מאת צוות האתר
אמונה באלוהים יכולה להיות תחושה אישית, אולם אין זה אומר שהיא עיוורת או שרירותית. אמונה פירושה תחושת שכנוע, וכאשר היא מבוססת על נימוקים וסיבות להאמין, הרי היא אמונה רציונלית. נראה להלן בקצרה מהם הנימוקים ההופכים את האמונה הדתית לרציונלית. נבהיר מראש: לא מדובר ב"הוכחות לוגיות" בלתי ניתנות להפרכה. הללו קיימות רק במתמטיקה, ובשום תחום בחיים איננו דורשים כאלה כדי לקבל החלטות (האם מישהו מתחתן על סמך הוכחה לוגית?). ההוכחות שיש אלוהים שנראה כאן הם שיקולים אינטואיטיביים ושכליים המהווים נימוקים לאמונה, ומראים שהיא אינה עומדת בניגוד להיגיון אלא להפך. (להסבר על הלוגיקה ותפקידה עיינו כאן)
שלוש דרכים מובילות את האדם לאמונה באלוהים: החוויה, המסורת והפילוסופיה.
החוויה הדתית מופיעה בצורות שונות. אנשים רבים פשוט חשים את נוכחותו של אלוהים בעולם ובחייהם, וחווים אותו מתגלה דרך התופעות השונות - הן אלה שבעולם החיצוני והן אלה שבתוך נפשם פנימה. היו שכינו זאת "החוש האלוהי" (sensus divinitatis), שבדומה לחושים האחרים החושפים בפנינו את המציאות הארצית, מעניק לנו גישה למציאות האלוהית. לא כולם נחנו בחוש זה, ויש כאלה שהוא התנוון אצלם, וכתוצאה מכך הם מפקפקים בקיומו וטוענים שאלה החשים את אלוהים אינם אלא מדמיינים או הוזים. אבל באותה מידה, אילו רוב האנושות היו עיוורים או חרשים, היו מפקפקים מן הסתם בדבריהם של אלה הרואים צבעים או שומעים מוזיקה; הספקות האלו לא היו כמובן מעוררים כלל את ביטחונם של אלה שנחנו בחושים בריאים, משום שלהם ברור שהם חווים את האמת, גם אם אין באפשרותם להראות אותה ישירות לבעלי החושים המנוונים. בדומה לכך, מי שחווה את האלוהות ישירות, ברור לו שאלוהים קיים ואין לו צורך בהוכחות פילוסופיות לקיומו של אלוהים.
ישנן גם חוויות דתיות יוצאות דופן, הבזקים של הארה, השראה, מעין חיזיון של נבואה, התגלות של ישויות נשגבות, הצצה לעולמות אחרים וכדומה. לפעמים הן מופיעות במצבים חריגים, כמו חוויות סף מוות או התעמקות מדיטטיבית, ולפעמים הן נוחתות על האדם ללא התראה. גם בנוגע להן, הספקנים טוענים שמדובר בהזיות, אולם אלה שחוו אותן משוכנעים באמיתותן גם כעבור שנים רבות. מי שזכה לחוויות כאלה, יכול רק לרחם על העיוורים שלא זכו לכך, ושמכיוון שהם לא ראו - מנסים לטעון שאף אחד לא ראה. יתרה מזאת, גם מי שלא חווה חוויות דתיות בעצמו, הרי שלנוכח העובדה שאנשים כה רבים לאורך ההיסטוריה חוו חוויות כאלה - מן הראוי שיתייחס אליהן ברצינות ויביא בחשבון את האפשרות שיש בהן ממש. חוקרים רבים עסקו בבחינת החוויה הדתית ובהבדלים בינה לבין הזיות חולפות (ביניהם ויליאם ג'יימס בספרו החוויה הדתית לסוגיה ויהודה גלמן בספרו Experience of God and the Rationality of Theistic Beliefs), והכחשת תחום כה נרחב של חוויה ועדויות של אנשים כה רבים רק על סמך דעה קדומה, אינה רציונלית.
