מאת הרב אודיה צוריאלי
עידן הגלובליזציה מעורר אתגרים חדשים ולא תמיד קלים בפני מדינת ישראל כמדינת לאום, אך גם בפני היהדות כדת וכתרבות.
במישור המדיני – מדינת ישראל איננה יכולה כיום להסתפק עוד בהגדרה הפשוטה של מדינת-לאום, עם ככל העמים, בעל "זכויות טבעיות והיסטוריות". עובדה זו אנו פוגשים מכל עבר. מעורבותה של ישראל במה שמתרחש במרחב המדיני כולו נכפית עליה, כמו גם התערבותן של מעצמות ומדינות בהחלטות ושיקולים לאומיים. מעורבות זו (שמלווה את מדינתנו מאז ראשיתה, אבל הוקצנה מאד בשנים האחרונות) מקשה מאוד על הניהול המדיני והופכת כל צעד שיש לו השלכות כלפי עמי הסביבה, ואפילו כלפי הציבור הפלסטיני, למהלך מסורבל הדורש התייעצות והתחשבות עם גורמים ואינטרסים שמחוץ למדינה. איבוד אוטונומיה זה – אוטונומיה שהינה אוויר הנשימה של מדינת לאום – מעורר שאלות נוקבות, כמו: מה המשמעות של עצמאותנו המדינית כיום? האם יש לה משמעות, או שהיא רק כיסוי למציאות עגומה של מדינת-חסות הנשלטת על-ידי כוחות חיצוניים חזקים ממנה? האם ניתן בכלל לנהל כיום מדינת לאום חופשית ועצמאית במונחים של פעם? ואם לא, לאן אנו הולכים?
לא בכדי הפך דווקא ביבי נתניהו, שכונה בעבר "מיסטר תקשורת", לראש הממשלה המצליח והמאריך ימים יותר מכל קודמיו בעידן שלנו. דומה שבימינו חלף עידנם של המנהיגים הכריזמטיים ובעלי האידיאולוגיה והחזון הגבוה. האידיאולוגיה הלאומית – יהא אשר יהא הגוון שלה – לא מקדמת יותר את השלטון אלא מהווה מכשול להצלחתו. יכולת תמרון גבוהה, כשרון ניסוח, תקשורת גמישה ויכולת הופעה מרשימה בטלביזיה, שהם תכונותיו הבולטות של ביבי, הן שהפכו אותו בימים אלו לאחד המנהיגים החזקים והמחוזרים בעולם.
כדי להבין אל-נכון את משמעות השינויים הפוליטיים שרואות עינינו, עלינו להתעמק קודם כל במשמעות הרוחנית והתרבותית של הגלובליזציה, שאנו מצויים כעת בשיא התפתחותה. הנחת המוצא שלי היא, שכל מהלך הקורה במישור המדיני, קודם לו מהלך תרבותי-רוחני שמהווה לו מצע וגם נשמה פנימית. השינויים במבנים המדיניים-כלכליים הם השורה האחרונה של תהליך שראשיתו בעומק רוח האדם.
השורש הרוחני-תרבותי לתופעת הגלובליזציה הוא התחזקות היסוד האנושי-אוניברסלי על פני היסוד הלאומי והדתי, מהלך שמתקיים כבר למעלה ממאה שנה. להתחזקות הממד האוניברסלי ישנם פנים רבות ושונות: תנועת ההשכלה באירופה ופיתוח מחקר מדעי חופשי ובלתי תלוי תרבותית; התאוריות הליברליות וההומניסטיות,[1] ומאידך התאוריה הקומוניסטית והמשטרים הקומוניסטיים ה"אינטרנציונליים" ברחבי העולם, שמחקו פיזית תרבויות ודתות מקומיות; השפעתה הגוברת של התרבות האמריקאית שהינה תרבות רב-לאומית וכור היתוך לחשיבה קוסמופוליטית; תהליכי החילון בעולם המערבי והמזרחי; מיזוגים תרבותיים גוברים והולכים בכל תחומי האומנות והמוזיקה; ההתפתחות העצומה של התחבורה, התקשורת והאינטרנט; ועוד.
