מאמר זה הוא תקציר מאמר "קלקוליו של חקר המקרא" שכתב פרופ' יהושע ברמן.
אנשים רבים, ביניהם דתיים ומאמינים, מגלים היום עניין בחקר המקרא, ומאמינים שביכולתו של תחום אקדמי זה לברר את האמת על מקורותיו של המקרא, זמן חיבורו וזהות מחבריו. אולם כפי שנראה להלן, תחום חקר המקרא האקדמי לוקה בקלקולים וחסרונות רבים שפוגמים קשות באמינותו.
נתחיל בסקירה היסטורית קצרה. ברוך שפינוזה נחשב לאבי ביקורת המקרא המודרנית, והיה הראשון שערער באופן שיטתי על אחדותם של ספרי התנ"ך. הוא האמין שהתורה נכתבה בידי יותר ממחבר אחד, אך סבר שאין לנו אפשרות לשחזר את מקורותיו או גרסאותיו המוקדמות של הטקסט שבידינו. למסקנה דומה הגיע האב רישאר סימון מצרפת, חוקר תנ"ך מלומד מהמאה ה-17. שניהם הרגישו שניסיון לשחזר את הטקסטים המקוריים בהצלחה כמוהו כניסיון לשחזר ביצה מחביתה.
לעומת זאת, כמאתיים שנה מאוחר יותר, בשלהי המאה ה-19, התהדר החוקר האמריקאי צ'רלס אוגוסטוס בריגס ביכולתם של החוקרים לשחזר את שלבי החיבור של הטקסט ולהגיע מתוך כך ל"תנ"ך הממשי".
מה גרם לו לשנות את דעתו ולתת אמון כה רב ביכולתם של החוקרים? התשובה אינה גילוי של ראיות חדשות, אלא עליית מעמדו של המדע, שהתרחשה בין המאות ה-17 וה-19. פריצות הדרך של מדענים כמו ניוטון בתחום מדעי הטבע, השפיעו על כל תחומי הדעת, וחוקרים רבים ניסו ליישם את הכלים המדעיים גם בתחומים כמו "טבע האדם", או מה שמכונה היום "מדעי הרוח". כך למשל האמינו באותה תקופה שאפשר לזהות בבירור את החוקיות לפיה מתרחשים תהליכים היסטוריים ותרבותיים, וההיסטוריה הפכה למקצוע אקדמי מדעי. בעידן הנאורות, נהנו המדענים והחוקרים מביטחון עצמי מופרז, מתוך תחושה שבכוחו של המחקר השיטתי לחשוף את האמת בכל נושא שהוא. כך האמינו חוקרי המקרא של אותם הימים שסריקה ספרותית קפדנית של הטקסטים שבידינו תביא לשחזור המקורות הקדומים שלהם.
אלא שבאמצע המאה ה-19 התברר שבניגוד להתקדמות המרשימה של מדעי הטבע, מדעי הרוח נותרו הרבה מאחור, והתגלה שלמעשה הם כלל אינם מדעיים ואולי אפילו לא מחקריים. בתגובה לכך הסבירו אנשי מדעי הרוח שהם עדיין מדעיים, אלא שהם עובדים בשיטה אחרת: בניגוד למדעי הטבע, שעבדו באמצעות ניסויים, אישוש והפרכה, הדגישו ההיסטוריונים וחוקרי המקרא את האינטואיציה והדמיון של החוקר. חקר המקרא בימינו נשען בגלוי על שיטות המבוססות על אינטואיציות ו"תחושות" בלבד - מה שמוביל אותו למבוכה ולמשבר מקצועי. מכיוון שלכל חוקר יש מן הסתם אינטואיציות ודמיונות משל עצמו, קהילת חוקרי המקרא אינה יכולה לפתח דרכי מחקר שיהיו מקובלות על כולם. משום כך, רק חלק מזערי מההשערות על צורתו הקדומה של הטקטט מקובל על כל החוקרים.
חוקרי המקרא עצמם אינם מכחישים זאת. בשני כינוסים גדולים שהוקדשו למחקר המקרא, בציריך ב-2010 ובירושלים ב-2013, הדמויות המוערכות ביותר בתחום הודו בפה מלא על חוסר הסכמה בסוגיות ליבה רבות: כל חוקר פועל על פי הנחות עבודה משלו, משתמש בשיטות עבודה אחרות, ומגיע לתוצאות אחרות, מה שהיה נחשב לבלתי קביל בכל תחום אקדמי אחר.
