורגע - כלומר, הוא נוכח בכולם. בודאי שהוא נוכח גם בחיים האנושיים ושאיכפת לו מאוד אם בני האדם מתרוממים אל הצדק או משרכים את דרכם.
אלוהים לא סיים לברוא את העולם; הוא רצה בשותפות של הבריאה עצמה בתהליך היצירה שלה. בסיום תיאור הבריאה נכתב "אשר ברא אלוהים לעשות" (בראשית ב, ג), כלומר שהעולם נברא על מנת להמשיך ולעשות. אלוהים ברא את הטבע כנתון – הכוכבים כאן, כדור הארץ כאן, וגם החיים האנושיים קיימים כפי שהם. אולם האור האלוהי המהווה אותם נסתר מהם. אנחנו צריכים לגלות אותו בעצמנו. ללא האור הזה, כל אין-ספור הטונות של החומר והאנרגיה ביקום הם כפגר מת. היופי שלהם, הכבוד שלהם, החן שלהם ומשמעות החיים שלהם, נובעים מן האור שבתוכם[11]. אלוהים הוא מקור כל הטוב שבבריאה, כולל עצם קיומה. הוא השורש של הממד העמוק והעצמי ביותר שלה. הניתוק ממנו הוא ניתוק ממקור החיים, וממילא מוביל לכלייה.
התורה והמצוות בנויים על ההנכחה הזאת של אלוהים בבריאה, והמין האנושי ובני ישראל נמצאים במרכז שלה. הייחוד של המין האנושי הוא לא היותו "נזר הבריאה", אלא דווקא הכפילות הקיימת בו: מצד אחד הוא חיה מפותחת, ומצד שני נברא בצלם אלוהים[12]. הכפילות הזאת מעמידה אותו בתווך בין המציאות הטבעית לבין הסדר הרוחני של הדביקות באלוהים, ומחייבת אותו לבחור ביניהם ולחבר ביניהם. על ידי קיום הסדר הרוחני מתוך ובתוך המציאות הטבעית, העולמות מתחברים, וייחוד ה' יכול להופיע.
המצוות הן הוראות איך להוציא את המיטב האנושי שבאדם, את צלם אלוהים שבו, לידי גילוי ומימוש בפועל, ואיך לבנות סדר חיים שלם על בסיס המיטב הזה. המיטב שבאדם הוא הפן הרוחני שבו: המוסר, החכמה, הקשר הבין-אישי ובקשת האלוהים. כל אלו יחד יוצרים את החיבור לאלוהים בעולם הזה, מכיוון שהם מגלים את הרוחניות הקיימת בנו. אי אפשר לדבוק באלוהים בעולם החומר אלא על ידי הליכה בדרכיו, כלומר עשיית מעשים שמבטאים את דרכו ורצונו. ככל שאדם הולך בדרך המצוות, הרי שמעשיו, דיבוריו ומחשבותיו מיושרות יותר ויותר לפי האנושיות האמיתית, וממילא נשמתו יוצאת אל הפועל. מתוך כך העולם כולו מאיר.
מצוות רבות מתייחסות במישרין לממד האנושי הפשוט של האדם, אלא שבתוך התפיסה המצומצמת של היהדות אנחנו לא מסתכלים עליהן כמצוות. כך למשל מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח), " מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם" (ויקרא יט, לב), " מֹאזְנֵי צֶדֶק" (ויקרא יט, לו), "אַל תְּשַׁקְּצוּ" (ויקרא יא, מג), ועוד. מצוות מסוג זה נקראו "משפטים", והרעיון שלהם הוא לחיות חיים ארציים לפי אותו ערך מוסרי שבו ה' מנהיג את העולמות – בצדק וביושר, וכך לעשות את רצונו בארץ וגם להידמות לו.
גם חובות הלבבות הן מצוות לכל דבר, כגון "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל" (דברים ד, לט), "וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" (דברים ו, ה), "אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא" (דברים י, כ).