העולם האנושי אכן הולך ונעשה אחד, הולך ומתאחד. זהו תהליך עמוק וארוך, והיום עם שכלול הכלים הטכנולוגיים ועם הבשלות המנטלית לעניין זה הופכת האחדות הזו לעובדה חזקה ויציבה יותר ויותר. אלא שאחדות אנושית זו נמצאת כעת במצב של גוף ללא נשמה, בדומה למצב שמתואר בפרשת בראשית בהקשר של דור הפלגה: "שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים" (בראשית יא, א) – אבל לאן כל זה הולך? מי מוביל את כל זה?
ברירת המחדל של ההובלה העולמית היא המעצמה החזקה כיום בעולם – ארצות הברית. וזאת לא רק בגלל עוצמתה הכלכלית והצבאית, אלא גם בגלל שהיא עצמה מהווה דגם למרחב מוצלח-יחסית של ריבוי עמים ותרבויות החיים בתוך כללי משחק מאוד ברורים, שמצליחים לשמור על הייחודיות של כל גוון מבלי להוביל להתנגשויות אלימות בין הגוונים השונים.
אלא שיותר ויותר מתגלה, שברירת מחדל זו איננה טובה כל כך עבור העולם בכללו, מה גם שאורך חייה גם הוא לא ברור, עם המשברים הכלכליים האחרונים שהיא חוותה, ועם תהליך דילדול הרוח שקיים בה כבר מזה שני דורות. את התוצאות הקשות של ההתנהלות הגלובליסטית הלא-חכמה – בלשון המעטה – חווינו על בשרנו במדינת ישראל, ואנו פוגשים בהן גם במדינות נוספות במזרח התיכון: הכיבוש הפתטי והכשלון החרוץ בעירק, הכשלון בלבנון, בסוריה, ובמצרים, והדשדוש רב השנים בהתנהלות מול אירן – שתוצאותיו עלולות להיות הרות אסון לא רק עבורנו.
איפה מדינת ישראל בתוך כל זה? ישראל דומה לאחות הקטנה והחכמה המביטה על אחותה הגדולה, החזקה אך קלת-הדעת, שתופסת את כל הבמה ומנהלת את הבית ביד רמה ובראש ריק ומבולבל אלי כשלונות ואובדן.[2] מה בידה לעשות? לתפוס את הפיקוד עדיין איננה יכולה, הן מפני שהיא עדיין קטנה וחלשה (יחסית), הן מפני שהיא חסרת ניסיון בניהול גלובלי, והן מפני שהאחות הגדולה עוד לא הבינה אל-נכון את אוזלת ידה האמתית, ולא פינתה עדיין את המקום למנהיגה מוצלחת יותר.
לילד החכם והמסכן אין מה לעשות כרגע חוץ מאשר להכין את עצמו ליום שבו המלך הזקן והכסיל יפול מכיסאו, והאנושות תחפש לו אלטרנטיבה. עליו לבנות עכשיו באופן ווירטואלי את האלטרנטיבה לשלטון נבון ואמיתי יותר.
מלכות ישראל צריכה עוד לגדול ולהתפתח בכדי שתהיה מסוגלת להנהיג את המרחב האנושי הכללי. כשעם ישראל יהיה בשל להנהגה כללית – העולם ישיל מעליו את הקליפה האמריקאית שתועלתה לעולם שווה לנזקיה, ויוכל לפנות להנהגה תרבותית ופוליטית אלטרנטיבית.
שני דברים מעכבים כיום את עם ישראל מלהשתלב נכון בעידן הגלובלי, והם אינם דברים שוליים. אלו שני יסודות עליהם נבנתה האומה הישראלית מאז היותה ועד היום – היסוד הדתי, והיסוד הלאומי.[3]
עם ישראל הוא עם ככל העמים, עם טריטוריה, שפה, תרבות מקורית ורצון לשלטון עצמי. מאידך, רוח אפו של העם הזה, בשונה משאר העמים, הוא הקשר עם אלוהיו, בורא העולם המנהיג את העולם אל תכליתו. לעתים חזק יותר באומה יסוד אחד (למשל בדור הקודם היה חזק מאוד היסוד הלאומי על חשבון היסוד הדתי) ולעתים יסוד אחר דומיננטי יותר (ברובו של זמן בית שני ובגלות הארוכה היה היסוד הדתי היסוד העיקרי). במצב האידיאלי שניהם משמשים בהרמוניה יחדיו (כמו בזמן דוד ושלמה, וכמו שיהיה בזמן המשיח).
