שימו לב, זוהי גרסה מקוצרת של המאמר. את המאמר המלא תוכלו לקרוא כאן.
האם העולם הבא מוזכר בתנ"ך?
כדי לענות על שאלה זו, יש להבהיר קודם את משמעות המושג עולם הבא. קיימים שני שימושים רווחים למושג זה: 1. הישארות הנפש לאחר המוות, 2. עולם עתידי שיבוא לאחר העולם הזה.
לפי הרמב"ן על פי דברי חז"ל, לאחר פטירתו של האדם עוברת נשמתו לעולם הנשמות, שם היא ממתינה בגן עדן אם היה צדיק, או עוברת עונשים וזיכוך בגיהנום, אילו היה רשע. לעתיד לבוא תתרחש תחיית המתים, ואז ישובו הנשמות לגופים ויחיו לנצח בעולם החדש שיתהווה אז, הוא העולם הבא. יש להבדיל אפוא בין עולם הנשמות שלאחר המוות, ובו נמצאים גן עדן וגיהנום, לבין העולם הבא שיגיע לאחר תחיית המתים, ובו יחיו כולם לנצח על פני האדמה (אמנם לרמב"ם יש גישה אחרת בנושא, אך היא אינה הולמת את דברי חז"ל ולכן נתמקד בשיטת הרמב"ן).
עת אפשר לחלק את שאלת הפתיחה לשתיים:
1. האם הישארות הנפש, ובפרט שכר ועונש לאחר המוות, מוזכרים בתנ"ך?
2. האם העולם הבא לאחר תחיית המתים מוזכר בתנ"ך?
נתחיל מהשאלה השנייה. תחיית המתים והעולם הבא מוזכרים בפירוש בסוף ספר דניאל (יב, ב): "וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ, אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם". תיאורים של תחיית המתים מופיעים גם בספר ישעיהו (כו, יט), יחזקאל (פרק לז) ובמקומות נוספים. אמנם לא תמיד ברור אם הכוונה לתחייה כפשוטו או לתחייה לאומית אחר הגלות, אבל לאור הפסוק המפורש בדניאל ניתן לפרש גם פסוקים אלה כמתייחסים לתחיית המתים ממש. לפי חז"ל, פסוקים בתורה המבטיחים אריכות ימים מתייחסים למעשה לעולם הבא, שגם הוא למעשה מתקיים פה בארץ. נראה אפוא שקיומו של העולם הבא, שלאחר תחיית המתים, אכן מוזכר בתנ"ך, גם אם בקצרה. לעתיד לבוא יקומו המתים לתחייה, כאשר הצדיקים יזכו לחיי העולם והרשעים לדראון עולם.
מה לגבי עולם הנשמות? במספר מקומות בתורה מופיע בהקשר למיתה הביטוי "ויאסף אל עמיו" (אצל האבות, ישמעאל, אהרן ומשה), או "תבוא אל אבותיך", "שוכב עם אבותיך" (אצל אברהם ומשה). אין הכוונה לקבורת הגוף המת בקברי האבות, שכן ביטוי זה נאמר בהקשר למיתה, גם אם הקבורה התרחשה זמן רב אחריה (כמו אצל יעקב), או לא היתה בסמוך לקברי האבות (כמו אצל אברהם ומשה). נראה מכך שלאחר המוות נאספת הנפש למקום בו נמצאות נפשותיהם של אבותיה ובני עמה, וכבר יש בכך התייחסות לקיום לאחר המוות. מהו בדיוק טיבו של קיום זה ומה מתרחש בו, לא מפורט בתורה.