למעשה גם דברים שלא מוגדרים בתורה בכלל יכולים להחשב מצוות, כמו שאמר רבא: "דרש בר קפרא: איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה? בכל דרכיך דעהו" (תלמוד בבלי ברכות ח ע"א), וכפי שכתב ר' נחמן מברסלב: "ולאו דווקא מצוה ממש, אלא כל דבר שיש בו רצון ה' יתברך נקרא מצוה" (ליקוטי מוהר"ן תנינא ה, טו).
לעומת המצוות הנזכרות, ישנן מצוות שלהבנה שלנו קשה יותר למצוא את התועלת שבהן, למשל, תפילין, שבת, ציצית ועוד. המצוות האלה נקראות "עדות", והם באו באופן כללי ליצור את ההקשר התרבותי, החברתי והרעיוני של הקשר עם אלוהים. ללא הבנה של התפקיד שלהם בתוך המערכת הן עשויות להיראות סתומות, ולכן חשוב להעמיק בטעמיהן של המצוות ולהבין את סודן.
יש מצוות שקשה עוד יותר להבין את הטעם שלהן, כגון כלאיים, פרה אדומה, טהרת המשפחה ועוד. גם למצוות אלו נתנו חכמי ישראל לאורך הדורות הסברים וטעמים, אולם הן מדגישות את הפן העל-רציונלי שבקיום המצוות, שקיים למעשה בכל מצווה ומצווה. המשמעות של הפן הזה הוא שאנחנו מקיימים את המצוות מתוך כך שה' ציווה אותנו, ולא מתוך התבונה האישית שרואה אותם ככדאיות - כלומר, אנחנו לא מקיימים אותן מתוך עצמנו אלא מתוך קפיצה ודילוג. זו הדרך היחידה להתרומם אל מה שמעבר לנו. הדרך היחידה להכניס לחיים האנושיים ממד שהוא מעבר לחולין ולבנאלי, היא על ידי תכנים שיש בהם כזה עודף וגודש, שגם אם יוסברו תמיד יהיה בהם ממד שחורג מההבנה. זה המקום שממנו אפשר להיאחז באלוהות.[13]
במסורת ישראל, גם הממד האי-רציונלי לא נלקח למקום של הזיה ואקסטזה, אלא הוא עצמו נידון בחוקיות של חכמה, בכלים של הלכה ולמדנות - שמשיגים את ה"איך" שלו, גם אם לא את ה"מה". הרציונלי והעל-רציונלי אינם עומדים בסתירה גמורה, אלא משמשים זה לזה כתוך ולבוש, ומצטרפים ביחד לרוממות האדם.
המצוות נובעות מעומק רצונו של ה' יתברך ויש להן תכליות רבות ושונות, ובעומקו של דבר הן מבטאות רצון פשוט שאי אפשר להסבירו במילים. גם לרצון הפשוט, הבלתי מוסבר, ניתן להתחבר לא על ידי הסברים אלא על ידי קיום המצווה בפועל מתוך מסירות. אולם גם הטעמים האמצעיים המוסברים בתורה ובדברי חכמים הם חלקים ממשיים מהמצווה, והבנתם עשויה לקרב את חווית החיבור בעשיית המצווה.
במדור זה נדון במצוות השונות, בעיקר באלו שאנחנו פוגשים במהלך היומיום, וננסה להסביר את מקומם בתוך המערכת הכללית של חיינו ושל תכלית המצוות.
נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "טעמי המצוות - מבט על" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).
[1] כמו שאומר הזוהר, "אסתכל באורייתא וברא עלמא" (ספר הזוהר ח"ב קסא, א). וכן מופיע גם בראשית רבה א, א, וראו עוד מהר"ל, תפארת ישראל.
[2] תלמוד בבלי יומא עב ע"ב: אמר רבי יהושע בן לוי, מאי דכתיב "וזאת התורה אשר שם משה"? זכה – נעשית לו סם חיים; לא זכה – נעשית לו סם מיתה. והיינו דאמר רבא: דאומן לה סמא דחייא דלא אומן לה סמא דמותא.
