"מה שלום בתך?" השאלה שנזרקת באגביות לעברי, מנפצת בכל פעם מחדש את המרחב הסטרילי שאני מכניסה את הבת הקטנה שלי אליו בדמיוני. מרחב שבו אינני צריכה לעצור לרגע ולשקול מה אני עכשיו יותר, מודה לה' על כל מה שיש, על החיים, על הבריאות, על הכוחות והניסים - או דווקא מבקשת, מניחה לעצמי לקבל את החיסרון שעדיין יש, את הרצון להשתלם, לקבל עוד מן החיים, מן הבריאות והכוח. להמשיך ולראות ניסים.
האם זוהי אינה כפירה בטובה? האם יש בכך חסרון אמונה? או שאולי ה' דווקא מצפה ממני להמשיך, להעתיר ולהאמין שעוד תגיע ישועה שלמה. המתח הזה. בין הודאה לבקשה. נדמה שהוא מלווה כל אדם מאמין שנקרתה לחייו צרה. מתמשכת, ארוכה, שמלווה אותו כמו צל. צרה שאמנם ניחתה לשגרת היומיום בסערה מטלטלת, אך הלכה ושככה, עד שהפכה למשב רוח תמידי. מכה על הפנים, סותרת שיער. מכריחה אותך להרכין את הראש, לעצום עיניים. לבחור דרך מוגנת. עד ששכחת שפעם פעם, לפני שהופיעה, צעדת אחרת בשביל החיים.
ובכל זאת. הנה אתה, צועד. חי ונושם וכבר לא מטולטל אלא רק מתנדנד לפעמים ומרכין את הראש. מודה כל כך שהסערה מאחוריך וכבר מצאת את הדרך, שאפילו מצליחה להיות נעימה.
אם כן, איך נכון להתייחס למציאות המורכבת שהאדם נמצא בה כעת? מתוך איזו תנועה בנפש יש לעמוד להתפלל? להודות על מה שיש - או להמשיך ולבקש?
יהודה ויוסף. שני אחים, שני בכורים, שני מלכים. שני כוחות שעל פניו נראה כי הם מנוגדים זה לזה, כמעט הופכיים. אך המפגש ביניהם יוצר שלמות מיוחדת, גאולית. לפני שניגע במפגש הזה, נכיר כל אחד מהם בנפרד.
כשילדה לאה את יהודה, בנה הרביעי מיעקב, החליטה לקרוא לו יהודה באמרה: "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'"[א] ומפרש רש"י: "שֶׁנָּטַלְתִּי יוֹתֵר מֵחֶלְקִי, מֵעַתָּה יֵשׁ לִי לְהוֹדוֹת". מסבירים המפרשים[ב] כי היות שליעקב היו ארבע נשים, וידעה לאה ברוח הקודש שעתידים לצאת מיעקב שנים עשר שבטים, הרי שכל אחת מהנשים ראויה להעמיד שלושה שבטים. כשראתה לאה שזכתה לארבעה בנים, הודתה על כך לקדוש ברוך הוא וקראה לבנה: יהודה, מלשון תודה. אומרת הגמרא בברכות: "מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו לא היה אדם שהודה לקדוש ברוך הוא, עד שבאתה לאה והודתו, שנאמר: 'הפעם אודה את ה'' כלומר, לאה היא הראשונה ש"תפסה פלך הודיה"[ג], הראשונה שגילתה את כוח ההודאה לה'. לכן גם: "ועמדו הימנה בעלי הודיה" - כוח ההודאה נמשך גם ליהודה, שזכה למלוכה לאחר שהודה במעשה תמר[ד]: "וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי"[ה], וגם לדוד המלך שאמר: "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב"[ו].
לעומת לאה, ילדה רחל את בנה הראשון ליעקב, לאחר ששלוש אחיותיה כבר ילדו בנים ובנות. שנים רבות היא חיכתה לילד הזה, התפללה ובכתה ולא הפסיקה להאמין, והנה: "וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן ... וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר"[ז]. פלא. מכירים אישה שכאשר נולד לה ילד היא כבר חושבת על הבן הנוסף שעוד ייוולד? במקום להנכיח את התודה על הקיים, בוחרת רחל להנציח את הבקשה על העתיד. יוסף ה' לי בן אחר.
