שימו לב, זוהי גרסה מקוצרת. למאמר המלא לחצו כאן.
אחד מעיקרי האמונה הוא שלה' אין גוף ואין דמות הגוף, אולם לכאורה ישנם פסוקים הסותרים זאת. כך למשל במקומות שונים מוזכרים אבריו של ה': "וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ" (בראשית ו, ו), "כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי ה'" (במדבר יא, יח), "וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל" (במדבר כה, ג) ועוד. בנוסף, ישנם פסוקים מהם נראה שלה' יש צורה מוחשית: "ויֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ... וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ" (בראשית א, כו-כז), "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר" (שמות כד, י), "וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו (יחזקאל א, כו)" ועוד. גם במדרשים שונים ניתן למצוא תיאורים מגשימים של ה'.
השאלה המתבקשת אפוא היא האם שלילת ההגשמה היא העמדה האמיתית של התורה, ואת המקורות הללו יש להבין באופן אחר; או שמא דווקא ההגשמה הייתה דעתה המקורית של דת ישראל?
הרמב"ם ידוע בתור מי שהדגיש במיוחד את חשיבותה של שלילת הגשמות ביהדות (אם כי קדמו לו בכך רבים). החלק הראשון של ספרו מורה הנבוכים עוסק בין היתר בעיקרון זה ובהסבר הפסוקים מהם נראה להיפך. הרמב"ם עומד על כך שיש בשפה העברית ביטויים חד משמעיים וביטויים רב משמעיים, כלומר ביטוים שניתן להבין אותם בכמה צורות מבחינה לשונית. התיאורים המקראיים המייחסים לה' אברים או דמות אינם חד משמעיים, ולכן ניתן לפרש אותם בצורה ששוללת את הגשמות.
כך למשל, ביטויים כמו "יד ה'" או "אף ה'", הם מליצות בלבד, כפי שנהוג לומר היום "אוזניים לכותל", "ידו הארוכה של צה"ל", "לב כדור הארץ" וכדומה, כאשר ברור לשומעים שאין הכוונה לאוזניים, יד או לב של ממש. זהו סגנון מליצי נפוץ בתנ"ך. בדומה לכך, גם המדרשים המגשימים אצל חז"ל נאמרו על דרך משל ואלגוריה, ואינם מבטאים הגשמה. לגבי תיאורים בהם רואה הנביא את ה' יושב על כסא וכדומה, אין זו ראיה רגילה אלא חזיון נבואי הדומה לחלום, והדמות המופיעה בו אינה ה' עצמו אלא דימוי המייצג אותו. נותרו אם כן רק פסוקים מעטים המדברים על "צלם אלוקים", "תמונת ה'" וכדומה, אך גם פסוקים אלו ניתנים להתפרש בדרכים שונות (הרמב"ם למשל מפרש שצלם אלוקים הוא השכל שבאדם).
מאידך גיסא, נמצאים במקרא גם פסוקים שמצהירים במפורש על תפיסה של שלילת הגשמה. כך לדוגמא מצווה התורה את ישראל לאחר מעמד הר סיני:
וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה. תַּבְנִית כָּל בְּהֵמָה אֲשֶׁר בָּאָרֶץ תַּבְנִית כָּל צִפּוֹר כָּנָף אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם תַּבְנִית כָּל רֹמֵשׂ בָּאֲדָמָה תַּבְנִית כָּל דָּגָה אֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ (דברים ד, טו-יח).
מפסוקים אלה עולה אזהרה חמורה על כל ייצוג של האל באמצעות פסל, תמונה או תבנית כלשהי, תוך הדגשה שעם ישראל לא ראה כל תמונה של ה' במהלך מעמד הר סיני.
ביתר תקיפות עולה תפיסה דומה מנבואותיו של ישעיהו:
וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ... וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ (ישעיהו מ, יח-כה).
לְמִי תְדַמְיוּנִי וְתַשְׁווּ וְתַמְשִׁלוּנִי וְנִדְמֶה (שם מו, ה).
