שימו לב, זהו תקציר למאמר "אמונה ורציונליות" של הרב ד"ר מיכאל אברהם. מומלץ לקרוא את המאמר המלא.
מקובל לחשוב שאדם דתי מקבל החלטות בחיי היומיום שלו באופן פחות רציונלי מאדם חילוני. האדם הדתי מאמין בכל מיני גורמים מיסטיים ורוחניים, ואילו האדם החילוני פועל לכאורה רק לפי שיקולים הגיוניים של השכל הישר. ברצוני לטעון שהאמת הפוכה בתכלית. התנהלותו של אדם דתי היא רציונלית מאד, ואילו האדם החילוני בדרך כלל אינו מתנהל כך. כמובן שאין הכוונה כאן לכל אדם דתי באשר הוא, אולם בגדול עקרונות החשיבה של אנשים דתיים רציונליים יותר מאלה של החילונים.
נסביר את הדברים.
במהלך התקופה המודרניסטית היה אמון (כנראה מופרז) בשכל ובמדע. התחושה היתה שהרציונליות, המדע והקידמה, יפתרו את כל בעיותינו. באמצע המאה העשרים, בעיקר בעקבות השואה, התרחשה המהפכה הפוסטמודרנית שביטאה ייאוש גדול מהשכל ומהחשיבה. האנושות נוכחה לראות שהמדע לא קידם אותנו מוסרית ולא סייע לנו לגבש תמונת עולם ערכית נכונה או טובה יותר. מהפכה זו הכניסה אותנו לעידן רגשי מאד, שבו התחושות והרגשות חשובות מהשכל.
בעידן שלנו, דיונים מוסריים, ערכיים ופוליטיים, מתרחשים בעיקר במישור הרגשי ונזקקים הרבה פחות לניתוח רציונלי. כדי לשכנע אדם בתפיסת עולם שמאלית, די בתיאור מקרה קורע לב של פלסטינאי שסבל מהכיבוש על לא עוול בכפו. בה במידה הטיעונים לטובת הימין מתבססים על תיאור הרשעות של הפלסטינאים וציורם כאוסף מחבלים, תת-אדם ותת-תרבות. התקווה משני הצדדים היא שהרגשות יסייעו להמיר את תפיסת העולם האידיאולוגית והפוליטית של האחר. ויכוחים על חיסולים ממוקדים, פגיעה בחפים מפשע, או כל דילמה אחרת שנדונה אצלנו, מתמקדים במישור הרגשי, ואינם מכילים כמעט טיעונים הגיוניים. קחו לדוגמא כל סערה תקשורתית או פוליטית שמתחוללת בארצנו, ותראו שכמעט תמיד הדעות נוטות סביב תגובות רגשיות חסרות כל עומק, הנמקה או ביסוס רציונלי. המגיבים מתחרים אחד בשני מי יתלהם יותר, במקום להציג טיעונים מנומקים לעמדתם.
פעם שמעתי את הרב השחקן חגי לובר שסיפר שהיה מדריך בסמינרים לנוער שנערכו במדרשת עופרה. כולם ישבו סביב המדורה והיה מתח באוויר. אם הוא יוכיח להם שיש אלוהים כולם יחזרו בתשובה ויילכו מיד לבית המדרש. ואם לא – כולם בים בשבת הקרובה. הדיון האינטלקטואלי היה גורלי ומסקני, ואפשר היה לחתוך את המתח באוויר בסכין. כמה שנים לאחר מכן הוא עדיין מדריך באותם סמינרים, ובאות אותן קבוצות נוער באותם גילאים ומאותם רקעים. הם יושבים סביב אותה מדורה, ומשוחחים (או מנסים לשוחח) על אותם נושאים. לובר אומר להם שיש אלוהים, ומצפה להתקוממות וקושיות. להפתעתו כולם מסכימים. ואז הוא מוסיף שאלוהים גם התגלה בסיני ונתן תורה. גם כאן לתדהמתו הדבר מתקבל בשלווה אולימפית. אז הוא הולך צעד נוסף ואומר שכל אדם חייב לקיים את צו האל, ושוב נתקל בהנהוני הסכמה אילמים. כאן כבר נעתקות המילים מפיו. “אז מה הבעיה? איפה אנחנו תקועים?” הוא שואל. והתשובה היא: “לא מתאים לנו כרגע” (או: “אנחנו לא מתחברים לזה”). דומני שהסיטואציה מוכרת לכל אחד מאיתנו. משמעות הדברים היא שגם אם השכל אומר משהו, זה לא אומר שזה מה שנעשה או נחשוב. השורה התחתונה תלויה בלב וברגש ולא בשכל.
