ההתנחלות הישראלית בכנען - מאמר מורחב

מאת צוות האתר

זהו מאמר מורחב. לגרסה מקוצרת לחצו כאן. הערות השוליים נמצאות בתחתית המאמר.

א. מבוא

בשנים האחרונות עומדת שאלת כיבוש הארץ וההתנחלות בה, כמתואר בספר יהושע, בליבו של פולמוס ארכאולוגי משמעותי. אסכולה אחת טוענת שאין ראיות לאמתותו ההיסטורית של הסיפור, ואדרבה – יש ממצאים ריאליים המפריכים אותו. אסכולה זו טוענת שהסיפורים בספר יהושע, כמו סיפורי יציאת מצרים והנדודים במדבר (לשיטתה), לא התרחשו ככתבם, ושהספר איננו מסמך היסטורי אלא סיפור אגדה מאוחר.

לעומת זאת, חוקרים אחרים, ביניהם כמה מגדולי החוקרים של המזרח הקדום, חלקו בתקיפות על מסקנות אלו והראו כי הממצא החומרי מתאים בצורה חד משמעית למתווה המתואר בספר יהושע. יתרה מזאת, לדעת חוקרים אלו התיאוריות והראיות שעליהן מסתמכת האסכולה המתנגדת אינן תקפות משיקולים רבים, ובבסיסן עומדות גישות מתודולוגיות שגויות ואי-הבנה של המסופר במקרא (על דיון זה ראו לדוגמא: קלי ומור, 2011).

במאמר זה נערוך קריאה היסטורית של המקרא ושל נתוני הארכאולוגיה מן המאות הי"ג והי"ב לפנה"ס, התקופה המשוערת של ההתנחלות הישראלית, ונבחן את מידת ההתאמה ביניהם. בסופו של המאמר נראה כי התמונה העולה מן המחקר הינה התאמה חד משמעית לסיפור המקראי.

ב. חקר ארץ ישראל הקלאסי

מאז המאה ה-19 נערך בארץ ישראל מחקר ארכיאולוגי חסר תקדים בהיקפו. מי שנחשב יותר מכל למייסדה של הארכיאולוגיה המקראית (אם כי היו שקדמו לו) היה פרופסור ויליאם אולברייט. אולברייט פיתח רבות משיטות המחקר והחפירה, וייסד את אדני הכרונולוגיה הבסיסית של הארץ. במסגרת מחקריו הבחין אולברייט בתופעה רחבת היקף המתרחשת בארץ ישראל בראשית תקופת הברזל (התקופה המיוחסת לזמנו של יהושע). אולברייט ותלמידיו (בעיקר יגאל ידין, נלסון גליק וארנסט רייט), אשר חפרו בכמה תלים גדולים בארץ ישראל, ביניהם חצור, לכיש, בית אל ודביר (שבאותם הימים זוהתה בטעות בתל בית מירסים), גילו בכולם תופעה זהה - בראשית תקופת הברזל חרבו כל הערים הכנעניות הללו בצורה אלימה, במה שנראה כמסע מלחמה מאורגן. ואכן, כידוע, על פי המקרא נכבשו ערים אלו על ידי יהושע במהלך מסע המלחמה בכניסת בני ישראל לארץ.

במקביל לכך, הבחינו אולברייט ורבים נוספים כי במהלך תקופה זו מתרחש גם תהליך התיישבות רחב היקף באזורים רבים בארץ ישראל, ביניהם ההר המרכזי, הנגב, עבר הירדן והגליל. מהסקרים הרבים עלה שהמתיישבים הללו היו בעלי תרבות חומרית ייחודית ושונה מן הכנענים (כלים פשוטים, מבנים מיוחדים, תרבות אכילה, דת ועוד). הבחנה זו התחדדה אף יותר בהמשך המחקר, עת התחילו הסקרים הארכיאולוגים הסדורים המקיפים יותר בגליל, הר המרכזי ועבר הירדן.

זאת ועוד, הדברים התאימו לתעודה מצרית בת הזמן שנתגלתה כמה עשרות שנים לפני כן ("מצבת מרנפתח"), בה הוזכר לראשונה כי בדיוק בתקופה הופיע בארץ גורם בשם "ישראל" (על תעודה זו נפרט בהמשך). שלושת הנתונים הללו התחברו יחד לתמונה מלאה, לפיה בראשית תקופת הברזל נערך מסע מלחמה גדול בארץ, במקביל להופעת גורם בשם "ישראל" ולתהליך התיישבות רחב היקף. אולברייט זיהה את התהליכים הללו כראיות לעדות הסיפור המקראי על כיבושי יהושע והתנחלות בני ישראל בארץ. ואף יותר מכך, נתונים אלו שולבו עם תופעות משמעותיות נוספות אותן זיהו אולברייט וממשיכי דרכו אף בתקופות מאוחרות יותר אשר התאימו לדעתם למקרא, כגון "ההיפותזה האמורית" ובנייה רחבה בימי שלמה. התמונה שהורכבה מחיבור כלל הנתונים הללו נודעה לימים בתור "אסכולת אולברייט" בחקר הארכיאולוגיה. אם כי כבר בשלב מוקדם יחסית היו שהעלו הצעות נוספות (כגון שיטתו של המלומד הגרמני אלברכט אלט), ניתן לומר כי שיטתו של אולברייט נתפסה כשיטה המרכזית במחקר הארץ ישראלי (ראו למשל ברייט, 2000) עד לשנות ה-70 של המאה הקודמת (אם כי תמיד היו מתנגדים).

