מאת הרב ד"ר משה רט ושחר פרידמן
עבודת הקורבנות בבית המקדש היא חלק מרכזי בתורה, אם לא המרכזי ביותר[1], ואנחנו מבקשים ומתפללים תדיר על חידושה. עם זאת, רבים היום מתקשים להזדהות עם הרעיון של קורבנות. נוח לראות בהם משהו שהיה שייך לעבר, שהתאים לתקופה העתיקה בה ניתנה התורה, אשר הייתה רוויה בעבודות כאלה בכל העמים, אבל לא משהו שיכול להתאים לזמננו העכשווי.
במילה אחת, עבודת הקורבנות נתפסת בעיני רבים כ"פרימיטיבית". נראה שבמילה הזאת כלולים כמה רכיבים:
מכל הסיבות הללו עבודת הקורבנות יוצרת סלידה רגשית מן הכתוב, וחוסר יכולת לתאר או לרצות מצב בו הם יחזרו בעתיד.
תחושת הריחוק מן המקדש נובעת מקושי עמוק של האדם המודרני להבין את משמעותו. הדיון בו נוגע לרגשות ולתפיסות שאבדו מאיתנו, ושממילא קשה לשפוט אם הן ראויות או לא.
אין ספק שהרבה מהריחוק הזה נוצר כתוצאה מהריחוק דה-פקטו שיש לנו מן המציאות של המקדש, שבגללו אנחנו תופסים את אותם הדברים באופן תיאורטי ותלוש ולא מכירים את החוויה. אנשים שהיו נוכחים בטקס הקרבת קורבן הפסח אצל השומרונים סיפרו שהם חשבו בתחילה שזהו מנהג פרימיטיבי, אבל בפועל האווירה החגיגית הרשימה אותם והם חוו זאת כטקס מלא בעוצמה של רוממות-רוח. סביר להניח שבאופן דומה, אילו היינו חווים את עבודת הקורבנות הממשית במקדש קיים, היינו חווים אותה אחרת מהדמיון העולה לנו מקריאת הטקסטים בלבד.
חז"ל מתארים את המציאות של בית מקדש קיים כמציאות שונה בפרמטרים רבים מזו שלנו, לרבות חוקי הטבע[2], הברכה הגשמית[3] והמניעים האנושיים[4] - מציאות שבה שכינת האל נוכחת בפועל בארץ, מה שמשפיע באופן ניכר על כל התחומים.
ברור שזהו עולם שלם וחוויה רחבה שהתרחקנו ממנה, וזו הסיבה שקשה לנו להבין אותו ולהזדהות איתו.
אילו היינו מבינים את משמעות ההקרבה, השאלה המוסרית הייתה נופלת מאליה. לרוב רובם של בני האדם ברור שמוסרי להרוג בעל חי למען מטרה שמצדיקה את זה, ואפילו למען שימוש ראוי. כך למשל רוב בני האדם אוכלי בשר (הם רק מעדיפים שהעבודה ה"פרימיטיבית" והגסה של השחיטה והביתור תיעשה על ידי מישהו אחר באין רואים). רובם גם מאמינים שאפשר להשתמש בבעלי חיים לצורך פיתוח תרופות מצילות חיים. גם אנשים עם נטייה טבעונית יסכימו לרוב על המתה לצורך מטרות ראויות בעיניהם, כגון המתות חסד, הריגה לצורך שמירה על בתי גידול וכדומה. רק פציפיסטים קיצוניים יטענו שאין להרוג שום יצור חי בשום מקרה, והתפיסה הזאת אינה עולה בקנה אחד עם הטבע, שמלא בהריגה. לכן חוזרת השאלה אל המשמעות של מעשה ההקרבה, ומדוע הוא צריך לכלול דווקא המתה של בעל חיים.
נוסף על כך, בתפיסת העולם היהודית יש לחיים ערך רב דווקא משום שהם משמשים תכלית עליונה, ולא בהיותם פירור בודד העומד לעצמו. האדם מכניס ערך לחייו על ידי קיום מצוות ותיקון העולם; והבהמה, שחייה הטבעיים נעדרים משמעות של ממש, משמשת על ידי ההקרבה את התכלית של עבודת הבורא.
מדוע עבודת ה' חייבת להיעשות דווקא על ידי אכזריות ואלימות? מהמחקר עולה האכזריות בקרבנות היא מקרית ולא מהותית. מוסכם אצל חוקרי הדתות שבאמצעות מעשה הכילוי הקורבן עובר לרשות האל, אולם במקרה של קורבן מן החי אין זה מעשה השחיטה אלא ההקטרה, זריקת הדם וכד'[5]. במערכת הקורבנות היהודית דבר זה בא לידי ביטוי בכך שהשחיטה כשרה בזר, כלומר היא אינה חלק מהמערכת הפולחנית עצמה, אלא אמצעי לזריקה ולהקטרה[6]. השחיטה שבהמה עוברת קצרה ומהירה, וכנראה מהווה אחת מצורות המוות נטולות הסבל ביותר עבורה, ואת המשך התהליך היא לא חשה בכלל. נוסף על כך עלינו לזכור שגם לולא ההקרבה הייתה הבהמה מתה לבסוף (מן הסתם באופן איטי ומייסר יותר, ממחלה או מזקנה), וכעת הדבר נעשה בצורה חסרת-סבל ולמען מטרה נעלה[7]. גם זריקת הדם על המזבח לא נובעת מ"צימאון דם" או אכזריות, אלא מתפיסת עומק ש"הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ" (דברים יב, כג) ולכן הוא האלמנט החיוני לכפרה[8]. גם המילה "קורבן", בשונה מהמשמעות שקיבלה בעברית החדשה, אינה מתייחסת למושא של תקיפה או לויתור למען מטרה גדולה יותר, אלא משמעותה המקורית היא התקרבות וקירבה. תפיסות אלו של הקורבן כקשור לשלום ולחיים, ולא לאלימות והרס, מופיעות במפורש בדברי המדרש: "המזבח נברא להאריך ימיו של אדם, והברזל נברא לקצר ימיו של אדם, אין זה בדין שיונף המקצר על המאריך" (משנה מידות ג, ד).
ועדיין נותרה השאלה הרגשית והתיאולוגית: מה חפץ לה' בזבחים?
