ידיעת הייעוד

מאת הרב יהונתן זקס

סמארטפונים יודעים לעשות דברים מדהימים. דוגמה מצוינת לכך היא 'ווייז', מערכת הניווט השיתופי הישראלית שנרכשה בידי גוגל. אבל יש דבר אחד שאפילו ווייז אינו יודע לעשות. הוא יכול לומר לכם איך להגיע, אבל לא לאן. לאן - אתם צריכים להחליט בעצמכם.

ההחלטה החשובה ביותר שאנו יכולים להחליט בימי חיינו היא לאן אנחנו שואפים להגיע. בלי תחושה של ייעוד ושל יעד, חיֵינו אובדי דרך. אם איננו יודעים לאן אנחנו רוצים ללכת, לא נגיע למחוז חפצנו גם אם ניסע במהירות הבזק. ובכל זאת, יש אנשים העוסקים חודשים ארוכים בתכנון חופשה ואינם מקדישים ולו יום אחד לתכנון חייהם. הם פשוט נותנים לחיים לקרות.

הדבר נכון באשר ליחיד, וגם באשר לאומה. וזה עניינה של פרשתנו. הקדוש ברוך הוא, בפי משה, מעמיד את הבחירה הנוקבת. "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ... וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד" (ויקרא כו, ג-ו). לעומת זאת, "וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה" (שם, יד), יתחולל אסון. הקללות המפורטות כאן באריכות הן מן התיאורים המבעיתים ביותר במקרא. דיוקנו של חורבן לאומי נורא.

הפרשייה כולה, הברכות וגם הקללות, יכולה להתפרש כטבעית וכעל־טבעית. על פי הפרשנות העל־טבעית, גורלו של עם ישראל, לפחות בימי המקרא, היה תוצאה ישירה של מידת נאמנותו לתורה. אלוקים התערב שוב ושוב בהיסטוריה, באורח נסי, כדי לגמול טוב על טוב ורע על רע. כל שנה של שלווה ושגשוג הייתה פרי שמיעה בקול ה'. כך הבינו נביאי ישראל את ההיסטוריה.

אך אפשר להבין את הפרשה גם במישור הטבעי. על פי קריאה כזו, ההשגחה האלוקית פועלת דרכנו, בתוכנו. בני ישראל בארץ ישראל יהיו תמיד מוקפים באימפריות ובאויבים גדולים וחזקים מהם. הם תמיד יהיו תלויים בחסדיו המתעתעים של הגשם, בלי מקור מים קבוע ויציב דוגמת הנילוס, הפרת והחידקל. לפיכך, תמיד ימצאו את עצמם תולים עיניהם בשמיים. גם יהודים חילונים מבינים זאת לא־פעם; ידוע שבהם דוד בן־גוריון שאמר, "בישראל, כדי להיות ריאליסט צריך להאמין בנסים".

גם על פי הבנה זו חייו של עם ישראל הם יוצאי דופן - אבל יוצאי דופן באופן טבעי. הם נקבעים בדבר ה', אבל ה', מבחינה זו, אינו שר ההפתעות של ההיסטוריה, אלא מורה המלמד אותנו לחיות באופן שנתברך בו. התורה היא מערכת הנחיות לחיים מאת מעצבם של החיים. לכך מכוון ספר הזוהר באומרו שבראשית הזמנים הקדוש ברוך הוא "הסתכל בתורה וברא את העולם". חיים על פי התורה פירושם, על פי תפיסה זו, התאמה עצמית לכוחות המאפשרים לאדם שגשוג - בייחוד אם אתם בנים לעם קטן המוקף אויבים.