ג. מהפך בתפיסה המחקרית

אולם, עם התקדמות המחקר הארכיאולוגי חל מהפך של ממש בתמונה ההיסטורית של הארץ, מהפך שהוביל עם הזמן לדחיית הפרדיגמה של אולברייט. בתחילה הבחינו החוקרים כי חורבנה של הארץ לא היה תהליך מהיר כלל. למעשה, חקירה מדוקדקת יותר של מקומות כגון לכיש ובית אל לימדה כי הארץ חרבה בתהליך שנמשך כ-200 שנה. במקביל לכך, נתגלו בקיעים בתמונה היישובית של הארץ, אשר סתרו לכאורה את הכתוב ביהושע, ונתונים נוספים שנראו כבעייתיים.

למעשה, את טענות הנגד כנגד הקריאה ההיסטורית של ספר יהושע ניתן לחלק לשלושה עניינים עקרוניים:

1. ישנו חוסר תאימות בין המפה היישובית בארץ ישראל בסוף תקופת הברונזה המאוחרת, לבין רשימת הערים והמקומות הנזכרת בספר יהושע. לפי מתנגדי הסיפור, חלק מערים אלו לא היו קיימות כלל באותו הזמן, ובחלקן מדובר היה ביישוב קטן יחסית. המוכרים ביותר מבין ישובים אלו הם העי ויריחו.

2. מהממצא עולה כי לעומת המסופר במקרא, חורבן ארץ ישראל התרחש באופן הדרגתי ולא בתקופה קצרה המתאימה למסע כיבושי יהושע כפי שהבין אותו אולברייט. זאת ועוד, בחלק מהמקרים חורבן זה לא נערך בהכרח (ולפעמים בוודאות לא) על ידי אוכלוסיות ישראליות (דיוור, 2003).

3. תעודות מן המזרח הקדום והממצא החומרי מלמדים על נוכחות מצרית משמעותית בארץ ישראל בימי יהושע, נוכחות שקיומה מקשה על התיישבות כמו זו המתוארת במקרא (פינקלשטיין וסילברמן, 2003).

לנוכח קריסתה של פרדיגמת אולברייט (על כך ראו למשל דיוויס, 1987), הציעו המבקרים כמה תיאוריות חילופיות. בתחילה היו שהציעו (אלט) כי מקורם של הישראליים הוא משבטים שישבו בעבר הירדן ונכנסו לארץ בתהליך של "התיישבות שקטה", כלומר ללא מסע מלחמה^[1]. בהמשך החלו לעלות תיאוריות שונות לפיהן מקור בני ישראל הוא דווקא מן האוכלוסייה הכנענית, אשר ישבה בארץ באותו הזמן ועברה תהליך מרד אזרחי. בהמשך, לאחר שהתיאוריות המרד המקוריות נדחו, הוצעו כמה תיאוריות מגובשות יותר אודות התפתחות עם ישראל מן הכנענים, ואלו התקבלו בהמשך על ידי כמה מן החוקרים.

בקרב חוקרים ביקורתיים אלו קיימות גישות שונות ביחס לשאלה כיצד התרחש תהליך מעבר ישראלי-כנעני זה - האם הוא נעשה על בסיס אוכלוסייה נוודית למחצה בהר, או מן הפזורה הכנענית שבערי המדינה, אך המשותף להן הוא הטענה שעם ישראל הופיע מתוך הכנענים. תומכי גישות אלו מנסים לחזק הנחה זו על בסיס נקודות מספר, כגון דמיון בסירי בישול (מה שהפך ברבות הימים לטענה בפני עצמה כנגד התיאור המקראי), מקומות היישוב של אותם המתנחלים ותהליכים חוצי ארצות שהתרחשו באותו הזמן ולאורך ההיסטוריה. ועדיין, אין גם ספק כי בבסיס כל השיטות הללו עומדת היום הנטייה הכללית לפקפק ולחשוד בבסיסו ההיסטורי של המקרא.

נציין כי הגישה המקובלת על ידי מירב החוקרים היא גישה מורכבת יותר, הרואה במקורו של עם ישראל שילוב של קבוצות שהגיעו ממצרים, מעבר הירדן ומן הפזורה הכנענית (עיינו למשל בדברי מזר אצל שמידט, 2007). לענין זה נחזור בהמשך.

ד. בחינת הטענות השוללות את סיפור ההתנחלות

האם טיעונים אלו אשר הצגנו תקפים? כפי שנראה כעת, בבסיס כל הטיעונים הללו עומדת לרוב קריאה שגויה של המתואר במקרא, וגישה מתודולוגית מפוקפקת מאוד לגבי טיבו של המחקר הארכיאולוגי. להלן נבחן ראיות אלו ונראה בבירור שאלו אינן עומדות בפני הביקורת.

1. המפה היישובית

טיעון מרכזי לקיומה של סתירה בין המקרא למחקר הינו כאמור הפער בין המפה היישובית העולה מן הארכיאולוגיה, לבין זו שעולה מן המקרא. טיעון זה, שהינו נפוץ מאוד, יאפשר לנו לעמוד על כמה מן היסודות החשובים בהבנת המחקר הארכיאולוגי. ובכן, השגיאה הבסיסית בטיעון המפה היישובית נמצאת כבר בהנחת היסוד העומדת בבסיס הטענה. אנשי האסכולה מניחים, לפחות לצורך הדיון, שכל מה שלא נמצא בממצא החומרי - לא היה קיים. אולם טענה זו הינה שגויה. בשנים האחרונות נכתבו ביקורות רבות על המתודולוגיה הבעייתית אשר מבססת תמונת עולם על פי הנמצא בלבד (פרובן, לונג ולונגנן, 2015; מייטליס, 2019; נאמן, 2016). יש לזכור כי הממצא הארכיאולוגי הוא פעמים רבות מקרי לחלוטין, וכבר קרה פעמים מספר כי תגלית בודדת שינתה רבות על הידוע לנו על ההיסטוריה. כך לדוגמא סברו כמה חוקרים כי דמותו של דוד המלך מעולם לא היתה קיימת, עד שאזכור לדמות זו נמצאה בשנות ה-90 בכתובת שנמצאה בתל דן.