יש הטוענים שהחוויות הדתיות חסרות ערך, משום שהן משקפות על פי רוב את השקפותיהם הדתיות של אלה החווים אותן, ומכיוון שלא יתכן שכל הדתות נכונות, ממילא ברור שמדובר בחוויה סובייקטיבית שאינה מלמדת על מציאות אובייקטיבית. אלא שבטיעון זה יש מספר כשלים. ראשית, קיימים קווי דמיון רבים בין חוויות דתיות, ואילו את ההבדלים ניתן לייחס לפרשנות של החווה (בדומה לאנשים המביטים ביצירת אומנות ומפרשים אותה בצורות שונות - האם בשל כך נאמר שהיא לא קיימת?). שנית, יתכן בהחלט שבכל הדתות יש מן האמת, כולן מנסות לבטא את הטרנסצנדנטי שמעבר למילים, וכאשר אדם חווה חוויה דתית, אותה מציאות מופיעה לעיניו באמצעות סמלים ודימויים המוכרים לו. שלישית, יש אנשים שחוו חוויה דתית שאינה תואמת לרקע שבו גדלו. על כל פנים, בעיני מי שחווה בעצמו את הנוכחות האלוהית, אלה שמכחישים אותה דומים לאנשים חסרי חוש מוזיקלי שטוענים שמוזיקה אינה אלא "רעש". אי אפשר לשכנע אותם, אבל ברור כל כך שהם טועים.
הדרך השניה לאמונה היא המסורת. אנו מאמינים שיש אלוהים משום שקיבלנו מאבותינו את המסורת על התגלות ה' ביציאת מצרים ובמעמד הר סיני - מסורת שעברה לאורך כל הדורות מאב לבנו. רבים נוטים היום לזלזל במסורת, אולם למעשה היא מבטאת שניים מהכשרים ההכרתיים הבסיסיים שלנו: זיכרון ואמון. בלי לסמוך על הזיכרון, לא נוכל לדעת דבר על המציאות מלבד את רגע ההווה, ובלי לתת אמון בדבריהם של אנשים אחרים, כמו הורים ומורים, לא נוכל לדעת דבר מלבד התחום המצומצם שאנו חווים ישירות. כל הידע הרחב שלנו מסתמך אפוא על זיכרון ועל אמון, ולמרות שהללו יכולים להטעות, הרי שהתעלמות מהם תוביל בהכרח לטעויות גדולות יותר ולהחמצת תחומי ידע שלמים. המסורת מגלמת את שני הגורמים הללו: את הזיכרון הלאומי של העם כולו, ואת האמון של כל דור באבותיו שינחילו לו אמת ולא שקר. ממילא, אם קיימת מסורת לאומית על התרחשותם של אירועים מסוימים, ההיגיון מורה להאמין לה כברירת מחדל כל עוד לא הוכח אחרת. הרוצה להפריך אותה, חובת ההוכחה מוטלת עליו; לומר סתם כך "אולי זה לא נכון", "אולי היתה רמאות" וכדומה אינה הפרכה, בדיוק כמו שאמירות בנוסח "אולי כל המורים שיקרו לנו" לא יתקבלו בלי ראיות.
אולם, לדבר זה יש לצרף שיקול נוסף. המסורת היהודית שונה מכל המסורות של הדתות האחרות. שאר הדתות מתבססות על דבריו ומעשיו של אדם בודד, שהועברו הלאה על ידי כמה מתלמידיו, שבמשך הזמן הצליחו לשכנע בהם אנשים רבים נוספים - בדרכי נועם או בכוח החרב (או במקרים אחרים, על מיתוסים ומנהגים קדומים בלי מקור ברור). אבל שכנוע אינו כמו למסורת. אם נשאל נוצרי או מוסלמי בן זמננו מדוע הוא מאמין בישו או במוחמד, הוא יאמר שכך קיבל מאבותיו, אולם אם נלך לאחור לא נמצא קשר רציף בין אבותיו לבין האנשים שהיו עדים ישירים לפעילותם של ישו או מוחמד; מה שנגלה הוא שבשלב כלשהו השתכנעו אבותיו להתנצר או להתאסלם בעקבות השפעתם של מיסיונרים או כובשים. ביהדות, לעומת זאת, קיימת מסורת של עם שלם שחווה שאלוהים קיים, כאשר לאורך כל ההיסטוריה הידועה לנו העיד כל דור לבניו על כך שקיבל אותה מאבותיו - עד לאבות הראשונים שנכחו בעצמם באותם אירועים.