הניסיון שנעשה מדי פעם לשחרר את העם מנטיותיו הדתיות בכדי לבצר את היסוד הלאומי ה"חילוני" תמיד נכשל וייכשל, מכיון שהקשר עם האלוהות ועם המוסריות העליונה הקשורה לגאולת עולם הם נשמת אפו של העם הזה, וכאשר הוא חש ניתוק מיסוד זה הוא מאבד את רצון החיים הטבעי שלו ומואס בלאומיות, שנראית אז בעיניו כמין אגואיזם מתועב.
המגמות הפוסט-לאומיות הרוחשות בארצנו מאז סוף שנות ה-70 שרשן בתהליך כזה. אמנם זהו לא מהלך מודע, שהרי נושאי דגל הפוסט-ציונות אינם בדרך כלל בעלי נטיות דתיות גלויות, ולהפך. אך כשנחקור את טענות השמאל הרדיקלי לעומק נגלה שם יסודות מוסריים ואפילו משיחיים מובהקים.[4] נפשם קצה בלאומיות הדואגת אך לעצמה תוך התעלמות מהמוסריות הגלובלית ותוך רמיסת כבודם של בני אדם אחרים, כמו גם השחתת המידות שלנו עצמנו. הכוח הפוליטי שהצליח קומץ שמאלני לצבור בסוף המאה ה-20, הרבה מעבר לכוחו האלקטורלי, איננו מקרי לדעתי; נובע הוא מן ההזדהות הלא-מודעת של הרוב הדומם עם היסודות הגבוהים שגנוזים בתנועה השמאלנית. גם היום, שדומה שכוח השמאל הפוליטי נחלש, בתקשורת ובאקדמיה עדיין קיימת דומיננטיות משמעותית לרוח הפוסט-לאומית.
אך בניגוד לדברי השמאל, מה שמעכב את ההתפתחות הרוחנית-פוליטית של עם ישראל איננה הלאומיות או הדתיות (וגם לא הצירוף של שתיהן, השנוא ביותר על אנשי השמאל), אלא הצורה המיוחדת שלובשות הדתיות והלאומיות מאז ימי בית שני ועד היום. ניתן לאפיין את מהותה של צורה זו במילה אחת: פרטיקולריות.
אפשר להראות שעיקר החיצים המופנים כנגד היהדות בדורות האחרונים מצד החלק החילוני באומה קשורים לפן הפרטיקולרי שלה; אותו חלק של התקדשות והתבדלות של עם ישראל ממשפחת העמים, התנתקות מהאנושות בכללה, המציגה את ישראל כישות עצמאית שאינה קשורה בשום צורה למכלול התרבותי הרחב, אם לא לומר – מתנגדת אליו בפועל. התנגדות זו של היהדות להשתלבות בתרבות האנושית הכללית היא דבר שאדם מודרני איננו מסוגל לסבול. היא גורמת לו לראות את היהדות כדת צרה, מוגבלת, מגבילה ופרימיטיבית.
הוא הדין ביחס ללאומיות; עצם קיומו של עם ישראל כעם, והצורך שלו להגן על אינטרסים בסיסיים כדי להתקיים בכבוד ובבטחון, איננו מהווה בעיה לשום משכיל, שמאלן ככל שיהיה. לעומת זאת, רוב משכילי זמננו ידחו בשאט נפש כל מגמה לאומית שמה שמשתמע ממנה הוא התעלמות גורפת מזכויותיו של עם אחר (עוין ככל שיהיה), פגיעה בעם אחר, וכן התבדלות והתנתקות מהמרחב הפוליטי הגלובלי. לאהוב את עצמנו – מותר. לחשוב שאנחנו עם בעל זכויות-יתר ששווה יותר מעמים אחרים – זה מתועב.
פעמים רבות שתי הנקודות קשורות זו לזו, כיון שמה שמזין את תחושת העליונות הלאומנית היהודית הם בדרך כלל מונחים מתוך תורת ישראל, הווה אומר – מתוך הנקודה הדתית. זוהי הסיבה שאנשי השמאל שבאים להלחם בלאומנות מוצאים את עצמם מהר מאוד לוחמים גם נגד יסודות היהדות, אפילו בלי שהתכוונו לכך מלכתחילה!