לעומת זאת, במקומות רבים בתורה מופיע עונש כרת – "ונכרתה הנפש ההיא מעמיה", "היכרת תיכרת הנפש ההיא", "ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם", וכו'. מה פשרו של עונש זה? נראה שמדובר בעונש לאחר המוות, כאשר במקום "להיאסף אל עמיה" נכרתת נפשו של החוטא מקרב עמו, ואינה שותפה בגורלן של שאר הנפשות. פירוש זה הולם יפה את ההדגשה החוזרת לפיה הנפש נכרתת "מקרב עמה" – שנראית מיותרת לפי הפירוש שמדובר במיתה סתם; וכן את ההדגשה החוזרת ש"הנפש" היא הנכרתת. אם כן, הרי שמכלל לאו אתה שומע הן: מכך שחוטאים מסוימים נענשים בכך שנפשם נכרתת מתוך עמם, אנו לומדים שמי שלא חטא זוכה לכך שנפשו נאספת אל עמו. והנה לנו כבר מציאות של שכר ועונש לאחר המוות בתורה (וכך אכן כתב הרמב"ן בפירושו על פסוקים אלה).
מן הראוי להזכיר את סיפור שאול ובעלת האוב, בו היא מזמנת את רוחו של שמואל הנביא. מתיאור המעמד עולה בבירור שהנפש ממשיכה להתקיים לאחר המוות, כנראה במצב של מנוחה (כמשתמע מדברי שמואל "למה הרגזתני להעלות אותי"), ומתאששת הטענה שהנפשות נמצאות במקום אחד ("ומחר אתה ובניך עמי"). כך גם עולה מהביטויים החוזרים לגבי מלכי יהודה וישראל, "וישכב עם אבותיו".
בספרות הנביאים המאוחרת ובכתובים, מתחילים להופיע תיאורים מפורטים יותר של מקום בשם "שאול", המכונה גם "אבדון", "שחת" ובשמות דומים (בתורה ובנביאים הראשונים, שאול נזכרת פעמים ספורות בלבד וללא כל פירוט). השאול כמקום חשוך ומטיל אימה, בו שוכנות נפשות המתים, כשהן נשלטות שם על ידי דמויות מאיימות למיניהן, כמו "מוות", "בכור מוות", "בלהות", "מלך בלהות" וכדו'. לפעמים שאול עצמה מתוארת כמין ישות חיה השואפת לבלוע לתוכה את בני האדם (ישעיהו ה, יד; משלי ל, טז ועוד).
והנה, בשום מקום בתנ"ך לא מתוארים הצדיקים כיורדים לשאול או כנמצאים בתוכה! אמנם הם חוששים לפעמים שיירדו אליה, אבל לא נאמר מעולם, שאדם הנחשב לצדיק אכן הגיע לשאול. השאול מופיעה באופן מובהק בהקשר של מיתת רשעים, כמו קורח ועדתו, מלך בבל (ישעיהו יד) ופרעה (יחזקאל לב). בתהלים (ט, יח) נאמר: "ישובו רשעים לשאולה, כל גויים שכחי אלהים". ספר משלי מתאר את האשה הזרה המפתה את האדם לחטא, ומובילה אותו לשאול (ז, כז; ט, יח), כאשר ברור שמדובר שם ב"מוות רוחני", לאו דווקא פיזי. נראה אם כן בבירור, שהשאול היא מקום הקשור במיוחד לרשעים ולחטא.
לעומת זאת, ישנם צדיקים שה' פודה אותם מיד השאול ולוקח אותם אליו. כך נזכר כבר בשירת חנה "ה' ממית ומחיה, מוריד שאול ויעל" (שמואל א, ב, ו), וביתר פירוט במספר מזמורי תהלים, כגון: "כי לא תעזוב נפשי לשאול, לא תתן חסידך לראות שחת: תודיעני אורח חיים, שובע שמחות את פניך, נעימות בימינך נצח" (תהלים טז); "כצאן לשאול שתו מוות ירעם ויירדו בם ישרים לבוקר, וצורם לבלות שאול מזבול לו: אך אלוהים יפדה נפשי מיד שאול כי יקחני סלה" (שם מט). ועוד. על אלה יש להוסיף את האמור בסוף ספר קהלת (יב, ז): "וישב העפר על הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה", שאמנם אינו מדבר על הצדיקים דווקא, אך מציין בבירור את הישארות הרוח לאחר המוות ואת שובה אל ה', בניגוד אולי לאיומי השאול שהוזכרו שם קודם.