כך תיארה זאת חוקרת המקרא שרה יפת (יפת, 2001):

האם ההיסטוריה מתמצה רק במה שהארכיאולוגיה יכולה להעיד עליו? האם חברות ותרבויות שלא השאירו אחריהן שרידים חומריים לא היו קיימות?... הזעקה המרה נובעת מכך שמלכתחילה לקחה על עצמה הארכיאולוגיה של ארץ ישראל, ואולי אף של המזרח העתיק כולו, תפקיד שהיא אינה יכולה למלא ואינה צריכה למלא: 'להוכיח את ההיסטוריה' או להכחיש אותה... תפקיד הארכיאולוגיה הוא לגלות את התרבות החומרית העתיקה ולהעמיד, ככל האפשר, את אפיונן של התרבויות השונות... אבל עדיין היא רק אחד המקורות לשחזור ההיסטורי, ובשום פנים אסור לייחס לה יותר מאשר תפקיר זה... עלינו לחזור ולהזכיר לעצמנו שגם הארכיאולוגיה היא מדע אנושי, שיש בו מקום להנחות עבודה ולשיקול דעת, שהנתונים שלו משתנים בלי הרף, ושמסקנותיו משתנות במהלך הזמן ובוודאי אינן מוחלטות.

בנוסף על כך, מפאת מחירה הגבוהה של חפירה ארכיאולוגית, רק כ-15% מהתל הארכיאולוגי (קיטשיין, 2003) נחפר, ומשום כך אין ספק כי לא ניתן להגיע לתוצאה ודאית לגבי יישובו או אי-יישובו של תל. בסופו של דבר, בניית תיאוריה על בסיס הנמצא בלבד היא ביסוס שיטה על מידע שהוא מעצם הגדרתו חלקי ביותר.

בנוסף, בל נשכח גם כי פעמים מספר שמות האתרים נודדים לתלים סמוכים ולא נמצאים כלל בתל המקורי, כך ידוע לפחות ב-32 תלים שונים ברחבי הארץ (אהרוני, תשמ"ח). זאת ועוד, אנו יודעים כי חומר רב מן הממצא המקורי לא שורד כלל את פגעי הזמן. לאחרונה התחדדה העובדה שהדבר חמור שבעתיים בתלים שהיו מיושבים ברציפות יחסית, כגון ירושלים (נאמן, 2016), היות ובאתרים כאלו היישוב הרצוף שאיננו מופרד על ידי חורבן גורם להיעלמות השכבה הקודמת עליה ניתן ללמוד בעיקר משפכים או קברים (עיינו לדוגמא פאוסט וספיר, 2018). מסיבה זו ומסיבות נוספות, בניית השקפת עולם על בסיס תמונה שמעצם הגדרתה הינה חלקית, יכולה להוביל לטעויות וכשלים. קל וחומר כאשר ניתן לפרש כל ממצא בצורות רבות.

שגיאה מתודולוגית זו עולה ביתר שאת לגבי הטיעונים אודות המפה היישובית בארץ ישראל בערב תקופת הברזל. הבה נעמיד במבחן המציאות את הטיעונים אודות שתי הדוגמאות המפורסמות ביותר בסוגיית הכיבוש - יריחו והעי.

כיבוש יריחו - הסתירה-לכאורה המפורסמת ביותר בין התיאור המקראי לממצא הינה בתל אל סולטאן (יריחו). בראשית המאה ייחס גרסטנג את החורבן האדיר שעבר התל (ברעידת אדמה!) למסעות הכיבוש של יהושע, אך לאחר חפירותיה של קתלין קניון התקבעה העובדה כי חורבן התל אותו גילה גרסטנג קדם במאות שנים לתקופת יהושע. ואולם, קניון עצמה כתבה בספרה כי מתוצאות חפירתה לא ניתן להסיק דבר אודות שאלת יישוב התל בתקופת יהושע (קניון, 1961):

בתי יריחו מתקופת הברונזה המאוחרת נעלמו כמעט כליל. [...] במרבית שטחה של פסגת התל נעלמו אפילו בתיה של העיר מתקופת הברונזה התיכונה, שוודאי היתה רבת אוכלוסים, ושרדו רק רבדים מתקופת הברונזה הקדומה. כמו כן עמדנו על תהליך החישוף שסחף את בתי תקופת הברונזה התיכונה במדרון המזרחי [...] עובדה מעציבה היא כי מחומות העיר מתקופת הברונזה המאוחרת - שבתוכה חלה התקפת בני ישראל לפי כל חשבון שהוא - לא נותר שריד. [...]