חלקנו חווים בציווי הקורבנות ריח חריף של עבודה זרה - הם מנוגדים לכאורה לא רק לרגישותנו המודרנית, אלא גם לרגישות היהודית-מונותאיסטית. ברור שמערכת פולחן דומות היו נהוגים בקרב עמי התקופה עובדי האלילים. קל לקפוץ מכאן לטיעון היסטוריציסטי ולומר שהתורה היא מסמך אנושי שנכתב על רקע זמנה, או שהיא דיברה כנגד תקופתה אבל אין הדברים אמורים לדורות אלו.
הראשון שהתמודד עם הדמיון בין התורה לבין מערכות הפולחן האליליות היה הרמב"ם[9], והוא הסביר שמטרת הקורבנות מלכתחילה הייתה להוציא מלב העבודה הזרה. לפי דעתו מטרת התורה הייתה לחדש את ההתמסרות לאל האמיתי בלבד, ומכיוון שכל העולם היה שקוע אז בפולחן קורבני ולא היה ניתן לצפות מבני האדם לעזוב אותו בבת אחת, נתן ה' דרך לעבוד גם אותו על ידי פולחן קורבני. אולם הרמב"ם אומר במפורש שהקורבנות הם אמצעי ולא תכלית, ושהתכלית היא הדבקות בבורא כשלעצמה.
לפי דברים אלו לכאורה אין טעם עצמי בקורבנות, וכעת משהשתנתה המציאות וכבר אין זה הנוהג הרווח, אין שום טעם לחדש אותם. לפיכך מפתיעים דברי הרמב"ם במשנה תורה שכתב שהקורבנות יחזרו: "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה ובונה המקדש... וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם, מקריבין קרבנות ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה" (הלכות מלכים יא, א). פרשנים רדיקליים סברו שהדברים במורה הנבוכים הם דעתו האמיתית של הרמב"ם, ואילו את משנה תורה הוא כתב עבור ההמון. עם זאת אין להכחיש שמשנה תורה הוא ספר ההלכה שלו, שבו הוא פוסק לגבי ההנהגה המעשית. נוסף על כך, במשנה תורה יש עסק הרמב"ם באופן קפדני בפרוטרוט בדיני הקורבנות, והדבר מעורר תמיהה אם לדעתו אין להם כל חשיבות בהווה או בעתיד.
אחרים סוברים שיהיו קורבנות לעתיד לבוא, אלא שהם יעברו עידון, כמו למשל הקרבת מנחות מן הצומח בלבד. כך למשל מפורסם בשם הרב קוק[10]. אולם גם הרב קוק במקומות אחרים בכתביו כותב ש"יש להאמין שהכול יחזור ככתוב בתורה"[11]. לכן נראה שדברי הרב קוק מדברים על תקופה עתידית מרוחקת יותר בתוך ימות הגאולה, בה יתקיימו דברי המדרש "כל הקרבנות בטלים לעתיד לבוא, חוץ מתודה" (ויקרא רבה ט, ז). אולם בתחילתם של ימות המשיח עדיין יקריבו קורבנות, מכיוון ש"אין בין עולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד" ועדיין יהיה בהם צורך נפשי. כך מפרש פרשן ה"מורה נבוכים" ר' שם טוב: הקורבנות נועדו לנתב ולעדן את יצר העבודה הזרה ואת יצר האלימות לאפיקים חיוביים, וכל עוד היצרים האלה קיימים - לרבות בימות המשיח - יש צורך בקורבנות[12].
מקובלים וראשונים אחרים תקפו נחרצות את דברי הרמב"ם האלה, ש"עושה את שולחן ה' מגואל"[13] ורואה את החלק המקודש, הענף והרחב ביותר של המצוות המעשיות כלא יותר מתחליף חלקי לעבודת האלילים. תחת זאת, הם נתנו הסברים מעמיקים למהות עבודת הקורבנות ולפרטים אחדים מתוכה. ר' יהודה הלוי למשל מסביר בספר הכוזרי שהמקדש הוא לב ההוויה, והקורבנות הם תחזוק החיים של הלב על מנת שהנשמה העליונה, היא הנוכחות האלוהית שדומה לנשמת העולם, תוכל לשרות בתוכו[14]. בדומה לכך, הרמח"ל מסביר שעל ידי עבודת הקורבנות מתחברים כל חלקי המציאות - דומם, צומח, חי, מדבר ומלאכי השמיים - זה לזה, וכולם מתחברים לנוכחות האלוהית שהיא המקור שלהם. על ידי זה מתרומם כבוד האל ונמשך לנבראים שפע וברכה[15]. בספר הזוהר הקורבן נועד להעלאת הכוחות האלוהיים ולחיבורם ואיחודם זה לזה, עילוי שמביא תוספת וברכה[16].
התיאורים הקבליים נשמעים קסומים, אבל הם עדיין רחוקים מאוד מהתודעה המודרנית. יש בהם משום צורת חשיבה אחרת, מיסטית ואחדותית. למעשה תפיסה שכזאת דומה במובנים מסוימים לתפיסת העולם הקדומה האלילית [17].
נראה שפשר הדבר הוא שהקורבנות אכן באו כדי להוציא מלב הע"ז, כדברי הרמב"ם, אבל לא על ידי ביטול שלה או מיתון שלה באמצעות מערכת חסרת משמעות, אלא על ידי הפניית האנרגיות ותפיסת העולם שלה למערכת חדשה של קדושה – היא המערכת שמתארים המקובלים. מערכת הקדושה לדעה זו לא רק שונה מהאלילות, אלא מהווה את ההפך שלה – שימוש באותן האנרגיות ותנועות הנפש באופן מתועל ומרומם.
רבים עמדו על כך שהקרבת קורבנות היא צורך בסיסי בנפש האנושית, מכיוון שאנחנו מוצאים אותה בתרבויות מרוחקות מאוד ובמגוון אין-סופי של צורות[18]. קשה לעמוד על עיקרו של דחף זה, אבל נראה שהוא נוגע לחוויה של אלוהים כממשי ומוחשי. העבודה הזרה לקחה את התחושה הזאת למוחשיות הנתפסת בחושים ולממשיות של הטבע החומרי, על כל החסרונות והעוצמה העיוורת שבהם. התפיסה היהודית דוגלת באל מופשט ונבדל מהחומר, אבל במהותה היא לא רק ריקון של האלוהות מכל דמיון אלא גם הכתרתו כ"אֱלֹהִים חַיִּים" (דברים ה, כב) – לא רק "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ" (ישעיהו ו, ג) אלא גם "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (שם).