ואכן, זוכה רחל ובקשתה נענית. היא יולדת גם את בנימין, ואף בניה שלה זוכים למלוכה. יוסף בעצמו הפך למלך על כל מצרים, שאול המלך הגיע משבט בנימין, כמו גם אסתר המלכה. וכמובן, מלכי ישראל שעמדו משבט אפרים, ומשיח בן יוסף שעתיד להתגלות בגאולה השלמה.
אם כן, רחל ולאה "אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל"[ח] גילמו בשמות של בניהן את הכוחות המיוחדים שגלומים היו בהן עצמן, כוחות השייכים שניהם לסדר התפילה, למלכות, לסדר הגאולה. רחל - כוח הבקשה שמגיע מהיותה קשורה לעולם האמונה; לאה - כוח ההודאה שמגיע מהיותה קשורה לעולם החירות[ט].
נתחיל ברחל, שכל עניינה - תפילה. רחל מתפללת לקדוש ברוך הוא ותפילתה נענית, ומספר לנו המדרש שאף לעתיד לבוא יגאלו עם ישראל בזכות רחל אמנו[י], המבכה על בניה וממאנת להנחם. אומר רבי נחמן מברסלב: "הַתְּפִלָּה הִיא בְּחִינַת אֱמוּנָה"[יא]. כל מי שמתפלל בכל לבו יכול להבין זאת. הרי כאשר אדם מתפלל ואינו מאמין - אינו מאמין בה' ובטובו, אינו מאמין שתתקבל תפילתו, אינו מאמין שהוא ראוי לחסד - תפילתו חסרה את העיקר. היכולת לבכות, לבקש ולהתחנן, היכולת להרשות לעצמך להרגיש את החיסרון ולעמוד מולו, מתבטאת רק כאשר אתה ניצב מול מי שאתה מאמין שיכול למלא את חסרונך. זהו גם "הניצוץ", ניצוץ אמונה שלעתים מתגלה גם אצל אנשים רחוקים ביותר, דווקא בעת שהם זקוקים לישועה. לפתע נפתחים שערי התפילה, שבוקעים מתוך ידיעה פנימית: יש בורא לעולם. ה' הוא המלך.
אכן, התפילה, הנמשכת ממידת המלכות, היא התגלות של האמונה בכל רבדיה: אמונה שה' נמצא, שהוא טוב ומטיב, שומע תפילה וקרוב לכל קוראיו; אמונה שבכוחו של הקדוש ברוך הוא לשנות את הטבע; ויותר מזה ואולי קשה מזה - אמונה שאני ראוי לקבל מחסד ה', חסד שאינו תלוי בי אלא נובע מאהבת ה' אותי ומרחמיו הרבים - "הַבּוֹחֵר בְּעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה". כן, עוד יבוא לי טוב, עוד יבוא לי הרבה מהטוב הזה. כי גם כאשר מתקבלת תפילתי, אני לא מפסיק להתפלל. יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר.
"בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה". פתיחת השערים, המקום שדרכו יש לעבור כדי להגיע למלך, כדי שיתקבלו התפילות, הוא ההודאה. לכאורה יש בכך פרדוקס: כיצד אדם יכול להודות בעודו נמצא בתוך הצרה? כיצד אדם יכול להודות וטרם נענתה תפילתו? אכן, היכולת להיכנס למקום של תודה, של התבוננות על הטוב, על היש והקיים, דווקא כאשר האדם מוצף בניסיונות ובתחושה של חוסר - זו עבודה פנימית. זו היא יכולת שמגיעה ממידת הבינה, השייכת ללאה אמנו. מידה של התבוננות והבנה, של שמחה והתפעלות[יב]. אך רק כשאדם מצליח להיות במקום הזה, הוא חופשי באמת. הוא חופשי ממה שעיניו הגשמיות רואות, הוא חופשי ממה שאחרים חושבים, הוא חופשי מדאגה על העתיד. הוא נמצא בהווה, או כמו שקוראים לזה היום: הוא קשוב (Mindfulness) ל"כאן ועכשיו", ועמדה זו מביאה אותו להתפעלות ממצבו, ולשמחה אמיתית.
