מאמר זה הוא תקציר המאמר "המהפכה השוויונית של המקרא" שכתב פרופ' יהושע ברמן.
בדורנו נחשב השוויון לערך יסוד כמעט מובן מאליו, אולם לא תמיד היה הדבר כך. תרבויות רבות לאורך ההיסטוריה תפסו את הסדר החברתי הנכון כהיררכיה דמוית פירמידה, כאשר בראשה נמצאים מעטים - המלכים והכוהנים - וכל שאר המוני העם נחשבים לנחותים מהם. תפיסה זו היתה מקובלת בכל האימפריות והארצות של המזרח הקדום, ולא ידוע על אף הוגה דעות או מהפכן חברתי שניסה לבטל את הבדלי המעמדות. אריסטו, הפילוסופים בימי הביניים וההוגים של ימי הרנסנס האיטלקי, הניחו כמעט כולם שיש אנשים שנועדו לשלוט, ויש כאלה שנועדו להישלט. רק המהפכות האירופיות והאמריקניות במאות ה-18-19 ביטלו את זכויות היתר של בעלי המעמד ואת מערכות הדיכוי והאפליה של הפיאודליזם והעבדות.
למרבה הפלא, השקפת העולם שערערה לראשונה על המוסכמות האנטי-שוויוניות, מופיעה כבר בספר התורה. התורה לא רק הנחילה לנו את האמונה הדתית, אלא גם חוללה מהפכה בתחום הפוליטי והחברתי, שהדיה נמשכים עד היום הזה. כאשר בוחנים אותה על רקע הנורמות שרווחו בעת העתיקה, מתגלה עד כמה שונה ובולטת תפיסת העולם של התורה בהשוואה להן.
התורה אמנם מזכירה בעלי זכויות יתר, כמו המלך, הכוהנים והלוויים, אבל שליטתם של אלה היתה מוגבלת מאד בהשוואה לסמכותם של בעלי השררה בתרבויות השכנות במזרח הקדום. מה שחשוב במיוחד הוא, שהתורה דחתה את החלוקה בין מעמד של מטילי מס למעמד גדול יותר של משלמי מס, ובמקום זאת קראה לכינונו של סדר חברתי, פוליטי ודתי חדש, המבוסס על אידיאלים שוויוניים.
המהפכה שחוללה התורה בתודעה הפוליטית היתה כרוכה במהפכה שחוללה בתחום האמונה. אנשים למדו להתבונן בעיניים חדשות על הפוליטיקה רק משעה שלמדו לחשוב בדרך חדשה על התיאולוגיה.
הרעיון המקובל בעולם העתיק היה שהפוליטיקה הארצית משקפת את הממשל השמימי. מלכים ושליטים שאבו את סמכותם וזכותם לשלוט מהטענה שהם בעצם מייצגים עיקרון קוסמי מקודש, ושהסדר הארצי מייצג את רצון האלים. ברור אפוא מדוע קיימים קווי דמיון רבים כל כך בין האלים הראשיים בפתניאונים הקדומים לבין המלכים, שנחשבו למקבילותיהם הארציים. בדומה למלך, גם האל הראשי נתפס כשולט באמצעות האצלת סמכויות לבעלי תפקידים בדרגה נמוכה יותר, בעודו חי בארמון בפאר והדר עם נשותיו ומשפחתו, כאשר כל השאר אמורים לשרת אותו. כל פעם שהאל רצה משהו, הוא תקשר עם המלך ומסר לו את דבריו. האלים לא דיברו מעולם אל ההמונים ולא העבירו להם הוראות. סיפורי הבריאה המיתיים מתארים את ההמונים כמי שמשרתים תכלית אחת ויחידה: לעבוד ולהעלות מס. פשוטי העם לא היו אלא משרתים השייכים למדרגה הנמוכה ביותר של ההירארכיה המטפיזית, והאלים לא גילו בהם עניין מעבר לזה של האדון המעוניין בקיומם של עבדיו.