יצר ההקרבה נוגע לתשוקה האנושית לחוות את אלוקים באופן מוחשי. זהו יצר מסוכן, אבל גם ההעדר שלו מסוכן: אלוהים הופך למשהו ערטילאי ומתרוקן מכל תוכן. מתוך אימוץ תפיסות מופשטות של האל אנשים מאבדים לעיתים את הרגש הדתי הבסיסי, ועם הזמן חיי האמונה שלהם הופכים ריקניים. כך מסביר המדרש שביטול יצר העבודה הזרה בא יחד עם ביטול האש של הקורבנות וגם עם ביטול הנבואה[19]. כלומר, היצר ה"פגאני" הוא הבסיס החומרי לכל אפשרות לחוות את האלוהות באופן ממשי ומוחשי.
במה בא לידי ביטוי העידון שעשתה התורה לקורבנות האליליים?
ראשית, ברור שיש הבדל בנמען של ההקרבה: בתורה מותר להקריב לה' בלבד,[20] ואילו בעמים אחרים היה מקובל לא רק להקריב לאלוהים אחרים, אלא גם לשדים, לרוחות רעות ולאלים של העולם התחתון[21], כפי שנרמז גם בתורה בפסוק "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" (ויקרא יז, ז).
בחקר הדתות העכשווי לא ברור מה היו המניעים שהובילו לראשונה להקרבת קורבנות, אולם אחת הדעות היא שהקורבנות החלו מתוך רצון לתת מתת לאלים, אם כדי לרצות אותם בשביל שפע חומרי או הגנה ואם בשביל להביע כלפיהם רגש של כבוד והערצה[22]. לדעה זו מכוונים דברי רבי צדוק הכהן מלובלין[23], שמסביר שיסוד היצר של עבודה זרה הוא הרצון של האדם לגרום הנאה לאל. למרות שהרצון הזה הוא בלתי אפשרי לגבי הקב"ה, הוא נעתר לאדם ומאפשר לו כביכול לגרום לו הנאה, אלא שהנאת הבורא היא ממילוי רצונו מן האדם ומרצון האדם אליו, ולא מהאכילה עצמה. (הרב שרקי מוסיף שאחרי שאלוהים איפשר לאדם את החלק הזה, הרי שהוא באמת סומך עליו שימלא אותו, ואם לא יעשה כן הרי שיש בכך חסרון אמיתי).
אפשר לראות בכך את השינוי היסודי שהתורה עושה בקורבנות האליליים. ברחבי המזרח הקדום הקורבן נתפס כ"כלכלת" האל[24], האלים היו זקוקים למזון כדי להתקיים ומזונם היה תלוי באדם. אם הקורבן נועד לבקשה מן האל או לריפוי כעס, גם כאן ביטא הדבר תפיסה שיש לאל הנאה או צורך ממשיים בקורבן, שבגינם הוא מוכן להתרצות לאדם המקריב לו.
בתפיסה היהודית לעומת זאת מודגש שהקורבן הוא "רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה'" (ויקרא א, ט), שפירושו "נחת רוח לפניי שאמרתי ונעשה רצוני" (רש"י על אתר, וראה אנציקלופדיה מקראית ערך קרבן). היסוד המרצה את האל הוא רצון האדם להקריב ולהתקרב אליו, והנכונות שלו לעשות מעשה מוחשי בפועל שמבטא זאת (על חשיבות הפעולה המוחשית בקרבן ראו בהרצאתו של משה הלינגר). על כך דיברו הפסוקים שהדגישו את חוסר הצורך של ה' בעבודת הקורבנות, כגון "לֹא עַל זְבָחֶיךָ אוֹכִיחֶךָ וְעוֹלֹתֶיךָ לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהילים נ, ח) ואחרים. אפשר לראות את הרעיון הזה בפסוק הפותח את כלל דיני הקורבנות, "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם" (ויקרא א, ב): אין בו ציווי להקריב, מתוך צורך של האל, אלא סידור של מחווה שכבר קיימת: "כאשר אתם מקריבים קרבן, עשו זאת כך וכך". נוסף על כך, ברור כאן שהאדם הוא המתעורר להקריב, ולא ה' שמצווה עליו.
לכן ברור בהלכה שקורבנות הכפרה אינם באים אלא עם התשובה[25]. בקורבנות נדבה העיקר הוא הכבוד המובע בהם לאל ולא ההקרבה הפיזית, ולכן עליהם להיות מן המובחר[26], ומאידך עני שהקריב סולת כי זה כל מה שיש לו "נחשב לו כאילו הקריב את נפשו"[27].גם הביטוי "לחם", שמופיע בקורבנות, בעיקר לגבי התמיד, נסמך על האש ולא על הקב"ה: "לַחְמִי לְאִשַּׁי" (במדבר כח, ב)[28].
גם את הקורבן אותו אוכלים גם הבעלים, ממירה התורה. בתרבויות העתיקות היתה זו השתתפות עם האל באכילה שמסמלת אירועים בחיי האל החוזרים על עצמם במעגל הטבע. בנצרות רעיון זה הוקצן לכדי אכילת האל-המשיח בעצמו. ביהדות לעומת זאת קורבן השלמים, שבו "יש חלק לגבוה וחלק לבעלים" והוא סעודה משותפת כביכול, מהווה אכילה לפני האל יחד עם העניים והחלשים, והוא אינו משחזר אירועים מיתיים מחיי האל[29].
נוסף על כך, מערכת הקורבנות הישראלית היא בעלת רמת מורכבות גבוהה ביותר, אולי כדי ליצור תיעול והפחתה של היצר. כמו כן ריכוז הפולחן בבית המקדש ממעט את ביטויי היצר ומכוון אותו כלפי תכלית מרכזית.
לסיכום רעיונות אלה אפשר להביא מדברי התלמוד (מנחות קי ע"א):
"לא אמרתי אליכם זבחו אלא כדי שתאמר 'אעשה רצונו', ויֵעָשֶׂה רצוני".
