מאת צוות האתר
יש מצוות שקל להזדהות איתן, ויש מצוות שנראות לאנשים רבים מוזרות. בין המצוות הללו נמצאות מצוות התפילין והציצית. מה ההיגיון לקשור על עצמנו רצועות מעור של פרה? למה צריך את החוטים הללו המשתלשלים מהבגד? מה אנחנו, אינדיאנים?
ובכן, ראשית יש לציין, שכל מעשה אנושי אפשר להגחיך: נשיקה היא "מריחת שפתיים דביקה ומעבירת מחלות". ריקוד הוא "קיפוץ תזזיתי וחסר משמעות כשל חולי אפילפסיה". שירה היא "צווחות חוזרות ונשנות של מילים נבובות". קריאת ספרות היא "בהייה ממושכת בדפי נייר בעוד המוח שוגה בהזיות דמיוניות". לבוש הוא "התעטפות בסמרטוטים צבעוניים מתוך בושה בטבעיות הגוף האנושי". נימוסי שולחן הם "טקס פרימיטיבי המפריע להנאת האכילה הבלתי מרוסנת". אז כן, גם את קיום המצוות אפשר להגחיך, ולהתייחס אליהן בצורה חיצונית ומנוכרת כמו "קשירת רצועות מעור פרה" וכדומה. אולם כמו בדוגמאות לעיל, גישה כזו מעידה על אטימותו ועיוורונו של המגחך ולא על חסרונו של המוגחך. אנשים מסוגלים להזדהות עם נשיקות, ריקודים, שירה, נימוסים וכדומה, ולחוות אותם כמשהו הרבה יותר עמוק ומשמעותי מהתיאור החיצוני של המעשים. אחד הדברים שהופכים אותנו לאנושיים הוא העולם הפנימי שקיים בנו, והעובדה שאנו חיים גם בו ולא רק בעולם החיצוני. כאשר מעשים או חפצים כלשהם פועלים על העולם הפנימי שלנו, הרי הם מקבלים בכך משמעות, והופכים להיות יותר מאשר התיאור החיצוני שלהם.
אם כן, השאלה היא איך מסתכלים על מצוות כמו התפילין והציצית בצורה מעמיקה יותר, שהופכת אותם ממעשים טכניים מוזרים למעשים בעלי משמעות.
יש כאלה שמבחינתם די באמונה שזוהי מצוות ה' כדי להפוך את המעשים לבעלי משמעות. אם ה' ציווה להניח תפילין וללבוש ציצית, הרי שזהו הדבר הטוב והנכון ביותר לעשות, גם מבלי שום הבנה נוספת. הרי ה' הוא מקור כל הטוב שבמציאות, והוראותיו נועדו להוביל אותנו לטוב הגדול ביותר, ומה צריך יותר מזה? עצם עשיית רצון ה', בכל צורה בה הוא מתבטא, היא השאיפה העליונה, ואין צורך "להתחבר" למצוות או למצוא להן טעמים באופן פרטני. זו המשמעות של קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות.
זוהי אכן גישה ראויה, הנובעת מענווה והתבטלות כלפי רצון ה', והכרה בכך שעלינו לקיים אותו מבלי לכפוף את הדברים להבנתנו או התחברותנו האישית. קיום המצוות הוא זכות שהיא חובה, ואי אפשר להתנות אותו בתחושת ההזדהות שלנו. למעשה, עצם קיום המצוות בלי הבנה הוא בעל ערך חינוכי כשלעצמו, בכך שהוא מרגיל את האדם לבטל את האגו ותחושת הישות שלו מול גדלותו של ה', מבלי לדרוש להבין כל דבר בשכלו.
אולם בנוסף לאותה מחויבות ונאמנות בסיסית, ראוי בכל זאת למצוא דרכים נוספות הפוך את המצוות למשמעותיות עבורנו, כדי שלא תהיינה בבחינת עשייה טכנית בלבד.
לאור זאת אפשר לומר, שדווקא מה שנתפס בעינינו כ"פרימיטיביות" שבאותן מצוות, הוא הנקודה שהן באות לחזק אצלנו. הם מחברים אותנו לרובד הקמאי, הקדמון של הדת; לימים בהם החיים היו קשורים לטבע, לחי ולצומח, ואנשים השתמשו בצמר כבשים, בדם חילזון ובעור שוורים ליצירת חפצי הקודש שלהם; לדת פשוטה וטבעית, שנובעת ממצבו הראשוני של האדם, בלי כל התחכומים וההתפלספות של דורנו. ישנם יתרונות רבים למודרנה, ואיננו מבקשים לחזור לחיות במערות, אבל ישנם גם חסרונות. החיים המודרניים מנתקים את האדם מהעולם הטבעי, ועוטפים אותו בבועה מלאכותית עשויה בטון, מתכת, פלסטיק וניילון; הכל סינתטי, מלאכותי ומעובד. ולניתוק הזה יש השלכות על מצבו הנפשי של האדם ועל תפיסת עולמו. בין היתר, גם החוויה הדתית השתנתה: במקום שתהווה הדת חוויה ראשונית המקיפה את כל היבטי החיים של האדם, היא הצטמצמה לאוסף של רעיונות פילוסופיים וכמה פרקטיקות מעשיות, התופסים מקום מוגדר כלשהו בחייו של האדם, ואינם חורגים ממנו.