בפסוקים אלו אומר הנביא בצורה מפורשת כי לא ניתן לדמות את האלוהים לשום דבר ולשום דמות. כלומר, במקביל לפסוקים המייחסים לה' דמות לכאורה, אנו מוצאים גם פסוקים שמרחיקים ממנו כל דמיון והשוואה. אמנם גם פסוקים אלה אינם חד משמעיים, ויכולים להתפרש בדרכים שונות.
אם ניתן להבין את המילים באופן דו-משמעי ואין הוכחה חותכת לא לכאן או לכאן, מדוע העדיפו הרמב"ם ובכלל המסורת היהודית את הפירוש המפשיט על פני הפירוש המגשים?
נראה כי מה שעמד בבסיס ההכרעה הוא הרעיון העקרוני – לא ייתכן לוגית שיש לאל גוף או דמות הגוף. מכיוון שהעיקרון הזה נתפס כאמיתי ומחייב, וגם התורה כאמיתית ומחייבת, מן ההכרח הוא לפרש את פסוקי המקרא באותו האופן שמתאים לעיקרון הזה, ולא באופן שסותר אותו. מכיוון שהקביעה הפילוסופית בעניין שלילת הגשמות היא חד-משמעית, לדעת הרמב"ם, בעוד שפסוקי המקרא הם עמומים, הרי שיש ליישב את הסתירה בכך שנפרש את הפסוקים שלא כפשוטם.
לכאורה די בטענה זו כדי לסיים את הדיון בנושא. עם זאת, ישנן כמה וכמה ראיות חזקות המעידות כי באמת גם במקרא ובתקופת חז"ל ההפשטה הייתה קיימת והאל לא נתפס כגשמי: כך עולה מפסוקים כמו אלה שבישעיהו, מכך שבמקומות רבים מדובר על "כבוד ה'" או "שם ה'" ששוכן במשכן במקום על ה' עצמו, ועוד. גם בדברי חז"ל אנו רואים לצד המדרשים המגשימים גם מדרשים מהם עולה שלילת הגשמות, וחכמים משתמשים פעמים רבות בכינויים כמו "מקום", "שמיים", "גבורה" וכדומה ביחס לה' כדי להתרחק מיחס מגשים כלפיו, ואף נוקטים בניסוחים מסתייגים דוגמת המילה "כביכול" או הביטוי "אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו". בכלל, המונח "מקום" כתיאור של האל מורה על כך שהאל אינו נמצא באתר כלשהו, כיוון שאיננו יש גשמי, אלא כלשון חכמים: "הוא מקומו של עולם, ואין העולם מקומו" (פסיקתא רבתי, כא). למעשה, ההבדלים בין התיאורים הרבים והשונים של ה' בתנ"ך ובמדרשים מעידים על כך שתיאורים אלה אינם מתייחסים אליו עצמו, אלא להופעותיו בעיני בני אדם. גם התרגומים הקדומים, אונקלוס, יונתן והירושלמי, משתדלים מאד להסיר את ההגשמה מהאל, ולתרגם כל ביטוי שנראה מגשים באופן מופשט, מה שמראה ששלילת הגשמות היתה רווחת כבר בזמנם.
ראיות נוספות לכך ששלילת הגשמות היתה קיימת כבר בזמנים קדומים נמצאות במחקר הארכאולוגי, המראה על העדר מוחלט של פסלי אלוהות ביישובים הישראלים הקדומים, בדבריהם של היסטוריונים רומאיים לפיהם היהודים מאמינים באל שאין לו דמות, וכן באופייה המיוחד של האמונה היהודית, השונה מזו של שאר העמים לא רק במספר האלים בהם האמינו אלא בתפיסתה את ה' כמרומם מעל כל העולם והמציאות.
לטיעונים אלו יש לצרף שיקול נוסף, והוא המסורת. המסורת שבידינו היום קובעת ששלילת ההגשמה מן האל היא דעת התורה המקורית, ושכל תפיסה אחרת נבעה מקריאה שגויה של המקורות. בהינתן שתי אפשרויות שקולות, נראה שראוי לקבל את הפרשנות המסורתית. גם אם נאמר שאין לנו ראיה ברורה מה הייתה דעת המקרא ודעת חכמינו, עלינו לתת את הבכורה לדעה המסורתית, שהתקבלה בסופו של דבר בכל ישראל ללא עוררין.