כך יש להבין את דברי הנביאים שזועקים נגד הקרבת הקורבנות. מפורסם הדבר שנביאים שונים זעקו נגד עבודת הקרבנות, כגון ישעיהו: "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי" (ישעיהו א, יא); הושע: "כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת" (הושע ו, ו), ירמיהו: "כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח" (ירמיהו ז, כב), ועוד. אולם כל הנביאים שגינו את הקורבנות משתוקקים בפרקים אחרים להתחדשותם באחרית הימים[30], ולכן קשה לראות בזה התנגדות עקרונית. ההסבר הוא כנראה שהקורבנות הם השלמה הכרחית לעבודה הפנימית, ומהווים שיא ההיענות של ה' להיכנס לקשר עם עמו. אלא שכשהם נלקחים כשלעצמם, כאילו די בהם לכפר ואין צורך בעבודה הפנימית, או שרואים בהם דורון ריצוי לאל שניתן מתוך התחנפות ורצון להשיג טובות הנאה, הם מאבדים את מטרתם ונהפכים לרועץ.
| להרחבה על נושא זה ראו שיעורו של הרב אמנון דוקוב, "געגועיי למקדש" |
יצר העבודה הזרה התבטל עם המעבר הכלל-עולמי ממיתוס לפילוסופיה[31], כפי שתיארו חז"ל[32]. ממילא מערכת הקורבנות, שמטרתה לשלול ולתעל את היצר הזה, לכאורה כבר לא נצרכת.
אין לנו רצון לחזור למערכת הפרימיטיבית של ימי קדם, אך השאלה העומדת לפתחנו היא האם בוויתור מוחלט על המימד הזה איננו שופכים את התינוק ביחד עם המים. מכיוון שאנחנו מנותקים מחוש הדמיון ומהממשות האלוקית, אנו חסרים גם את רוח הקודש שהיא העידון שלו.
מטרת התורה באופן כללי איננה למנוע אותנו מהרכיבים השונים של החיים, אלא להשתמש בהם בצורה שתיצור עלייה ולא התדרדרות. באשר לנטייה הפגאנית, אנחנו מפסידים לא רק כוחות מסוימים של החיים אלא מרחב שלם שכרגע אין לנו שום מגע איתו – הקשר המוחשי עם האלוהי. הקשר שלנו עם האלוהי הוא תיאורטי ואבסטרקטי לחלוטין, וזאת הסיבה האמיתית שכה רבים יצאו ויוצאים מן הדת. גם העולם שנשאר דתי יוצא צולע מכך, כפי שיעידו העוצמות הממוצעות בתפילות.
העולם הפוסט-מודרני הוא תולדה של התרחקות גוברת והולך מן ה"פרימיטיבי" – מן הראשוניות. העולם נהיה מופשט יותר, וירטואלי יותר, פחות גשמי-מוחשי ופחות מלא בכוחות ויצרים. הרגשות היום עדינים, בני אדם הם שבריריים. תפיסת היקום היא כמסך מחשב, לא מציאות מוצקה וריאלית. כך גם תפיסות המוסר שלא רוצות להתלכלך בדם, לא רוצות להזיק לאף ברייה וכדומה – מצב שהיה בלתי מתקבל על הדעת בזמן החיבור המלא לטבע הסובב. ברור שיש לכך יתרונות רבים: אנחנו מתוחכמים יותר, מודעים יותר, רגישים ועדינים. החיים נוחים יותר, ואנחנו יודעים יותר על היקום ממה שקדמונינו יכלו לדעת.
אבל איבוד הקשר עם הראשוניות הוא גם בעיה חמורה. עודף מחשבה תוך ניתוק מהמציאות גורם לאובססיות, לחרדות, לחוסר יציבות נפשית. מודעות-היתר יוצרת תקיעה ומצוקה קיומית אם היא לא מלווה בקבלה עצמית הוליסטית, שהיא תוצאה דווקא של תמימות. עודף האפשרויות על חשבון המצב הטבעי של הגוף יוצר בעיות בריאותיות, עייפות, עצבנות וכו'. עולם שיודע כל כך הרבה על מבנה היקום הפיזי שהוא נתון בו ועם זאת כל כך מעט על הרובד הלא פחות ממשי שמתחתיו ומעליו, הריהו כגאון הסובל מאוטיזם.
הנטייה האלוהית הממשית קיימת לא רק ברובד הפולחן. עמדה מאחוריה תפיסת עולם, שבעיקרה נמצאת הבנה של העולם כאחדות מקודשת, שמתוכה הובנו הקשרים שבין כל הדברים. העולם המודרני מתאפיין באחיזה גוברת והולכת באפיסטימולוגיה מטריאליסטית, אפיסטימולוגיה של פירוד. אנשים מודרניים נוטים לעיתים לזלזל בתפיסות פרימיטיביות, אולם ייתכן שיש בראיית העולם האחדותית לא פחות אמת מאשר בזו המדעית-פיזיקלית. עצם העובדה שניתן לאחוז בתקופות שונות פעם בזו ופעם בזו מראה שהמציאות היא מכלול של שניהם. אולם ללא חיבור לתודעה האחדותית, זאת שמאפשרת את המקדש, לא ניתן לבוא במגע עם עולם זה.
חלקים ניכרים במערב חוזרים היום לחפש את הרוחני, ויחד עם זאת הם חוזרים גם אל הפרימיטיבי. לרבים זאת נראית אולי תנועה שולית, אבל היא מבטאת כיוון של חיפוש במערב שנובע מתחושת מחסור ומההבנה שהכיוון הנוכחי איננו ממצה. אין פירוש הדבר שאנחנו חוזרים אל התפיסות הפרימיטיביות כפי שהיו בעבר; אין מנוס מכך שעם החזרה לשם נעביר את אותן התפיסות במסננת הביקורתיות והרגישות המודרנית והפוסט-מודרנית, וכך ניצור סינתזה של חדש וישן, או אם תרצו – הישן בלבוש מתוקן.