האירועים המכוננים של עם ישראל, יציאת מצרים ומעמד הר סיני, הם ייחודיים בתולדות האנושות: אין עוד אף עם המעיד על כך שהאל התגלה לעיני עם שלם, בהתגלות ממושכת וניסים שנמשכו לאורך עשרות שנים, כשהם משנים את ההיסטוריה ואת המציאות הגיאו-פוליטית בכל האזור. דתות אחרות מתבססות בדרך כלל על ניסים מקומיים וקצרים לעיני קהל מצומצם, שלא חוללו שינויים משמעותיים בהיסטוריה; היהדות לעומת זאת מספרת על עשר מכות שניצחו מעצמה חזקה, על קריעת ים סוף, על מן שהזין באופן פלאי במדבר עם שלם לאורך 40 שנה. עצם הייחודיות של המסורת היהודית מהווה ראיה לאמיתותה, שכן אם מדובר בסיפורים מומצאים - איך יתכן שאף עם או דת אחרת לא המציאו לעצמם גם הם סיפורים מעין אלה? לא רק הסיפורים, אלא גם המסרים של התורה הנם יוצאי דופן בעליל על רקע זמנם ומקומם: עבודה לאל אחד בלבד, שאין לתארו בפסל ודמות, חיבור ישיר בין האל לבין כל העם, דרישות סוציאליות ועוד.
כל הגורמים הללו מעידים על אמינותה של המסורת היהודית והופכים את האמונה בה לרציונלית.
להרחבה בנושא, ולתשובות על הביקורות כנגד המסורת, עיינו במאמר הר סיני כמאורע היסטורי.
הפילוסופיה היא הדרך השלישית המובילה לאמונה. מאז הפילוסופים הקדומים, עסקו הוגים וחכמים רבים בניסוח טיעונים וראיות שכליות לטובת קיומו של האל. אמנם עבור מי שחווה את האל ישירות אין בכך צורך, אך עדיין הן יכולות לעזור למי שלא זכה לחוויה זו. נזכיר כאן בקצרה כמה מהראיות הפילוסופיות המרכזיות לקיום האל (כמובן שעל כל אחת מהן נכתבו אינספור מאמרים, ויכוחים ודיונים. להרחבה ראו מאמרנו הראיות לקיום האל):
קיומו של היקום דורש הסבר, וכדי להסביר אותו נדרשת סיבה ראשונה, מחויבת המציאות, שממנה נובע הכל. הסיבה הזו היא אלוהים.
חוקי הטבע אינם מסבירים את תנועתו של החומר ביקום, אלא רק מתארים אותה. אולם מה גורם לחומר לנוע, וכיצד חלקיקים בכל היקום מתנועעים לפי אותן משוואות מסובכות בדיוק? ההסבר המתבקש לכך הוא שקיימת תודעה בעלת רצון, המניעה את היקום ברצונה לפיו משוואות חוקי הטבע שבמחשבתה.
חלקים מסוימים ביקום, בעיקר יצורים חיים ובני אדם, בנויים בצורה מורכבת להדהים, כאשר בכל תא מתקיימים יחסי גומלין בין עשרות אלפי גופים שמאפשרים חיים, רביה, תודעה, מחשבה ויצירה. המחשבה על כך שיצורים מורכבים כל כך יתהוו באופן עיוור, ללא יד מכוונת, סותרת הן את האינטואיציות הבסיסיות והן את הניסיון (שהרי מנסיוננו אנו מכירים יצירות מורכבות שנוצרו באופן תבוני, אבל לא אף יצירה מורכבת שידוע שנוצרה באופן עיוור). תורת האבולוציה, המתארת התפתחות הדרגתית של יצורים חיים מהפשוט למורכב, אינה מבטלת כלל טיעון זה; אדרבה, אם היקום בנוי כמו מפעל לייצור יצורים חיים, כאשר חוקי הטבע הבסיסיים שלו מכוונים כך שיאפשרו ויקדמו תהליכים אבולוציוניים כאלה, הרי זה מעיד מקל וחומר על תבונתו של יוצר היקום, בדיוק כמו שבניית פס ייצור אוטומטי של שעונים מבטאת יותר תבונה מאשר ייצור ידני של שעון.
