קורות עם ישראל הן ייחודיות: אין עם במצבו ששרד כמותו[1], ואין גם עם שבלט בהישגיו כמוהו. אין עם שהופץ בעולם יותר ממנו[2], אין עם שהיה שנוא ורדוף כמוהו[3], וגם אין עם ששב לארצו לאחר תהליכי גלות ארוכים כאלו.
תופעות גדולות אלו יוצאות דופן, ובלי התערבות אלוהית הן בלתי מתקבלות על הדעת. צירופן יחד מכפיל את התמיהה. אבל העובדה המדהימה ביותר היא שכולן נצפו מראש בתורה, באופן שאינו משתמע לשני פנים ובקובץ טקסטואלי המציג עצמו כנבואה לעתיד. דבר זה מעיד על התערבות אלוהית בהיסטוריה, על היותנו עם נבחר ועל מקורו האלוהי של ספר התורה.
במאמר זה נפרט את הקביעות הללו[4].
מאות עמים ותרבויות קדומות נעלמו מן העולם, ועם ישראל - "חי". אין עוד עם בעולם שנרדף בצורה כה משמעותית אך נשאר בצורתו הראשונית, בגזעו, דתו, שמו, שפתו וארצו, במשך שלושת אלפים שנה. עמים רבים אבדו, אך העם היהודי עדיין נשאר.
אין ספק כי ישנם עמים עתיקים נוספים בעולם (אם כי מעטים)[5]. היחודיות של הסיפור היהודי שהופכת אותו לכה מיוחד ובלתי סביר היא לא רק עתיקותו של העם, אלא העובדה שהוא היה מפוזר בכל קצוות תבל, נרדף בצורה שיטתית במשך מאות שנים ולמרות זאת שמר על זהות נגד כל הסיכויים.
עמים עתיקים אחרים שחיו ללא מדינה ישבו בדרך כלל במרוכז (לרוב על אדמתם-הם)[6] ונרדפו בצורה ספורדית יחסית[7]. לא ידוע על עם שלא ישב על אדמתו ושנרדף בעוצמה שבה נרדף עם ישראל, ובכל זאת שרד. דוגמא לדבר הם הצוענים. עם זה, שהיה גם הוא מפוזר, מעולם לא בלט והשפיע על סביבתו, ולעומת זאת – הוא אימץ את הדת המקומית (נצרות או אסאלם בהתאם לארץ מגוריהם). משום כך הוא חי בשלווה יחסית לאורך רוב ימי ההיסטוריה[8]. לעומת זאת, מדינות אירופה עשו במשך מאות שנים הכול על מנת להביא את היהודים להתבולל. יהודים הוצאו להורג וגורשו מאות שנים ובכל מקום בו חיו, ובכל זאת סירבו לקבל את הדת המקומית ולא התבוללו. בתוך הרדיפה הזו עצמה, לא רק שהיהודים שרדו ושמרו על זהותם אלא שהם גם שגשגו, בלטו והשפיעו בצורה בלתי פרופורציונלית על כל תחום שבו הם עסקו (ראו בהמשך). הרדיפה והשגשוג הללו לא היו עניין חד פעמי בהיסטוריה היהודית, אלא תבנית שחזרה שוב ושוב, ונחזתה מראש בתורה עצמה. ולא רק שהיהודים שרדו, אלא אף חזרו למדינתם (בשלישית) והקימו בה מדינה משגשגת. תופעת ההיסטוריה היהודית היא לא רק עניין של עם עתיק ששרד, אלא של עם שעשה זאת נגד כל הסיכויים. נראה שאין עוד עם בעל היסטוריה המשתווה לזו של היהודים.
כבר לפני כ-2800 אמרו שונאי ישראל, "לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד" (תהלים פג ה), אך כל שונאי ישראל אלו - "אָהֳלֵי אֱדוֹם וְיִשְׁמְעֵאלִים מוֹאָב וְהַגְרִים, גְּבָל וְעַמּוֹן וַעֲמָלֵק פְּלֶשֶׁת עִם יֹשְׁבֵי צוֹר, גַּם אַשּׁוּר נִלְוָה עִמָּם" – היו כלא היו, ושמם נזכר בעיקר ע"י ציונם בספר התנ"ך של היהודי הנצחי. בכתובות ארכיאולוגיות אנו מוצאים: "ישראל אבד אין לו זרע" (כתובת מרנפתח המצרית, נכתבה לפני למעלה מ3200- שנה), "ישראל אבוד אבד (ל)עולם" (מצבת מישע המואבית, נכתבה לפני למעלה מ-2800 שנה); אך מישע ומרנפתח אכן אבדו, גם עמם וזרעם איננו, ודוקא ישראל חי וקיים.
היטמעותם של העמים הקדומים היא תופעה מחויבת המציאות: חוזקו של כל עם מוגבל, ולכן בזמן מסוים הוא נכבש ע"י "החזק התורן", ולאחר שנכבש הוא נטמע בתרבות הכללית ומאבד את זהותו העצמית. הישרדות ישראל, למרות הכיבוש שבו היה נתון כמעט בכל שנותיו, הופכת אותו לפלא היסטורי. רבים עמדו כבר על פליאה זו, ונביא אחד מהם:
"שמירת הזהות הלאומית מצד אומה ללא עצמאות מדינית, ללא שפה מדוברת אחידה, אומה שאינה מרוכזת אלא מפוזרת על כל קצוות תבל, ולמול רדיפות נוראות רצופות - זוהי תופעה כה לא רציונלית שלמולה ניצב כל היסטוריון פעור פה" (ההיסטוריון ארנולד טוינבי, A Study of History, עמ' 194)[9].
הפלא ההיסטורי גדול עוד יותר משום שהוא נחזה מראש, באופן שאינו משתמע לשני פנים, בנבואות המקרא.
כבר בהבטחה לאברהם נאמר לו שהברית עמו תשרוד לנצח:
"וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ" (בראשית יז, ז).
ואכן, מאז עברו יותר משלושת אלפים ושמונה מאות שנה, ולמרות כל הרדיפות והעינויים, בסופו של דבר העם מתרבה ופורץ, וממשיך להתקיים בניגוד לכל חוקי הטבע והסטטיסטיקה. על אף שלא הייתה שום אפשרות רציונלית לצפות זאת מראש, נצחיותו נחזתה בנבואות התנ"ך. נביא חלק קטן מן הנבואות:
"וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם" (ויקרא כו, מד).
"וָאֹמַר לֹא אָפֵר בְּרִיתִי אִתְּכֶם לְעוֹלָם" (שופטים ב, א).
"כֹּה אָמַר ה' נֹתֵן שֶׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם חֻקֹּת יָרֵחַ וְכוֹכָבִים לְאוֹר לָיְלָה רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַלָּיו ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ. אִם יָמֻשׁוּ הַחֻקִּים הָאֵלֶּה מִלְּפָנַי נְאֻם ה' גַּם זֶרַע יִשְׂרָאֵל יִשְׁבְּתוּ מִהְיוֹת גּוֹי לְפָנַי כָּל הַיָּמִים" (ירמיהו לא לד-לה).
"כִּי אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם" (מלאכי ג, ו).
איש לא יכול היה לדעת שדווקא עם ישראל ישרוד את כל ההיסטוריה שעבר, ובכל זאת עם ישראל שרד. דבר זה עצמו מהווה ראיה חזקה לאמיתות התורה והנבואה. אולם זוהי רק ההתחלה. נמשיך להציג מאפיינים היסטוריים מופלאים שקשורים לשרידות העם, שלא היו יכולים להיצפות מראש, ובכל זאת התורה צפתה אותם[10].
מוסיפה על הפלא והדיוק שבנבואות היא העובדה שהתורה חזתה שאף שנשרוד לנצח, תמיד נהיה עם קטן. קטן, מפוזר, נרדף - ובכל זאת שורד.
ככל שמספר בני העם גדול יותר, כך גדלים סיכויי הישרדותו. אילו היה העם היהודי מונה מספר רב מאוד של אנשים, כמו הסינים למשל, היו סיכויי הישרדותו יותר הגיוניים. אבל התורה מבטיחה פרדוקס - מצד אחד עם ישראל יהיה עם נצחי, ומצד שני תמיד יישאר עם קטן!
לדעת מומחים, עם ישראל הקיים אלפי שנים היה צריך למנות כיום מאות מיליונים. לדוגמא: העם הסיני מנה בראשיתו (200 שנה לפני הספירה) כ-30 מיליון אנשים, וכיום הוא מונה כמיליארד נפש (וזאת למרות המגבלות על הילודה הקיימות שם על פי החוק הסיני). ואילו עם ישראל, אף על פי שהוא עם עתיק ביותר, נשאר יחסית קטן. דבר זה בולט לאור גודלו בעת העתיקה - העם היהודי מנה בשלהי בית שני כ-3-4 מיליון נפש, ובכך היה 10 אחוז מסך כל האימפריה הרומית[11]. גודל עצום! רק הרדיפות הבלתי פוסקות צימקו אותו עוד ועוד, וכמו שימרו אותו על אש נמוכה.
בתורה נכתב שעם ישראל יישאר "מתי מעט":
"וְהֵפִיץ ה' אֶתְכֶם בָּעַמִּים וְנִשְׁאַרְתֶּם מְתֵי מִסְפָּר בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְנַהֵג ה' אֶתְכֶם שָׁמָּה" (דברים ד, כז).
"וְנִשְׁאַרְתֶּם בִּמְתֵי מְעָט, תַּחַת אֲשֶׁר הֱיִיתֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב, כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים כח, סב).
נבואה זו, גם היא אפוא, התקיימה מראש באופן מדויק.
בדרך כלל, כאשר עם נכבש, זהותו העצמית מתבטלת ומתחיל תהליך של מיזוג תרבויות, המביא בסופו של דבר ליצירת תרבות חדשה. ברם, כבר מגלותו הראשונה עם ישראל לא איבד את זהותו. כך העמידו גולי בבל את העמים שבסביבותיהם בפני תופעה מוזרה: בני ממלכה חרבה שגלתה מארצה אך ממשיכים להיות נאמנים לאלוהיהם ומסרבים להשתחוות לאלוהי הארץ (חנניה מישאל ועזריה ודניאל הם דוגמאות בלבד)[12]
גם בגלותו השניה, אליה יצא עם ישראל לפני יותר מאלפים שנה, במשך כל אותו הזמן גרעין של שומרי מסורת המשיך להחזיק בתורה ובמצוותיה.
איש לא היה יכול לדעת שעם ישראל ישמור על צביונו במשך זמן ארוך כל כך, ובכל זאת היה מי שידע. בתורה נאמר:
"וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ" (דברים לב, כא).
וכך הובטח למשה:
"וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם" (שמות יט, ט).
ראינו שעם ישראל שרד נגד כל הסיכויים. ואולם פלא גדול עוד יותר, שכן במהלך הגלות עם ישראל לא עסק רק בהישרדות. בכל השנים האלו בהם הוא סבל ונרדף, הוא תרם והשפיע על האנושות (באופן יחסי) יותר מכל עם אחר:
מפורסמת היא כמות היהודים זוכי פרס נובל: מתוך 892 אישים זוכי פרס נובל עד כה[13], 201 הינם יהודים או מי שאביהם או אמם יהודים – 22.5% מכלל פרסי נובל שחולקו. ומכיוון שהיהודים מהווים כ-0.2% מאוכלוסיית העולם, הרי ששיעור הזכיות אצל היהודים עומד על פי 112.5, כלומר 11250% מעל הממוצע העולמי. בפרס פוליצר זכו שבעה עשר יהודים מתוך 171 מקבלי הפרס, כלומר- 10%! אחוז היהודים הממוצע בעולם בשנות חלוקת הפרס (1917-2003) נע בין חצי אחוז לשני אחוזים.