כפי שאמרנו, גם מטרת התורה היא לא להשאיר את התפיסות הפרימיטיביות בהוויתן, אלא לערוך בהן בקרה וסובלימציה תוך שיעבוד לעיקרון הרציונלי של האל האחד. כך מופיעה רוח הקודש, העל שכלית והעל מוסרית, מתוך ההיפוך של יצרא דעבודה זרה. יתכן אפוא שדווקא תורת הקדושה והפולחן היהודית היא שתתאים לעולם כזה, שיתפכח ממפוכחות-היתר שלו ושישאף לעולם שמחובר לשמים ולארץ, למאוויים העמוקים ולטהרתם.
מלבד כל זאת, יש לשאול האם אכן התפיסה האלילית, המקדשת את הדמיון ומעמידה את החושים כבסיס האמיתות ואת הגירוי האסתטי כמוקד התרבות, אכן פסה מן העולם. סביר יותר שהיא פשוט רוקנה מתוכן דתי, ולכן גם העולם הדתי לא משתמש בה, וכבר אין בו טקסים מרשימים. העולם המודרני והפוסט מודרני רחוק מלהיות שכל טהור, מוסר צרוף או אמונה שקופה, ועדיין יש לנו צורך "לחוות כדי להאמין", כפשט דברי הרמב"ם. בהקשר הזה עבודת הקורבנות היא תיעול שאנו זקוקים לו גם היום.
אפשר לסכם את כל הנקודות האלה בתשובתו של הרב קוק:
"ובעניין הקרבנות, ג"כ יותר נכון להאמין שהכל ישוב על מכונו, ונקיים בע"ה כשתבא הישועה, ונבואה ורוח הקדש ישובו לישראל, כל האמור בתורה כמאמרה. ולא נתפעל ביותר מהרעיונות של התרבות האירופית, כי דבר ה' אשר עמנו, הוא עתיד לרומם את יסודי התרבות כולם למדרגה יותר עליונה ממה שיוכל כל שיקול דעת אנושי לעשות. ואין ראוי לנו לחשוב שבקרבנות מונח הוא רק הרעיון הגס של העבודה המגושמה, אלא שיש בהם טבעיות קדושה פנימית, שאי אפשר שתתגלה ביפעתה כי אם בהגלות אור ה' על עמו, ותחיה מקודשת תשוב לישראל, - ואותה יכירו גם כן כל העמים כולם. אבל מסכים אני עם כבוד תורתו, שאי אפשר לנו לגשת למעשה הקרבנות בלא הופעה של רוח הקדש גלויה בישראל. אמנם צפיה זו ג"כ לא נפלאת היא ולא רחוקה, ויוכל להיות שפתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אנו מבקשים ומלאך הברית אשר אנו חפצים, - ואז יבנה בית המקדש במהרה בימינו. " (אגרות ראיה ד, עמוד כד).
הרב קוק מתייחס לכך שהקורבנות נתפסים בעולם המודרני כרעיון גס של עבודה מגושמת, ולכן הוא טורח להדגיש שקיימת בהם פנימיות אחרת, קדושה. אלא שזו לא יכולה להיות מורגשת במצב העולם העכשווי, בטרם התגלות של רוח הקודש, שהיא שיבת היצר האלוהי המתוקן אל מצג התרבות העולמית.
הוא מורה שלא להתרגש מן התרבות האירופית, כלומר מהתפיסות של המערב המודרני ומערכיו, מכיוון שלמרות שהם נראים ממצים, הם לא חודרים לעומק המצב האנושי כפי שעושה התורה.
עם זאת הוא מכיר בכך שאי אפשר לחדש את הקורבנות בפועל לפני ההזדהות הכללית שתבוא בעקבות ההתעלות הציבורית של ההתגלות האלוהית של שיבת ישראל. לא ניתן לקיים את הקורבנות בפועל בעולם תרבותי שעדיין תלוש מהם.
השאלות המוסרית, הרגשית והתיאולוגית בנוגע לקורבנות נובעות מריחוק שלנו ממציאות ריאלית של מקדש ומצורת המחשבה שהוא התקיים בתוכה. השאלה המוסרית תלויה בשאלה התיאולוגית, שהרי אם יש צורך ממשי בהקרבת הקורבנות הרי שהרג בעלי החיים הנו מוצדק מוסרית. בשאלה התיאולוגית דנו ביחס בין האלילות לבין תורת הקורבנות היהודית, וראינו שהקורבנות ביהדות מהווים תיעול וזיכוך של יצר בסיסי שנמצא באנושות – היצר המתייחס לאלוהות כדבר-מה מוחשי וממשי. ביהדות, הפנייה של התפיסה הזאת כלפי הקב"ה ובהתאם לרצונו יוצרת את מערכת הקדושה ואת תפיסת העולם האחדותית שלה. עמדנו על הבדלים אחדים בין מערכת הקורבנות היהודית לזו האלילית, ביניהם הצורך האמיתי של האל בקורבן וריצויו על ידי כך במערכות הזרות, לעומת תפקיד הקורבנות כביטוי של רצון וקירבה במערכת היהודית. עמדנו על המרחק בין התפיסות הפרימיטיביות המתייחסות לאלוהות באופן מוחשי לבין התפיסות המודרניות והפוסט-מודרניות, שלמרות יתרונותיהן הרי הן סובלות מהניתוק מהעולם הממשי, והצגנו את מודל עבודת המקדש כהצעה לסינתזה מיטבית ביניהן.
התפיסות האקולוגיות מתיימרות להתעלות מעל הפוסט-מודרניזם ולכונן מחדש את התפיסה של ההרמוניה האבודה. אולם לעיתים הן אלה שחשות את הריחוק הגדול ביותר מעבודת הקורבנות, בגלל מימד האלימות שקיים בה. כאן חשוב לחזור ולהדגיש שגם עבודת המקדש והקורבנות נובעות מתפיסה אחדותית של הדומם, הצומח, החי והאדם, וההארה האלוקית יחד עם כולם. היכולת של החיה לכפר על האדם מדגימה זאת. אין זאת שהחיה מוקרבת עבור האדם ולמען האל כמשהו טכני, אלא – בתפיסות הרוחניות של היהדות – החיוניות שבעולם החי כולו עולה לשורשה ומביאה משם ברכה. פעולת הקורבן היא פעולה שבה מתאחדים העולם, האדם וההארה האלוהית, על ידי התעלות של כולם אל תוך ההארה הזאת.
