בבסיס היהדות נמצאת האמונה ביציאת מצרים ובמעמד הר סיני, בהם התגלה אלוקים לבני ישראל, הוציא אותם ממצרים באותות ובמופתים, הוביל אותם במדבר ונתן להם את התורה. אולם מניין לנו שאותם אירועים אכן התרחשו, ולא מדובר בסתם סיפורי אגדות?
במאמר זה נעסוק בנושא זה. שים לב, זהו מאמר מקוצר, הדברים שנכתבים כאן הם לא כל הטיעון אלא רק "טעימה" ממנו, לקריאה מורחבת עיין במאמר המלא.
נתחיל. אנו יודעים על קיומם של אירועים אלה, משום ששמענו עליהם במסורת מאבותינו. כל היהודים, בכל הגלויות, קיבלו מאבותיהם, ואבותיהם מאבותיהם לפניהם וכן הלאה, את המסורת אודות יציאת מצרים ומתן תורה, כפי שהללו מתוארים בתורה.
לכן, כדי להשיב על השאלה בה פתחנו, עלינו לברר תחילה האם, מתי ובאלו תנאים אפשר לתת אמון במסורת.
מסורת בנויה למעשה משני מרכיבים: זיכרון ואמון. הבה ננתח את המרכיבים הללו.
זיכרון הוא כלי הכרתי המאפשר לנו לדעת דברים על המציאות. לולא הזיכרון, כל מה שהיינו יודעים בכל רגע נתון, הוא אך ורק את מה שמונח לפנינו באותו רגע עצמו. ברגע שהיינו מפסיקים לראות משהו, היינו שוכחים מיד מקיומו. ומכיוון ש"רגע" הוא זמן קצר להפליא, הרי שכל המידע שלנו על כל החוויות שחווינו במשך עשרות שנות חיינו, קיים עבורנו אך ורק בזיכרון.
עכשיו, ידוע שזיכרון אינו הכלי הכי אמין בעולם. זיכרונות יכולים להשתבש, להשתנות, להיעלם ולתעתע בדרכים שונות, בעיקר כשחולף זמן רב מאז האירועים אותם הם מתעדים. אולם האם משום כך נוותר על שימוש בזיכרון? ודאי שלא, כי בלי הכלי הזה לא נוכל לדעת דבר. עם כל חסרונותיו, זה האמצעי היחיד שלרשותנו ועלינו לעשות בו שימוש מיטבי.
המרכיב השני הוא האמון. אף אחד מאיתנו לא יכול לחקור את כל העולם וכל הזמנים בכוחות עצמו, ולכן אם אנחנו רוצים לדעת משהו, עלינו לתת אמון באנשים המעבירים לנו מידע: בהורים, במורים, במרצים, במחברי ספרי הלימוד ובעורכי ויקיפדיה. למעשה רוב המידע שברשותנו הגיע אלינו לא מכלי ראשון אלא דרך שרשרת ארוכה של מעבירים, שנתנו אמון אחד בשני.
וכמו הזיכרון, גם האמון יכול להטעות. אנשים נותנים אמון לפעמים ברמאים, שקרנים, טיפשים, חסרי ידע או סתם טועים. האם משום כך לא ניתן אמון באיש? ודאי שלא - אם נעשה זאת לא נוכל לדעת כמעט כלום, ויצא שכרנו בהפסדנו. לכן אנחנו סומכים הן על הזיכרון והן על עדויות של אנשים אמינים כברירת מחדל, ומתייחסים למה שהם מלמדים אותנו כאמת, עד שיוכח אחרת.
וכאן אנחנו מגיעים למסורת. המסורת מבטאת למעשה את שני המרכיבים הללו: הזיכרון הלאומי של העם, והאמון שכל בן נותן באביו, וכל דור בדור הקודם. וכמו הזיכרון והאמון, גם המסורת אינה אמינה במאה אחוז; אבל זה הכלי העומד לרשותנו, ובלעדיה אנו עלולים לאבד מידע חיוני על העבר, שאין לנו דרך אחרת להגיע אליו. לכן הבחירה הרציונלית היא להתייחס למסורת כאל ברירת מחדל, כאל נכונה עד שיוכח אחרת, ומי שרוצה להכחיש את המסורת - חובת ההוכחה מוטלת עליו; בדיוק כמו שאם יבוא מישהו ויטען שהזיכרונות שלכם שגויים, או שההורים שלכם שיקרו לכם ואתם מאומצים, או שאירוע היסטורי המתואר בכל ספרי ההיסטוריה לא היה ולא נברא - חובת ההוכחה מוטלת עליו.