תופעה זו זכתה לכינוי "הגניוס היהודי", וכך הוסבר כינוי זה בויקיפדיה:
"הגניוס היהודי הוא ביטוי המתאר תופעה, לפיה, אחוזים גבוהים מאוד בקרב מי שמוצאם יהודי מצטיינים בתחומים המצריכים אינטלקט גבוה. אחוזים גבוהים מאוד בקרב המצטיינים בתחומים המצריכים אינטלקט גבוה הם יהודים, הרבה יותר מחלקם של היהודים בכלל הקבוצות האתניות בעולם. התופעה בולטת במיוחד בין חתני פרס... זוכי מדליית פילדס, זוכי פרס טיורינג, זוכי פרס קיוטו, ואלופי העולם ואלופי ארצות שונות בשחמט - 45% מ-64 השחמטאים המדורגים כטובים ביותר בכל הזמנים היו ממוצא יהודי. לבעלי מוצא יהודי יש נוכחות בולטת גם באמצעי התקשורת המערביים, בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה, בשוק ההון ובבנקאות, במסחר, בפעילות החברתית והפוליטית, ברפואה, בתחום ההמצאות ובחדשנות. ברשימת המיליארדרים של פורבס היהודים ממלאים 11% ממנה, למרות היותם שבריר אחוז מאוכלוסיית העולם".
יש הטוענים שהצלחה זו של הגניוס היהודי היא תופעה מאוחרת, וכן שהיא באה לידי ביטוי בעיקר על ידי נוטשי ברית שאינם דתיים, ורק אצל אשכנזים. אולם למען האמת תמיד היו היהודים ניכרים בסביבתם הנוכרית, בכל הזמנים ובכל המקומות, אולם רק בזמן המודרני היה קל ליהודי לבטא את כישרונותיו – לפני האמנציפציה אסרו על היהודים כמעט כל תחום בו הם יכלו להצטיין ולכן היה קשה יותר לחשוף את הגאונות היהודית. עם זאת, נראה להלן שהעם היהודי הצטיין בכל התקופות, ובכל המקומות[14].
השפעתם הגדולה עולה מראשית מפגשם של היהודים עם הגויים בגלותם. התנ"ך משמש לנו כעדות לעניין בסיפורו על דניאל וחבריו היהודים:
"וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאַשְׁפְּנַז רַב סָרִיסָיו לְהָבִיא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וּמִן הַפַּרְתְּמִים. יְלָדִים אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כָּל מוּם וְטוֹבֵי מַרְאֶה וּמַשְׂכִּילִים בְּכָל חָכְמָה וְיֹדְעֵי דַעַת וּמְבִינֵי מַדָּע" (דניאל א, ג-ד).
ואכן, דניאל הופך לשר בכיר של מלך בבל, ומרדכי – למשנה למלך פרס. לעדויות פנים-מקראיות אלו יש סימוכין כבר בתקופה קודמת לכך, כאשר שמות יהודאיים מופיעים כנושאים תפקידים בכירים בארמונו של אסרחדון מלך אשור.
הפילוסופים היונים העתיקים הוקירו את החוכמה היהודית. תאופרסטוס תלמידו של אריסטו כתב על היהודים (בחיבורו על הפילוסופיה): "עם נפלא הם היהודים, רבים מהם הקדישו את חייהם ללמוד וללמד תעלומות חכמה ודעת החיים והעולם ומלואו, ויעניקו מתורתם לכל באי עולם"[15].
במבוא להיסטוריה של המדע (מאת ג'ורג' סארטון) מסופר כי לפני גירוש ספרד, 41% מהמדענים שם היו יהודים (חלקם באוכלוסיה היה כ2.7%). במאה ה-14 היו היהודים אחוז מכלל האוכלוסיה, ומבין המדענים העולמיים - 17.6 אחוזים. בשנים 1819-1935 היוו היהודים פחות מאחוז באוכלוסיה, אך ניהלו כ-20% מהפעילות הכלכלית. במאה ה-19 הייתה חמישית מן העיתונות הגרמנית בידי יהודים (אנציקלופדיה עברית, ערך "ברלין"). ב-1925 היו כמחצית מיהודי פרוסיה (שהיו כ1% מכלל האוכלוסיה) מועסקים במסחר, לעומת פחות מ-0.5% מהגרמנים, אך הללו היוו כ-10% מהבעלים החוכרים והמנהלים הבכירים בענף הסחר (אנציקלופדיה עברית, ערך "סחר", עמ' 664)[16].
כבר בהתגלות ה' לאברהם נאמר לו שזרעו יהיה ברכה לכל העמים:
"וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית יב, ב-ג).
על רעיון זה חזר משה רבינו ערב כניסת ישראל לארץ:
"וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה." (דברים ד, ו).
האם מישהו היה יכול להניח שחוקי היהודים המוזרים יהפכו אותם לחכמים ונבונים בעיני העמים? אך עובדה היא כי למן הרגע שבו הכירו העמים את "כל החוקים האלו", הם הכירו באמת של התנ"ך והפכו אותו לספר הספרים, הנערץ ביותר בעולם, וגילו ש"רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה"[17].
עסקנו בשרידות ובחכמה של העם היהודי, וכעת נעבור לסקור פרטים נוספים הקשורים להיסטוריה הייחודית של הגלות והגאולה הישראלית.
כשם שהעם היהודי הוא העתיק ביותר, כך הוא הותיק ביותר בתפוצה העולמית: אין שום מקום ומדינה שאין שם יהודים, לא רק בימינו, במאה ה-21, אלא גם מאות שנים לפני הספירה[18]. בכל מקום ואתר בלטו היהודים. כבר בגלות בבל, תחת השלטון הפרסי, אומר המן: "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ" (אסתר ג, ח). עובדה זו מתועדת בכמה מקורות חיצוניים: כך כותב בעל מזמורי חכמת שלמה (מן התקופה ההלניסטית): "בכל גוי תפוצות ישראל, כדבר אלוהים"[19].
בתורה הוזהר עם ישראל מראש שאם לא יישמע לקול ה' - יופץ בין העמים:
"וֶהֱפִיצְךָ ה' בְּכָל הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ" (דברים, כח סד).
דברים אלו חוזרים שוב ושוב בתורה ובנביאים (ראה יחזקאל כ, כג ועוד). ואכן, למן הרגע בו החלה גלותו של עם ישראל, הפך לעם הנפוץ ביותר על פני כדור הארץ, והגדרה זו נכונה לגביו עד היום הזה, כבר יותר מ-2500 שנים. משעה שמלך אשור מביא את בני ישראל ל"לַחְלַח וְחָבוֹר וְגּוֹזָן" (דברי הימים א ה, כו), הפך "היהודי הנודד" לאחד מסמליו של העם. כשהוא מגורש - הוא אנוס להיות נודד, וכשאיננו מגורש - הוא מהגר למקומות חדשים[20].
ראינו שהפיזור של עם ישראל נצפה מראש. נעבור לדון בשנאה היוקדת שמצויה בעולם לעם ישראל ונראה שגם היא נחזתה מראש.
ההישרדות הנצחית של העם, עומדת למול השנאה הנצחית התוקפת אותו בגלים מאז קיומו. מן הרגע שבו בא במגע עם עמים אחרים, חלחלו לעולם פרצי שנאה בלתי נתפסים כנגדו. שנאה עצומה וכבושה, לעתים גלויה ולעתים רוחשת מתחת לפני השטח. גם העמים שלא הכירו את היהודי, ידעו לספר עליו אגדות מפלצתיות. עד לרגע זה אין עם שנוא יותר על פני כדור הארץ. גם העם הגרמני, ששפך בדור האחרון נהרות דם תוך כדי השמדת 20 מיליוני בני אדם מן העמים השולטים בעולם כיום, אינו "זוכה" לשנאה שכזו. השנאה היא "שנאת חינם" שאינה תלויה כלל בהתנהגותו של ישראל. שנאה כאשר הוא מנצח ושנאה כאשר הוא מפסיד, שנאה כאשר הוא מרחם על שונאיו וגם כאשר הוא מראה להם את כוחו, כאשר הוא מצליח וכאשר הוא טועה.
שנאום משום שהם "כופרים" ומשום שהם "מאמינים", משום שצלבו את "אלוהים" ומשום שהם מתנצרים. משום שהיהודי מקיים דת מוזרה, ומשום שהוא עוזב אותה; משום שהוא נטמע ומתערה בחברה, ומשום שהוא מתבדל; משום שהוא משתלט על עסקי קרקעות, ומשום שהוא מתנזר מהם בפקודת השלטון; משום שהוא גר בגטו, ומשום שהוא חודר לפרברי העיר; משום שהוא מוזר ונכשל, ומשום שהוא מצליח מדי; משום שחי ללא מדינה, ומשום שביקש מדינה לעצמו. שנאה זו, היטיבו להגדירה במילים "שנאת עולם לעם עולם"[21].
אחד המוטיבים המרכזיים החוזרים בפרשת התוכחה הוא יחס העמים אל ישראל מזמן החטא ועד סוף גלותם:
"וְהָיִיתָ לְשַׁמָּה לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה בְּכֹל הָעַמִּים אֲשֶׁר יְנַהֶגְךָ ה' שָׁמָּה" (דברים כח, לז).
כלומר, בכל מקום אליו נגיע - ישתוממו על מצבנו, יהפכו את שמנו לסמל וילעגו לנו. אכן למן התקופה ההלניסטית התפרסמו כתבי נאצה כנגדנו[22], והיו רבים מן הרומאים שונאי ישראל שכתבו סאטירה על חשבוננו[23]. המושג "יהודי" הפך בכל מקום לכינוי ולמילת גנאי[24].
בצד השנאה המופשטת היוקדת בלב עמי העולם, קיימת גם רדיפה פיזית המלווה את העם בכל שנותיו. נגענו בזה מעט לעיל ונרחיב בעניין להלן. במשך כל השנים העם היהודי נרדף, עונה, גורש והושמד, במזרח ובמערב, בארצו ובגלות. האימפריה הרומית, הקיסרות הנוצרית, הממלכות המוסלמיות, רדפו אותו יותר משרדפו כל אויב אחר. כל זאת גם בזמן בו העם היהודי לא פגע בהם במאומה[25].
העובדה שהעם היהודי יעבור סבל ועינויים קשים מיד כל סובביו נצפתה כבר בנבואת המקרא:
"בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ נְתֻנִים לְעַם אַחֵר וְעֵינֶיךָ רֹאוֹת וְכָלוֹת אֲלֵיהֶם כָּל הַיּוֹם וְאֵין לְאֵל יָדֶךָ... וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ ה' בָּךְ בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל וְנָתַן עֹל בַּרְזֶל עַל צַוָּארֶךָ... יִשָּׂא ה' עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחוֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר גּוֹי אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע לְשֹׁנוֹ... וְהֵצַר לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ... וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ וְנָתַן... וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ... וֶהֱשִׁיבְךָ ה' מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קֹנֶה" (דברים כח).
התורה מציירת בצבעים עזים את העתיד להתרחש. אף שהנבואה על צרות כל כך רבות וקשות היא בלתי נתפסת, בפרספקטיבה של דורנו אפשר כבר לקלוט כמה נבואה זו מדויקת.
לא סביר להניח שנבואה זו בדויה, שמישהו חשב עליה לפני שהתרחשה. אף שגם בעמים אחרים יש נבואת קשות לעוברים על רצון המחוקק, בכל זאת, לנבואה על הגלות ועל הסבל שנעבור בה אין מקבילות בשום מקור היסטורי, ואין דמיון כלשהו לפרטיו בקורות איזושהי אומה ולשון בשום תקופה מהתקופות[26].