אפשר לראות זאת בצורה יפהפיה בכך שבמדבר היה אסור לישראל לאכול בעלי חיים, והם יכלו לאכול בשר רק אם הוקרב לזבח שלמים. בארץ הותר להם לאכול בשר, אבל הוא נקרא "בשר תאווה" בלשון שרומזת לגנות, ונאסר להם לאכול את הדם (דברים יב, כ-לא). כלומר, במציאות כמו-אידיאלית של המדבר אכילת בשר אסורה, כמו בתפיסות הצמחוניות, אבל היא מותרת בהקשר של קדושה. לכן נהגו צדיקים שונים בצמחונות כל ימות השבוע אך אכלו בשר בשבת. כל זה נוגע לסוד האכילה: אכילה אינה רק ניצול טכני של חומר של משהו שהיה פעם חי, אלא היא התמזגות של הנאכל באוכל ועלייה של החיות שבו אל תוכו. יש בה מימד של כילוי אבל מימד זה הוא חלק ממעגל החיים שכל הטבע נסוב בו. תפיסות שאין בהם ממד של כלייה, כמו התפיסה הטבעונית, לאמיתו של דבר אינן טבעיות כלל.
נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "חידוש הקורבנות בעידן המודרני" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).
[1] כבר ראשוני האנושות – קין והבל, נח והאבות – הקריבו קרבנות. ספר ויקרא מוקדש ברובו לעיסוק בקרבנות, וגם פרשיות שלמות בחומשים האחרים. מתוך ששה סדרי משנה, סדר שלם – סדר קדשים – עוסק בדיני הקרבנות, ומקומם לא נפקד גם בסדרים אחרים. הרמב"ם ייחד לעבודת המקדש ולקרבנות שניים מספרי היד החזקה – ספר עבודה וספר קרבנות. חז"ל הפליגו בחשיבותם של הקרבנות וקבעו שעבודת המקדש היא אחד הדברים עליו עומד העולם, לצד התורה וגמילות חסדים (אבות א, ב). יש שראו בפסוק "את הכבש האחד תעשה בבוקר" הפסוק הכללי ביותר בתורה (הקדמת "הכותב" על עין יעקב). הכמיהה לחידוש עבודת הקרבנות מופיעה באופן קבוע בתפילות המוספים, בהגדה של פסח ובתפילות אחרות.
[2] כמתואר באבות ה, ה: "עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש: לא הפילה אשה מריח בשר המקדש, ולא הסריח בשר הקדש מעולם, ולא נראה זבוב בבית המטבחים, ולא ארע קרי לכהן גדול ביום הכפורים, ולא כבו גשמים אש של עצי המערכה, ולא נצחה הרוח את עמוד העשן, ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, עומדים צפופים ומשתחוים רווחים, ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם, ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים".
[3] "מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה (סנהדרין עה ע"א); מיום שחרב בית המקדש, אין יום שאין בו קללה, ולא ירד הטל לברכה, וניטל טעם הפירות: רבי יוסי אומר, אף ניטל שומן הפירות" (משנה סוטה יב, ב)
[4] "מעשה בשני כהנים שהיו שוין ורצין ועולין בכבש וקדם אחד מהם לחבירו ברחוק ארבע אמות, נטל סכין ותקע לו בלבו. בא ר' צדוק ועמד על מעלות האולם ואמר: שמעוני אחינו בית ישראל, הרי הוא אומר 'כי ימצא חלל באדמה'... (דברים כא, א) בואו ונמדוד על מי ראוי להביא את העגלה: על ההיכל או על העזרה? געו כל ישראל בבכייה. ואחר כך בא אביו של תינוק, אמר להם: אחינו, הריני כפרתכם! עדיין בני מפרפר ולא נטמאת הסכין! ללמדך שטומאת סכינים חביבה להם יותר משפיכות דמים." (ספרי במדבר לה, לד).
המדרש אמנם מגנה את סדר העדיפויות המעוות שבסיפור, אבל הוא עדיין מדגים את כמה עבודת הקודש והטהרה היו מרכזיות וחשובות עבור בני התקופה. מרכזיות זו עולה גם ממקורות נוספים רבים.
[5] "Often the act of sacrifice involves the destruction of the offering, but this destruction—whether by burning, slaughter, or whatever means—is not in itself the sacrifice. The killing of an animal is the means by which its consecrated life is “liberated” and thus made available to the deity, and the destruction of a food offering in an altar’s fire is the means by which the deity receives the offering. Sacrifice as such, however, is the total act of offering and not merely the method in which it is performed."
(Encyclopedia Britannica, "Sacrifice")
[6] אנציקלופדיה מקראית ערך קרבן
[7] אי אפשר לגזור מכך שגם קורבן אדם או רצח הם לגיטמיים, שכן האדם מקדש את חייו על ידי מצוות ומעשים טובים עד מותו.
[8] תפיסה שהייתה מצויה אצל חברות ועמים רבים, ראה אנציקלופדיה בריטניקה וכן The Encyclopedia of Religion, Micea Eliade (editor i.c.), "Sacrifice", vol. 12 pp. 549:.
[9] מורה נבוכים ג, לב. הרמב"ם העיד על עצמו באיגרותיו שתחילת לימודו היה בפולחני הדתות השונות.
[10]"בעלי החיים, הקרבים למזבח, חל בהם עצמם התיקון ע"י התעלותם להיות זבח לד', שכיוון שאין בהם דעת אינם מגיעים להתעלות זו כי אם במעשה הנעשה בהם בהעלות לד' דמם וחלבם, שהם עיקר מכון הנפש. משא"כ האדם, אשר בלבו המבין ישכיל את מעשה הקרבן ויתקרב אל ד' בדעתו. אבל לעתיד לבוא שפע הדעת יתפשט ויחדור אפילו בבעלי החיים, 'לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ד'', וההקרבה שתהיה אז של מנחה, מהצומח, תערב לד' כימי עולם וכשנים קדמוניות" (עולת ראיה א, רצב)
[11] "ובעניין הקרבנות, ג"כ יותר נכון להאמין שהכל ישוב על מכונו, ונקיים בע"ה כשתבא הישועה, ונבואה ורוח הקדש ישובו לישראל, כל האמור ביעודה כמאמרה" (אגרות ראי"ה ד, כד, מובא בהמשך המאמר).