איך הגיע חקר המקרא למצב כזה, ומדוע המשבר לא מוביל לשום שינוי או ניסיון לתיקון עצמי? התשובה לכך קשורה לשורשים ההיסטוריים של התחום ולהכחשה השוררת בו כיום. תופעה דומה קיימת בתחומי מחקר נוספים המתיימרים להיות מדעיים: דוגמא לכך היא כישלונם של כלכלנים לחזות את הקריסה הפיננסית ב-2008. הסיבה לכך היתה שאיפה לכפות תמונת עולם מסודרת, ברורה ומוגדרת על הנתונים, בעוד המציאות מסרבת פעמים רבות להיכנס לתבניות שיצרו עבורה החוקרים. הודאה בכך שהעולם הכלכלי הוא "מבולגן", פירושה להודות בעצם בכישלונו של הניסיון להגדיר את הכלכלה כתחום מדעי שיכול לחזות את העתיד. כך בדיוק קורה גם בחקר המקרא. החוקרים מנסים להציג סיפור מסודר, ברור ומתוארך היטב של התפתחות המקרא, שיוכלו להתהדר בו, אלא שהם נוטים לבלבל בין יופי לבין אמת. תיארוך הטקסטים ושלבי התגבשותם הוא עסק "מבולגן" בהרבה מכפי שהם מוכנים להודות.
כך למשל, טיעונים רבים שמציגים חוקרי המקרא עשויים לנבוע בעצם מחוסר הבנתם את צורת החשיבה והכתיבה של הסופרים הקדומים. יתכן שמה שנראה לחוקרים המודרניים כסתירה או חוסר עקביות בין שני קטעים, היה בעצם צורת כתיבה מקובלת באותה תקופה. לדוגמא, רעמסס הגדול השאיר אחריו שלושה דיווחים שונים על ניצחונו בקרב קדש, שכל אחד מהם סותר חזיתית את השניים האחרים. מוסכמות ספרותיות הן עניין המשתנה מתרבות לתרבות, ואי אפשר להשליך מהמקובל כיום על הנהוג בעבר. אלא שהחוקרים שבויים כבר זמן רב בתוך הפרדיגמה (-תפיסת העולם וצורת החשיבה) הרווחת באקדמיה, אותה קיבלו מרבותיהם, ואינם מוכנים להכיר במגבלותיה ולהחליף אותה - בין היתר משום שמשכורותיהם תלויות בכך.
בנוסף לבעיה זו, הופיע איום נוסף וקלקל את המקצועיות של חקר המקרא. חוקרים רבים נותנים לדעותיהם בנושאים פוליטיים, דתיים ואידיאולוגיים להשפיע על מסקנות מחקרם, ונוקטים עמדה מפורשת בויכוחים אקטואליים. האקדמיה נשלטת כיום בידי קבוצות ליברליות פוסט-מודרניות אדוקות, שמשתקות תחומים רבים במדעי הרוח ואינן נותנות פיתחון פה לאף דעה שונה משלהן. חוקרים המציגים עמדות בעד אחדות הטקסט המקראי או קדמותו, יזכו לתיאור מזלזל כ"פרשן שמרני", אבל אף חוקר או גישה לא מוגדרים לעולם כ"ליברלים" - משום שהגישה הליברלית נחשבת בידי הממסד למובנת מאליה, לאמת היחידה. כביכול יש בעולם חקר המקרא שני סוגי אנשים: חוקרים אמיתיים - וחוקרים שמרנים, כאשר הראשונים מחפשים את האמת בקפדנות וללא משוא פנים, ואילו האחרונים משרתים אג'נדה נלוזה ובלתי מדעית... כל מי שישמיע דעות שאינן הולמות את הגישה הליברלית, יוצמד אליו מיד תואר הקלון של "שמרן", אפילו אם מדובר בחוקר דגול בכל קנה מידה. לעומת זאת, חוקרים המודים במוצהר במגמתם האידיאולוגית, יזכו לכבוד והערכה - בתנאי שמדובר כמובן באידיאולוגיה ה"נכונה", כלומר ליברלית, שמאלנית, פמיניסטית וכדומה.
במחוזות רבים, העיון הביקורתי בכתובים נעשה לשם ערעור אמונותיהם של המאמינים, כחלק ממהלך רחב לקידום עמדות ליברליות חילוניות. הן בארץ ובן בארצות הברית, רואים חוגים מסוימים את תחום חקר המקרא כמחסן תחמושת לשימושה של מלחמתם הרעיונית בדתיים, בשמרנים, בימנים וכדומה. "חוקרים שמרנים" סובלים מהדרה ושלילת לגיטימציה, הם יתקשו ביותר לפרסם את מאמריהם וספריהם, ועמדותיהם תתקבלנה תמיד בביקורתיות מופרזת וביחס שלילי, או פשוט בהתעלמות.
לנוכח מציאות זאת, מן הראוי להתייחס לטענות הנשמעות כיום בתחום חקר המקרא בספקנות יתרה, ולא לקבל כל טענה שמופיע בספר או מאמר אקדמי רק משום שאיזה פרופסור חתום עליה. כל עוד חקר המקרא אינו מציג כלים ושיטות שיהיו מוסכמים על כל העוסקים בו, ואינו מאפשר חופש דעות ויחס ענייני כלפי כל חוקר מקצועי בלי קשר לדעותיו - הרי שלא מדובר במחקר אובייקטיבי ומדעי, אלא במידה רבה בתעמולה מגמתית וחד-צדדית, שאין סיבה לקחת ברצינות.