ישנה אמירה שאיני יודע מה מקורה, שהסדר הנכון של הדברים הוא מל”כ: מוח, לב וכבד. המוח מתווה את הדרך והלב (רגשות) והכבד (צרכים) נגררים אחריו. כאשר הסדר מתהפך אנחנו מקבלים למ”כ, כלומר הלב מוביל ואחריו המוח. כפי שהצגתי את הדברים כאן, נראה שזהו בדיוק המצב בדור שלנו. זהו דור הלמ”כ: שלטון השכל על הלב out, שלטון הלב in. חשוב להבין שאין פירוש הדבר שאנשים נעשים טיפשים יותר או פחות אינטליגנטיים. בהחלט לא, אלא שהם מונעים מהלב ולא מהשכל. בגלל הייאוש מהשכל, הלב קובע מה נכון ומה יש לעשות, ולכל היותר לאחר מכן השכל עושה לדברים רציונליזציה ומעגן אותם.
לפני שנים היה בירושלים כימאי בשם שחק שאחד התחביבים שלו היה לפוצץ פרשיות שמעוררות ביקורת על היהדות וההלכה. באחת הפעמים הוא פרסם מקרה של יהודים שראו ביום שבת גוי שמצוי בסכנה ולא נקטו שום פעולה כדי להציל אותו. הוא השתמש בזה כדי להציף את ההלכה האוסרת חילול שבת להצלת חיי גוי. פעם אחרת הוא פרסם סיפור לגבי אשת כהן שנאנסה והרבנים חייבו אותם להתגרש. כל מקרה כזה עורר פולמוסים וביקורות קשות על המוסריות של ההלכה ושל אלו המחוייבים לה. בחלק מהמקרים התברר שמדובר בברווז עיתונאי, וכמובן שליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר. אבל הבעיות שהוא עורר היו אמיתיות. ההלכה באמת אוסרת לחלל שבת כדי להציל חיי גוי (אם כי כיום בפועל ההוראה היא כן להציל), ובאמת מחייבת אשת כהן שנאנסה להתגרש ממנו.
אני עוד זוכר שהטיעון הנפוץ ביותר ששמעתי כלפי המקרה של אשת הכהן היה: “אין לכם לב?!”, הרי האישה הזאת ומשפחתה עברו טרגדיה וטראומה לא פשוטה, היא אוהבת את בעלה והוא אוהב אותה, ושניהם אוהבים את ילדיהם, וההלכה מורה להם בשרירות לב להיפרד ומאמללת את כולם. איך זה ייתכן? היכן הלב? ניסיתי להסביר לבני שיחי שלאותם רבנים יש לב לא פחות רחב משלהם, אבל יש להם גם אמון בעקרונות ההלכה שמחייבים את בני הזוג להיפרד. בעולמם ההלכתי יש התנגשות בין הערך הדתי-הלכתי לערך המוסרי, והם קיבלו הכרעה לטובת הערך הדתי. בני השיח החילוניים שלי לא היו מחוייבים לערכי ההלכה, ולכן הם כמובן לא נמצאו בדילמה. במצב כזה קל מאד לבקר את אנשי ההלכה על כך שהם לא מוסריים. מי שלא בדילמה ודאי יכריע לטובת הצד המוסרי. כלומר אין כאן ויכוח בין מוסרי יותר או פחות, אלא בין מי שנמצא בדילמה בין מוסר להלכה (ומחוייב לגמרי למוסר, לא פחות מעמיתו החילוני) לבין מי שלא נמצא בה. עד כאן מה שניסיתי להסביר למבקרים, אבל לא תתפלאו לשמוע שזה לא ממש עזר.
למה המבקרים מניחים שלרבנים הללו אין לב? הם לא אמרו שהם לא מוסריים, והם גם לא התווכחו על המחוייבות להלכה, אלא הם הניחו כמובן מאליו שאם היה לנו לב - היינו פועלים על פיו גם אם אנחנו מחוייבים להלכה.
אם המבקרים היו אומרים שההלכה היא שטויות ומי שמחוייב לה הוא שוטה – החרשתי. זה ויכוח לגופו של עניין. אבל הם לא טענו את זה. מכלל דבריהם השתמע שגם אם מישהו מחוייב להלכה, מכיון שלבו אומר לו להשאיר את בני הזוג יחד ולא לפגוע בהם, אז בהכרח זה מה שהיה עליו לעשות. בדילמה בין מוח ולב בהכרח הלב גובר. זה חלק מאותה גישה של למ”כ, בעוד שהרבנים ביטאו גישה של מל”כ. בני השיח שלי לא הצליחו להבין בכלל את צורת החשיבה הזאת. כאן אנחנו מתחילים לראות את אי ההבנה הרגשית כלפי ההתנהלות הרציונלית של אנשי ההלכה. אנשים כבר לא מעריכים היום היצמדות לעקרונות, אלא רק הליכה רגשית אחר הלב.