[12] דברים אלו מבוססים על תפיסה מורכבת של תהליך הגאולה שאותה הציג בין היתר הרמח"ל: ימות המשיח הם השלמות של העולם הזה על פי התורה, ואחריהם מתחיל הטבע להתעלות, עד לעולם הבא שנשגב לחלוטין מתפיסתנו (ראה למשל רמח"ל, מאמר העיקרים). הרי שככל שמדובר במימוש התורה בעולם עם חוקי טבע ואנושיות כמו שלנו, עדיין יש לקורבנות כהוויתם בתורה מקום.
[13] כלשון הרמב"ן בפירושו לויקרא א, ט.
[14] ספר הכוזרי מאמר שני, כו: " והכוונה בזה תיקון הסדר כדי שיחול בו המלך חול גדולה לא חול מקום. ושם דמיון העניין האלוקי הנפש המדברת, החלה בגוף טבעי בהמי, כאשר נשתוו טבעיו ונסדרו כוחותיו העליונים והראשיים סידור נכון לעניין יותר נעלה מעניין הבהמות, היה ראוי שיחול מלך השכל אצלו להורות אותו וליישרו ולהתחבר אצלו כל עת אשר יישאר הסדר ההוא, וכאשר ייפסד הסדר - ייפרד ממנו. ודומה לכסיל, כי השכל צריך למאכל ולמשתה ולריח, בעבור שרואה אותו כי הוא מתמיד בהתמדתם נפרד בהיפרדם, ואיננו כן, אכן העניין האלוקי מטיב לכל רוצה הטוב, ובעת שיסודר דבר ויכוון לקבל הנהגתו, לא ימנע ממנו לאצול עליו אור וחכמה ודעת, וכאשר ייפסד סדרו, לא יקבל האור ההוא ויהיה הפסדו. והתעלה העניין האלוקי מהשיג אותו שינוי או הפסד.
וכל מה שיש בסדר עבודה מהעבודה והקורבנות והקטורת והזמירות והמאכל והמשתה על תכלית הטהרה והקדושה, נאמר בהם: "עבודת ה'" ו"לחם אלוקיך" וזולתי זה, והכל כינוי לרצונו בסדר הטוב באומה והכוהנים, וקיבולו מנחתם על דרך הדמיון, וחולו אצלם לכבוד להם, והוא נעלה ונקדש מן ההנאה במאכלם ובמשתיהם, אך מאכלם לנפשותם, כמו שעיכול האצטומכא והכבד כאשר היה נתקן, ואח"כ יתקן הצלול ממנו בלב, והצלול שבצלול ברוח, יתוקן הלב והרוח והמוח במזון ההוא, ויתוקנו גם כן כלי העיכול ושאר האברים ברוחות ההולכות אחריהם דרך הדפקים והעצבים והוורידים.
וכללו של דבר: שיהיה המזג כולו מתוקן ומזומן לקבול הנהגת הנפש המדברת, אשר היא עצם נפרד קרוב לעצם המלאכים שנאמר בהם: "די מדרהון עם בשרא לא איתוהי" (דניאל ב' יא), ויחול בגוף חול מלכות והנהגה, לא חול מקום, והיא לא נהנית מהמזון ההוא מאומה, כי היא נעלה ממנו". וראה שם עוד.
[15] דעת תבונות קס:
"ותדעי עוד, שאף על פי שהכבוד בכל מקום, אמנם מתגלה במקום אחד יותר ממקום אחר, והוא מקום מיוחד לו ששם ידרשוהו הרוצים לידבק בו, והוא עניין, "לשכנו תדרשו ובאת שמה" (דברים יב, ה), וכתיב, "יראה כל זכורך את פני האדון ה' אלהי ישראל" (שמות לד, כג). וכמה סדרים ומערכות יצטרכו לעניין זה בהדרגה רבה, עד שיגיע לידבק בקדושתו זאת ית'. ועל עניין זה עומד כל תבנית המשכן והמקדש, מקום לפנים ממקום, עד לפני ולפנים ששם הכבוד שורה לידרש ולימצא למבקשים להידבק בו. וכן יש מקדש למעלה מכוון למקדש של מטה (תנחומא ופס"ז משפטים יח). והנה כל צבא מעלה מעלים שבחו של הכבוד הזה, ואומרים "מלא כל הארץ כבודו" (ישעיהו ו, ג), "ברוך כבוד ה' ממקומו" (יחזקאל ב, יב), כי הוא לבדו כוח כל הנמצאים, כמו שביארנו. וכן נאמר, "יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו" (תהלים קד, לא), כי הכבוד מתעלה משבח מעשיו ית'. ולכך ארז"ל (חולין ס, א), "פסוק זה - שר העולם אמרו".
ואמנם עילויו של הכבוד נעשה מכוח כל הנמצאות כולם למיניהם, כל אחד לפי הפעולה המיוחדת לו. וזאת הייתה כוונתו של הכהן בעשותו עבודת הקרבנות, בפרט בקרבן התמיד, שנאמר בו (במדבר כח, ב), "את קרבני לחמי", שהוא מה שמקריבים לפניו ית' בכל יום ויום לתועלת כל הנמצאות כולם; והיה מכוון בו להעלות כבודו של מקום ב"ה מקיבוץ כל המינים שבנמצאות, כל אחד לפי מה שנוגע לו. וזאת הייתה חכמה גדולה שהיו הכהנים צריכים להתחכם בה, להיות נגשים אל,ה' ית' בעד כל ישראל, ושתהיה עבודתם רצויה באמת. ועל כן נאמר, "כי שפתי כהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו" (מלאכי ב, ז) וגו'. והיו מכוונים לקשר כל הנבראים בבורא, ויודעים מה שצריך להשלמת עניין זה, ומכוונים בכל הפרטים המצטרכים, שהם סדרי העבודה בכל עניני הקרבן, וכזריקת הדם, וכהקטרת הקטורת, כולם עשויים לסתרים עמוקים להשלמת כל הנמצאות בהדבקם בבורא ית"ש. וביאור זה הדבר מרחיק והולך מאוד, אך אין כאן מקומו.
ואמנם הכוונה הכללית הוא לקשר כל הנמצאים, התחתונים והעליונים שעל גביהם, כולם בכבוד העליון, שנאמר בו, "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא" (ירמיהו כג, כד), וזה באותם הסדרים המתוקנים לזה. וזה בבחינת עבדים המתקבצים תחת צל אדוניהם." וראה שם עוד.