[3] כל התורה נקראת במקרא "המצווה הזאת", בפסוק "כי המצווה הזאת אשר אנוכי מצווך היום לא נפלאת היא ולא רחוקה". במדרש "לעבדה זו מצוות עשה ולשמרה זו מצוות לא תעשה", כלומר כל התורה כלולה בשני מילים אלו. מצוות שונות נחשבות "שקולות כנגד כל התורה כולה", כולל שבת, מילה, איסור עבודה זרה, צדקה וציצית, והמשמעות היא שהן ביטוי של הרעיון האחד שבסיס כולן. בחסידות נאמר ש"אנכי" כולל את כל מצוות עשה שבתורה ו"לא יהיה" כולל את כל מצוות לא תעשה.
ר' ירוחם ממיר כתב: " הנהכי תרי"ג המצוות נקודה אחת להם, ולנקודה אחת הן כולן, בזוהר נקראים תרי"ג המצוות תרי"ג עיטין - עצות איך לבא אל הנקודה האמצעית. לא הן כלעצמן הנן התכלית, דרכים הן להגיע אל הנקודה והתכלית. נתיבות ישרות לעילאי עילאין שרשא דשרשין, ממנה האצילות לכל, ובה כלולים כל, בסוד נעוץ סופו בתחילתו, ואדם הזוכה ומקיים מצוה אחת מאלה התרי"ג המצוות כראוי וכהוגן, וכדברי הרמב"ם ז"ל שלא ישתף עמה כוונה מכוונות העולם בשום פנים אלא שיעשה אותם לשמה מאהבה כמו שביארתי לך, הנה זכה בה לחיי העולם הבא - גם באחת כבר בא בנקודה... (דעת תורה דברים, קיט)
וכן מובא במקורות רבים.
[4] "וכל מצוותיך אמונה" (תהילים קיט, פו). "בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר וצדיק באמונתו יחיה" (תלמוד בבלי מכות כד, א). בחסידות נאמר ש"אנכי" כולל את כל התורה כולה. לדעת רוב הראשונים "אנכי" הוא מצוות עשה להאמין בקיום הבורא. לדעת ר' חסדאי קרשקש אי אפשר לצוות על האמונה, והפסוק הוא הצגה של ה' את עצמו בלבד. נראה ששני הדברים אמת – האמונה לא צומחת מתוך האדם עצמו אלא קיימת ומוטבעת בו מתוך הגילוי האלוהי שפנה אליו וקדם לו. מתוך כך הוא נדרש להקשיב לקול הזה ולהזדהות איתו. זוהי המצווה הראשונה וגם הנקודה הארכימדית הקודמת למצוות.
[5] "ואהבת לרעך כמוך, ר' עקיבה אומר: זהו כלל גדול בתורה" (תלמוד ירושלמי נדרים פרק ט). וכן בתלמוד בבלי (שבת לא ע"א): ""שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל, גייריה. אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד - זו היא כל התורה כולה, ואידך - פירושה הוא, זיל גמור". "דעלך סני לחברך לא תעביד" הוא תרגום הפסוק "ואהבת לרעך כמוך". להרחבה ראו ר' יהודה לייב אשלג (בעל הסולם), מתן תורה, מאמר "מתן תורה", ובמקומות רבים.
[6] כפי שנאמר בחסידות שכל המצוות הן עצות להגיע לדביקות – "וּבוֹ תִדְבָּק" (דברים י, כ).
[7] "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" (דברים ל, יט). אפשר לראות זאת כמצווה כללית משום שהמצווה האחת שנצטווה אדם הראשון, שכללה את כל המצוות, הייתה להימנע מעץ הדעת ולאכול מעץ החיים.
[8] ראו תלמוד בבלי מכות כג, ב.
[9] ספרא צו פרק יח.