בכתיבתי במקומות שונים ניסיתי להראות שהתפיסה הדתית היא בהחלט רציונלית, ובעצם טענתי שלא ניתן להיות רציונלי ללא אמונה. אני טוען זאת בשלושה מישורים שונים: 1. האמונה נגזרת מעקרונות היסוד של החשיבה. יש טיעונים מצויינים לטובתה, ולכן אדם רציונלי אמור לאמץ את המסקנה שיש אלוהים. 2. בלי אמונה באלוהים אין בסיס סביר למוסר, וגם לא לעקרונות היסוד של החשיבה. בלי אמונה אתה נדון להיות לא רציונלי. 3. ההתנהלות היומיומית של האדם הדתי (=איש ההלכה) וקבלת ההחלטות שלו היא רציונלית במובהק.
מהי רציונליות? ניתן לראות את תהליך קבלת ההחלטות שלנו כמבוסס על עקרונות יסוד שאותם מקבלים כאקסיומות, והסקה לוגית של מסקנות מעשיות שנגזרות מהם לגבי ההתנהגות שלנו. אדם שגוזר את מסקנותיו באופן עקבי מההנחות, יכול להיחשב לרציונלי, ולעומת זאת אדם שפועל מהבטן על סמך רגשות ובחוסר עקביות הוא לא רציונלי.
איש ההלכה, כאידיאל היהודי, הוא אדם שמנהל את חייו לפי עקרונות יסודיים, ומקבל החלטות על ידי ניתוח וגזירה הגיונית של מסקנות מעשיות מעקרונות אלו. כל צעד בחייו נבחן לאור העקרונות שלו, וההכרעה היא יישום שיטתי של העקרונות. לעומת זאת, אדם חילוני מנהל את חייו בדרך כלל “מהבטן”. קבלת החלטות ערכיות מתבססת אצלו בדרך כלל על תחושות עמומות ועל סיסמאות, והרבה מאד על רגשות. הוא נוהג באופן מוסרי על אף שאין לכך שום הצדקה בתמונת העולם שלו. הוא מתקומם כנגד עוולות למרות שזה אבסורדי בתמונת העולם שלו. הוא מאמין בעקרונות היסוד של החשיבה המדעית ועושה אנלוגיות והכללות בלי שום בסיס הגיוני. הוא פועל על סמך רגשות ובטוח שהוא פסגת הרציונליזם. בדוגמת אשת הכהן שהובאה למעלה ניתן היה לראות את ההבדל הזה בצורה מאד חדה ובולטת. כפי שכבר הזכרתי, הרבה מאי ההבנה של אדם חילוני כלפי ההתנהלות הדתית נובע מהרציונליזם הקיצוני של התפיסה הדתית. הוא פשוט לא מצליח להבין כיצד אנשים פועלים על סמך עקרונות “מנותקים” בלי לשים לב לרגש שלהם. הוא לא מבין התנהלות שנעשית לאור עקרונות ולא לפי הלב. לכן תמיד מוזר בעיניי כשאני שומע אנשים מדברים על החילוניות כגישה רציונלית והדתיות כהתנהלות רגשית ולא רציונלית. זה פשוט היפוך מוחלט של המציאות.
זו בעצם משמעותו העמוקה של לימוד תורה. בלימוד ההלכתי אנחנו עוסקים בניתוח מופשט של רעיונות תיאורטיים, והמסקנות מולידות השלכות מעשיות בפרטים הקטנים של חיי היומיום. כל מסקנה שהגעתי אליה, מופשטת ככל שתהיה, יש לה משמעויות מעשיות. היא מתורגמת מיד להשלכה בחיים המעשיים שלי. למעשה, כפי שכתבו כמה אנשי הלכה והגות (שניים מהבולטים שבהם הם האדמו”ר הזקן של חב”ד בספר התניא, ומתנגדו הגדול ר”ח מוולוז’ין בספרו נפש החיים), כל עניינו של לימוד תורה הוא החיבור בין הרעיון והתיאוריה למעשה. הניתוח המופשט יכול לעסוק ברעיונות תיאורטיים כמו מהות הזמן, החלל, התפיסה העיונית של חובות הלכתיות שונות, והמסקנות נוגעות לשאלה איך לשים את הסיר על הגז בשבת ומה ואיך עלינו לעשות ביציאה לשירותים. זהו חיבור בין שמים לארץ שהוא ייחודי להלכה. ההלכה נותנת לנו מערכת מושגית ועקרונית שמאפשרת לנו לדון במהלכים קטנים ויומיומיים בחיינו באמצעות ניתוח תיאורטי ומושגי מופשט.
