מאת צוות האתר
מה העניין לשים מזוזה בכל דלת, ולנשק אותה כל פעם שעוברים לידה? האם זה איזה קמע?
מצוות מזוזה מופיעה בתורה: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ... וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ" (דברים ו, ו-ח; שם יא, כ). בלשון התורה המזוזות הן הדפנות שמשני צדי הפתח, אולם בלשון חז"ל התייחד השם מזוזה לקלף שעליו כתובות פרשיות "שמע" ו"והיה אם שמוע", אותו מניחים בנרתיק וקובעים בצד הפתח.
התורה מסמיכה את מצוות המזוזה לציווי לזכור את דברי ה' בכל מקום ובכל זמן, ולמצוות אחרות הקשורות בכך, כמו תפילין. מכך אפשר להסיק שטעמה של המזוזה הוא אכן להזכיר לנו בקביעות את דבר ה' ואת המחויבות לתורה ולמצוות. בכל פעם שעובר האדם בפתח הבית, יוצא לעולם או נכנס ממנו פנימה, מזכירה לו המזוזה את תכלית כל הפעולות בעולם הזה. שגרת החיים וטרדותיהם עלולים להוביל לשכחת ה' ולהשתקעות בעניינים אחרים, ולכן נדרשות המזוזות בכל פתח כתזכורת תמידית שלא לשכוח את העיקר. אפשר להשוות זאת, להבדיל, לסטיקרים או מדבקות עם סמלים וסיסמאות שונות המזכירים רעיון מסוים לכל מי שרואה אותם.
כך נאמר במסכת מנחות (מג, ב): "רבי אליעזר בן יעקב אומר: כל שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו, הכל בחיזוק שלא יחטא". התפילין, הציצית והמזוזה הסובבות את היהודי מזכירות לו את בוראו בכל עת, ובכך מחזקות אותו שלא יחטא.
וכך כתב הרמב"ם (הלכות מזוזה ו, יג): "חייב אדם להיזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד, וכל זמן שייכנס ויצא יפגע [כלומר, יפגוש] ביחוד השם שמו של הקדוש ברוך הוא ויזכור אהבתו, ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן, וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם, ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים".
מלבד זאת, אמרו חז"ל שהמזוזה מהווה שמירה על הבית. בתלמוד הירושלמי (פאה א, א) מסופר על רבי יהודה הנשיא ששלח מזוזה לאדם בשם ארטבון ואמר לו שהיא תשמור עליו. כך גם אמר על המזוזה אונקלוס הגר (בבלי, עבודה זרה יא, א), וכן נאמר במסכת מנחות (לג, ב). אמנם מהלשון שם ברור שלא המזוזה היא השומרת על הבית, אלא ה' הוא השומר עליו כאשר שמים בו מזוזה.
אמנם, הרמב"ם כתב בחריפות נגד אלה הרואים במזוזה קמע: "אבל אלו שכותבין מבפנים שמות המלאכים, או שמות קדושים, או פסוק, או חותמות, הרי הן בכלל מי שאין להם חלק לעולם הבא. שאלו הטיפשים, לא די להן שביטלו המצווה. אלא שעושין מצווה גדולה, שהיא ייחוד שמו של הקדוש ברוך הוא ואהבתו ועבודתו, כאילו הוא קמיע להנית עצמן, כמו שעלה על לבם הסכל שזהו דבר המהנה בהבלי העולם" (הלכות מזוזה ה, ד); אולם באותה הלכה הוא מזכיר את המנהג לכתוב את השם "ש-ד-י" על המזוזה מבחוץ, וכותב שאין בכך הפסד. שם זה נדרש כראשי תיבות של "שומר דלתות ישראל", ומכאן שגם הרמב"ם לא הכחיש את עניין השמירה שבמזוזה, אלא הזהיר מפני הפיכתו לעיקר.
הטור (יורה דעה סימן רפה) הזכיר גם הוא את סגולת השמירה שבמזוזה, אולם הוסיף: "ומכל מקום לא יהא כוונת המקיימה אלא לקיים מצות הבורא יתעלה שציונו עליה".
רבים נוהגים לבדוק את המזוזות כאשר יש צרה כלשהי בבית, וישנם סיפורים רבים על מקרים בהם נמצא במזוזה פגם כלשהו הקשור לצרה, וכאשר הוא תוקן היא חלפה. הדברים נשמעים אמנם "מיסטיים", אבל בדור המחשבים בו אנו חיים קל לראות כיצד שינוי באות אחת יכול לחולל שינויים מופלגים במציאות. יתכן אפוא שכך הם הדברים גם ביחס למזוזה.
לגבי המנהג לנשק את המזוזה, הוא לא מופיע בגמרא, שם מסופר רק על אונקלוס שהניח את ידו עליה. הרמ"א (יורה דעה רפה, ב) מזכיר את המנהג להניח את היד על המזוזה כשנכנסים לבית וכשיוצאים ממנו. רק במקורות מאוחרים יותר, כמו קיצור שולחן ערוך (יא, כה) מוזכר המנהג לנשק את המזוזה או את היד הנוגעת בה, משום חיבוב המצווה. על כל פנים אין זו חובה, ובמקומות כמו בתי חולים יתכן שרצוי להימנע מכך.
לסיכום, למצוות המזוזה יש טעמים בנגלה ובנסתר. בנגלה, המזוזה מזכירה לאדם בכל עת את ה', התורה ותכלית החיים; ובנסתר, המזוזה מביאה שמירה על הבית ובזכותה ה' מגן על יושביו מפני פגעים שונים. עם זאת, חשוב לקיים את המצווה לשם עשיית רצון ה', ולא לכוון רק לתועלת.