תקציר למאמר "המהפכה המינית וסוד הצניעות" שכתב הרב ניר מנוסי.
זה לא סוד שהעולם שלנו פרוץ מבחינה מינית, ושיש לנו קושי לשמור בתוכו על הצניעות ועל הברית. אבל המתירנות הזאת לא הגיעה במקרה; היא תוצאה של ערכים ושינויים חברתיים מכוונים שפועלים בעולם המודרני בעשרות השנים האחרונות.
השאלה המרכזית שהתנועות האלה שאלו היא: למה להתבייש בגוף? למה להתבייש בהנאה של המיניות, ובפעילות הטבעית לגמרי שלה? האם החברה, וערכי הצניעות שהיא מקדמת, אינם הדחקה ודיכוי של היצר, דיכוי שמוביל לאשמה, לסירוס כוחות החיים ולפיצול פנימי בתוך האדם?
בגלל ערכים אלו העולם המודרני תקף את התפיסה השמרנית של הצניעות שהייתה נהוגה בו עד אז, ופתח את הפתח לכל הצורות של ביטוי מיני. הוא ראה לנגד עיניו גן עדן שבו אנשים החופשיים מעול הדיכוי החברתי ממשים את עצמם ואת גופם בכל הדרכים הנראות להם, מתוך הנאה, אהבה ושחרור. זה נתפס למעשה כחזרה למצב גן עדן, שבו האדם ואשתו היו עירומים, לפני חטא ההתנכרות לגוף שהביאה התרבות. כתוצאה מכך אחוזי הגירושין עלו פלאות, אחזו הנישואין ירדו, הפורנוגרפיה נהייתה נפוצה ונורמלית וחוקי המדינה איפשרו יותר ויותר תופעות שעד אז נחשבו לטאבו.
אך האם כתוצאה מכך הושג גן העדן המיוחל? נראה שלההפך הוא הנכון. הפיכתם של יחסי המין מעניין שבצנעה לעניין שבגלוי, לדבר-מה שנידון באופן פומבי ושאין סביבו עכבות, הפכו אותם לטריוויאליים, יומיומיים ולא מיוחדים. צניעות הלובש יוצרת בכל חברה הבדל בין אזורים פומביים לאזורים פרטיים, וזה מה שיוצר משחק של משיכה, הסתרה והתרגשות. החשיפה הגוברת והולכת של חלקי הגוף השונים הפכה את הגוף למישור שטוח ומשעמם, שאין בו סודות. גם הגישה למיניות ללא עכבות רגשיות וללא בושה יצרה הפכה אותה ממילא לסתם עוד דבר, שלא כרוכה בו התרגשות מיוחדת. כך המהפכה המינית השיגה את ההפך ממה ששאפה לו.
ובעצם, מה כל כך גרוע בבושה? יש אמנם בושה שלילית, שבה האדם מקטין ומכווץ את עצמו מול משהו שכאילו גדול ממנו. אבל יש גם בושה חיובית, כמו זו שאנחנו מרגישים סביב סודות. יש דברים שהם יפים דווקא בגלל שהם סמוים מן העין, כמו למשל זיכרון פרטי שרק אנחנו יודעים, או ספר שנגע בנו ושאף אחד אחר לא קרא. אלו הדברים שמעניקים לחיינו קסם, והם יכולים להתקיים דווקא כשהם לא חשופים לסביבה. הבושה המלווה אותנו סביב גילוי של סוד אינה אלא הרצון להגן על זה שהוא נסתר, כלומר על הקסם שלו.
ובעצם, לא רק את הסוד של הגוף החברה המערבית מבקשת לחשוף. כל רוחניות היא סוד, כלומר ממד טמיר ונעלם שמעבר למציאות הנגלית. המדע המודרני רוצה לחשוף ולהשטיח את כל סודות החומר, אבל הוא עושה זאת בצורה שלא מכירה בשום דבר מלבד החומר. לכן הוא חוסם אותנו מלהכיר שיש ביקום סודות – כשם שהמתירנות המינית חוסמת אותנו מלראות את הקסם שבגוף ואת הנשמה שמעבר לו. יש לדבר הזה אפקט אדיר על התרבות שלנו: הכול מרגיש בסופו של דבר שווה ערך, או במילים אחרות: שום דבר לא קדוש. קדושה פירשה שמקום מסוים, רגע כלשהו או מאורע מסוים נבדלים מהשאר, ושיש בהם איזו איכות יוצאת מגדר הרגיל. אי אפשר לראות את האיכות הזאת בעיניים; צריך לפתח בשבילה חוש שיכול לחוש את הנסתר.
המהפכה המינית רצתה לשחרר את האדם מעכבות חברתיות ומהלבושים שהוא עוטה על עצמו, והמטרה שלה הייתה שנוכל לחשוף בחופשיות את מי שאנחנו באמת. אבל האמת היא שהגוף הוא לא מי שאנחנו באמת. הגוף בעצמו אינו אלא לבוש, שאם מתמקדים רק בו גורם לנו לראות בעצמנו רק את הממד החיצוני, וגם להתייחס לזולת באופן חיצוני ומפריד. מי שאנחנו באמת זה הנשמה. זה הרובד העמוק, הפנימי והטוב שאי אפשר לראות בעיניים. אם אנחנו רוצים לתת דרור למי שאנחנו באמת, אנחנו צריכים לסגל תודעה שמעבר לחומר, תודעה שחושפת את הנשמה.
הדרך לחשוף את הנשמה היא דווקא לכסות מעט את הגוף. זה נראה שכך אנחנו עוטים על עצמנו עוד לבוש על הלבוש, אבל למעשה הלבוש השני הוא שמאפשר את אותו הסתר שמבהיר שהחיצוניות אינה הכול, וכך מעודד את הראיה הפנימית. זה ההסתר שיוצר את הסוד, את המשיכה אל הנעלם, ומאפשר לראות את הנשמה – הן בזולת, הן בעצמי והן בעולם.
לפי היהדות היצר המיני והשאיפה הרוחנית הם בעצם אותה השאיפה: שניהם רצון להתחבר עם דבר-מה אהוב, להתאחד איתו ולהוליד מהמפגש הזה פירות. למעשה מיעוט מסוים של המימוש של היצר היא שמאפשרות להפנות אותו מהמישור הפיזי והאנושי בלבד למישור הרוחני. ההגבלה המוגדרת של היצר אינה הדחקה שלו, אלא דחיקה שלו כלפי מעלה, להפוך לחוש שהוא לא רק פיזי אלא גם רוחני. אנחנו לא שוללים את היצר והמיניות, שהרי קיום יחסי מין הוא מצווה ביהדות. אבל אנחנו מתעלים אותם גם לכיוון רוחני. אם היצר יתממש במלואו הוא לעולם לא יראה צורך להיפתח למשהו גבוה יותר. והחיבור הרוחני הוא שמאפשר להתיייחס גם לבני אדם באופן פנימי יותר.
בסופו של דבר ההעצמה של הנשמה תשפיע גם על הגוף. לפי מקורות היהדות, זיווג מיני שנעשה בקדושה הוא עצמו מצווה, והגוף של אדם צדיק מאיר כמו נשמה. אבל זה חייב לבוא בדרך הארוכה והאמיתית של הסתרת הגוף וגילוי הנשמה כדי שהיא תשפיע על הגוף.
לסיכום, הצניעות לא נועדה להתבייש בגוף במובן המקטין, אלא לפתוח את התודעה לקיומו של רובד נסתר ופנימי יותר באדם ובעולם.