ראינו את הדיוק שבנבואות המדברות על הגלות, וכעת נציג את הדיוק שבנבואות על הגאולה.
כאמור, יצאנו לגלות לפני כאלפיים שנה ועברנו סבל נורא. ובכל זאת חזרנו, מכל העולם, חזרה לארץ. תהליך "שיבת ציון" מתנהל לנגד עינינו זה כ-170 שנה. אל הבודדים החריגים שעלו אליה הצטרפו עוד ועוד, עד אשר שלוש שנים לאחר המכה הקשה ביותר שעבר העם היהודי מעולם, השואה, קמה כאן מדינה יהודית. משעה זו, היהודי הפסיק להיות סמל לחולשה והפך סמל לעוצמה. לאחר אלפיים שנה בהם היינו למשיסה, הקמנו צבא והשבנו מלחמה שערה כנגד כל הקמים עלינו לכלותנו. גויים רבים רואים את תהליך שיבת ציון של דורנו כשיבת שכינת ה' להתגלות בארץ, והם באים מיוזמתם ושוחרים אל פתחה, ויש ביניהם שאף מתנדבים לצרכים ציבוריים.
סגן נשיא ארה"ב, מייק פנס, מתרגש מהצפייה במדינת ישראל |
מאות שנים הארץ הייתה כמעט שוממה, כאישה גלמודה. התורה הכריזה מראש על השממה הזאת:
וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ (ויקרא כו, לב).
המציאות תואמת היטב את דברי הנבואה. הרמב"ן, באגרת משנת 1268, מתאר את אשר ראו עיניו בארץ: "ומה אגיד לכם, בענין ארץ, כי רבה העזובה וגדול השיממון. וכללו של דבר, כל הקדוש - חרב יותר מחברו, וארץ יהודה יותר מן הגליל." הסופר האמריקני מארק טווין ביקר בארץ בשנת 1867 וכתב את התרשמותו בספרו מסע תענוגות לארץ הקודש, וכך הוא כותב שם על המצב בארץ: "ארץ שוממה, שאדמתה עשירה למדי אלא שכולה עולה שמיר ושית - מרחב דומם ואבל. יש כאן עזובה שאפילו הדמיון אינו יכול להעניק לה תפארת, חיים ומעש. הגענו בשלום להר תבור... כל הדרך לא ראינו נפש חיה... בשום מקום לא היה עץ ולא שיח. אפילו הזית והצבר - אותם ידידים נאמנים של אדמת זיבורית - כמעט אין בארץ".
והנה לאחר שאלפיים שנה הארץ הייתה שממה, היא חזרה לפרוח. מאות שנים לא הצליח איש להפריח את ארץ ישראל[27], אולם החלוצים הצליחו למגר את השממה. הארץ חזרה להצמיח יבולה כאישה שבעלה האבוד חזר אליה, כדברי יחזקאל: "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא" (יחזקאל לו, ח).
קיבוץ גלויות הוא הנס הגדול ביותר בכל ההיסטוריה האנושית, אין עוד עם ששב חזרה מגלות ארוכה וקשה כמו זו שלנו. עם ישראל הוא העם היחיד בהיסטוריה שלאחר כ-2000 שנות גלות שב (בשלישית![28]) אל מולדתו ההיסטורית. כל זאת על אף הפירוד והפיזור בהם היה שרוי במהלך כל התקופות.
קיבוץ הגלויות הוא הנבואה העיקרית לאחרית הימים הכתובה בתורה, בנביאים ובכתובים. כבר בתורה נכתב:
"וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ. וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ. וְנָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שֹׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ. וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. וְהוֹתִירְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטוֹבָה כִּי יָשׁוּב ה' לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ. כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה כִּי תָשׁוּב אֶל ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (דברים ל א-י).
הבשורה על החזרה לארץ אינה רק בתורה, אלא היא מוטיב חוזר בכל התנ"ך. נביא רק מקור אחד[29]:
"עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ" (זכריה ח, ד).
כל מי שהלך פעם אחת בירושלים זכה לראות את התגשמות הנבואה. ראיה זו היא ההוכחה החזקה ביותר לאמת התורה ולנבואה, לספר התנ"ך ולאלוהי ישראל, נותן התורה, השולח גם את הנביאים. אין צורך בראיות נסתרות. די לנו במראה עיניים: "כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן" (ישעיהו נב, ח)[30].
לסיכום: כפי שפתחנו, קורות עם ישראל הן ייחודיות. בין מצד השרידות שלו, בין מצד ההשפעה שלו, בין מצד הנרדפות שלו ובין מצד המהלך ההיסטורי שלו של גלות ושיבה, אין לו אח ורע בתולדות העולם. כל המאפיינים האלו נצפו מראש במדויק על ידי הנבואה, ויחד איתה הם מעידים כי יש נוכחות אלוהית בקרב עם ישראל.
הפלא של שיבת ציון אינו ניתן להכחשה, אולם יש המתעקשים שהנבואה לא התקיימה באופן האמור בתורה, משום שהתורה הקדימה את התשובה אל ה' אל השיבה לארץ, ואילו במציאות התרחשה קודם השיבה ועדיין לא נגמר תהליך התשובה. כך נאמר במקרא: "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ... וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ... וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ... וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ" (דברים ל, ב-ו). לפי סדר המקראות תשובתם של ישראל, "ושבת עד ה' אלוהיך", קודמת לשיבה לארץ, "ושב ה' אלוהיך את שבותך" - ואילו בפועל העם השב לארץ ברובו עוד לא זכה לחזור לקיים מצוות!
אולם התבוננות נוספת מראה שזו אינה קושיה של ממש:
אם מתבוננים בפסוקים, קל לראות שמתוארים כאן שלושה שלבים בתהליך: א. "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ". ב. "וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ... וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ". ג. "וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ".
ברור שהשלב השלישי מדבר על שיבה לקיום את כל מצוות התורה. אולם אם זהו השלב השלישי, מה משמעותו של השלב הראשון? יש לומר, שמשמעות התשובה בשלב הראשון, איננה בשיבה אל קיום המצוות בדווקא, תשובה פרטית, אלא בשיבה אל הארץ, תשובה כללית.
כה הרבו להוציא פסוק זה מידי פשוטו, במתכוון או שלא במתכוון, ולדורשו על המצוות, עד שנשתכח פשוטו[31]. עצם השאלה שהצגנו נובעת מהנחה שגויה שמשמעות המילה "תשובה" בתורה זהה למשמעות שאנו רגילים ליחס לה - תיקון המעשים בהתאם לתרי"ג מצוות התורה. אמנם בפשוטו של מקרא, הרצון לשוב לארץ זוהי התשובה הכללית, והיא התקיימה בכך שעם ישראל בכל התפוצות התחיל לדרוש את ציון[32].לפי פשט הפסוקים הגלות אינה רק עונש, היא גם חטא ציבורי. כיוון שהגלות היא חטא, צריך לתקן את חטא הזה ולחזור בתשובה, דהיינו לחזור בתשובה לארץ ישראל, ביוזמתנו, כמהלך של תשובה כללית.
לפי קריאה זו, השלב הראשון הוא הרצון של העם לחזור לארץ, השלב השני הוא השיבה עצמה, והשלב השלישי הוא זמן בו העם יחזור לקיים אורח חיים דתי. אם כך הם פני הדברים, הרי שהמציאות ההסטורית תואמת בדיוק את הכתוב בתורה.
יתירה מזו, יתכן שהקריאה שהובאה קודם אינה נכונה. לפעמים המקרא מביא כלל, ולאחר מכן מפרט אותו. כך ניתן לומר גם בפסוקינו: הפסוק "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ" הוא כותרת לקטע, ורק אחריה מסודרים הדברים בסדרם הכרונולוגי - תשובה לארץ, קיבוץ גלויות ולבסוף תשובה[33]. אסמכתא לפירוש זה היא נבואתו של יחזקאל בפרק לז, שם הוא מנבא במפורש על השיבה לארץ שרק לאחריה תבוא התשובה.
בתודעה ההיסטורית אודות ראשית השיבה לארץ קיים סילוף (מכוון או לא מכוון). העלייה המכונה "העליה הראשונה" בהחלט לא הייתה הראשונה, תלמידי הבעש"ט ותלמידי הגר"א קדמו ועלו לארץ כבר במאה ה-18. עולים אלו, באחיזתם בארץ, היוו את הגרעין הקשה שאִפשר לכל המפעל של הציונות לקום על רגליו. אלמלא התיישבותם בארץ, והיותם דוגמא חיה להיתכנות ישוב יהודי מבוסס בישראל, לא היו עולים כל אותם רבבות שבאו בשאר העליות. הם אלו שהיוו את תחילת השיבה של היהודים אל הארץ, לאחר שנות גלות ארוכות. עולים אלו היו צדיקים ושומרי תורה, שעלו מטעמים של תשובה וקירוב הגאולה. ומעתה ברורה הנבואה כפשוטה.
תהליך התשובה עוד לא נשלם. עוד יבוא זמן בו יחזרו כולם לחיות חיי קדושה, ואז הנהגת ה' תתגלה לעיני כל ולא יזדקקו עוד לראיות חיצוניות שהתורה והנבואות אמתיים.
יש סיבות טובות לחשוב שלא. עסקנו בזה (בין היתר) בנספח הבא.
נראה שלא. בכל זאת, מהותה של הנבואה היא ענין מורכב שיכול לגרור לבלול רב בנושא אופן התקיימותן של נבואות. גם בזה עסקנו באופן אגבי עם דוגמאות, בנספח הבא.
אמונת ישראל מושתת על נבואת משה, היא דברי ה' החרותים באצבע אלהים על ספר התורה, והמכתב מכתב אלהים הוא. נבואת משה מדברת בצורה ברורה ומפורשת, היא שירת ההיסטוריה שתענה לעד מראשית הימים ועד אחריתם. דברי התורה בכל רגע ורגע הרי הם כחדשים, וכאילו נכתבו היום, וכוחם יפה בכל מקום וזמן.
לא כן נבואות הנביאים. הנביאים דיברו את דבריהם בעיקר למקומם ושעתם. הנביאים ראו את הנבואה באספקלריה (זכוכית) שאינה מאירה, ודיברו אל בני דורם, אותם הדריכו והוכיחו. לעתים אין אנו מבינים עד תום את פשר הנבואה, ואנו מתבוננים בה כמבעד לערפל. ומסימניה של נבואת האמת שהיא רואה את הדברים כמבעד לערפל, שכן רק הגרעין האמיתי והנחוץ שבאירועים הוא מטרת הנבואה. יש לציין כי העובדה שהנביא רואה את נבואתו מבעד לערפל מביאה לכך שתכונותיו האנושיות, עמדותיו האישיות והסביבה שבה הוא פעל באים לידי ביטוי בנבואותיו ובאופן בו הוא מפרש את הדברים אותם הוא רואה. הנחה זו, כי נבואותיהם של הנביאים הושפעו מזמנם, מקומם ואישיותם, נדונה כבר בפרשנות המסורתית לאורך הדורות, וידועים דברי חז"ל כי "סיגנון אחד עולה לכמה נביאים, ואין שני נביאים מתנבאים בסיגנון אחד" (סנהדרין פט ע"א). כך גם פרשנים בתקופות שונות דנו בשאלת הממד האנושי שבנבואה האלוהית, ובהם ר' יוסף אלבו, אברבנאל והמלבי"ם. ואכן, בדבריהם קיימים יסודות מהם ניתן ללמוד כי לשון הנבואה מושפעת מעולמו האישי של הנביא, ואם כן לא בלתי מסתבר שהנביא יבין את דברי הנבואה לפי רעיונות אותם הכיר.