כנגד תמונת העולם הזו העמידה התורה השקפה שונה בתכלית, הנשענת על שני חידושים תיאולוגיים מרחיקי לכת. ראשית, היא הציגה דגם של ריבונות שמימית השולל את הלגיטימציה המקודשת של מבנה הכוח הארצי. ושנית, היא הניחה תשתית אידיאולוגית לקיומה של אומה המורכבת מאזרחים שווים.
חידושים אלה באים לידי ביטוי מובהק בסיפורי יציאת מצרים ומעמד הר סיני. הקדמונים לא התקשו להאמין שהאלים יכולים לבקע את הים או לרדת בסופת אש על פסגת הר, אולם איש לא שמע מעולם על עבדים שהפילו את אדוניהם או אלים הפונים בדברים אל עם שלם. יתר על כן, סיפור תולדותיו של עם ישראל שולל אפשרות של היררכיה בתוך החברה הישראלית, שכן מוצאם של כל בני ישראל הוא שווה - כולם יצאו מאותו מצב של עבדים במצרים. בסיני דיבר האל אל העם כולו, ולא קבע תפקיד כלשהו למלכים ולפמליותיהם.
הברית שנכרתה בין ה' לעם ישראל, מכילה ביטויים רבים המזכירים את "שבועת הווסאלים" שנהגה במזרח, בה היה שליט רב עוצמה כורת ברית עם מלך חלש יותר. סיפור מעמד הר סיני מעתיק את מתכונת השבועה הזו למערכת היחסים בין האל עלמו הנבחר. לא מלך ישראל הוא הנמען של הברית, אלא העם כולו. בכך מחוללת התורה תמורה עמוקה במעמדם של ההמונים: האדם הפשוט הופך ממשרתו של המלך, למלך משרת.
שדרוג מעמדם של פשוטי העם במקרא בא לידי ביטוי בעצם הרעיון שבני ישראל צריכים לספר ביציאת מצרים ובמעמד הר סיני ולראות באירועים אלה את קורותיהם. יותר ממיליון כתובות הגיעו לידינו מארצות המזרח הקרוב הקדום, אך באף אחת מהן לא נמצאה תעודה המגוללת סיפור שמספר עם לעצמו על אודות חייו הקיבוציים ועל רגעי השיא והשפל שחווה, למען הדורות הבאים. רוב הכתובות עוסקות בתיאור מעשיהם של האלים או המלכים, במטרה לפאר את הישגיהם.
ייחודה של התורה אינו מתמצה בתכנים שהיא מנסה להנחיל; הוא מתבטא גם בזהותו של הנמען שאליו היא פונה. בעולם העתיק, רק הכוהנים וחוגים מצומצמים של בני אצולה ידעו קרוא וכתוב, והם שמרו על מיומנות זו בקנאות לעצמם, מה ששימר את כוחם בשל גישתם הבלעדית לכתבים. במקרא לעומת זאת אין שום תיאור של כוהנים וסופרים השומרים לעצמם את מיומנות הכתיבה. גם אם מספרם של יודעי קרוא וכתוב בקרב העברים הקדומים היה נמוך למדי, הרי שהטקסט המקודש של התורה נועד לרבים ככל האפשר, כפי שמתבטא בקריאת דברי האל מפי משה אל העם לרגלי הר סיני, ובמעמד הקהל. על יסוד זה התפתחו האמונה המקראית, והיהדות הרבנית בעקבותיה, כמסורות של "ידע פתוח", שכולם מוזמנים ללמוד אותו ולחוות דעה לגביו. האידיאל השוויוני של התורה משתקף בתקווה המפורשת שהביע משה: "ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם". התורה חתרה לכינון קהילייה רחבה של אנשים בעלי רמה אינטלקטואלית ומוסרית גבוהה, מפני שביקשה לשתף את כל בני ישראל בדברי האל, ובכך הניחה את התשתית לא רק לתרבות המפוארת של האוריינות היהודית, אלא גם לפוליטיקה שוויונית יותר.