המיוחד בחברה שהתורה משרטטת הוא שבחברה זו כל יחיד חשוב. הצדק צריך להיעשות ולהיראות. העשיר אינו יכול לקנות זכויות יתר, והאביון אינו מושלך לקרן זווית. בחגים הלאומיים מקפידים שכולם ישתתפו - ובפרט היתום, הגר והאלמנה. חלק מן התבואה והיבול מוקצה למי שאין לו. מעסיקים נדרשים לנהוג בשכיריהם בהגינות וברגישות. אמנם עדיין קיימת עבדות, אבל ליום אחד מדי שבוע העבדים נהנים מאותו חופש שאדוניהם נהנים ממנו. פירושם של כל אלה הוא שלכל אדם יש "מניות" בחברה - ועל כן הוא יהיה מוכן, בעת צרה, למסור עליה את נפשו.

וחשוב מכך, בחברה הזו יש ייעוד ויעד. על זאת נסבה המילה השוזרת את פרשת הקללות כפזמון חוזר, "קרי". שבע פעמים מופיעה המילה בפרשה, ואלו הן הופעותיה היחידות בתנ"ך כולו. "וְאִם בְּזֹאת לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי - וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם". הרמב"ם סבר שהמילה קשורה ל"מקרה". משמעות הפסוקים שציטטנו ומקביליהם, לפי הרמב"ם, היא אפוא "אם תאמינו שמה שקורה לכם מתרחש במקרה, אשאיר את גורלכם בידי המקרה".

ואם כן, ספר ויקרא חוזר סמוך לסופו אל מילות הפתיחה שלו, ומעמיד ברירה גורלית בין קריאה לבין קרי; בין מקרא לבין מקרה; בין ראיית החיים כקריאה, כזימון, כייעול, לבין ראייתם כמקרה, כהתרחשות אקראית חסרת משמעות.

זוהי התובנה המיוחדת שהיהודים הביאו לעולם. להבדיל מהעמים האחרים בזמנם, ומהאתיאיסטים בזמננו, הם לא האמינו שהמקרה שולט בעולם לבדו. האם היה זה מקרה ותו לא שתנודה אקראית בשדה הקוונטי חוללה את המפץ הגדול והביאה את היקום לידי קיום? רק במקרה התארגן היקום כולו בהתאם לכל ששת הקבועים המתמטיים החיוניים להיווצרות הכוכבים וכוכבי הלכת והיסודות הכימיים הנחוצים להופעת חיים? רק במקרה נוצרו חיים מחומר דומם? רק מקרה הוא שבין כל מאה מיליון צורות החיים שהתקיימו ושמתקיימות בכדור הארץ יש רק אחת, הומו ספיינס, המסוגלת לשאול "למה"?

תפיסת העולם כמקרה אינה סותרת את עצמה. היא מתיישבת עם כל הידע המדעי שיש לנו כיום, ואולי עם כל הידע המדעי שיהיה לנו אי פעם. זהו העולם כקרי. אנשים רבים חושבים בצורה הזו. כך היה תמיד. על פי התפיסה הזו אין שום "לָמה", לא לעמים ולא ליחידים. החיים פשוט קורים. אנחנו כאן במקרה. היהודים האמינו אחרת.

האנשים המשנים את העולם הם אלה המאמינים שלחיים יש תכלית, כיוון, ייעוד. הם יודעים לאן הם רוצים ללכת ומה הם רוצים להשיג. במקרה של היהדות, תכלית זו ברורה: ליצור בלב הישימון האנושי נווה מדבר המוכיח שחופש וסדר יכולים להתקיים בצוותא חדא, שאפשר לקיים חברת מופת של דאגה לחלשים ועזרה לנזקקים, שתיתכן חברה שבניה ענווים דיים לייחס את הצלחותיהם לאלוקים ואת כישלונותיהם לעצמם, מקום שבו אנו מוקירים את החיים, באשר הם מתנת הא־ל, ומשתדלים בכל כוחנו לעשותם קדושים.

אולם כדי לקיים את המופת הזה נדרשת מאתנו תחושה של ייעוד משותף. זו הבחירה שה', בפי משה נביאו, העמיד בפני בני ישראל. מקרא או מקרה? האם החיים סתם קורים, או שהם קריאה מאלוהים?

_{נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "ידיעת הייעוד" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).}