יותר מכך, במחשבה ילדותית, הנבואות הן "כתבות מהעיתון של העתיד", שחייבות להתממש באופן אחד מסויים, בלי סטייה ימינה או שמאלה. התפיסה זו מעוותת וסותרת את גופי אמונת ישראל, שהרי אם הנבואות חייבות להתקיים באופן מסוים וברור, הן מבטלות את הבחירה החופשית. ולא היא. הנבואה יכולה להתמלא בכמה אופנים[37], כך נשאר מקום לאדם ולמעשיו והבחירה נשארת בידו. אם יבחר לעשות את המוטל עליו, הנבואה תתקיים במהרה בצורה השלמה ביותר, ואם הוא יתרשל, הנבואה תתממש בצורה מצומצמת וקטנה, ורק בהמשך תתממש בצורתה המלאה[38]. הנביא דומה לצופה המתבונן בנופי הרים ורואה בבת אחת קווי רכס רבים כקוו אחד. אולם למעשה, יש בין ההרים גיאיות ועמקים. אם ההולך יצעד בנתיב הנכון, הוא ידלג על העמקים ויגיע במהרה למחוז חפצו. אולם אם הוא לא יצעד בדרך הנכונה, הוא יהיה מוכרח לעבור בכל הגיאיות שלא היו חשופות לעיניו לפני כן. גם במצב זה הוא יגיע אל מחוז חפצו, אך הדרך תהיה ארוכה ומתישה.
יותר מכך, ישנן נבואות בנביאים שאין אנו יכולים להבין בדיוק את פרטיהן, וגם לא לדעת האם כבר היו אמורים להתגשם. שהרי יש כאלו המיועדות לאחרית הימים ואנו מצפים להתגשמותן; יש שנאמרו כאיום, במטרה לגרום לתשובה והתקרבות אל ה', וכשזו באה שוב לא היה צורך בעונש. ויש שנאמרו לאדם בודד ומקושרות למצבו האישי. הנביאים, שלא כספר התורה, לא ערכו את דבריהם בצורה שיוכלו לראות מתוכם בבירור את העתיד. אנו מתבוננים בנבואותיהם כמבעד לערפל. אך גם מבעד לערפל דק ובהיר זה, צצות ועולות נבואות מדהימות ומופלאות שאין להן אח ורע.
עקרונות אלו, אשר הם הם מהות הנבואה הישראלית, בכוחם להסביר כמה תופעות מרתקות בהן ניתן לחזות בנבואה. נבחן את דברינו בשלושה מקרים: בדיון אודות הזמן אליו יועדו נבואות השיבה, וכן הנבואות אודות חורבן צור ובבל.
יש טוענים כי מדברי הנביאים כלל לא משתמע שנבואותיהם מתיימרות לדבר על אחרית ימים שתתרחש עוד אלפי שנים, אלא על שיבה שתתרחש בזמן קרוב. אם נתייחס כך אל הדברים, הרי שהנבואות כלל לא התקיימו, שהרי גם אם הן דיברו על שיבת ציון הראשונה, הן לא היו מדויקות, משום שהחזון שהן מציגות לא התמלא באופן מלא בזמן בית שני[34]!
ואולם, על אף שהנבואות לא התמלאו באופן מלא בימי בית שני, משהו מהן התרחש. מדברי הנביאים נראה כי אכן צפוי שינוי רדיקלי (מוחלט) בדורות הקרובים אליהם, ודבר זה אכן אירע! הנבואות על רוח חדשה[35], שמירת המצוות וסיום תקופת הנבואה[36], התקיימו מאז ימי כנסת הגדולה בבית המקדש השני. עבודת האלילים פסקה מישראל, וכמות התכנים של התורה שבעל פה רבתה בקצב הולך וגדל. הרי שגם אם הנבואות לא התגשמו באופן מלא, אין בכך פירכא על נבואתם, שכן זו דרך הנבואה: ההבטחה אותה רואה הנביא מבעד לערפל אכן תתקיים, אולם מימושה יכול להשתנות לפי מעשי האדם - אם ישראל היו עולים לארץ כנדרש מהם, הרי שהנבואות היו מתקיימות באופן השלם כבר בימי בית שני. אבל מכיוון שישראל חטאו ורבים מהם לא עלו לארץ, הנבואות התגשמו בבית השני בצורה מצומצמת, ורק בימינו הן מתחילות להתממש בצורה המלאה[39].
כך אנו מוצאים בגמרא:
"רבי יעקב בר אידי רמי: כתיב 'הנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך' (בראשית כח טו) וכתיב 'ויירא יעקב מאד וייצר לו' (בראשית לב ח), שהיה מתיירא שמא יגרום החטא. כדתניא: 'עד יעבור עמך ה'' (שמות טו טז) - זו ביאה ראשונה [=יציאת מצרים והכניסה לארץ], 'עד יעבור עם זו קנית' - זו ביאה שניה [=היציאה מבבל והכניסה לארץ], אמור מעתה ראויים היו ישראל לעשות להם נס בביאה שניה כביאה ראשונה, אלא שגרם החטא" (סנהדרין צח ע"ב; סוטה לו ע"א)
אף על פי כן, מפשט הפסוקים נראה בבירור כי הנבואות הללו אינן מדברות על השיבה בימי בית שני, אלא דווקא על השיבה הנוכחית. כך עולה למשל עולה מתיאור הגלות לארבע כנפות תבל: וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ (ישעיהו יא, יב). זאת בניגוד לשיבת ציון בבית שני, בה חזרו הגולים מבבל בלבד. נוסף על כך, במבחן התוצאה אין כל ספק שעם ישראל לדורותיו תפס את הנבואות הללו כמתייחסות גם לעתיד לבוא, ולא ככאלו שהתקיימו ועבר זמנם. יעידו על כך נוסחאות התפילה, שבהן מבקשים שוב ושוב על התקיימות חזון גאולת ישראל וקיבוץ גלויות על פי הכתוב בנבואות. כך גם מופיע בתלמוד:
היה ר"ג ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך... פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק.
אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו, מקום שכתוב בו: "והזר הקרב יומת" (במדבר יח, ז) ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה?
אמר להן: לכך אני מצחק! דכתיב: "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו" (ישעיהו ח, ב) וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני!
אלא, תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתוב: "לכן בגללכם ציון שדה תחרש" (מיכה ג, יב), בזכריה כתוב: "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם (זכריה ח, ד). עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה - הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה - בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו (מכות כד ע"א).
כפי שציינו, גם את פרטי הנבואה רואה הנביא מבעד לערפל, ומהותה של הנבואה הוא גרעינה ולא פרטיה הקטנים כלל.
כבר קבענו שבשביל לתת מקום לבחירה החופשית, לפעמים הנבואה לא מתגשמת מיד באופן המלא, ורק בשלב מאוחר יותר היא מתקיימת במלואה. והנה, היו שטענו כי יחזקאל ניבא שצור תחרב על ידי נבוכדנצר, דבר שלא אירע באופן מלא בימיו. שלוש עשרה שנה צר נבוכדנצר על צור[40], וצור סירבה ליפול. בסופו של מצור, העיר לא חרבה, אלא לכל היותר כפפה את ראשה לשלטון הבבלי.
אולם למעשה, כלל לא ברור מה עלה בגורלה של צור. כך למשל כתוב באנציקלופדיה המקראית:
מדברי יוסף בן מתתיהו וכן מיחזקאל כט' אין ללמוד שנבוכדנצאר לא לכד את צור, אלא שהשלל לא היה מרובה לפי רוב העבודה ורוב הטורח של המצור. ולא עוד אלא שמכמה תעודות בבליות מוכח בבירור שבשנת 570 כבר היתה צור תחת ממשלתו של נבוכדנצאר", (אנצ"מ ערך יחזקאל, עמ' 649). "נבוכדרצאר הטיל מצור על צור ולבסוף לכד אותה הגלה מתוכה תושבים והעמיד בה חיל מצב בבלי" (אנצ"מ ערך מסופוטומיה עמ' 105, ערך נבוכדנצאר עמ' 736).
אולם גם אם נסבור שצור אכן לא נפלה בימי נבוכדנצר, אין בכך קושי של ממש. לפי העקרונות שמנינו, נראה כי הייתה סיבה מסוימת לכך שהנבואה לא התממשה מיד באופן המלא[41]. אולם כ-200 שנה מאוחר יותר, בימי אלכסנדר הגדול, היא חרבה בדיוק כפי שתואר. נציג מעט מנבואת יחזקאל, ונראה כיצד הנבואה התגשמה לבסוף באופן מדויק:
"כֹּה אָמַר ה' אֵלֹהִים, הִנְנִי עָלַיִךְ, צֹר; וְהַעֲלֵיתִי עָלַיִךְ גּוֹיִם רַבִּים, כְּהַעֲלוֹת הַיָּם לְגַלָּיו. וְשִׁחֲתוּ חֹמוֹת צֹר וְהָרְסוּ מִגְדָּלֶיהָ וְסִחֵיתִי עֲפָרָהּ מִמֶּנָּה; וְנָתַתִּי אוֹתָהּ לִצְחִיחַ סָלַע, מִשְׁטַח חֲרָמִים תִּהְיֶה, בְּתוֹךְ הַיָּם... וְנָתַן עָלַיִךְ דָּיֵק וְשָׁפַךְ עָלַיִךְ סֹלְלָה וְהֵקִים עָלַיִךְ צִנָּה... בְּפַרְסוֹת סוּסָיו יִרְמֹס אֶת כָּל חוּצוֹתָיִךְ... וַאֲבָנַיִךְ וְעֵצַיִךְ וַעֲפָרֵךְ בְּתוֹךְ מַיִם יָשִׂימוּ" (יחזקאל כח, ז-יא).
בנבואה נכתב שעמים רבים יצורו על צור, יכניסו אותה למים ויקימהו עליה סוללה. להכניס את צור לים ולהקים סוללה על אי, נשמע דבר לא סביר. איך וכיצד אפשר לשפוך סוללה על אי בלב ים? כיצד עולים סוסים על אי בלב ים[42]?
והנה הפלא ופלא, כיבוש העיר התרחש בדיוק באופן המתואר! צבא אלכסנדר מנה שבטים ועמים רבים[43]. צבא הגויים הרבים צר על צור היבשתית, ולאחר שהמצור הצליח והיא נכבשה, הוא הכניס אותה לים ועשה מחורבותיה סוללה אל האי צור. חורבנה של צור היבשתית שימש ליצירת משטח חדש שלא היה, שהוביל את צבא אלכסנדר אל צור הימית[44].
אופן ההתגשמות המדויק של הנבואה על צור ממש מפליא. זהו מעשה היסטורי מדהים, שמבלי לקבל נבואה אין לבן אנוש יכולת לצפות אותו.