מהו הפתרון לסבך הזה, שכאן עמדנו רק על קצהו? הפתרון לדעתי הוא שינוי עמוק במכנה המשותף לדתיות וללאומיות הנוכחיות. הווה אומר: צמצום מקומה של הפרטיקולריות ומעבר לחשיבה אוניברסלית רחבה, הן במישור הדתי והן במישור הלאומי.
האם משמעות הדבר היא מחיקת חלקים מהתורה, או וויתור על תפיסות יסוד לאומיות? לאו דווקא! המשמעות היא פרשנות חדשה לחלקים אלו ולשימוש שאנו עושים בהם. פרשנות שתשאיר על כנן את מצוות התורה ואת הקשר החי בין העם לאלוהיו, ומאידך תפתח את ליבו של העם להשפעות רוחניות מבורכות מתרבויות אחרות, תוך כדי סינון הכרחי של מה שייך אלינו ומה לא.
אך בעיקר משמעות הדבר היא שינוי בראיית ייעודו של עם ישראל כעם ה'. ההבנה כי עם זה, לאחר כל ההיסטוריה הארוכה והמפרכת שהוא עבר, לא שב לארצו בכדי לכונן מחדש את ממלכתו שכבר הייתה (בסגנון בית ראשון או שני), אלא בכדי לכונן ממלכה שעוד טרם היתה, לא כאן ולא בשום מקום אחר: מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ עבור העולם בכללו! לא בשביל עצמו הוא נלחם להיות כאן ולנהל את מדינתו, אלא למען מימוש הייעוד האנושי הכללי שיועד לו![5]
ייחודו של עם ישראל לא צריך להיות בכך שהוא "עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב", אלא בכך שהוא עשוי להיות – ובמובן מסוים הוא כבר – צינור רוחני ראשי המרכז ומסנכרן את כלל הרוחות האנושיות הקיימות ומביאן לידי בירור ולידי השלמה והרמוניה; צינור שמביאן לידי אחדות כזו שתאפשר לעמים השונים לא רק לחיות באהבה ובשלום זה עם זה, אלא גם לראות כיצד היסודות הרוחניים המנוגדים שלהם הם למעשה יסודות משלימים, היוצרים שלמות אנושית גלובלית; שלמות שהיא ורק היא הבסיס לתיקון הפגמים האנושיים ולהופעת השכינה בארץ. תוכן זה הוא למעשה התוכן הממלא את כל הפרקים האחרונים בספר ישעיהו, אך דומה שרק בימינו אנחנו יכולים להבין אל נכון מה ראה ישעיהו בחזונו.
הביטוי המעשי של קריאת כיוון זו הוא שינוי הצורה הלאומית של ישראל. מדינת ישראל לא צריכה עוד לתפוס את עצמה כמדינת לאום במובן הצר (בסגנון הלאומיות של המאה ה-19 וראשית המאה ה-20), אלא כמדינה בעלת מסר בין-לאומי רחב; מדינה שאמנם מנוהלת על ידי עם ישראל, אך כל מגמתה ומדיניותה מופנית כלפי האנושות כולה, מתוך ראיית הטוב הכולל.[6] מדינה אכפתית, שלא תתבייש לתת עצות גם למקומות רחוקים ונידחים ביותר, שתיקח אחריות על מה שקורה בכל מרחבי הגלובוס, ושעיקר מאמציה יהיו להשכין שלום, צדק ואחווה בכל מקום עלי אדמות.
ככל שיהיה ברור לעם ישראל ולעמים האחרים שלשם כך קיימת מדינת ישראל – בכדי להיטיב את גורלם של בני האדם כולם ולקרבם אל הפוטנציאל הרוחני הגלום בהם – כך יהפוך קיומה וחוסנה של המדינה לאינטרס כלל-אנושי ולא של היהודים בלבד. אומה שתתנגד למדינת ישראל תיחשב לאומה שפוגעת בעולם בכללו וגם בה עצמה.