[10] המנגנון של חיבור זה מוסבר היטב בספר התניא (פרק כג): "ועם כל הנ"ל יובן ויבואר היטב בתוספת ביאור מה שאמרו בזוהר דאורייתא וקב"ה כולא חד ובתיקונים פירשו דרמ"ח פיקודין אינון רמ"ח אברין דמלכא, לפי שהמצות הן פנימיות רצון העליון וחפצו האמיתי המלובש בכל העולמות העליונים ותחתונים להחיותם, כי כל חיותם ושפעם תלוי במעשה המצות של התחתוני' כנודע. ונמצא שמעשה המצות וקיומן הוא לבוש הפנימי לפנימית רצון העליון, שממעשה זה נמשך אור וחיות רצון העליון להתלבש בעולמות. ולכן נקראים "אברי דמלכא" דרך משל, כמו שאברי גוף האדם הם לבוש לנפשו ובטלים לגמרי אליה מכל וכל, כי מיד שעולה ברצונו של אדם לפשוט ידו או רגלו הן נשמעות לרצונו תכף ומיד בלי שום צווי ואמירה להן ובלי שום שהייה כלל אלא כרגע ממש כשעלה ברצונו. כך דרך משל החיות של מעשה המצות וקיומן הוא בטל לגמרי לגבי רצון העליון המלובש בו ונעשה לו ממש כגוף לנשמה. וכן הלבוש החיצון של נפש האלהית שבאדם המקיים ועושה המצוה שהוא כח ובחי' המעשה שלה הוא מתלבש בחיות של מעשה המצוה ונעשה גם כן כגוף לנשמה לרצון העליון ובטל אליו לגמרי. ועל כן גם אברי גוף האדם המקיימים המצוה שכח ובחינת המעשה של נפש האלהית מלובש בהם בשעת מעשה וקיום המצוה הם נעשו מרכבה ממש לרצון העליון. כגון היד המחלקת צדקה לעניים או עושה מצוה אחרת, ורגלים המהלכות לדבר מצוה, וכן הפה ולשון שמדברים דברי תורה והמוח שמהרהר בדברי תורה ויראת שמים ובגדולת ה' ברוך הוא".
[11] "...כי השי"ת ברא כל העולם, להיות מתחברין הנבראים על ידי האדם, עד שיהיה הכל מקורב להשי"ת, כמו שכתוב "ולכבודי בראתיו וגו'", פירוש תשמעון שיהיה מורגש ונשמע ההארה שיש בכל דבר, כי בכל דבר יש הארה מהשי"ת והוא נקודת הפנימיות, וצריכין בני ישראל לראות שיהיו כל מעשיהם בדביקות החיות מנקודה הנ"ל, ועל ידי זה ממשיכין הארה ושמיעת דבר ה' מתוך כל דבר, וזה מצוות קלות לדבק גם דברים הרגילין על ידי שעושין הכל רק לרצונו... וזה תכלית רצונו, להיות כל הנבראים מחוברין זה בזה עד שגם הסוף ומדרגה התחתונה תהיה נמשכת אחר הראשית וההתחלה כנ"ל, ולזאת הוי זהיר במצוה קלה וכו', כי זה כמנורה של חוליות וכו', שנקרא בונה מה שמקרב דבר לדבר שיהיה נגמר הכלי, וכן תכלית הבריאה להיות כל אחד לכבודו יתברך, ומצוה לשון צוותא וחיבור... (שפת אמת עקב תרל"א)
[12] ייתכן שיש עוד יצורים ביקום החומרי המקיימים כפילות כזאת. אם הם קיימים, הרי שגם בהם שייכת התורה לפי בחינתם ומידתם, אולי ברמה של ז' מצוות בני נוח ואולי ברמה מפותחת הדומה לישראל. התורה תכנה את כל היצורים האלה "אדם" מכיוון שהם שייכים לרמה האונטולוגית הקשורה במושג אדם, כשם שגם הפרצופים העליונים ועוד מכונים אדם, גם אם אין הם המין האנושי של כדור הארץ.
[13] אולם במסורת ישראל גם הממד האי-רציונלי לא נלקח למקום של הזיה ואקסטזה, אלא הוא עצמו נידון בחוקיות של חכמה, בכלים של הלכה ולמדנות שנוגעות ל"איך" שלו גם אם לא ל"מה"