אגב, ראוי לשים לב לנקודה מעניינת שמחזקת את אמינות הנבואה[45]. אצל יחזקאל האמת חשובה מהדרמה. יחזקאל מנבא על חורבנה של צור, אך זו לא נחרבת. יכול היה יחזקאל לעדכן את נבואתו או להסתיר אותה, אך אדם כמו יחזקאל אינו עושה זאת. בשנת עשרים ושבע לפי ספירת יחזקאל, הוא מודה בכשלונו: "כל רֹאשׁ מֻקְרָח וְכָל כָּתֵף מְרוּטָה וְשָׂכָר לֹא הָיָה לוֹ וּלְחֵילוֹ מִצֹּר עַל הָעֲבֹדָה אֲשֶׁר עָבַד עָלֶיהָ" (כט יח)[46]. יחזקאל, למרות בטחונו, למרות הדרמטיות והרצון העז להשפיע על שומעיו, נשאר נביא, כלומר איש האמת האלוהית המוחלטת. היה בידו 'לשפץ' את נבואתו, לא לכלול אותה בין נבואותיו ולהתעלם ממנה. אבל יחזקאל, לא זו מידתו. אין הוא חושש לכתוב, לאחר שניבא נחרצות על חורבן צור בידי נבוכדנצר, שהנבואה לא התקיימה. אדרבא, הוא יכתוב גם את זה, וגם כאן ירחיב בתיאור ובדימויים ויעצים את האכזבה (כָּל רֹאשׁ מֻקְרָח וְכָל כָּתֵף מְרוּטָה). הוא לא מפחד שמי משומעיו יאבד את אמונתו בעקבות כך: כזו וכזו תתהפך לה ההיסטוריה, ודבר אלוקינו יקום לעולם, אם לא כך - אז אחרת.
בדומה לכך, ישעיהו התנבא על חורבן בבל. מאות שנים לאחר נבואותו של ישעיהו בבל אכן חרבה לנצח, וכאשר התקימה נבואה זו היא התממשה בדיוק כפי שתוארה.
אחרי נבוניד שעשה לו שם עולם כמלך בונה... אלכסנדר מוקדון ביקש להחזיר לבבל את זהרה הראשון אך הוא מת בטרם עלה בידו להוציא את רצונו לפועל... מלאכת ההרס היתה מושלמת כל כך עד כי במקומות בודדים בעיר בגבעה הצפונית של בבל למשל לא נותרה אלא תבנית דמות העיר הנעלמה.. אכן נתקיימו כאן בפועל ממש דברי הנביא הקדמון, גושי החומות העצומים אשר לשערי מקדש עשתורת הגבוהים עומדים בערייתם, משהשמידה האש את הסיפונים ואת הסמוכות העשויים ארז אף בדואי לא יט שם אהלו, רק תנים ראיתי שם והם עולים מתוך מאורותיהם גם לאור היום. ומה מזעזעים את לבך אותה שעה דברי הנבואה בפי ירמיהו: "לכן ישבו ציים את איים וישבו בה בנות יענה ולא תשב עוד לנצח ולא תשכון עד דור ודור כמהפכת אלהים את סדם ואת עמרה ואת שכניה נאם ה' לא ישב שם איש ולא יגור בה בן אדם.. והיתה בבל לגלים מעון תנים שמה ושרקה מאין יושב.. חמות בבל הרחבה ערער תתערער ושעריה הגבהים באש יצתו ויגעו עמים בדי ריק ולאמים בדי אש ויעפו"... באחת הכתובות שנמצאו בהיכל הדרומי מספר נבוכדנצאר עצמו בדברים מפורטים על בנין היכל זה: "אני נבוכדנצאר מלך בבל בן נבו פלאסר מלך בבל, הארמון הזה מעון כבוד מלכותי על אדמת בבל אני בניתיהו... מרדוך אל החסד ישמע לתפלתי... ותכון מלכות זרועי לעדי עד", אך מרדוך לא שמע לתפלתו "נפלה נפלה בבל..." (מתוך: תגליות היסטוריות, ד"ר א. פוירשטין ת"א 1962).
ואכן ישעיהו אף קבע שאחרי חורבנה לא תשוב בבל לתפארתה לעולם:
"וְהָיְתָה בָבֶל צְבִי מַמְלָכוֹת תִּפְאֶרֶת גְּאוֹן כַּשְׂדִּים כְּמַהְפֵּכַת אֱלֹהִים אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה. לֹא תֵשֵׁב לָנֶצַח וְלֹא תִשְׁכֹּן עַד דּוֹר וָדוֹר וְלֹא יַהֵל שָׁם עֲרָבִי וְרֹעִים לֹא יַרְבִּצוּ שָׁם. וְרָבְצוּ שָׁם צִיִּים וּמָלְאוּ בָתֵּיהֶם אֹחִים וְשָׁכְנוּ שָׁם בְּנוֹת יַעֲנָה וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם. וְעָנָה אִיִּים בְּאַלְמנוֹתָיו וְתַנִּים בְּהֵיכְלֵי עֹנֶג..." (ישעיהו יג, יט-כב).
נבואה זו לא הייתה סבירה כאשר ניתנה. בבל הייתה מהערים הראשונות שנבנו בעולם, עמדה מעל אלפיים שנה, ובכל הדורות היא הייתה מקום אסטרטגי ומבוקש מאד. לא היה סביר שהיא תישאר שממה, אולם זהו בדיוק מה שאירע. מיום חורבנה ועד היום היא עומדת בשממונה, מכל הפאר שהיה בה נותר רק תל חורבות. וכך כותב סוואן האדין חוקר חרבות בבל:
"מלאכת ההרס היתה מושלמת כל כך עד כי במקומות בודדים בעיר, בגבעה הצפונית של בבל למשל, לא נותרה אלא תבנית דמות העיר הנעלמה... אכן נתקיימו כאן בפועל ממש דברי הנביא הקדמון. גושי החומות העצומים אשר לשערי מקדש עשתורת הגבוהים עומדים בערייתם, משהשמידה האש את הסיפונים ואת הסמוכות העשויים ארז, אף בדואי לא יט שם אהלו, רק תנים ראיתי שם והם עולים מתוך מאורותיהם גם לאור היום. ומה מזעזעים את לבך אותה שעה דברי הנבואה בפי ירמיהו"[47].
ניתוח שיטתי של כלל נבואות הנביאים לאור ההיסטוריה ראו פה:
נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "ייחודיות עם ישראל והתגשמות הנבואות" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).
[1] השרידות של העם מתגלית בשלושה היבטים: א. שרידות פיזית: עם ישראל שרד והתקיים מן העת העתיקה ועד ימינו, יותר מכמעט כל עם אחר, על אף שהיה עם נרדף ולא חיי על אדמתו. ב. שמירת זהות ושרידות תרבותית: יותר מכך, לא רק שרידות פיזית של העם. גם שרידות תרבותית - הוא לא השתנה, לא התבולל ושימר את ייחודיותו הדתית והתרבותית, שהיתה חריגה לחלוטין מהחברה שסבבה אותו. ג. שרידות הגניוס ואף שגשוג: לא זו בלבד שתרבותו השתמרה, אלא שגשגה בכל תחומי היצירה והרוח. ועוד, העם היהודי בלט בכישרונותיו כמה דרגות מעל סביבתו, ברוב שנות גלותו.
[2] למרות גודלו המזערי של העם היהודי, הוא הופץ בכל העולם יותר מכל עם אחד על פני האדמה.
[3] השנאה ליהדות מתגלה בשני ממדים: א. רדיפות שמד: למרות פיזורו, בכל מקום שהוא, הוא חווה לאורך כל ההיסטוריה רדיפות שמד בלתי נסבלות וניסיונות הכחדה וגירוש בלתי פוסקים. דבר זה אין לתלות בסביבה התרבותית אליה הוא הוגלה, שכן זה התרחש בכל מקום, במזרח ובמערב, בצפון ובדרום. ב. שנאה מטפיזית: גם בתקופות שלא נטבח בידי אויביו, היה העם השנוא ביותר בעולם, על לא עוול בכפו.
[4] על נושא זה כתב באריכות הרב יהושע ענבל במאמריו על הנבואה. נעזרנו רבות בדבריו וגם בלשונו.
[5] כגון האבוריג'ינים, שהצליחו להישאר מנותקים משאר העולם אלפי שנים ובכך שמרו על תרבותם.
[6] כך לדוגמא הארמנים. מיעוט שאימץ את הנצרות אך (ברובו) ישב על אדמתו לרוב אורכה של ההיסטריה ונרדף באופן ספורדי לאורך תקופה קצרה. כך גם הזורואסטרים, שברחו להודו מאימת המוסלמים ומאז חיו שם בשקט ובשלווה.
[7] כגון היזידים, עם שנטבח מדי פעם בפעם על ידי המוסלמים בזמן בעודו יושב על אדמתו (צפון עיראק, בנפרד מן המסולמים), וחי לרוב בשלווה יחסית היות והוא היה מונותאיסטי והחזיק בדת שחולקת דמיון מסויים עם האסלאם. החל מהמאה ה-17 התחילה התנכלות ספורדית לעם זה מדי פעם בפעם, אך מעולם לא דובר על רדיפה שיטתית. היזדים לא נדרפו בצורה שיטתית ולא היו מפוזרים בקרב האומות, ובכל זאת לא שגשגו בצורה משמעותית.
תופעה דומה נמצא אצל הילידים האמריקאיים. אלו נרדפו בראשית ההתיישבות האירופאית ביבשת, ובאמת נעלמו ברובם. למעשה, הילידים שחיו בקרב המתישבים האמריקאים התבוללו, ורק אלו שחיו בנפרד יחסית מן המתיישבים האירופאיים שמרו על זהותם.
[8] הצוענים למשל בשונה מיהודים אימצו את הדת המקומית. הם גם מעולם לא יצרו יצירות בעלות ערך כלל-אנושי, לא העמידו פילוסופים, מלומדים או מדענים מפורסמים, ולא השפיעו כמעט באופן ישיר או עקיף על התרבות העולמית. למעשה, רוב עמי אירופה מעולם אף לא הסכימו להתבולל עם הצוענים, כיוון שאלו נחשבו נחותים על ידם. אמנם, למרבה הצער בחלק ממדינות אירופה היתה בחלקים שונים של היסטוריה רדיפה של הצוענים (בעיקר גירוש), אך רדיפה זו היתה "קלה" יחסית והתרחשה לאורך זמנים קצרים בלבד. גם בתקופה הקצרה במאה באמצע ה-17 בה ניסו לבולל את הצוענים בחלק ממדינות אירופה התושבים המקומיים לא ששו להתערבב איתם.
[9] רבים נוספים התייחסו לפלא של נצחיות עם ישראל. הפילוסוף הצרפתי ז'אן-פול סארטר כתב: "אינני יכול לשפוט את העם היהודי על פי הכללים המקובלים של ההיסטוריה האנושית. העם היהודי הוא משהו מעבר לזמן" (מתוך חיבור שפורסם לפני מלחמת ששת הימים: Will Durant, The Story of Civilization,Vol. I, מופיע אצל יעקב הרצוג, עם לבדד ישכון, הוצאת ההסתדרות הציונית העולמית, עמ' 58). הפילוסוף הרוסי ניקולאי ברדייב התנסח: "לפי הקריטריון המטריאלסטי והפוזיטיבי, צריכה הייתה אומה זו לעבור מן העולם. קיומה הוא תופעה מסתורית ומופלאה, המעידה כי חיי אומה זו מתנהלים בכח גזרה קדומה" (The Meaning of History, 1936, pp. 86-87). הפילוסוף והמתמטיקאי הצרפתי בלז פסקל כתב: "דבר מתמיה הוא לראות את העם היהודי הזה שורד שנים כה רבות, כשהוא נתון תמיד לעינוי... הוא דבר שסותר את עצמו, הריהו שורד למרות עוניו" (הגיגים, פסקה 588). פרופסור ג'ורג' פרידמן, סוציולוג והיסטוריון צרפתי, כתב: "יש לעם היהודי היסטוריה שאינה כשל כל העמים. כתבתי פעם שהיהודים הם תאונה של ההיסטוריה, משהו שאיננו תואם את הכללים המקובלים של ההיסטוריה" (Fin du people Juif, 1964 נדפס בתוך: "יהדות - רווחת היהודים וצרת העם היהודי", הארץ, 24.9.97).