התודעה האנושית היא תופעה שאין לה שום הסבר במסגרת תפיסת עולם חומרנית. לא ברור איך יכול משהו כמו תודעה, עם כל המחשבות, רצונות, רגשות וכדומה להופיע מתוך גושי חומר; ועוד יותר לא ברור איך יכולה אותה תודעה לתפוס את חוקי הטבע ולהבין את היקום. קיומה של התודעה, וההתאמה בינה לבין היקום, מובנים היטב מתוך ההנחה שאלוהים ברא את שניהם.
האינטואיציות שלנו מורות לנו על קיומם של חוקי מוסר מוחלטים ומחייבים, אולם הללו יכולים להתקיים רק אם אלוהים קיים בעל סמכות וריבונות מוחלטת על המציאות, שקבע אותם. מי שמאמין בקיומם של מוסר וצדק, ואינו מוכן לראות בהם רגשות סובייקטיביים וחסרי כוח מחייב, עליו לקבל אפוא את האמונה באל כבסיס להם.
תורת ישראל היא יחודית. באינספור פרמטרים, חידשה התורה רעיונות מוסריים שהיו חסרי תקדים על רקע תקופתה. העולם ממנו הופיע התורה היה עולם מעוות וחסר צדק. התורה חידשה כמות אבסורדית של רעיונות מוסר וצדק (ראו בהרחבה מאמרנו התורה והעולם העתיק). במהלך ההיסטוריה אכן הופיעו רעיונות מוסריים שונים, אך הקפיצה הדרמטית והבלתי סבירה שהופיע בדת ישראל יש בה להוות ראיה כי ביסודה של תורה זו אכן עומדת התגלות.
ההיסטוריה של עם ישראל היא ייחודית בעליל, ואין דומה לה בכל תולדות האנושות (ראו בהרחבה מאמרנו ייחודיות עם ישראל והתגשמות הנבואות). אין עוד אף עם מהעולם העתיק שיצא לגלות, שרד בה במשך אלפיים שנה למרות רדיפות בלתי פוסקות, לא הושמד, לא נטמע בין עמים אחרים ולא התיישב בקביעות בארץ אחרת, ובסופו של דבר חזר מכל קצות תבל לארצו - שחיכתה לו שוממה בינתיים - והקים בה מדינה משגשגת בניגוד לכל הסיכויים. אין עוד עם שהשפעתו על התרבות העולמית, באמצעות התנ"ך והערכים שהנחיל לעולם, היתה כה עצומה ביחס לגודלו הזעום ולמעמדו המושפל. על אחת כמה וכמה מופלא הדבר כאשר מתברר שהנבואה חזתה מראש את כל האירועים הללו וניבאה עליהם! זוהי ראיה חזקה לא רק לקיומו של אלוהים כללי כלשהו, אלא על אלוהי ישראל ולתורה מן השמים.