בעניין זה אומר רבי נחמן מברסלב: "כִּי שִׂמְחָה הוּא עוֹלָם הַחֵרוּת... שֶׁמְּקַשֵּׁר הַשִּׂמְחָה לְמחוֹ וְדַעְתּוֹ, וַאֲזַי הַמּחַ מְשֻׁחְרָר, וְיֵשׁ לוֹ יִשּׁוּב הַדַּעַת"[יג] - שהרי אם אדם ישקיע כמה דקות להתבונן במציאות, הוא מיד ימצא אפילו בתוך הקושי נקודה טובה, פנימית, אמיתית, שתביא אותו להודאה ולשמחה - והנה הוא זוכה לעולם החירות, עולם של יישוב הדעת, של קרבה לקדוש ברוך הוא והשגתו. בֹּאוּ שְׁעָרָיו - בְּתוֹדָה.
כותב הרמב"ם בהלכות תפילה[יד]: "חִיּוּב מִצְוָה זוֹ כָּךְ הוּא: שֶׁיְּהֵא אָדָם מִתְפַּלֵּל וּמִתְחַנֵּן בְּכָל יוֹם וּמַגִּיד שְׁבָחוֹ שֶׁלְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאַחַר כָּךְ שׁוֹאֵל צְרָכָיו שֶׁהוּא צָרִיךְ לָהֶם בְּבַקָּשָׁה וּבִתְחִנָּה, וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן שֶׁבָח וְהוֹדָיָה לַה' עַל הַטּוֹבָה שֶׁהִשְׁפִּיעַ לוֹ".
התפילה מסודרת כך שתיפתח בשבח, תמשיך בבקשה ותסתיים בתודה. סדר זה של התפילה אינו מכוון רק כנגד הקדוש ברוך הוא, אלא גם כנגד נפשו של האדם המתפלל. השבח - תחילה ההכרה מול מי אני עומד בתפילה, מול "אבינו מלכנו", הקדוש ברוך הוא שאוהב אותי אהבה שאינה תלויה בדבר, כמו אב, ויכול לתת לי הכול כמו מלך; הבקשה - האמונה הנולדת מהכרה זו גורמת לאדם לשטוח את תפילתו ובקשתו; התודה - ההתבוננות על מה שכבר יש גורמת להתפעלות, לשמחה ולהודאה. וכמו בתנועה ספירלית עולה - דווקא התודה, שסוגרת את התפילה, היא שפותחת את השערים ומציבה את האדם במקום גבוה יותר.
הקשר בין האמונה שבבקשה לבין החירות שבהודאה מתחוור גם בעיון בברכות התפילה עצמן. מעניין לעבור ברכה-ברכה ולמצוא כי הברכות כולן, למעט אחת, מכוונות לתואר או לפעולה של הקדוש ברוך הוא בעולם. התנועה היא תמיד מה' - אלינו. פשוט שכך הדבר בברכות השבח, אך גם בברכות הבקשה אנו כביכול מטילים את האחריות כולה על הקדוש ברוך הוא. אנו אלה שצריכים לחזור בתשובה, ובכל זאת מבקשים: השיבנו (ולא אומרים, למשל, אנו רוצים לחזור אליך). אנו אלה שצריכים לבקש סליחה, ובכל זאת מבקשים: סלח לנו (ולא מבקשים פשוט: סליחה). אנו מתחננים: שים שלום! (ולא מבטיחים: נהיה בשלום). ללמדנו שהתפילה איננה משא ומתן. התפילה היא אמונה טהורה, שמתגלה בדיוק הלשון במלוא משמעותה: אנו מטילים את חוכמתנו, את בריאותנו, את יבולנו, ויותר מכך - אפילו את החובות התורניות שלנו - על הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, כאומרים: הכול אצלך, ואין זה תלוי בנו כלל. לנו נשאר רק להאמין.