שינוי גישה זה עשוי להיתקל בכמה מכשולים:
הפיכת היהדות לרלוונטית עבור עמי העולם ועבור עם ישראל של היום תקרה בו-זמנית מהרגע שנתחיל להרחיב את אהלה של תורה, מהסיבה הפשוטה שעם ישראל עצמו מורכב כיום מחלקים הקשורים לתרבויות שונות, וחוץ מתרבות המזרח הרחוק יש בו יסודות השייכים לכל המרחב האנושי. לכן רק התייחסות לכל המרחב הגדול הזה תתן סיפוק עמוק לצרכים הרוחניים של חלקיו השונים של עמנו שלנו, וממילא יתפתחו בתורתנו החלקים השייכים לכל תרבויות העולם.[11]
לפיכך, עלינו לפעול בשני מסלולים בו-זמנית. מחד – עלינו להמשיך לקרב כמה שיותר יהודים למושגי התורה והקדושה, עם או בלי קשר לעניינים לאומיים ופוליטיים. ככל שיגדל הציבור האמוני (לאו דווקא הדתי) בישראל שידבר את שפת הקודש ולא את השפה המערבית המחולנת, יקל יותר על עם ישראל להבין את ייעודו ולקבל אותו בשמחה ובגאון.
ומאידך – עלינו להרחיב את גבולה של תורה,[12] באופן שהיא תכיל יותר ויותר יסודות אמיתיים ובריאים מתוך החיים והתרבות העכשוויים שרובו של העם שרוי בהם. זוהי מהפכה גדולה ולא פשוטה, שרבים כבר ניסו לחולל אותה: הגדולים שבהם הם הרש"ר הירש, הרב קוק והרב סולובייצ'יק, ובימינו הרב שג"ר, הרב שרקי, ועוד. הם קידמו הרבה את השיח היהודי-תורני, אבל עדיין נותרה עבודה רבה לעשות, גם בתחום ההגותי וגם בתחום הנורמטיבי-הלכתי (שהוא מעצם טיבו רגיש ונפיץ הרבה יותר). מעבר לכך, יש צורך כיום להרחיב את גבול התורה באופן שכולל גם יסודות מתרבות המזרח הרחוק וכל תרבות נוספת שישנם יהודים המחוברים אליה.
ככל שתתרחב שפת התורה, וככל שיהיו בתוכה פרדיגמות יותר גדולות ויותר מכילות, כך ייקל על יהודים רבים לשוב אל התורה ואל האמונה, וגם אלו שישובו לא יצטרכו (כפי שקורה למרבה הצער פעמים רבות היום) להתנתק מכל המורשת החילונית שגדלו עליה, ניתוק שמחירו איבוד הרבה יסודות חיוניים ויצירתיים.
במלים אחרות, ככל שיתרחב תחום התורה, כך גם תופעת התשובה תהיה יותר מתוקנת, יותר הרמונית ויותר אמיתית. שתי התנועות המדוברות מחזקות ומשלימות אחת את רעותה, ולמעשה שתיהן חלק מתנועה אחת גדולה להחייאתה של התורה ולהחזרת האמון של עם ישראל ברלוונטיות של תורתו לחייו הממשיים.
פתיחת התורה למרחבים התרבותיים היא אפוא מפתח להחייאתה, והתחייה הממשית של התורה בתודעה של כלל ישראל היא המפתח ליכולת ההנהגה האוניברסלית של עם ישראל.
צורך חיוני הוא אפוא לעסוק בתרגומה של התורה ל'שבעים לשון': לקיים דיאלוג בונה ומפרה בין יסודות הנצח של תורת ישראל לבין יסודות רוחניים במרחב האנושי הקיים, ומתוך כך ליצור השפעה רוחנית יהודית חדשה ורלוונטית כלפי כל תרבויות העולם הגדולות.
תרומתה של השפעה זו לאנושות לא רק שתעלה כמה מונים באיכותה על ההשפעה (ההרסנית ברובה) של התרבות האמריקאית האוניברסלית-לכאורה, אלא שיהיה בה כבוד עמוק כלפי שורש נשמתה של כל אומה ואומה. השפעה זו תוכל לקדם כל אומה ותרבות במקומות שהיא זקוקה לתיקון ועזרה, הן רוחנית והן פוליטית ומעשית, מבלי לטשטש את הגוון הייחודי של אותה תרבות, אלא אדרבה, לחזקו ולהעלותו לשרשו.[13] דבר זה התרבות המערבית או האמריקאית לעולם לא תדע לתת.