קניון, שקבעה מפאת כמה שיקולים את חורבנו הסופי של התל לסוף המאה ה-14 לפנה"ס, עמדה על העובדה כי התל עבר תהליכי סחף משמעותיים משמעותיים אשר הרסו את רוב הממצא שהיה בראש התל בתקופות המאוחרות שלו. היא העריכה שהדבר התרחש היות והתל היה שומם מאות שנים (בדומה למסורת המקראית שהשתמרה על קללת יהושע), ובשל השימוש המרובה בלבני בוץ בחלקים נרחבים של האתר, ובייחוד בשכבות העליונות. כל אלו לא עמדו בפגעי הזמן ומזג האויר, ונסתחפו לשכבה עבה של עפר צבעוני.

ובאמת, בניגוד לממצאה של קניון, העלה מחקרו של ברייאנט ווד (ווד, 1990) כי באתר בהחלט נמצאו שכבות מחלקים מתקופת הברונזה המאוחרת^[2]. בהמשך הוכיח גם מחקרו של ביאנקובסקי, שהתקבל כקונצנזוס, כי החורבן הסופי של התל אכן התרחש רק באמצע תקופת הברונזה המאוחרת (ביאנקובסקי, 1986). זאת על בסיס חלק מממצאיו של גרסטנג, ממצאי הסחף שנמצאו בחלקם בתחתית התל, וקברים בני התקופה שנמצאו גם הם בסמוך לו. אם כי הממצאים, שהינם כאמור חלקיים, אינם מגיעים לשנה המדויקת של יהושע, הם מלמדים באופן ברור על יישוב התל בתקופה הסמוכה לסיפור הכיבוש, ויש שכתבו שיתכן מאוד שאף באותה התקופה עצמה (הוקינס, 2012). כך או כך, נדמה כי תהליכי הסחף שעבר התל אינם מאפשרים לנו לקבל תמונה מלאה וודאית אודות יישוב התל בתקופה הנידונה.

מסיבות אלו כתב גם עמיחי מזר (בן תור, 1989):

מחפירותיה של קניון עולה שהיה במקום ישוב בתקופת הברונזה המאוחרת אלא שרוב שרידיו נסחפו בשל ארוזיה ופעילות אדם... במקרה זה אין להשתמש בעדות הארכיאולוגית כהוכחה חד משמעית לשלילת הסיפור כפי שנהגו חוקרים מספר. 

בנוסף, למרות שקניון עמדה על כך שאין מן הנמנע כי אף החומה מתקופת הברונזה המאוחרת (באם היתה) עברה תהליכי סחף, במקום אחר היא ציינה על אחת מסוללות הביצורים (קניון 1961): "יתכן כי סוללה זו שימשה לביצורי העיר בתקופת הברונזה המאוחרת". גם אהרוני טען באופן דומה (אהרוני, 1978): "לפיכך מסתבר שברוב הערים נמשך היישוב... וביצורי החיקסוס האדירים המשיכו לשמש להגנת המקום".

למעשה, אכן אין כל מניעה להניח שהחומות האדירות מסוף הברונזה התיכונה המשיכו לשמש גם בתקופת הברונזה המאוחרת כביצור של העיר, תוך כדי תיקונים, תוספות ושיפוצים^[3]. אנו יודעים כיום כי כך היה בתל שכם. אף בתל חצור נעשה שימוש בסוללה ובביצור המסיבי, שאפיין את תקופת הברונזה התיכונה, גם בתקופת הברונזה המאוחרת. וכך סבר גם יגאל ידין גם לגבי יריחו (ידין, 1982).

קיטשיין לעומת זאת, העריך שחומת יריחו של תקופת הברונזה המאוחרת לא היתה חומה במובן המקובל, אלא כעין חומת בתים מחוברים, כפי שהיה באתרים רבים בני התקופה, ואף עמד על כך שהמקרא עצמו מרמז על תופעה זו ("ובחומה היא יושבת"). אחרים לעומת זאת הציעו מודלים מורכבים יותר (הוקינס, 2013). בכל מקרה, יש לזכור לזכור כי לא ניתן לנתק את מקרה יריחו מהתמונה הבעייתית הכללית העולה מהמחקר הארכיאולוגי. כך לדוגמא, מתוארת גם העיר אשקלון בתבליטי מרנפתח כעיר מבוצרת ואולם, בניגוד לכך המחקר הארכאולוגי לא מצא באשקלון חומה מתקופה זו. מכאן עלינו ללמוד - התופעה הנ"ל כלל לא קיימת רק ביריחו, אלא אף בתארים נוספים. לנקודה זו נחזור עוד בהמשך.

כך או אחרת, נראה בבירור כי הממצא ביריחו איננו יכול לשמש כלל כראיה כלשהי, לחיוב או לשלילה, לענין הסיפור המקראי.

כיבוש העי - דומה הדבר לגבי כיבוש העי אשר מתואר בפרק ח בספר יהושע. המקרא מתאר את העי כשוכנת מקדם (=ממזרח) לבית אל (יהושע ז, ב). הישוב בית אל מזוהה כיום עם הכפר "ביתין", המשמר את השם המקורי, ומזרחית לביתין אכן מצוי תל הקרוי ח'ירבת א-תל. "תל" פירושו ערימת חורבות של ישוב קדום, וגם "עי" פירושו ערמת חרבות, ואם כן "ח'ירבת א-תל" היא תל חרבות = עיי חרבות. מכאן אכן זוהתה העי המקראית עם התל הנ"ל. ובאמת, כאשר נחפר התל בראשית המחקר נדמה היה כי נמצאה עירו החרבה של יהושע. אולם עם התקדמות המחקר התברר כי חורבן התל התרחש בשנת 2200 לפנה"ס לערך, כאלף שנה לפני ימי ההתנחלות.