ובכל זאת יש ברכה אחת שקיומה תלוי רק בנו. ברכה שבה אנו מסתכלים על עצמנו, ופועלים בעצמנו: מודים. "מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ". סוף סוף הכוח חוזר לידי המתפלל. ומה כוחו הגדול? להתבונן. "עַל חַיֵּינוּ הַמְּסוּרִים בְּיָדֶיךָ וְעַל נִשְׁמוֹתֵינוּ הַפְּקֻדּוֹת לָךְ, וְעַל נִסֶּיךָ שֶׁבְּכָל יוֹם עִמָּנוּ, וְעַל נִפְלְאוֹתֶיךָ וְטוֹבוֹתֶיךָ שֶׁבְּכָל עֵת". באמת באמת, כמה חיים, כמה חסד, כמה נסים, כמה נפלאות וטובות. אחרי כל מה שביקשתי, אני פתאום מסוגל לראות גם את מה שכבר יש. על כך אומר רבי נחמן: "בַּצָּר הִרְחַבְתָּ לִּי (תְּהִלִּים ד) - הַיְנוּ שֶׁגַּם אֲפִלּוּ בְּהַצָּרָה בְּעַצְמָהּ, הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ מַרְחִיב לָנוּ. כִּי אִם יִסְתַּכֵּל הָאָדָם עַל חַסְדֵּי ה' יִרְאֶה שֶׁאֲפִלּוּ בְּעֵת שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ מֵצֵר לוֹ, גַּם בְּהַצָּרָה בְּעַצְמָהּ, הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ מַרְחִיב לוֹ, וּמַגְדִּיל חַסְדּוֹ עִמּוֹ"[טו].
את הדברים אלו מרחיב רבי נתן מברסלב[טז] ואומר: "וְעַל יְדֵי זֶה תּוּכַל לְהִתְקָרֵב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ תָּמִיד בְּכָל מַה שֶּׁעוֹבֵר עָלֶיךָ, וְעַל יְדֵי זֶה יוֹשִׁיעַ לְךָ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ".
ההתבוננות מביאה לתודה, והתודה עצמה - מביאה את הישועה.
וכמה קל להגיע להתבוננות זו ביום שבת קודש, שהיא "מעין עולם הבא". ביום שבת האדם עוצר ונמצא בקשיבות, ב"כאן ועכשיו". אסור עליו העיסוק במלאכה - הן במחשבה, הן בדיבור והן במעשה. הוא אינו מתכנן את העתיד ואינו בוכה על העבר, ואסור עליו לשאול את צרכיו בתפילה. איזו הקלה - איננו מתעסקים בצער, רק בטוב! חירות אמיתית. לפיכך כמה מתאים שזהו היום שהסמיכו דוד המלך להודאה לה': "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת: טוֹב לְהֹדוֹת לַה' וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן"[יז].
ראינו שהתודה עצמה פועלת ישועה. אם כן, אולי לא נבקש כלל? אולי התפילה כולה צריכה להיות הודאה מתמשכת אחת? המשך הפסוק שבו התחלנו, מגלה לנו שהתודה לבדה אינה מספיקה: "וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'... וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת"[יח].
אומר הרבי הקדוש מקלויזנבורג[יט], בשם רבי צדוק הכהן מלובלין: "בשעה שאדם מברך ונותן הודאה, אם אינו מבקש גם כן על המשך הדבר לעתיד, הרי זה כפוסק ומעמיד מעייני הישועה. ולזה משאמרה 'הפעם אודה' ולא ביקשה מיד על העתיד - על כן כתיב: 'ותעמוד מלדת'".
חייבים להמשיך להתפלל. ואין בכך חסרון אמונה ולא כפירה בטובה אלא אדרבה, זו האמונה עצמה. ומתוך הבקשה תתגלה התודה ומתוך התודה תתגלה הישועה.