ככל שיותר אנשים בעולם יחושו את הרלוונטיות של היהדות עבורם כסם חיים של ממש, השאלה של שוויון או אי-שוויון לא תהיה רלוונטית יותר. הכרה זו תביא באופן אוטומטי להכרה בחשיבותו האימננטית של עם ישראל לעולם כולו. טענת השוויון תהפוך אז לטענה עקרה ותאורטית, והיא תיעזב מעצמה. יהיה ברור שהיהדות היא הופעה אלוהית בתוך המרקם האנושי, וככזו היא מהווה נשמתה של האנושות כולה, ולא רק של עם ישראל. במצב זה יוכל העולם לעבור לשלב העתידי, המשיחי שלו – אחדות האנושות כולה תחת אידיאל אוניברסלי מבורר, שמצד אחד דואג לטובה האמיתית והנצחית של כל אדם וכל אומה על ריבויי גווניהם, ומצד שני מאגד את כולם בחטיבה מופלאה אחת לעבודת אלוקים משותפת.
וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם. (ישעיהו ב, ב-ג).
כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד (צפניה ג, ט).
[1] שרשן של אלו עוד בימי המהפכה הצרפתית והתנועה הרומנטית, במאה ה-18.
[2]אולי יותר מכול מסמל הסרט הידוע 'מטריקס' את נבואת עתידה של האנושות אם חלילה תמשיך התרבות האמריקאית להוביל את האנושות: חורבן כדור הארץ, ושיעבודם של רוב בני האדם למכונות קרות ואכזריות השולטות בהם באמצעות טכנולוגיית מחשבים סופר-מתוחכמת. היום מדברים בפועל על הסכנה שבפיתוח הבינה המלאכותית עבור האנושות. תמונה זו מייצגת מצב בו הגולם קם על יוצרו; זהו מצב מתבקש כאשר ההאצה הטכנולוגית אינה מגובה בשום התפתחות אנושית רוחנית ממשית המקבילה לה ויוצקת בה נשמה. התפתחות כזו לעולם לא תוכל אמריקה לתת. היא שייכת לחלקם של ישראל.
[3] על תפקידם והתפתחותם – כמו גם מוגבלותם – של שני יסודות אלו בחיי האומה ראו הראי"ה קוק, אורות, "למהלך האידיאות בישראל".
[4] זמן מה הייתי בקשר עם קבוצת סטודנטים מהאליטה האינטלקטואלית בת"א המשתייכים לשמאל הפוסט-ציוני, שלמדו יהדות בלהט, היו בעלי רגשות רליגיוזיים חזקים וחשו זיקה עמוקה לתפיסות החרדיות של חוג נטורי קרתא.
[5] דומה שהיחידים שמבינים זאת כיום באופן הטוב ביותר הם דווקא קבוצת הנוצרים אוהבי ישראל בארה"ב, שהם הקבוצה הפרו-ישראלית החזקה ביותר והאפקטיבית ביותר בעולם כולו, כולל ישראל עצמה (!). השפעתה של קבוצה זו על נשיאים כדוגמת ג'ורג' בוש הבן ודונלד טראמפ חיזקה מאד את כוחה ומעמדה של ישראל בעולם בתקופת נשיאותם של נשיאים אלו, וכיום יש בישראל ראש ממשלה שבשונה מקודמיו לנצל זאת היטב לטובתה של ישראל. אולי על תופעה זו התנבא דוד המלך במזמור הידוע "אז יאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה, הגדיל ה' לעשות עמנו היינו שמחים" (תהלים קכ"ו). לפי פסוק זה ישנה תופעה מעניינת שבה חלק מהגויים מזהים את תהליכי הגאולה שעם ישראל עובר עבור העולם כולו לפני שעם ישראל עצמו מכיר בכך, ורק בעקבות האור החוזר שלהם הוא מתעורר להכיר בגאולתו, לקבל אותה ולשמוח בה. ושמא גם לכך נתכוונו חז"ל בדברם על כך ש"משיח בא בהיסח הדעת"...
[6] בזה נבדל החזון האוניברסלי המוצע פה – הנאמן לחזון האוניברסלי של נביאי ישראל – מהחזון האוניברסלי המצוי של השמאל. השמאל מציע התנערות מהלאומיות ומעבר למדינה רב-לאומית, או "מדינה אנושית". התנערות זו היא הריגתו של משיח בן-יוסף המתוארת במסכת סוכה (נב ע"א). ואילו כאן מדובר על מעבר רך מלאומיות לאוניברסליות שאינה מבטלת את הערך הלאומי אלא משתמשת בו למטרה גבוהה יותר. זה מתאים לחזונות המובאים במדרשים ובקבלה על שיתוף פעולה בין משיח בן יוסף למשיח בן דוד, עד להתאחדותם.