נראה אם כן, שהתיאורים בנביאים ובכתובים תואמים את המבנה שתואר בתורה: הצדיקים נלקחים בידי ה', נאספים אל עמם ואל אבותיהם, ואילו הרשעים נכרתים ויורדים לשאול.
לאור הדברים הללו, הזיהוי של חז"ל את הגיהנום עם השאול, מתבקש ממש. גם הגיהנום החז"לי הוא מקומם של הרשעים, וגם הוא נמצא במעמקי האדמה כמו השאול. מכיוון שבבטן האדמה, כפי הידוע לנו, יש בעיקר חושך ואש, הרי שהתיאורים המקראיים והחז"ליים משתלבים יפה עם המציאות המוכרת (תיאורים של עונש באש לרשעים מופיעים בתנ"ך בישעיה סו, כד; שם ל, לג; מלאכי ג, יט-כא ועוד). הגיהנום וייסוריו אינם חידוש של חז"ל, אלא המשך המסורת המקראית על השאול, תחת שם אחר.
הדברים הללו מראים בבירור שלא רק קיומו של העולם הבא מעוגן היטב בכתובים, אלא גם קיומם של שכר ועונש לאחר המוות. גם אם השמות "גן עדן" ו"גיהנום" התחדשו בידי חז"ל לשכר ולעונש, הרי שאין הם אלא המצבים המתוארים בתנ"ך בשמות אחרים.
למעשה, ההיגיון עצמו מורה על כך שהמוות אינו סוף הקיום. אם אנחנו מאמינים באלוקים, ומאמינים שהוא שופט צדק, שגומל שכר לצדיקים ועונש לרשעים - הרי בעולם הזה איננו תמיד רואים זאת, ופעמים רבות ישנו צדיק ורע לו ורשע וטוב לו. לכן מתבקש לומר שהעולם הזה הוא רק שלב אחד בקיום, ולאחר מכן מגיע עולם הנשמות או העולם הבא, בו מתגלה הצדק האלוקי וכל אדם מקבל את הגמול הראוי לו.
ניתן לשאול, מדוע אם כן זכו הנושאים הללו להתייחסות כה מועטה ואגבית בתנ"ך, ולא תוארו בהרחבה השכר והעונש לאחר המוות, עד שרבים סבורים שהם כלל אינם מופיעים בו?
נראה שהתשובה לכך היא, שהתנ"ך ממעט לעסוק בגורלו של האדם הפרטי. גיבוריו של התנ"ך הם עמים ואומות, וממילא הדגש הוא על גורלו של העם ככללו, ואליו גם מכוונות הבטחות השכר והעונש. הישארות הנפש ודינה לאחר המוות היו אז בבחינת המובן מאליו, שאין צורך להזכירו (שהרי בכל העמים הקדומים רווחה האמונה הזו, ואין שום סיבה לחשוב שדווקא עם ישראל לא האמין בכך). החידוש של התורה הוא שגם בעולם הזה יש שכר ועונש לעם כולו, התלויים בעשיית רצון ה'. ואכן, כל זמן בית ראשון חיו בני ישראל בתודעה לאומית, ומה שעניין אותם הוא בעיקר גורל העם ולא גורלם הפרטי. רק לאחר החורבן והגלות, כאשר שקעה האידיאה הלאומית והופיעה במקומה האידיאה הדתית (במושגיו של הרב קוק במאמרו "למהלך האידיאות"), החלו לשים יותר דגש על גורל נשמתו של האדם הפרטי ומה שעובר עליה לאחר המוות. לא שהדברים היו חדשים, שכן כפי שראינו יסודם נמצא כבר בתנ"ך, אלא שאז החלו להתמקד בהם יותר (ראו על כך בהרחבה בספרו של הרב יובל שרלו, "וארשתיך לי לעולם").
מלבד המקורות בתנ"ך ובדברי חז"ל, יש סיבות טובות נוספות להאמין בהישארות הנפש וחיים לאחר המוות. קראו על כך כאן.