נמצאנו למדים שהבקשה וההודאה, רחל ולאה, כרוכות הן זו בזו. זהו לא רק סדר התפילה, אלא גם סדר הגאולה: הגאולה הכללית של העולם כולו והגאולה הפרטית של האדם מצרותיו, מאחדת בתוכה הן את יהודה והן את יוסף. ידוע כי משיח בן יוסף יתגלה תחילה, ילחם את מלחמות ה', ורק לאחריו יגיע משיח בן דוד שיביא את העולם כולו לשלמות רוחנית (ואז יתאחדו שניהם וימלכו יחד[כ]). כלומר, כדי להגיע למציאות המתוקנת אנו חייבים את הקדמת הבקשה, חייבים את "המלחמה". או אז נזכה גם לומר: "מודים אנחנו לך".
זהו האיחוד העתידי בין נשמת רחל לנשמת לאה[כא], זהו המפגש העתידי בין יוסף ליהודה - בין האמונה המאפיינת כל כך את ימי הגלות, לבין החירות, השמחה, הדעת - שלהן נזכה בגאולה השלמה, עם מלכות משיח בן דוד.
אך לא לעולם נמשיך להיטלטל בין הודאה על היש לבין בקשה על החסר. המלכות הנצחית של משיח בן דוד מלמדת אותנו שכמו בשבת קודש, עוד יגיע יום כזה, עולם כזה, שבו תישאר התודה לבדה. או אז השיר היחיד שנשיר יהיה "מזמור לתודה" והקורבן היחיד שנקריב יהיה קורבן תודה[כב]. זאת היות שלעתיד לבוא, בגאולה השלמה, יגיע העולם לתיקונו השלם והאמיתי. לא יהיה עוד מום, עצבות או חסרון, והמציאות כולה תאמר שלום, הודאה ושירה.
"חַזְּקוּ יָדַיִם רָפוֹת וּבִרְכַּיִם כֹּשְׁלוֹת אַמֵּצוּ. אִמְרוּ לְנִמְהֲרֵי לֵב חִזְקוּ אַל תִּירָאוּ... אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים תִּפָּתַחְנָה. אָז יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ וְתָרֹן לְשׁוֹן אִלֵּם כִּי נִבְקְעוּ בַמִּדְבָּר מַיִם וּנְחָלִים בָּעֲרָבָה... וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה". (ישעיהו, לה)
[א] בבלי, ברכות, ז:
[ב] בראשית רבה
[ג] שם, פרשה עא
[ד] "דבר אחר, נודע ביהודה. מפני מה זכה למלכות? שאלה זו שאלו התלמידים לר' טרפון בצילה של שובך ביבנה, מפני מה זכה יהודה למלכות, אמר להם מפני שהודה במעשה תמר" (מדרש תהלים, עו).
[ה] בראשית לח, כו.
[ו] תהלים, קלו.
[ז] בראשית ל, כד
[ח] רות ד, יא
[ט] שייכותה של רחל לעולם האמונה ושל לאה לעולם החירות מוזכרת רבות בזוהר הקדוש ובדברי האריז"ל.
[י] מדרש איכה רבה
[יא] ליקוטי עצות, תפילה, יג
[יב] דרך מצוותיך לאדמו"ר הצמח צדק, מצוות תפילין כ,א.
[יג] ליקוטי מוהר"ן תנינא, י.
[יד] משנה תורה לרמב"ם, ספר אהבה, הלכת תפילה וברכת כהנים, פרק ראשון, ב.
[טו] ליקוטי מוהר"ן, קצה.
[טז] קיצור ליקוטי מוהר"ן, קצה.
[יז] תהלים, צב.
[יח] בראשית כט, לה.
[יט] בספרו: "שו"ת דברי יציב"
[כ] "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה', הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם, וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו; וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה, וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד, וְהָיוּ אֶחָד, בְּיָדִי" (יחזקאל לז, יט) פסוק אחד מני רבים המתארים את סדר הגאולה. פרשנויות רבות נכתבו בעניין איחוד יהודה ויוסף בגאולה, לא רק כעם אלא ככוחות במציאות.
[כא] הקדמות ושערים, שער ז, פרק ה. אותיות ד-ז.
[כב] "לעתיד לבא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל, כל התפילות בטלות - ההודאה אינה בטלה" (ויקרא רבה ט, ז).