ברם, טיעון זה כראיה כנגד סיפור יהושע הנו בעייתי ביותר. כבר לפני עשרות שנים הוכיח יהושע גרינץ (גרינץ, 1969) כי זיהוי העי ב"א-תל" הוא בלתי אפשרי משיקולים רבים, בינהם:

א. גודלו הפיזי של א-תל סותר לחלוטין את הגודל הגיאוגרפי המתואר במקרא. גם סופר הכותב סיפור אטיולוגי מאוחר לא אמור לייחס תל זה לעי.

ב. העי מתוארת כמיושבת בספרי עזרא ונחמיה. מבלי להיכנס לתיארוך הספרים, נאמר כי ספרים אלו נחשבים כמשקפים תמונת ישוב אמינה לפחות לגבי חלקים מסויימים של תקופת בית שני. ובכל זאת, א-תל לא סיפקה ממצאי ישוב מתקופות אלו, ומשום כך הזיהוי אין ספק כי הזיהוי שגוי. נציין כי בעיה זו כה חריפה עד שזו הובילה אף את ישראל פינקשלטיין להציע לו זיהוים אלטרנטיבים  בתקופות מאוחרות (פינקלשטיין, 2008).

בעקבות זיהוי שגוי זה, גרינץ עצמו הציע כי א-תל הינה בעצם 'בית און' (אתר שהיה על פי המקרא צמוד לעי), תוך שהוא מסביר מדוע גם הקישור הלשוני בין א-תל לעי בעייתי. ובאמת, כפי שכבר ציינו, בארץ ישראל ובמקומות נוספים נפוצה היתה תופעת של נדידת שמות מקומות ליישוב צעיר סמוך. אהרוני, בספרו על גיאוגרפיה ההיסטורית של ארץ ישראל, אף הביא לדבר דוגמאות רבות. כך למשל יריחו האמיתית מכונה היום "תל א-סולטן", ושמה נשתמר דווקא ב"אריחה" הסמוכה. שמה של עכו המקראית השתמר בעכו של ימינו, שאינה אותה העיר. כך במקומות רבים נוספים – בית שאן, יבנאל, תמנה, עגלון ועוד. אם כן, לא בלתי מסתבר שגם העי המקורי אינו א-תל, אלא ששמו של העי נדד אליו. הבעיות בזיהוי האתר בא-תל עליהם הצביע גרינץ מצביעות גם הם על כיוון זה.

כמיקום חילופי לעי, יש שהציעו ש"העי אשר עם בית און מקדם לבית אל" (יהושע ז ב) נמצאת מתחת לעיירה 'דיר-דיבוואן', או בח'רבת חיאן הסמוכה (אשר טרם נחפרה). לעומת זאת הציע יואל בן נון לזהות את העי עם חרבת מרג'מה, מקום סמוך אשר אכן היה מיושב בתקופת ההתנחלות (בן-נון, 1993). היו שהציעו זיהויים נוספים, ביניהם גם האפשרות כי העי לא היתה אלא המחנה הצבאי הקדמי של בית אל אשר ישב על שרידי האתר הקדום (ראו אצל הרנולד והס, 2014). כך או כך, זיהויו השגוי של האתר המקורי, וכמות הזיהויים האלטרנטיביים מלמדים כי גם מהממצא בא-תל לא ניתן ללמוד מאומה. 

אתרים נוספים - נציין כי יריחו והעי הינן רק שתיים מן הדוגמאות השגויות על המפה היישובית, אך למעשה נכון הדבר אף לגבי האתרים האחרים^[5]. למעשה, כבר קיטשיין עמד על כך שמתוך 24 תלים שנחפרו בארץ ישראל והופיעו בסיפור הכיבוש, לפחות 21 מהם היו מיושבים בוודאות בצורה המספקת לצורך התאמתם לסיפור יהושע. בשלושת האחרים מצב המחקר לא מאפשר להגיע לתשובה ודאית^[6] (קיטשיין, 2003) ומשום כך אין הדבר יכול להוות ראיה לחיוב או לשלילה של הסיפור המקראי והמסורת ההיסטורית.

מרתק הדבר, כי כמה מחקרים היסטוריים משווים נעשו בשנים האחרונות על מנת לבחון בצורה שיטתית את סוגיית המפה היישובית בהשוואה לתופעות דומות אל מול תיעודים היסטוריים חוץ מקראיים. מחקרים אלו הראו כי סתירה בין הממצא הכתוב לבין הממצא הארכיאולוגי קיימת בערים רבות אשר לא קשורות לסיפור המקראי (מייטליס, 2019), ובמקרים מספר אף בתיעוד מסעות מלחמה חוץ מקראיים. לדוגמא, תופעות דומות בחלקן לאלו שביהושע התגלו אף במסעות המלחמה של שישק ותחותמס השלישי (ג'ונקלה, 2006). אם כן, אין כל ספק כי טיעון המפה היישובית איננו תקף כלל.

2. שלבי חורבן הארץ

כפי שציינו, הטיעון המרכזי השני בו אוחזים אנשי האסכולה המתנגדת לאמינות המקרא הינו שהממצא מלמד על התהליך חורבן שונה מזה המתואר ביהושע. בעוד המקרא מדבר על תהליך חורבן מהיר, הממצאים מעידים על תהליך רב שנים. כאלטרנטיבה לשיטה המקראית, חורבן זה הוסבר על ידי חלק מאותם החוקרים כחלק מתהליך כלל איזורי אשר התרחש באותה התקופה בעקבות שינויי אקלים, או על ידי אחרים מפאת גורמים נוספים כגון פלישת גויי הים.