[16] ישעיהו תשבי, משנת הזוהר, ח"ב, עמ' קצז-רא:
"לשון קירוב שבמילת 'קרבן' מורה על סוד היחוד, היינו הקמת ההרמוניה בעולם האלוהות על ידי איחוד הספירות"... בפעולת ההקרבה מתמזג הרצון האנושי עם הרצון האלוהי... הדבקות מתוארת כהשבת הנשמה לשורשה, ואף בעלי-החיים המוקרבים נכללו בעילוי... ברעיונות אלה נצטייר פולחן ההקרבה... כמסתורין נפשי וקוסמי ואלוהי של איחוד הנפרדים... עליית 'כוח הריבוי'... ל'כוח הייחוד'.
במאמרים אלה וכיוצא בהם מדובר על ליכוד המערכת האלוהית, היינו ביטול הריבוי והפירוד בעולם האצילות. לפעמים נרמז, שהיחוד הגמור נעשה בהתעלות ובהתכללות מודרגת של הספירות זו בזו, ובהיותן חטיבה אצ הן חוזרות למקורן באין סוף: 'ובסוד הקרבן, כשהוא עולה, הכול נקשר זה בזה ומאיר זה בזה. אז נמצאים כולם בעלייה, ומחשבה מתעטרת באין סוף...
הקורבנות נאכלים באש האלוהית והמקריבים המעלים אותם על המזבח נאחזים בשכינה ונדבקים בה. עיקר סוד הקורבנות הוא הקמת אחדות מיסטית כוללת, המבטלת את הניגודים והפירודים בתוך האלוהות ומייחדת את ההוויה הקוסמית והאנושית והאנימלית עם ההוויה האלוהית (הדגשה שלי ש"פ)". וראה שם עוד.
[17] ראה Mircea Eliade, Patterns in Comparative Religion, שטוען שבבסיס תפיסת העולם הקדומה נמצאת האמונה באחדות מקודשת של כל הדברים.
[18] "התפוצה הרחבה מלמדת שיש בהם משום סיפוק של צורך נפשי עמוק, המשותף לבני אדם רבים" (אנציקלופדיה מקראית ערך קרבן, עמ' 222)
[19] ביומא סט ע"ב, במסגרת הסיפור על מסירת יצר של עבודה זרה בידי ישראל וביטולו, מסופר: "...אותיבו בתעניתא תלתא יומין ותלתא לילואתא, מסרוהו ניהליהו. נפק אתא כי גוריא דנורא מבית קודשי הקודשים. אמר להו נביא לישראל: היינו יצרא דעבודה זרה, שנאמר: ויאמר זאת הרשעה.... (תרגום חופשי: ישבו בתענית שלשה ימים ושלשה לילות ונמסר יצר הרע של עבודה זרה בידיהם. יצא משהו שנראה כמו עמוד של אש מבית קודשי הקודשים. אמר להם הנביא לישראל: זהו היצר של העבודה הזרה...)".
[20] וגם בזה, רק לו עצמו ולא למידות שלו, ראו רמב"ן על ויקרא א, ט בשם מנחות קי ע"א: " אמר שמעון בן עזאי בא וראה מה כתיב בפ' הקרבנות שלא נאמר בהם לא "אל" ולא "אלהיך" ולא "אלהים" ולא "שדי" ולא "צבאות" אלא יו"ד ה"א שם המיוחד, שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק".
[21] The Encyclopedia of Religion, Micea Eliade (editor i.c.), "Sacrifice", vol. 12 pp. 549: "All the many kinds of beings to whom human pay religious veneration, or even those whom they fear, can be recipients of sacrifice. Such recipients can thus be spirits, demonic beings, and even humans…"
[22] ראה מאמרו של רד"צ הופמן מתוך ספרו "על התפילה", שמביא ראיות לשיטה זאת ומסביר לפיה את ההבדל בין הפולחן האלילי לקורבנות של התורה.
[23] צדקת הצדיק מב.
[24] אנציקלופדיה מקראית ערך "קרבן": " ההשוואה של קרבנות ישראל לקרבנות של עמים אחרים – הקרבנות של מצרים ומיסטופוטמיה הוגשו לאל לכלכלתו, והיו נאכלים לכהנים שבמקדשים. טקסי הדם, הקטורת ואכילה לבעלים לא נהגו בהם, ולפיכך היו שונים בטבעם מקרבנות ישראל". יש לציין שבתרבויות אחרות, כגון האצטקית, הקורבנות נתפסו כקיום העולם (מעין קורבנות כלכלה) אך היה מעורב בהם דם.
[25] וכן בעלי חטאות ואשמות, בעת שמביאין קרבנותיהן על שגגתן או על זדונן, אין מתכפר להן בקרבנם עד שיעשו תשובה ויתודו וידוי דברים, שנאמר: "והתודה אשר חטא עליה" (ויקרא ה, ה) (רמב"ם הלכות תשובה א, א).
[26] כפי שלמדו בהלכה מהפסוק " וְכִי תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ אָמַר ה' צְבָאוֹת" (מלאכי א, ח). ראה מיקרופדיה תלמודית בערך זה.
[27] מדרש תנחומא ויקרא ה; רש"י לויקרא ב, א.
[28] כך מפרש גם בספר הכוזרי. גם בעמים אחרים הייתה האש מתווכחת בין האלוהות לבין האדם, ראה Encyclopedia Britannica.
[29] ראה הרב שג"ר, זמן של חירות, עמ' 19-28.
[30] "וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" (ישעיהו נו, ז); " בַּיָּמִים הָהֵם תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם תִּשְׁכּוֹן לָבֶטַח וְזֶה אֲשֶׁר יִקְרָא לָהּ ה' צִדְקֵנוּ. " (ירמיהו לג, טז-יח), ועוד.
[31] לתיאורים מרתקים של המעבר הכלל-עולמי הזה ראה הרב אורי שרקי, שיעורים בספר הכוזרי, א; דניאל שליט, ארץ ושמים ב (לאורך כל מהלך הספר). ההתייחסות למעבר הזה רחבה מאוד בספרות הפילוסופית וההיסטורית ואין אפשרות לסקור אותה כאן.