עם זאת, המסורת אינה עומדת בחלל ריק. כפי שכבר ציינו, הטיעונים הרבים לטובת קריאה לא פשטנית של הפסוקים חזקים ביותר, ביחוד כאשר אלו מגיעים מכמה וכמה מכיוונים שונים (הפילוסופיה, הטקסט המקראי, הטקסטים המדרשיים, המחקר הארכיאולוגי, התרגומים, מחקר המזרח הקדום, עדויות ההיסטוריונים ועוד), ולא ניתן להתעלם מהם.
לאחר דברים אלו, נותרה עדיין לברר: אם אכן התפיסה המקורית הייתה הפשטה ולא הגשמה פשטנית, מדוע בכלל התנסחו המקורות בצורה שהפשט שלה נראה גשמי?
ראשית, ייתכן כי ההבדל החד בין הגשמי לבלתי-גשמי עוד לא היה כל כך מובהק במחשבה של אותה התקופה. בימי קדם כתיבה בעלת סתירות היתה ענין שבשגרה, וככל הנראה כל צורת המחשבה היתה אחרת. בתקופות אלו גם היה מקובל לייחס לאלוהות תיאורים רבים וסותרים, מתוך כוונה לתאר צדדים שונים ומקבילים של ההתגלות שלה. משום כך, אין זה מן הנמנע כי הסתירה שאנו חשים כיום, בין ההפשטה של האל לבין התיאורים שבמקרא, כלל לא נתפסה כבעייתית בימי קדם. ניתן לומר כי הקדמונים לא הרגישו בסתירה, מכיוון שממילא ההנחה הייתה שהאל הוא מעבר להשגה. שאלת ההגשמה קיימת רק במסגרת המושגים של החשיבה האריסטוטלית, והדורות הקודמים פשוט לא חשבו בצורה כזו.
מלבד זאת, ייתכן שהמקורות הקודמים התנסחו בכוונה ולכתחילה באופן שמשתמעת ממנו הגשמה של האל – וזאת מסיבה חינוכית. בימי קדם התפיסה המקובלת של האלוהות בכל העולם הייתה הגשמה. אי אפשר לעבור מן הקצה אל הקצה בבת אחת. אילו הייתה התורה מתעקשת מן ההתחלה על האל המופשט מגוף וחומר, ייתכן שאנשים לא היו מסוגלים להכיל זאת כלל, והיו מגיעים למסקנה – השגויה כמובן – שמשמעות הדבר היא שאין אלוהים. התורה התנסחה בצורה מגשימה על מנת להעביר מסרים שהיו חשובים לה יותר מאשר העניין הפילוסופי של שלילת החומר. למשל, שהאל קיים, שהוא קרוב אל האדם, שהוא משגיח פעיל, וכמובן – שהאדם כיצור מוסרי הוא בצלם אלוהים.
במאמר זה דנו בסוגיית ההגשמה במסורת ישראל. ראינו כי התמונה שעולה מן המקרא ומדברי חז"ל אינה ברורה כל צורכה: מחד גיסא ישנם פסוקים שפירושם לפי הפשט יכול להורות על הגשמה, אך מאידך גיסא פסוקים אלו יכולים גם להיות מובנים בצורה אחרת. הצורך בצורת פרשנות זאת עולה הן משיקולים פילוסופים רבי משמעות, והן מרמזים רבים הפזורים במקרא ובדברי חכמים, והן מהמחקר הארכיאולוגי וההיסטורי. בנוסף, העלנו את ההצעה כי שיקולים חינוכיים עשויים להיות מפתח לפתרון החידה, ויתכן שהתורה דיברה מראש בצורה המשתמעת לשתי פנים, על מנת שבכל תקופה יובנו דבריה בהתאם לצורך המוסרי-החינוכי וליכולת ההבנה הציבור.