אולם, בחינת הטענה לפיה הממצא שונה מן המסורת המקראית מראה באופן ברור כי זו איננה נובעת כלל מסתירה בין הממצא לבין הכתוב - אלא רק בין הכתוב לבין הבנתו השגויה של אולברייט.

הנחת היסוד של אולברייט, עליה נסמכו כל החוקרים, היתה כי ספר יהושע מתאר מסע מלחמות וכיבוש של יהושע, שבעקבותיו התיישבו בני ישראל בכל רחבי הארץ. אולם כפי שנראה, מדובר בקריאה שגויה של הכתובים. מקריאת פרקים י-יב אכן נראה שיהושע וצבא ישראל כבשו במהירות את הארץ כולה מקצה לקצה, ועם ישראל יושב עכשיו בכולה ללא אויב של ממש.

ברם, בתחילת פרק י"ג אנו קוראים:

ויהושע זקן בא בימים, ויאמר ה' אליו, אתה זקנתה באת בימים, והארץ נשארה הרבה מאד לרשתה. זאת הארץ הנשארת כל גלילות הפלשתים וכל הגשורי... אנכי אורישם מפני בני ישראל רק הפלה לישראל בנחלה כאשר צויתיך.

על פי המפורט בספר, יהושע לא כבש את החוף, לא את שפלת יהודה, לא את השפלה הפנימית וכל ארץ הפלשתים, לא את השרון, לא את אזור החוף עד צידונים ולא את העמקים. למעשה הוא כבש רק את ארץ ההר. תיאור מפורט יותר מופיע בשופטים פרק א, שם מוצגת רשימה ארוכה של ערים ואזורים כנעניים שלא הורישו השבטים.

הקורא קריאה ראשונית חייב לתמוה: אם כל הארץ בידי יהושע, והארץ שקטה ממלחמה, כיצד זה הארץ "נשארה הרבה מאד לרשתה" - הייתכן?

בהמשך, הדברים תמוהים אף יותר. חלק מן הערים בהן נלחם יהושע (כגון: גזר, דביר וחברון) מוזכרים ככאלה שנכבשו על ידי השבטים רק לאחר מותו של יהושע (כך על פי שופטים, א).

אף בעניין צורת החורבן שעברו הערים אנו מוצאים סתירה. לכאורה, את הכול לקחו במלחמה, ככתוב בפסוק יב:

ואת כל ערי המלכים האלה ואת כל מלכיהם לכד יהושע, ויכם לפי חרב, החרים אותם.

אך מיד אחר כך, בפסוק יג, נאמר:

רק כל הערים העמדות על תלם לא שרפם ישראל, זולתי את חצור לבדה שרף יהושע.

זאת ועוד, מעניין הדבר שלפי הכתוב, לאחר מסעות הכיבוש נאמר: "וישב יהושע וכל ישראל עמו אל המחנה הגלגלה" (ט"ו, מ"ג). הפסוק כתוב פעמיים, כנראה על מנת למקד את תשומת לבו של הקורא - הכתוב מתאר בצורה מפורשת שיהושע חזר עם כל ישראל אל המחנה הגלגלה, ולא נשאר במקומות אותם לכאורה כבש.

אם יהושע ניצח וכבש את כל הארץ, מדוע חזר עם כל המחנה לגלגל? אם הוא כבש את כל הערים, מדוע נאמר רק על שלוש ערים - יריחו, העי וחצור - שהוא שרפן? אם יהושע לכד את כל הארץ, למה הארץ הנשארת היא כל כך רבה? אם יהושע כבש והשמיד ערים כגון חברון ודביר, מדוע היו צריכים לאחר מותו לכבוש אותן שוב?

כל הדברים הללו, ביחד ואף לחוד, נראים במבט ראשון תמוהים ביותר ומשום כך חלק מחוקרי המקרא טענו שהם נובעים ממסורות שונות. אולם, נראה כי למעשה הם אינם סותרים זה את זה כלל. מקריאה של כלל ספר יהושע, עולה כי מלחמת יהושע כללה ככל הנראה לא יותר מאשר הבסה של צבאות האויב, אך לא מלחמת כיבוש והתנחלות. על פי הכתוב, יהושע איננו הורס ערים (למעט יריחו, חצור והעי) והמקרא אף מדבר באופן מפורש על כך שההתנחלות עצמה באה רק בשלבים מאוחרים יותר. אם כן, נראה בבירור מהכתוב כי מלחמת יהושע איננה עוסקת בשלבי ההתנחלות כלל, אלא מתארת מסע פשיטה צבאי. על כורחנו ה"החרמה" ושאר התיאורים מן הכתוב מתייחסים לכוחות הלוחמים בלבד.