התלמוד הוא מערכת סוגיות מאד אסוציאטיבית, אבל מי שמכיר אותה ומיומן בניתוח התלמודי מוצא בו מסגרת מושגית מורכבת ומרתקת שמאפשרת לנו לקשור עולמות שונים לגמרי זה מזה, ולהסיק באופן שיטתי מסקנות ליישום מעשי בחיינו היומיומיים. אדם שמתלבט בבעיה מוסרית או הלכתית, ולפעמים גם בעיות חינוכיות וחברתיות שונות, יכול למצוא בתלמוד כלים לנתח אותן ולהגיע להכרעה בצורה שיטתית ועקבית. זה אמור להיות עקבי גם עם הכרעות אחרות שלו, שכן עקרונות ההלכה שבהם הוא משתמש יש להם השלכות נוספות בתחומים אחרים לגמרי.
יש ללומד המיומן סיפוק אדיר מחיים כאלה, ולו רק מעצם היכולת שלו לקבל החלטות ולפעול באופן רציונלי. ההלכה והתלמוד נותנים לנו מסגר שמאפשרת לנו לחיות על פי עקרונות שאנחנו מגבשים מניתוח תיאורטי ומלימוד של הסוגיות הרלוונטיות. במובן הזה דומני שהתורה היא המסגרת היחידה שנותנת אפשרות לחיות באופן רציונלי לגמרי, להסיק מסקנות ולגבש עמדות כמעט לגבי כל צעד שלנו בחיים, ואז לפעול על פיהן.
ברור שאין מדובר במערכת חדגונית. אנשים שונים מגבשים תפיסות עולם שונות ומגיעים למסקנות שונות בתכלית אלו מאלו, וכולם בתוך המסגרת התלמודית-הלכתית. ועדיין המסגרת התלמודית וההלכתית היא זו שמאפשרת להם את זה. למרבה ההפתעה, גם הביטוי האישי מתאפשר בצורה הטובה ביותר דווקא בתוך המסגרת התלמודית. אדם שחושב בצורה מסויימת יכול לבסס את תפיסתו מהתלמוד ומפרשיו ולנסות ולשכנע אחרים בעמדתו. יש מסגרת לשיח ביניהם, מה שמאפשר להם לנהל שיח, דיון וויכוח, להביא ראיות ופירכות, ולא לפטור זה את זה באמירה לא מחייבת על כך שכל אחד והאמת או הנרטיב שלו. הם גם לא חייבים להסתפק בהבעת רגשות בעד או נגד, אלא יכולים גם לעסוק בבירור רציונלי ולהגיע למסקנה.
כמובן שכדי לחיות כך יש לאמץ את הנחות היסוד של תפיסת העולם הדתית (או לפחות פרשנות אחת מתוך כמה וכמה אפשריות עבורה). לכן אין בדבריי כאן כדי לשכנע מישהו לחזור בתשובה. לא סביר לאמץ הנחות שאינך מאמין בהן רק כדי שתוכל לגזור מהן מסקנות בצורה רציונלית. לכן דבריי כאן לא מכוונים להחזיר מישהו בתשובה (אם כי אין לי שום התנגדות לכך. אם מישהו יחליט לעשות זאת – אשמח מאד), אלא רק לתאר את הסיפוק בחייו של איש ההלכה. בניגוד לתחושה שניתן לקבל כאילו ההלכה רק כובלת ומגבילה אותנו ואת חשיבתנו, דומני שהדבר אינו נכון. יש מידה של הגבלה במחוייבות ההלכתית, אבל דווקא בגללה מתאפשר חופש גדול וביטוי אישי רחב ומקורי מאין כמוהו. בניגוד לתפיסה המקובלת שההתנהלות ההלכתית אינה רציונלית, ההיפך הוא הנכון. איש ההלכה מבטא התנהלות רציונליסטית קיצונית.
למעלה תיארתי שלושה מישורים של רציונליות דתית. שני המישורים הראשונים יכולים אולי לגרום לאדם לחזור בתשובה, כלומר לאמץ את ההנחות של המסגרת הדתית וההלכתית. המישור השלישי שבו התמקדתי כאן מדבר אל מי שכבר נמצא בתוכה. אבל אולי הוא יוכל גם לתת לאנשים מוטיבציה לבדוק את ההנחות שמאפשרות את החיים הרציונליים הללו. אולי השאיפה לרציונליות יכולה לגרום לאנשים לבחון את האופציה הזאת ביתר רצינות.