[10] על המלך הגרמני פרידריך הגדול מסופר כי שאל מאת הנסיך הצרפתי ג'ון באטיס דה באיה "הוכחה ברורה לקיום האלוהים", והלה השיב על אתר: "יש לי עבור הוד מלכותו ראיה קולעת וחסרת הפרכה, הוכחה בת מילה אחת: היהודים!" (Werner keller, Und wurden zerstreut tnter alle Volker. S. 15).
[11] נתונים מספרו של הרב יונתן זקס, רדיקלית אז רדיקלית עכשיו.
[12] הטיב לנסח עניין זה יוסף בן מתתיהו: "כל היהודים יוצאים לאוויר העולם עם האמונה במוצאם האלוקי (של כתבי הקודש) ועם משאת הלב להיות נאמנים להם. כבר נראו הרבה פעמים שבויי מלחמה (יהודים), אשר בעת הצגת החזיון קבלו עליהם בהמון כל מיני ייסורים ומיתות משונות, כי לא רצו לבטא בשפתם דבר נגד קדושת החוקים וספרי הדת. הנמצא בעולם יווני, שיסבול זאת בשביל חוקיו ואשר יקבל ברצון נזק קל שבקלים אפילו על מנת להציל מכיליון את כל הספרות של ארץ מולדתו?!" (נגד אפיון, א ח).
[13] עד שנת 2017 ועד בכלל (למעט 24 מוסדות וגופים ציבוריים שזכו בפרס נובל לשלום).
[14] תופעת ההשפעה היהודית על העולם איננה מתמצה רק בהשפעה הכבירה של המקרא, וביהודים מפורסמים מן העת החדש, אלא למעשה זוהי תופעה המתרחשת במהלך כל ההיסטוריה. כך לדוגמא בעת העתיקה ובימי הביניים, מלבד השפעתו הידועה של הרמב"ם, היו יהודים מפורסמים ומשפיעים רבים, ובהם: שמואל הנגיד, רלב"ג (ממציא מכשירי הניווט העתיקים), האבן עזרא (מתמטיקאי), פילון (פילוסוף משפיע מאוד בעת העתיקה), דון יצחק אברבנאל (מתמטיקאי ופילוסוף), אבן גבירול (פילוסוף ומשורר), וקולומבוס (שהיה כנראה מצאצאי האנוסים). אפילו ישו הנוצרי היה למעשה יהודי.
[15] קליארכוס (תלמידו של אריסטו, מובא בספר נגד אפיון א 22) מספר על שיחה בין אריסטו ויהודי אחד שבה נתרשם אריסטו מגדולתו של איש שיחו בפילוסופיה ומעמדתו המוסרית (אנציקלופדיה עברית ערך אריסטוטלס). עוד נאמר כי הרמיפוס רשם בספרו הראשון על המחוקקים שפיתגורס שאב מהעם היהודי את הפילוסופיה שהנהיג בין היוונים (אוריגינוס נגד צלסוס, ספר 1 פרק 15).
[16] נתונים נוספים:
למרות גדלו הפיזי הקטן, והישגיו המדיניים הלא-מרשימים ברוב התקופות, ניצב העם היהודי כעם היוצר ביותר בעולם. תמיד ניצב בחוד החנית של היצירה האנושית. אין מן הצורך לדבר על תקופת יצירת התנ"ך, למן אמונת ישראל, תורת משה, תפלות דוד, נבואות ישעיהו וכל מוסר הנביאים. בתקופת הבית השני, בסיומה של תופעת גיור המוני של אחוזים ניכרים מהממלכה הרומית, יצרה היהדות (לצערה, יש לומר) את הקבוצה הנוצרית הראשונה, שלימים השתלטה על העולם כולו. בימי הביניים גדולי הרופאים והמלומדים היו יהודים, ותפסו מקום תמיד בחצרות השליטים (שמואל הנגיד, הרמב"ם, רלב"ג, אברבנאל). בתרבות השירים של תקופה זו, וכן בתרבות האלכימיה, תפסו היהודים תמיד מקום נכבד. גם בתחום פילוסופיה ניתן להציע על כמה יהודים שהיו פילוסופים מהמשפיעים בהיסטוריה (ברגסון, שפינוזה, רוזנצוייג, הוסרל, מנדלסון, וולצר, ישעיה ברלין, בובר, ויטגנשטיין, מרקס, הרמב"ם, פופר, קון ועוד). התנועות החברתיות של העת החדשה ניזונו לעולם מיהודים, כדוגמת מארקס, טרוצקי, דה-יזראלי, ליאון בלום, שפינוזה, מנדלסון ועוד (תופעה שהזינה את האגדות האנטישמיות על התכנית היהודית להשתלטות על העולם). המדע החדיש נוצר גם בעזרת היהודים, כדוגמת: קרל פופר, נילס בוהר, איינשטיין, תומאס קון ועוד. בתחום הפסיכולוגיה, לדוגמה: זיגמונד פרויד, אפלרד אדלר, ויקטור פרנקל, אריך פרום. גם ביצירת התרבות המערבית נטלו יהודים חלק חשוב היהודים, החל מגוסטב מאהלר ומארק שאגאל, וכלה בוודי אלן, סטיבן שפילברג, ורוב מושכי החוטים בהוליווד של ימינו.
נכון לשנת 1952: 24% מאוניברסיטת הרווארד, 23% מאונ' ייל ו20% מאונ' פרינסטון היו יהודים, בזמן שהיוו 1.6 מאוכלוסית ארה"ב.
נכון לשנת 1993: 60% מבוגרי אונ' ייל יהודים, 26% מהפרופ' למשפט בארה"ב, 40% מהפרקליטים במשרדים המובילים בנ"י וושינגטון, 60% מעמדות המפתח באולפני הסרטים בהוליווד, 33% מהמליארדרים האמריקנים.
נכון לשנת 1997: 14% מהקבינט של הנשיא קלינטון הם יהודים (בזמן ששיעורם באוכלוסיית ארה"ב 2%).
נכון לשנת 2005: 30% מהמרצים במכללות העילית של ארה"ב יהודים, קרוב ל60% מהסטודנטים לתארים מתקדמים באונ' ייל, רבע מחתני פרס ACM Turing, 27% מהזוכים בפרס Westinghouse (קולות, י"א טבת תשס"ה).
היהודים היוו 1.25-1.5 אחוזים מהאוכלוסייה הסובייטית, אולם 11% ממערכת המחקר הסובייטית ו30% ממקבלי פרס לנין היו יהודים – כלומר צמרת המדע הסובייטי. זהו אחוז עצום המעיד גם על כשרונות בולטים בעם היהודי וגם על אחוזם הגבוה של יהודים העוסקים במקצועות מדעיים (פרופ' אהרן קציר, בכור המהפכה המדעית, עם עובד 1971, עמ' 42).
שיעור היהודים ברפואה המעשית והתיאורטית עולה בהרבה על שיעורם באוכלוסייה. מבין 120 חתני פרס נובל בפיסיולוגיה ורפואה, 24 הם יהודים (אנציקלופדיה עברית ערך רפואה עמ' 289). סקר PEW בארה"ב שפורסם בתקשורת ב24/2/08 קבע כי היהודים הם האוכלוסייה העשירה ביותר והמשכילה ביותר בארה"ב.
[17] ספר התנ"ך הוא הספר הראשון בעולם שתורגם לשפה זרה, והספר שתורגם עד עתה למספר הלשונות הרב ביותר (יש מונים עד כדי אלף לשונות). לתרגומי התנ"ך ללשונות זרות היתה השפעה עצומה לא רק על דתות העמים הזרים אלא גם על תרבותם: התנ"ך בהתפשטותו בעולם נעשה גם קנינה הלאומי של כל ספרות וספרות, שהרי המקרא נערץ על עמי העולם לא רק בשל רמתו המוסרית והדתית אלא משמש גם כדוגמא ליצירה ספרותית מעולה וכמופת לאמנות הסיפור והשירה. ישנם עמים שתרגום המקרא היה הספר הראשון שנכתב בשפתם, וכך נעשה התנ"ך גם לקובע ולמכריע של הסגנון הספרותי שלהם. אצל מספר עמים שימש תרגום התנ"ך המניע ליצירת הא"ב שלהם; לעמים אלה נתן התנ"ך לא רק דת ומוסר אלא גם כתב ולשון ספרותית בכלל. בימינו התנ"ך הוא הספר הנפוץ ביותר, ותפוצתו מגעת לכמה עשרות מיליוני עותקים בכל שנה. הוא גם הספר הנלמד והנקרא ביותר בעולם. לא יפלא אפוא אם השפעתו כה רבה על רוח האדם על הדת והתרבות האנושית בכללה (ש' ברקלי, מבוא כללי לתנ"ך, עמ' 117; מ"צ סגל, מבוא המקרא, עמ' 924).
[18] כך כתב יעקב לשנצ'נסקי על הפזורה היהודית בספר שסקר עניין זה (הפזורה היהודית, עמ' 9): "למעלה מתשעים אחוז של העם היהודי מפוזרים ומפורדים על פני ארצות חדשות... מפורר ומפוצל על פני למעלה ממאה ארצות ובכל חמש היבשות".
[19] כך אנו מוצאים אצל הגיאוגרף סטראבו (המאה ה-1 לפנה"ס): "בני ישראל ישכנו כמעט בכל ערי הארצות וקשה למצוא מקום אחד בעולם שאין שם יהודים".
וכפי שמופיע באופן מפורט למדי אצל יוסף בן מתתיהו (מלחמות היהודים, מכתבו של המלך אגריפס): "ירושלים - כן נאמר בה - היא עיר הבירה לא רק של ארץ יהודה, אלא של רוב הארצות, בגלל מושבותיה אשר יסדה בשעת הכושר בארצות השכנות: מצרים, צור, סוריה, חילת-סוריה ובארצות הרחוקות ממנה: פמפיליה, קיליקיה וברוב החלקים של אסיה עד ביתיניה ובפינות הרחוקות של הפונטוס, כמו באירופה: תסליה, באוטיה, מקדוניה, אטוליה, אטיקי, ארגוס, קורינתוס, ברוב החלקים היותר יפים של הפלופוניסוס. ולא היבשה בלבד מלאה מתיישבים יהודים, אלא גם האיים היותר נכבדים: אואוביה, קיפרוס, כרתים, והנני עובר בשתיקה על הארצות שמעבר לפרת, כי מלבד חלק קטן יוצא מן הכלל יש לבבל ולכל המדינות המקיפות סביב את הארץ הפורייה הזאת תושבים יהודים".
[20] ידועה קביעתם של חז"ל שסיפורי התורה על האבות הן "סימן לבנים", מעין "צופן הגנטי" של היהודים וכעין פרופיל של קורות העם. לפיכך, סיפורי האבות מהווים סימן למה שעתיד להתרחש על היהודים. ההבטחה הראשונה ששמע אברהם, כאשר כרת ברית עם אלוקיו, הייתה: "ידֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם" (בראשית טו, יג). אברהם עצמו, מיד עם בואו לכנען, נאלץ לרדת למצרים עקב הרעב, ובכך 'סימן' את גלות מצרים לבניו. יעקב נאלץ לגלות מארצו ולברוח לחרן, וכאשר הוא מגיע לארץ כנען ומבקש לישב בשלוה, גולה בנו יוסף למצרים, ובעקבותיו המשפחה כולה גולה למצרים.