משום כך, נראה כי אין כל סתירה בין התיאור של הכיבוש האחיד בספר יהושע, לבין התיאור של ההתנחלות בשלבים, כמתואר בשופטים א' ובפרקי הנחלות ביהושע. המקרא משלב את שני הדברים: בשלב הכיבוש מופיעה רק הכנעה של צבאות מספר של כמה מערי המדינה, ועל השלב הזה, ורק עליו, נאמרו הביטויים החרמה, הכאה, מלחמה. אמנם מקריאת הפסוקים המתארים את המלחמה יכול להיווצר רושם שכל הערים נכבשו וכל יושביהן נהרגו  (אם כי הדבר איננו עולה בהכרח מן הכתוב), אבל העובדה שהפרקים הבאים מציגים כאמור מציאות שונה, מחייבת להבין את הפסוקים הללו באופן אחר. אין ברירה אלא להבין שהתיאור החריף ביהושע הוא מליצת הכתוב הבאה להדגיש ניצחון מוחלט והרג כל הכוחות הלוחמים והמתנגדים שבעיר. בנוסף, מסתבר הדבר שחלק גדול מאוכלוסיית הערים נמלט לפני בוא יהושע, ושב אל הערים לאחר סיום המלחמה, שהרי המתקפה על הערים באה רק לאחר הכרעה ראשונית של המתקפה הכנענית. כך או כך, ברור שבני ישראל לא כבשו את ארץ כנען, הרגו את תושביה והתיישבו בה במלחמת תנופה מהירה, אלא רק הנחיתו מכת מחץ על האוכלוסייה הכנענית, שגדעה את עוצמתה הצבאית ואפשרה אחיזה ישראלית בארץ. בשלב השני, אחרי מלחמת יהושע, התחיל תהליך של התנחלות שנמשך זמן רב מאוד, בעצם עד ימי דוד ושלמה - תהליך זהה לעולה מהממצא הארכיאולוגי. רק כך ניתן להבין את התיאורים הסותרים בתוך ספרי יהושע-שופטים עצמם, אשר מדגישים מצד אחד את סדרת הניצחונות המהירה של יהושע, ומצד שני את המשך נוכחותם המשמעותית של עמי כנען בכל רחבי האזור. אפשר להשוות זאת למלחמת ששת הימים, שבמהלכה נכבשו תוך שישה ימים מרחבים עצומים בארץ ישראל, אולם תהליך ההתיישבות בהם היה איטי והדרגתי ונמשך עד ימינו. ממילא, הממצאים לפיהם תהליך ההתנחלות נמשך זמן רב אינם סותרים את האמור ביהושע אלא דווקא תואמים לו, ולמעשה גם לכתוב בספר שמות (כג, כט-ל): "לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה. מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ".

באופן דומה, גם את הטענה מהתהליך הכלל האזורי יש לקרוא בצורה נכונה. עצם העובדה שהתרחש שינוי כלל אזורי איננו סותר את מסע הכיבושים של ישראל אלא רק הופך אותו לדבר ריאלי וסביר יותר. יותר מכך, בהמשך דברינו נראה כי עובדה זו אף מחזקת את העדות המקראית עצמה. 

3. שליטה מצרית על כנען

כאמור, טיעון נוסף כנגד אמינותו נגד אמינותו של ספר יהושע הוא השליטה המצרית שהיתה באותה התקופה בארץ ישראל ואמורה למנוע לכאורה אפשרות של כיבושה בידי בני ישראל. אולם כמו הטענות הקודמות, גם טיעון זה איננו תקף. כך תיאר זאת מנחם הרן (הרן, 2009):

אפשר שכל החיפוש אחר שעת שפל בשלטונה של מצרים, מעיקרו, אין לו הצדקה. שהרי אין לשכוח שאפילו בתקופות של גאות לשלטון המצרי בקדמת אסיה לא היתה האחיזה המצרית בשטחים הנשלטים ישירה לחלוטין, אלא עקיפה בעיקרה. אמנם, בערים המרכזיות כגון עזה ובית שאן ישבו פקידים וחנו חילות מצב מצריים, אבל השלטון המצרי הוגשם בעיקרו באמצעות השליטים המקומיים, שבדרך כלל לא הורדו מכיסאותיהם ורק הפכו לווסאלים של פרעה. אף הפרעונים הגדולים שהוליכו את צבאותיהם הרחק מעבר לגבולות מצרים, היו נצרכים לחזור ולערוך מסעות מלחמה תכופים כדי לממש את אחיזתם באותם השטחים. ולא עוד אלא שאזור ההר של ארץ ישראל, שעד תחילת המלוכה היה התחום העיקרי לכיבוש ולהתנחלות של שבטי ישראל, נמצא למעשה בשולי השטח שבפיקוח המצרים, ואפשר לומר שרשמה של מצרים היה מוגבל בעצם לשטחים הסמוכים אל הדרכים הראשיות המבתרות את הארץ. אופייני הדבר, שכמעט כל הערים הכנעניות שהוזכרו ברשימותיהם של מלכי מצרים (אשקלון, גזר, יפו, מגידו, תענך, יבלעם, עכו ואחרות), ואף הערים שמקומן הוא בפנים הארץ (כגון ירושלים ושכם), הן כאלה שלפי עדות המקרא עצמו לא נכבשו על ידי בני ישראל עד לתקופת המלוכה. אין אפוא לבטל מראש את האפשרות שתחילת כיבוש הארץ על ידי ישראל, ויציאת מצרים שקדמה לה, אירעו בזמן שלטונו של מלך חזק.

הרן עמד על שלוש נקודות מרכזיות: א. השליטה המצרית חלה בעיקר בחופה של ארץ ישראל. לעומת זאת, היישוב הישראלי היה בעיקרו באזור ההר, אזור בו האחיזה המצרית היתה כאמור רופפת. ב. השליטה המצרית היתה עקיפה בעיקרה. ממכתבי אל עמארנה עולה באופן חד משמעי כי למרות הכפיפות הכנענית למצרים שררה אנרכיה בארץ. חילות מצב מצריים שישבו בכמה מקומות מצומצמים בארץ לא מנעו שוד שיירות בהר ובמקומות נוספים. אנו אף יודעים כי למרות אחיזתה של מצרים, נאלצו הפרעונים לערוך מסעות מלחמה תכופים לאזור זה. ג. ככלל, הערים המצריות היו דווקא אלו שלפי המקרא כלל לא נכבשו על ידי ישראל, כך לדוגמא המקרא מתאר שערים כגון - מגידו, תענך, עכו, צידון, איזור בית שאן והגולן כלל לא נכבשו! האין הדבר מפליא כי הערים הכנעניות שנשארו בארץ הן דווקא ערי המדינה שכפופות היו למצרים? נראה שההשפעה המצרית אם כן לא רק שאינה מקשה על המקרא, אלא היא מוכיחה את דיוקו (מייטליס, 2006), שהרי איך היה סופר יכול מאוחר להכיר את מפת הישוב המצרי בארץ 500 שנה לאחר התרחשותו?