על רקע זה, באות מצוות כמו התפילין והטלית ומחזירות לנו משהו ממה שאיבדנו. כן, הדת שלנו מתבטאת לא רק ברעיונות פילוסופיים וברוחניות מופשטת, אלא גם בדברים הגשמיים והטבעיים ביותר, כמו עור של פרה או צמר של כבשה. מצוות ה' מסוגלת לרומם את החומרים הללו ולהפוך אותם מגוף של בהמה לתשמישי קדושה; ואנו מצדנו לא רק מתבוננים בהם מבחוץ אלא כורכים אותם על גופנו ומתעטפים בהם, מסמלים בכך את הדבקות המוחלטת בה' ובמצוותיו, לא רק בנפש אלא גם בגוף.
אפשר לראות בתפילין ובציצית סוג של מדים ועיטורים מיוחדים, כפי שיש לכל קבוצה או מסדר שרוצים ליצור תחושת הזדהות ואחידות בין אנשיהם, מחיילים ואקדמאים ועד כתות למיניהן. לא כולם לובשים את המדים בכל עת, אולם די בכך שלובשים אותם בכנסים וטקסים מיוחדים, כדי לעורר את התחושות הללו. אמנם בעבר הרחוק נהגו רבים ללכת בתפילין לאורך כל היום, אולם כיום רק יחידים עושים זאת, ורוב היהודים מניחים אותן רק בזמן תפילת שחרית; טלית קטן, לעומת זאת, לובשים בקביעות, והציציות שבה אכן מקיימות את ייעודן הכתוב בתורה, ומזכירות ליהודי בכל עת את זהותו ואת השתייכותו לקדוש ברוך הוא.
כמו כן, עלינו לזכור שאיננו יודעים את פעולותיהן והשלכותיהן של מצוות אלה, הן בעולם הזה והן בעולמות אחרים. אנו יודעים כיום שכל מעשה קטן יכול להתגלגל ולהוביל בסופו של דבר להשפעות גדולות על המציאות, כמו משק כנפיו של פרפר המחולל סערה. מי יודע אם כן איזו השפעה יכולה להיות לעם שלם שמניח תפילין וקושר ציצית בבגדיו כבר אלפי שנים? הרי אפילו בלי להיכנס לעולמות נסתרים ורוחניים (שללא ספק גם הם חלק מהתמונה), אפשר לראות שבעולם הזה התפתחה מערכת שלמה סביב אותן מצוות: עיבוד עורות לתפילין, סופרי סת"ם, הפקת התכלת מהחילזון לציצית, תעשיית הייצור, השיווק והמכירה של אותם תשמישי מצווה, וכן הלאה. מעשה המצווה אינו מבודד משאר המציאות; הוא מוקף במעגלים שלמים המשליכים קדימה ואחורה, הולכים ומתרחבים כמו המעגלים סביב אבן שהושלכה למים. לנו אין יכולת חישוב ומספיק נתונים כדי לראות כיצד משפיע קיום המצוות הללו על המציאות כולה, אבל אין ספק שהוא אכן משפיע עליה בדרכים שונות. רק בורא העולם ויוצר המערכת, שנתן לנו את המצוות הללו, ידע כיצד הללו אמורות להשפיע, ומתוך אמונה בו אנחנו מקיימים את הוראותיו, בדיוק כמו שאנו מקיימים את הוראות ההפעלה של כל מערכת מורכבת גם אם אין לנו מושג איך כל לחיצת כפתור משפיעה עליה. ומכך אפשר רק לשער איזו השפעה יש למצוות אלה על רבדים במציאות הנסתרים מעינינו.
בראיה חיצונית ניתן להגחיך כל דבר, אולם בהסתכלות פנימית מוצאים במצוות כמו תפילין וציצית משמעות עמוקה, כאשר מעבר לרמה הפשוטה של עשיית רצון ה', הן מחזירות לנו משהו מהחיבור לטבע, לפשטות ולכוללות של הדת בזמנים עברו, ומהוות מעין מדים וסמלים המבטאים את תחושת ההזדהות שלנו עם היהדות וההשתייכות אליה. כמו כן למצוות הללו יש השפעה על מעגלים מתרחבים של המציאות, שאנו איננו יכולים למדוד, אולם ה' תכנן מראש כאשר נתן לנו אותן.