[21] לויד ג'ורג', ראש הממשלה ה-53 של בריטניה, ניסח זאת כך (במאמר משנת 1923): "מכל מיני הקנאות המשתוללים בעולם אין לך דבר מטומטם כמו האנטישמיות. לגבי הקנאים הללו אין היהודים כיום יכולים לעשות שום דבר אשר ירצה להם. אם הם עשירים הם נתונים לגזל. אם הם עניים הם נתונים לבוז. אם הם מצדדים במלחמה הרי זה מפני שהם רוצים לנצל את ריבות הגויים של הדמים להנאתם. אם הם דורשי שלום הרי הם פחדנים מטבעם או בוגדים. אם הוא יושב בארץ זרה הוא נרדף ומגורש מתוכה. אם הוא רוצה לשוב לארצו מונעים אותו מזה. משונה, לא?"
סיכם זאת כך ההיסטוריון צבי בכרך (אנטישמיות מודרנית, הוצאת משרד הביטחון, 1979): "אין עוד עם בתולדות האנושות שהשנאה כלפיו כה הזינה את ההיסטוריוגרפיה ואת ההיסטוריוסופיה - הכללית והיהודית גם יחד - כעם היהודי".
[22] הידועים הם כתבי אפיון, מנתון, חרימון, ליסימאכוס, אפולוניוס מרודוס, פוסידינואוס מאפמיה ועוד.
[23] כתבי סאטירה שהתפרסמו על חשבון היהודים: קיקרו, הוראטיוס, פליניוס, טקיטוס, סינקה, יובנליס ועוד. לא כל דברי הסטיריקנים הרומאים נשתמרו בידינו, אך מאלו שנשתמרו, וכן מדברי הגנתו של יוסף בן מתתיהו בספרו 'נגד אפיון', עולה כי כמעט אין דבר נבלה וגסות רוח שבו לא האשימו את אבותינו.
[24] רבים ידעו לומר כי היהודים הם עם של מצורעים המבטלים את ימיהם, כופרים העובדים לראש חמור, רוצחי ה"אלוהים", מכשפים בעלי קרניים, ערפדים מוצצי דם, סוחרים מפלצתיים הקונים ראשו של אדם חי (כדוגמת שיילוק בסיפורו של שייקספיר), וכמובן, רוצחי נערים לכבוד הכנת המצות לחג הפסח. עד היום אנו כובשים, רוצחים חסרי מצפון, ואחראים לכל מחדל שנעשה בעולם.
כבר הסברנו בהערה 20 את הקביעה שמעשה האבות הוא סימן לבנים. עניין זה מתגלה גם בהיבט של השנאה, ואכן, השנאה אל אבותינו מתוארת פעמים רבות בסיפורי האבות, לדוגמא: "לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד" (בראשית כו טז), "הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה... וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות א י-יב). משחר היותנו, הרגישו הסובבים אותנו מאויימים ממנו, דחו אותנו מפני עצמתינו, האמתית או המדומה.
[25] מרטין ג'ילברט כתב בהקדמה לאטלס להיסטוריה יהודית כך: "ככל שהעמקתי חקר בתולדות העם הזה כן גברה בי תחושת הדיכאון והתדהמה למראה האלימות הזדונית שהופעלה נגדו בכל הזמנים וכמעט בכל מקום בעולם. הרדיפות, הגירושים, העינויים, ההשפלה, ורצח ההמונים שמוצאים בעמודים אלה, הם איפוא חלק בלתי נפרד מסיפורו של העם הזה". באטלס מנויים מאות גירושים של יהודים, מכל קצווי העולם, וניתן לראות כיצד מכל מקום בו דרו, בזמן כלשהו גורשו משם.
הכיבוש הרומי על היהודים הביא עמו ייסורים שלא יתוארו, החל מכיבוש פומפיוס, פולמוס ורוס, חורבן הבית, פולמוס קיטוס, חורבן ביתר, גזרות אדריינוס, רדיפות הנוצרים, הטבח באלכסנדריה ובקיריני ועוד.
בסוף האלף הראשון החלו רדיפות המוסלמים ומסעי הג'יהאד. מיד לאחריהם מסעי הצלב המפורסמים, שהחריבו את כל קהילות אשכנז, ובמסעות הבאים גם קהילות באנגליה ובמקומות נוספים, שריפות התלמוד והפוגרומים שבעקבותיהם, גזרות הרועים ועוד.
המאות הראשונות של האלף השני גם הם המשיכו באותה מתכונת: "תוך חמישים שנה ניתכו שלוש מהלומות איומות של משטמה ופרעות על יהודי גרמניה: ב-1299 ריכז הצורר רינדפליש סביבו המונים ופרע ביהודים, למעלה מ-140 קהילות הושמדו וחרבו. ב-1336 אירעה "גזירת ארמלדר": כ-110 קהילות נחרבו ע"י כנופיות איכרים פורעים. גזירת "המגיפה השחורה" (1348) השלימה את פרשת השחיטות האיומות הללו, היהודים נטבחו כמעט בכל ערי גרמניה או גורשו מהם כמרעילי בארות, כ-300 קהילות נהרסו... שלושת הגלים האיומים האלה של פרעות המוניות הרסו את המבנה הישובי ופגעו בצורה החמורה ביותר באוכלוסי היהודים בגרמניה" (אנציקלופדיה עברית ערך גרמניה).
אין מדובר דווקא בגרמניה, שהרי ב-1394 גורשו כל יהודי צרפת, ביניהם גם פליטי אנגליה שגורשו ממנה ב1290, ושאר הפליטים שהגיעו לפרובנס גורשו ממנה ב-1496, מאוסטריה גורשו ב-1421. בשלהי המאה ה-15 הוקמה האינקוויזיציה ואירע גירוש ספרד, ושנים ספורות לאחר מכן גורשו היהודים גם מפורטוגל.
הנצרות של ימי הביניים "התמחתה" בהגשמת הנבואה של "בגויים ההם לא תרגיע", ונצטט לדוגמא רשימת גירושים המתייחסת רק לאיזור המאה ה-15 ורק לתחומי הקיסרות הגרמנית (מתוך אנציקלופדיה עברית ערך גרמניה, תולדות היהודים): "ב-1400 גורשו היהודים מפראג, ב-1420, 1438, 1462, ו-1473 גורשו וחזרו וגורשו ממאינץ, ב-1420-1421 מאוסטריה, ב-1424 מקלן, ב-1440 מאוגסבורג, ב-1475 אירעה בטרנט עלילת דם שגרמה לנחשול של הסתה ליהודים לרדיפתם ברחבי גרמניה ולגירושם מטירול, ב-1492 עלילת חילול הקרבן במקלנבורג וגירוש משם, ב-1493 גירוש ממאגדבורג, בין 1450 ל1500 גורשו היהודים מערים רבות בבוואריה, פראנקוניה, שוואביה, ב-1499 גירוש נירנברג, ב-1510 עלילת חילול הקרבן בבראדנבורג וגירוש משם, וכן גירוש מאלזה, ב-1519 גירוש מרגנשבורג".
בשנים 1648-1649 (ת"ח ות"ט) התפשטו גדודי קוזאקים בראשות חמיילניצקי בכל מדינת פולין, בפלכי אוקרינה, גליציה, ליטא ורוסיה הלבנה, וטבחו ביהודים באכזריות נוראה בכל מקומות מושבותיהם (באוקרינה המזרחית לא נשאר יהודי אחד, בשטחי ווהלין ופודוליה נהרגו 90 אחוז מהיהודים). בשנת 1650 עדיין היו באוקרינה התנגשויות מזוינות בין הקוזאקים לפולנים, שמהם נפגעו שוב קהילות ישראל. טרם הספיקו היהודים להתאושש ובשנים 1654-1656, בפלישת הרוסים והשוודים לפולין, נהרגו ונטבחו קהילות רבות ע"י הרוסים והפולנים. במהלך 8 השנים האלה נחרבו כשבע מאות קהילות, והמונים נמלטו מבתיהם ונדדו ברחבי אירופה.
בין שנת 1664 לשנת 1670 עוררו הישועים כנופיות פרועות שהלכו מעיר לעיר ופרעו ביהודים (בלבוב ועוד). בשנת 1666 עזבו יהודים רבים את בתיהם בציפייה ל"משיח" שבתי צבי, והתאסלמותו הביאה ייאוש ושבר רוחני - מיד לאחר מכן גורשו יהודי אוסטריה, שחלק גדול מהם היה פליטים מגזרות ת"ח, ובשנת 1740 גורשו יהודי בוהמיה כולה. בשנת 1681 פרעו ביהודי וילנא. בשנים 1700-1710 הייתה בפולין מלחמת אזרחים שפגעה קשות גם ביהודים, ולאחריה הוכפל המס שהיו חייבים בו. בשנת 1721 גורשו כל יהודי אוקרינה שבקיסרות רוסיה, וב-1727 גם אלו שבשאר רוסיה. בשנים 1734-1744 ו-1750 התפרעו באוקרינה שבשטח פולין כנופיות קוזאקים ופרעו ביהודים. בשנת 1757 נשרפו ספרי התלמוד בכמה ערים בפודוליה (היה נראה שעומדים להישרף כל הספרים בפולין אולם הבישוף מת מיתה חטופה קודם שהספיקו לבצע את הגזירה). כמו כן, סבלו היהודים הלשנות וצרות מכת הפראנקיסטים ולאחר מכן התנצרו למעלה מאלף חברים בכת.
במקביל, בין 1730 ל-1760 הייתה בפולין מגיפת עלילות-דם, ברציפות שלא נשמע כמוה מעולם בתולדות ישראל. לא היה כמעט פסח אחד שלא נערך בו משפט עלילת דם שגרר אחריו פסקי דין איומים ומחרידים. בשעה זו "הגיעו מים עד נפש" ובשנת 1758 שלחה יהדות פולין את יעקב זליג כשליח לאפיפיור, שמסר בפניו קובלנא בה נכתב כי אם לא יכריז איסור על עלילת הדם - היהדות הפולנית תוכחד.
[26] פרופ' יואל אליצור (על אתר, ז) כתב על נושא זה כך: "העוצמה העל-זמנית של הפסוקים הבלתי אפשריים והכל-כך אמיתיים האלה, שרק בפרספקטיבה של דורנו אפשר לקלוט את עומק משמעותם, זהו מפגש בלתי אמצעי עם הנצח. חוקרי המקרא שהסתפקו בחלק הראשון ובמקבילותיו שהן אכן קיימות, נתנו ביושר את החלק שלהם, אבל לא הודו ביושר שיש כאן משהו הרבה יותר עמוק ושונה".ה
מקבילות בין הקללות בתורה לבין חוזה אסרחדון הן בעיקרן ספרותיות, כמקובל בסגנון התקופה. כאמור, לרוב הנבואות אין מקבילות, והתממשותן אחת לאחת היא ההוכחה למקורן העל-טבעי.
[27] ארץ ישראל לא היתה שוממה 2000 שנה; למעשה עד המאה ה-7 והכיבוש המוסלמי ארץ ישראל היתה מיושבת ופורחת יחסית (אנציקלופדיה עברית, ערך ארץ ישראל, עמ' 433). העובדה המפליאה היא גלות ישראל, על אף שהיא התחילה עם חורבן בית המקדש והמרידות ברומא, חלה באופן מלא רק במאה ה-7 לפנה"ס (יהודה בלו, גלות בת אלף ומאתיים שנה בלבד). אף כי הרומאים גרמו לעזיבתם של מיליון יהודים לאחר המרידות השונות, למעשה עד המאה השביעית בארץ ישראל ישבו עדין מאות אלפי יהודים (בין 200 ל-600 אלף), זאת למרות החורבן והשלטון הביזאנטי (משה דוד הר, ההיסטוריה של ארץ ישראל- התקופה הרומאית-ביזאנטית, עמ' 111). רק בסביבות זמן הכיבוש המוסלמי היהודים נעלמו מן הארץ מסיבות שונות, ורק אז אנו רואים כי החל השיממון של ארץ ישראל – שיממון שפסק רק עם חזרת עם ישראל לארצו החל מראשית הציונות. תופעה מפליאה זו מחזקת את דיוק נבואת התורה על כך שהארץ תהיה שוממה בזמן הגלות. כל עוד חיה כמות גדולה של יהודים בארץ היא המשיכה לפרוח, ובעזיבתם הפכה הארץ שוממה.