בכמה מובנים מהותיים, התורה קרובה ברוחה לממשל הדמוקרטי המודרני יותר מאשר למונרכיה הקדומה. הגוף הריבוני החשוב ביותר במשטר שמציע המקרא הוא לא אחר מאשר העם עצמו. התורה אינה נוקבת בשמו של גורם מוסדי כלשהו שמתפקידו להסמיך מנהיגים או נציגים; היא פונה אל כלל העם בגוף שני - "אתה" קיבוצי - ומטילה עליו את המשימה לשים עליו מלך. בחברות השכנות לא העלה איש על דעתו שההמונים יוכלו לקבוע בדרך כלשהי את צורת המשטר שלו הם כפופים. אם לא די בכך, המקרא מבהיר שגם אם בוחרים ההמונים להמליך עליהם מלך, סמכותו של הלה מוגבלת באופן משמעותי בהשוואה לעוצמה שריכזו בידיהם שליטיהן של תרבויות הסביבה. התורה אינה מייעדת למלך שום תפקיד פולחני, אוסרת עליו להרבות בנשים וקוראת לו להימנע מצבירת ממון וסוסים - הגבלות שבעטיין עלול לעמוד לרשותו צבא קטן בלבד. האיסורים הללו מעידים על מרכזיותו של רעיון שלטון החוק במחשבה הפוליטית המקראית. המקרא הוא אולי החיבור הראשון בהיסטוריה המציג רעיון זה בצורה ברורה ולא-מתפשרת. כל מוסדות הציבור הנזכרים במקרא - המשפט, הכהונה, המלוכה, הנבואה - סרים להלכה למרותו של החוק ופועלים מכוחו.
חתירתה של התורה לכינונו של סדר שוויוני הייתה כרוכה בהכרח גם בשינוי מקיף של השיטה הכלכלית. התורה מתווה אידיאל של מערכת כלכלית המעודדת את משקי הבית לסייע זה לזה ולדאוג לרווחתו של מי מהם שנקלע למצוקה, ודוחה את הפיאודליזם, המעניק זכויות יתר לשכבה צרה של בעלי נחלות או של השלטון. התורה אינה מכירה בנחלות השייכות למלך או לכוהנים, אלא כל הארץ שייכת לאל המוסר אותה לעם כולו - מציאות חסרת תקדים באותה תקופה. מצוות היובל ושמיטת חובות בשמיטה מנעו מפני שדרות רחבות בעם להידרדר לעוני מרוד ולהגיע לניצול כללי. היא איננה מציינת מס חובה כלשהו שנועד למלך או למדינה, ובכך מסתייגת ממתן לגיטימציה אלוהית לגביית המיסים. המתנות שנדרשו בני ישראל להעביר למקדש היו בהיקף מצומצם יותר ממה שנדרש מבני עמים אחרים בסביבה, ומהכוהנים נשללה האפשרות להחזיק באדמות חקלאיות משלהם, והם היו תלויים לפרנסתם בעם. חלק מהמעשרות נועדו לנצרכים - לגר, ליתום ולאלמנה, וזוהי ככל הנראה תכנית המיסוי הידועה הראשונה שנועדה במוצהר לתכלית סוציאלית. במובנים מסוימים, התורה מציעה דרך ביניים בין שתי הגישות הכלכליות המנוגדות שמופיעות בזמננו כסוציאליזם וקפיטליזם. המצוות מניחות את היסוד לסדר כלכלי שאיננו ריכוזי ושמכיר בלגיטימיות של צבירת עושר. בה בעת, הן מנסות להעניק לכל אדם את ההזדמנות לחיות בכבוד ולמנוע (או לפחות לצמצם) את הסכנה של ניצול מעמדי.
מובן שתפיסת השוויון בעיני התורה שונה באורח מהותי מן ההבנה הרווחת של המושג בימינו. היא רואה את בני ישראל כחברים בקהילה שנבחרה בידי האל, מה שמעניק להם חובת לצד זכויות, כשהעיקר הוא טובת הכלל, בעוד תפיסת השוויון המודרנית שמה את האינדיבידואל במרכז כאשר מטרתה של המדינה היא לשרת אותו. יתכן שדווקא העיקרון התורני, המטיל על בני אדם שליחות דתית ומוסרית כבדת משקל, הוא זה שחסר מהשיח הפוליטי בן זמננו המתמקד בזכויות בלבד.