[7] הן השיטה הסוציאליסטית (והגורדוניסטית) והן הרוויזיוניסטית מלאות אידאות מודרניות אוניברסליות, בוודאי שכך הוא בחזונם והגותם של ראשוני הציונות – הרצל, נורדאו ודומיהם.
[8] זכורה לכולם התנהלותו הכבדה של יצחק שמיר בתחילת שנות ה-90 אל מול הלחץ האמריקאי והעולמי מתוך גישתו הלאומית השמרנית, התנהלות שהביאה לעלייתו של רבין לשלטון ולהסכמי אוסלו. לעומתו נתניהו הולך בדרך של שילובים וצירופים מפתיעים שמצליחים לבלבל את מתנגדיו ומתנגדי המדינה, תוך כדי ניצול כשרונותיו בכדי לחזק את ישראל במעמדה הבינלאומי. למדיניות זו פירות חיוביים רבים בדמות חוסנה הכלכלי-מדיני של ישראל כיום כמו גם של דימוי מתחזק והולך של המדינה. מהלך זה יקפוץ מדרגה כאשר תתווסף לו ראייה לאומית רוחנית בעלת אופי כלל-אנושי. ללא שינוי זה לא תוכל להגיע ישראל לשלווה הנכספת ולמלוא המיצוי של יכולת השפעתה הפוליטית בעולם כולו.
[9] בימינו, ימי העידן הפוסט-מודרני, לבש ערך השוויון לבוש חדש. כולם שווים לא כי לכולם יש ערך, אלא כי לאף אחד אין ערך באמת. להגיד שלא כולם שווים, פירושו גם שישנם ערכים מוחלטים וישנו קנה מידה שלפיו אנו שופטים את התרבויות השונות ואת תרומתן לאנושות. דבר זה כשלעצמו יידחה על הסף ע"י המשכיל בן זמננו האמון על רלטיביזם תרבותי. להחזיר את מושג ה"אמת הכללית" לשיח הלגיטימי האינטלקטואלי היא מערכה כבדה בפני עצמה, וראו דבריהם של הרב שג"ר (כלים שבורים), הרב קלנר (הקריטריון לאמת, הקריטריון למוסר), והרב מיכאל אברהם (שתי עגלות וכדור פורח) בסוגיה זו.
[10] זוהי אחת הסיבות שלדעתי אין עוד טעם להמשיך ולהשתמש בשואה כטיעון מרכזי בהצדקת קיומה של המדינה, לא כלפי פנים ולא כלפי חוץ. פרדוקסלית, המשך שימוש כזה על ידינו דווקא מחליש את עמדתה המוסרית של מדינת ישראל בעולם, עקב המסקנה המוטעית מהשואה המקובלת ע"י האליטה האינטלקטואלית באירופה ובארה"ב. בהסתכלות עמוקה יותר, ברור כי אדוני ההיסטוריה, ריבונו של עולם, מנסה להעביר לנו מסר דרך טעות זו: לא בגלל השואה הגעתם לארץ. לא השואה מצדיקה את קיומכם כאן. מדינת ישראל איננה מקלט לאומי אלא יסוד ממלכת הבית השלישי! עליכם למצוא צידוק אמיתי וגדול, צידוק של יעוד ולא של גורל, לקיומכם עלי אדמות. השתחררו מן העבר, ופנו אל העתיד!
[11] ראה מהר"ל, נצח ישראל, פרק נו: "שכך הוא ראוי לאומה שהיא כל העולם, שיהיה מקומם בכל העולם". וכן הראי"ה בתחילת 'אורות ישראל' מגדיר את עם ישראל כתמצית האנושיות.
[12] ר' הלל ריבלין בספרו קול התור ראה הרחבה זו כחלק מרכזי בגאולה עפ"י משנת מורו הגר"א, ביסוד משיח בן יוסף, בסוד הפסוק "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים", עיינו שם פרק ה חלק ב.
[13] על תפקידה של כנסת-ישראל לשימור הגוון הייחודי של כל תרבות ראה אורות, אורות ישראל, ה, יא.