[28] חזרה מגלות מצרים, חזרה מגלות בבל וחזרה מגלות בית שני.
[29] מספר מקורות נוספים: ישעיהו יא, ירמיהו לא, יחזקאל לז, תהילים קז.
[30] יש שהציעו באופן מופרך למדי כי לא ניתן להסתמך על הנבואות שבמקרא היות שהן נתונות לפרשנות רחבה מדי, אינן מכילות תאריך תפוגה ואינן מכילות תוכן לא צפוי.
לדברים אלו אין כל בסיס. הנבואות שבתורה הן ספציפיות מספיק בכדי לבחון מה יחשב פירוש סביר להתגשמותן. אכן נבואה שניתנת למרחב פרשני אדיר עשויה להיות ראיה בעייתית, הנבואה ברורה והאפשרויות לפרש אותה באופן סביר מצומצמות, אין סיבה שלא לקבל אותה. לא קשה להפעיל שכל ישר על מנת להבין מה הם פירושים סבירים ומה אינם כאלה. קריטריונים כמו "תאריך תפוגה" הם קריטריונים ממוצאים שאין להם כל בסיס. הם הדברים גם לגבי תוכן הנבואה: אין ספק כי חזרה מגלות, שיממון הארץ ורדיפה כה משמעותית של העם בגלות הם תופעות יוצאות דופן שאין סיבה של ממש להניח שהם יכולים להיות בגדר תחזית סבירה לעתיד.
[31] ראו את ניתוחו של הרב יואל בן-נון בתוך המהפכה במושג התשובה בתפיסתו ההלכתית וההיסטורית של הרב יהודה אלקלעי.
[32] כלשונו של הרב יואל בן-נון, "הרב אלקלעי את מושגי התשובה והגאולה על פיהם: הגאולה תלויה אמנם בתשובה, אך לא בתשובה פרטית כי אם בתשובה הכללית, ולאמתו של דבר הן זהות - "זוהי ביאה וזוהי שיבה". ובלשונו: "תשובה פרטית, רוצה לומר, שישוב החוטא מחטאו על פי גדרי התשובה אשר גבלו הראשונים... ולזאת תקרא תשובה פרטית, מפני שנצרכת בפרטים, לכל איש ואיש התשובה כפי חטאו - לפי כובד עוונו כך משקל תשובתו. אבל התשובה הכללית, רוצה לומר שישובו כל ישראל על ה' א-להינו לארץ נחלת אבותינו, כי הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה, וישראל בחוצה לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה הם, שנאמר: "ועבדתם שם א-לֹהים מעשה ידי אדם, עץ ואבן...", כמו שאמר רש"י: משאתם עובדים לעובדיהם [של אלילים], כאילו אתם עובדים להם. התשובה הכללית הזאת ציוו עליה כל הנביאים, כמו שכתב רבנו [הרמב"ם]: 'כל הנביאים ציוו על התשובה, ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שעתידין ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן, ומיד הן נגאלין' - רוצה לומר, תשובה כללית, שישובו ישראל לארץ הקדושה".
כנאמן מובהק ללשון העברית, וכמי שחיבר ספר ללימוד הלשון העברית דור שלם לפני אליעזר בן יהודה, הרב אלקלעי מבסס את פירושו על ניתוח לשוני בשפת המקרא: "תדע לך, שהרי 'תשובה' - הוראתו הראשונה היא שישוב האדם אל המקום אשר יצא משם, כמו: 'ותשובתו הרמתה כי שם ביתו' - וחז"ל על דרך השאלה הניחו את השם הזה לשוב מחטאו... וכיוון שהוראתו זאת היא נצרכת למאד ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, ודברו בה כל חכמי המוסר, והרגל נעשה טבע - כאילו לא היתה הוראה אחרת בתיבת התשובה, והוראתו הראשונה נשכחת כמת מלב - והתשובה הכללית היא לפי הוראתו הראשונה (של השם תשובה) שנשוב אל הארץ אשר יצאנו משם, כי היא בית חיינו" (כתבי הרב אלקלעי, פתח כחודה של מחט, עמ' 324-326).
לאחר כמה שנים כתב הרב יששכר שלמה טייכטל הי"ד רעיון זהה, בספרו אם הבנים שמחה.
[33] ראו דבריו של ד"ר אריה סטריקובסקי, דף לתרבות יהודית, גליון 271, עמ' 17.
[34] דוגמא ברורה לכך היא נבואת ירמיהו (ירמיהו פרקים לג-לד). ערב החורבן ירמיהו קונה קרקע כדי לסמן לעם שהגאולה בוא תבוא והם ישבו באדמתן כבראשונה, ולכאורה כל הבטחותיו הגדולות אמורות להתגשם בתוך שנות דור ספורות, כשהזיכרון של קניית האדמות עדיין חי בקרב צאצאי הגולים.
"וַיֹּאמֶר יִרְמְיהו הָיָה דְּבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר. הִנֵּה חֲנַמְאֵל בֶּן שַׁלֻּם דֹּדְךָ בָּא אֵלֶיךָ לֵאמֹר קְנֵה לְךָ אֶת שָׂדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַגְּאֻלָּה לִקְנוֹת. כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לָקוֹחַ אֶת הַסְּפָרִים הָאֵלֶּה אֵת סֵפֶר הַמִּקְנָה הַזֶּה וְאֵת הֶחָתוּם וְאֵת סֵפֶר הַגָּלוּי הַזֶּה וּנְתַתָּם בִּכְלִי חָרֶשׂ לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבִּים. כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד יִקָּנוּ בָתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת... וְעַתָּה לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָעִיר הַזֹּאת אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִתְּנָה בְּיַד מֶלֶךְ בָּבֶל בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדָּבֶר. הִנְנִי מְקַבְּצָם מִכָּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם בְּאַפִּי וּבַחֲמָתִי וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַהֲשִׁבֹתִים אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְהֹשַׁבְתִּים לָבֶטַח. וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים. וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד וְדֶרֶךְ אֶחָד לְיִרְאָה אוֹתִי כָּל הַיָּמִים לְטוֹב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית עוֹלָם אֲשֶׁר לֹא אָשׁוּב מֵאַחֲרֵיהֶם לְהֵיטִיבִי אוֹתָם וְאֶת יִרְאָתִי אֶתֵּן בִּלְבָבָם לְבִלְתִּי סוּר מֵעָלָי. וְשַׂשְׂתִּי עֲלֵיהֶם לְהֵטִיב אוֹתָם וּנְטַעְתִּים בָּאָרֶץ הַזֹּאת בֶּאֱמֶת בְּכָל לִבִּי וּבְכָל נַפְשִׁי. כִּי כֹה אָמַר ה' כַּאֲשֶׁר הֵבֵאתִי אֶל הָעָם הַזֶּה אֵת כָּל הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת כֵּן אָנֹכִי מֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר עֲלֵיהֶם. וְנִקְנָה הַשָּׂדֶה בָּאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים שְׁמָמָה הִיא מֵאֵין אָדָם וּבְהֵמָה נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים. שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם וְהָעֵד עֵדִים בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּבִסְבִיבֵי יְרוּשָׁלִַם וּבְעָרֵי יהודָה וּבְעָרֵי הָהָר וּבְעָרֵי הַשְּׁפֵלָה וּבְעָרֵי הַנֶּגֶב כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּתָם נְאֻם ה'".
[35] "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם. וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם. וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר. וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם. וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים" (יחזקאל לו, כד-כח).
[36] "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' צְבָאוֹת אַכְרִית אֶת שְׁמוֹת הָעֲצַבִּים מִן הָאָרֶץ וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד וְגַם אֶת הַנְּבִיאִים וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ" (זכריה, יג ב). אגב, מעניין כי אחת הנבואות האחרונות שנאמרו, צופה דוקא את הסתלקות הנבואה!
[37] המונח "אחרית הימים" בנבואה איננו בהכרח "הקץ האחרון" (כפי שהתפרש המושג בספרות החיצונית בבית שני, ובעברית המאוחרת), אלא גם "הימים האחרים" שיבואו אחרי "הימים האלה".
[38] הרחבת דברים ראו במאמריו של הרב אברהם ריבלין, "נביאה נזילה", בלכתך בדרך יב-יג.
[39] נביא מספר נבואות שלא התקיימו במלואם בימי בית ראשון ושני, ומתחילות להתקיים בימינו:
1. נבואות קיבוץ גלויות מכל קצות העולם, גם מכּוּש, כלומר אתיופיה. (דברים ל; ישעיהו יא; ס; ירמיהו ג; לא-לב; יחזקאל לו-לז; הושע יא; יואל ג-ד; מיכה ז; צפניה ג; זכריה י).
2. שליטה יהודית מלאה בשפלה ובערי פלשת - עקרון, אשדוד ואשקלון (עובדיה יט; צפניה ב, ה-ז; זכריה ט, ז).
3. פריחת הנגב ואיזור ים-המלח (ישעיהו לה; מא, יז-כ; יחזקאל מז; יואל ד, יח; זכריה יד, ח).
4.חצי מירושלים תצא לגולה, ואחר כך יבוא איחוד העיר מהר הזיתים (זכריה יד).
5. עם ישראל לא יתפלג עוד לשתי ממלכות (=מדינות), יהודה וישראל, ושני העצים יהיו לעץ אחד (ישעיהו יא, יא-יג; יחזקאל לז; הושע ב, ב).
נוסיף ונביא כמה נבואות שעדיין לא התקיימו:
1.מלך משיח, נצר לדוד ויושב על כסאו (ישעיהו יא; ירמיהו לג; יחזקאל לז; הושע ג; מיכה ה; זכריה ט, ט-י).
2. חזרת כבוד ה' אל בית המקדש העתידי (יחזקאל מג; זכריה יד).
3. שלום בעולם, לעמים רבים - מירושלים (ישעיהו ב; מיכה ד; זכריה ח, כ-כב).
[40] כך מספר יוספוס בשם היסטוריון הלניסטי שכתב על דברי ימי צור וצידון.
[41] כפי שציינו נבואת פורענות (נבואה לרעה) - יכולה שלא להתגשם עקב חזרה בתשובה או סיבות אחרות (דבר זה מפורש בספר ירמיה פרק כח). כך אירע בביטול חורבנה של צור.
[42] נכון הדבר שסוס מסוגל לשחות, אך אין באפשרותו להוביל מרכבה אחריו ולא מצבור נשק. ברור שסוס אינו יעיל ללוחמה מן הים באי בודד המוקף חומה.
[43] בפרט בקרב צור, סיפרו ההיסטוריונים כי השתתפו כמה עמים. אלכסנדר הצליח וכובשה רק לאחר שהצטרפו אליו כל שאר ערי פיניקיה וקפריסין.
[44] אנציקלופדיה מקראית ערך צור.
[45] מבוסס על דברים שכתב חגי משגב: http://misgav.blogspot.co.il/2018/01/blog-post.html.
[46] פרשנים שונים ניסו ליישב את הנבואות, לומר שצור אכן נכבשה ורק שללה נשטף בים, אבל לפי פשוטן, המאורעות ההסטוריים שאנו מכירים אומרים אחרת.
[47] מובא אצל אמיל פוירשטין, תגליות היסטוריות - מקוק עד גלן, ת"א 1962.