המסורת בדבר יציאת מצרים ומעמד הר סיני היא עובדה; על קיומה אין ויכוח. היא מבטאת מסר שעם ישראל כולו, לאורך אלפי שנים, עשה מאמצים גדולים כדי להעביר לדורות הבאים. זוהי ההצדקה להאמין באירועים אלה. מי שרוצה לטעון אחרת, הוא זה שצריך להציג טיעונים המפריכים את אמינות המסורת הזו.
יש הטוענים שהמסורת היהודית אינה אמינה, כי היא מתארת אירועים על טבעיים: ניסים כמו מכות מצרים, קריעת ים סוף, ירידת המן וכדומה. דברים כאלה מנוגדים למדע, ולכן לא יתכן שיתרחשו.
טיעון כזה מבטא חוסר הבנה במדע, ומכיל כשל לוגי. המדע אינו שולל כלל היתכנות של ניסים; מעצם מהותו הוא עוסק בחוקי הטבע הסדורים, ואילו הניסים מעצם מהותם מבטאים חריגה מהם. אין במדע שום דבר שאומר שלא יתכנו חריגות מהטבע; פשוט אין לו כלים להתייחס אליהן. ממילא קיומם של ניסים אינו בלתי אפשרי מבחינה מדעית. מי שמניח שניסים הם דבר בלתי אפשרי, ומתוך כך קובע שהמסורת היהודית אינה נכונה, למעשה נכשל בכשל הלוגי של הנחת המבוקש: הוא מניח מראש שלא יתכן שהמסורת נכונה, ומסיק מכך שהמסורת אינה נכונה... לעומת זאת האדם הרציונלי ייגש לנושא עם ראש פתוח, בלי לשלול שום אפשרות, ויבין שאם אכן קיימת מסורת אמינה ומשכנעת כלפי אירועים אלה - אין סיבה לשלול אותם על הסף רק משום שהם נשמעים "מוזרים".
טענה אחרת היא שהמסורת היהודית אינה שונה ממיתוסים, אגדות וסיפורי עמים שיש לכל עם; אנשים מסוגלים להאמין בכל מיני שטויות ודברים מוזרים. אם איננו מתייחסים אליהם ברצינות, למה שנתייחס אחרת למסורת שלנו?
התשובה היא, שבניגוד לרובם המוחלט של המיתוסים הקדומים, למסורת היהודית יש כמה תכונות המצטרפות יחד ומעידות על אמינותה ההיסטורית, ועל כך שקשה להניח שניתן היה לשכנע עם שלם להאמין בה אלמלא היתה נכונה.
נפרט: סיפור יציאת מצרים ומעמד הר סיני מתאר אירוע לאומי מכונן, לא משהו שקרה אי שם בארץ רחוקה שאיש אינו יודע מתי איך ולמה הוא היה. לפי הסיפור, עם ישראל כולו נכח באותם אירועים, וסיפר עליהם לדורות שאחריו. קל לשכנע אנשים בסיפורים מפוברקים שקרו כביכול לאדם בודד או קבוצה קטנה שאין לשומעים קשר ישיר אליהם; קשה הרבה יותר לשכנע עם שלם שאבות אבותיו היו עדים כולם לאירועים מסוימים שלא קרו באמת - שכן התגובה המתבקשת מצדם תהיה: אם זה נכון, למה לא שמענו על זה קודם? למה אבותינו לא סיפרו לנו על כך? האם מישהו היה מאמין לסיפור לפיו מדינת ישראל קמה לאחר שבני ישראל היו משועבדים באמריקה, ובן גוריון הביא על האמריקאים עשר מכות, קרע את האוקיינוס והוביל את עם ישראל לארץ ישראל, שם התגלה להם הרצל מן השמיים בקולות וברקים ונתן להם את חוקת המדינה? ודאי שלא. כולם היו מניחים בצדק, שאילו זה היה נכון, היינו אמורים לשמוע על כך קודם. לכן אם אנו רואים עם שלם שמאמין לסיפור יציאת מצרים ומתן תורה, מעיד הדבר על כך שהאירועים אכן קרו.