גם אם אף אחת מהראיות לקיום האל אינה מהווה הוכחה מוחלטת, כוחן הגדול נובע מצירופן יחד. למעשה ניתן לראות בהן מהלך המעיד על סדרה של "קפיצות" בלתי צפויות בתוך המציאות. הקפיצה הראשונה היא מיש לאין: עצם העובדה שקיים משהו ולא לא-כלום, ושאותו משהו הופיע לאחר שלא היה קיים (- הראיה הקוסמולוגית). הקפיצה השניה היא מתוהו לחוקים: הופעתה של חוקיות קבועה לפיה מתנועעים כל חלקי היקום (- הראיה מחוקי הטבע). הקפיצה השלישית היא מדומם לחי: הופעתם של אורגניזמים חיים, המהווים את היצירות המורכבות ביותר ביקום (- הראיה מהתכנון\מורכבות). הקפיצה הרביעית היא מחי לבעל-תודעה: הופעתן של תודעות בכלל, ושל התודעה האנושית בפרט, המסוגלת להבין את היקום (- הראיה מהתודעה). הקפיצה החמישית היא מתודעה למוסר: קיומן של אינטואיציות מוסריות המלמדות על קיומם של טוב ורע מוחלטים (- הראיה מהמוסר). הקפיצה השישית היא מחוויה רגילה לחוויה של התגלות דתית, והשביעית היא הקפיצה מקיום אנושי רגיל לקיומו הייחודי של עם ישראל, כפי שנחזה מראש בתורה ( - הראיה מעם ישראל ומהנבואה) ומקפיצתה המוסרית של התורה (- הראיה ממוסר התורה).
האתאיסטים רוצים שנאמין שכל הקפיצות הללו קרו במקרה, כתוצאה של לא יותר מפעילותם של חלקיקי חומר דוממים וכוחות טבע עיוורים: במקרה הופיע היקום, ובמקרה יש בו חוקיות קבועה, ובמקרה הופיעו חיים מתוך החומר, ובמקרה הם פיתחו תודעה, ובמקרה הופיע חוש מוסרי וכן הלאה. אולם כמה סביר להאמין שכל זה קרה במקרה? זה כבר מצריך הרבה יותר אמונה עיוורת, שהרי אין שום ראיה לכך שכל הדברים הללו אכן קרו במקרה, לא מהניסיון ולא מהאינטואיציות...
ראינו כיצד האמונה היהודית בקיומו של אלוהים מבוססת על שלוש דרכים המשלימות זו את זו, החוויה, המסורת והפילוסופיה, ומשום כך היא אמונה רציונלית ומשכנעת.
אולם מעבר לשכנוע באמיתותה של היהדות, ראוי לציין גם את יתרונותיו של אורח החיים שהיא מציגה: היהדות מעניקה לאדם מסגרת ברורה ומסודרת של ערכים, שמאפשרת לו להכריע בשאלות מוסריות מתוך שיקול דעת שכלי, ולא להגיב סתם על פי תחושות בטן ורגשות כפי שמתנהל היום כמעט כל דיון מוסרי בעולם החילוני; היא נותנת לאנשים מוטיבציה להשקיע יותר בתחום המוסרי ולהישמר מעבירות, שאכן מתבטאת באחוזי החסד, ההתנדבות והעזרה הקהילתית בציבור הדתי, הגבוהים בהרבה מאלה שבציבור החילוני; היא מציגה תפיסה מוסרית "עשירה" בערכים, בניגוד לתפיסה המוסר הדלה של הליברליזם הפרוגרסיבי, שאינה מסוגלת לומר דבר מלבד "חיה ותן לחיות"; היא מחנכת את האדם לאיפוק, מתינות, ענווה ועבודת המידות, במקום לנהנתנות, בליינות ורדיפת כבוד והישגים; והיא מעניקה משמעות לחיי האדם, הן הפרטי, הן עם ישראל והן האנושות כולה, ומציבה אידיאלים, חזון ויעדים לשאוף אליהם ברמת הפרט והכלל, בניגוד לתמונת עולם מיואשת וריקנית לפיה הקיום חסר משמעות. כך שבסופו של דבר, גם מי שלא השתכנע במאה אחוז מהראיות לקיום אלוהים של היהדות, יכול לבחור לאמץ אותה בשל אורח החיים האיכותי והערכי שהיא מציגה. אחרי הכל, גם לחילוניות אין ראיות מוחלטות לנכונותה... (להרחבה על תרומתה של היהדות למוסר האישי והציבורי, עיינו כאן)
המאמרים במדור זה עונים על השאלות הבאות:
נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "למה אני מאמין באלוהים, ביהדות ובתורה? מבט-על" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).