שנית, אותם אירועים לא מתארים סתם נס, כישוף או הוקוס-פוקוס מרשים, אלא תהליכים ניסיים ממושכים שהביסו מעצמה חזקה כמו מצרים, על כל צבאה וחרטומיה, קרעו ים לשניים, האכילו עם שלם במדבר ארבעים שנה, והובילו אותו לארץ המובטחת. אלו דברים שאי אפשר לבצע באחיזת עיניים או אשליה - שלא כמו רוב סיפורי הניסים של עמים אחרים, שנמשכו זמן קצר והשפעתם על המציאות היתה מעטה. ואכן, לא נמצא אף סיפור דומה לזה בסיפורי המיתוסים והדתות של עמים אחרים. יש סיפורי שמתארים אירועי ניסים והתגלות, אבל אין עוד סיפור על אל שהתגלה לעם שלם, הוציא אותם באותות ובמופתים מידי משעבדיהם, והנהיג אותם בניסים גלויים במשך ארבעים שנה במדבר; סיפור שגם מפרט במדויק את התאריכים, השמות, המספרים וכל הפרטים של האירועים, ואינו מסתפק בתיאור כללי בנוסח "היה היה פעם". אילו ניתן היה לפברק סיפורים כאלה ולשכנע אנשים להאמין בהם, למה סיפור המסורת היהודית הוא כה חריג? למה אין עוד המון סיפורים כאלה ברחבי העולם? למה הכוהנים או המלכים של עמים אחרים לא המציאו סיפורים כאלה כדי למשול בבני עמם? הסיבה היא פשוטה: אפשר לשכנע אנשים בהרבה דברים - אבל לא בסיפור כזה, אלא אם כן הוא אכן קרה.
כמו כן, סיפורה של המסורת היהודית שונה וחריג על רקע סיפורים אחרים מאותה תקופה. כל העמים בעולם העתיק עבדו פנתיאונים של אלילים רבים, שצורותיהם הוצגו בפסלים וציורים; התורה לעומת זאת מצווה על פולחן של אל אחד, שאסור לעשות לו פסל וכל תמונה, אוסרת באיסור חמור כל פולחן לאל אחר ואף מצווה לבער את הללו. למה שבני ישראל ימציאו לעצמם סיפור כה חריג ושונה, שרק מסבך אותם עם שכניהם, אלמלא היה הוא אכן מבוסס על התגלות אמיתית? זאת ועוד: כל העמים האחרים פיארו את נצחונותיהם והישגיהם, והשתדלו למחוק את כישלונותיהם, ואילו התורה לעומת זאת מציגה את עם ישראל באור שלילי ביותר: החל ממוצאם כעם של עבדים, דרך פירוט העבירות, החטאים והכישלונות הרבים שלהם, כולל של גדולי האומה, ועד לתחזית פסימית לגבי עתידו של העם. איזה עם ימציא לעצמו סיפור רקע כה בלתי-מחמיא, אלמלא היו הדברים נכונים?
התורה עצמה מציבה את ייחודה של ההתגלות הזו כמבחן לאמיתותה (דברים ד, לב-לד):
"כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ. הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי. לד אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם ה' אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ".
כל הסבר טבעי שיינתן לקיומה של המסורת היהודית, יצטרך להשיב על השאלה מדוע אם כן היא חריגה כל כך. אירועים טבעיים ותהליכים טבעיים נוטים לחזור על עצמם. אם אנחנו מוצאים אירוע חריג וחד פעמי, הדבר מחזק את הטענה שמה שעומד מאחוריו הוא לא נסיבות טבעיות אלא על-טבעיות, כפי שאכן טוענת המסורת.
לסיכום: היהדות מבוססת על המסורת בדבר יציאת מצרים ומעמד הר סיני. כפי שראינו, מסורות מבטאות את הזיכרון הלאומי והאמון באבותינו - שני כלי הכרה בסיסיים שבלעדיהם אי אפשר לדעת דבר על המציאות. לכן, ברירת המחדל היא לתת אמון במסורת עד שיוכח אחרת. המסורת היהודית חריגה בהשוואה למיתוסים וסיפורים אחרים, בכך שהיא מתארת אירוע לאומי מכונן שהתרחש לפני עם שלם, נמשך שנים רבות תוך שהוא משנה את פני המציאות, נחשב לחריג על רקע תקופתו, והועבר ישירות לאורך הדורות דרך אותו העם עצמו עד לימינו.
יש כמובן עוד הרבה שאלות שניתן לשאול, אבל די בדברים הללו כדי להראות למה האמונה במסורת היהודית היא הבחירה המתבקשת והרציונלית.