נקודה משמעותית נוספת לענייננו, עליה לא עמד הרן, היא האופי של שלהי ימי רעמסס השני, שהאריך ימים והמשיך למלוך לעת זקנה. כך תיאר זאת ברסטד בספרו המפורסם דברי ימי מצרים (כרך א):

רוח התוקפנות המלחמתית, שנתעוררה במצרים עם גירוש החיקסוס בימי הפרעה יעחמס הראשון, תשה לחלוטין במסעותיו הממושכים של רעמסס השני ולא חזרה עוד בדורות הבאים… הצבא המצרי נהפך מעתה למשך זמן ממושך לכלי מגן מפני התקפות זרים ופרעה עצמו לא עצר כח להשתלט עליו  (עמוד 322)... [בערוב ימיו - זמן ההתנחלות] רעמסס הזקן דבק בחיים. מרצו תשש ותקיפותו פגה. לפנים הדף מגבולותיו את גויי הים או שכפה עליהם לשרת בצבאו. אך עתה עשו יד אחת עם הלובים ופלשו אל מערב הדלתא ללא מעצור… אילו קרה הדבר בימי צעירותו של פרעה, בעודנו מלא מרץ ותקיפות, כי עתה היו הפולשים משלמים מחיר יקר על עזותם. אבל עתה רעמסס זקן, אוזניו כבדו משמוע את הזעקות והתלונות. אפילו הסכנה הקרובה במערב הדלתא לא עוררה אותו מתרדמת אדישותו ומשלוות הפאר (עמוד 377).

למרות שנדמה שתיאורו של ברסטד מעט מוגזם, נראה שבנוסף לדברים אותם כתב הרן, זמן כניסתם של ישראל לארץ התרחש דווקא בוואקום אימפריאלי יחסי אשר בחסותו מסעו של יהושע יכול היה להצליח. ולא רק זאת - יש אף להעריך כי המלך השולט במצרים (רעמסס השני) לא ישוש לנהל קונפליקט נוסף נגד עם ישראל, לאחר שקונפליקט דומה קודם שניהל נגדם הסתיים בכישלון והשפלה למצרים.

ברם, לעומת ימי יהושע, נראה כי אין ספק שבימי השופטים בהחלט התרחש מגע ישראלי מצרי כלשהו (כעולה ממצבת מרנפתח), מגע אשר התרחש אולי בין השאר בעקבות ההתנחלות הישראלית. ואולם, גם מגע זה, מהסיבות אותן ציינו (ישיבה באיזור ההר), היה ככל הנראה מצומצם ביותר. בהזדמנות זו ראוי לציין כי בניגוד למקובל, המקרא אף הוא מאזכר אולי התנגשות מצרית-ישראלית שכזו בספר שופטים (י, יא). בכל זאת נדמה שהמקרא בוחר שלא להרחיב על כך, הן מפאת היותו של מגע זה מצומצם ביותר, והן מתוך סיבה מכוונת ורצון להדגיש את החלקים שהיו החשובים בעיניו. למרות התנגשות חד פעמית זו (מרנפתח שולט לתקופה קצרה ויורשיו היו חלשים), יש לדעת שאחיזתה של מצרים בארץ אבדה זמן קצר ביותר לאחר תקופת ההתנחלות, זאת בעקבות פלישתם של גויי הים, משבר אקלים ועלייתם של שליטים חלשים^[7].

כך או אחרת, ראינו כי אין כל ספק שהטענה כנגד הסיפור המקראי בשל השליטה המצרית בארץ חסרת כל יסוד. בימי יהושע, ישראל לא התיישבו בשטח המצרי (שגם הוא נשלט בצורה מאוד עקיפה והתרחשו בו מרידות באופן קבוע), ואף עשו זאת בתקופה בה השלטון המצרי היה רופף באופן יחסי. בשלבים מאוחרים יותר (ספר שופטים) - המקרא אכן מרמז על התנגשות עם השלטון המצרי, אך זה היה ככל הנראה מצומצם ביותר מפאת אזורי ההתנחלות ומפאת העובדה שההשפעה המצרית סרה זמן מועט מאוד לאחר כניסתם של ישראל לארץ.

4. דמיון חומרי בין האוכלוסיה הישראלית לכנענית

כפי שכבר אמרנו, עד שנות ה-70 ההשערה המקובלת היתה כי מקורה של האוכלוסיה הישראלית הוא בשבטים שישבו בעבר הירדן. ואולם, לאחר שהתקבע הנרטיב שהסיפור המקראי אודות הכיבוש איננו נכון, החלו להופיע תיאוריות שגרסו כי האוכלוסיה הישראלית היתה בעצם לא אחרת מאשר הכנענים עצמם, שמסיבות כאלה ואחרות (מרידות, שינויי אקלים או חורבנות בערים) החליטו להתיישב על ההר המרכזי ולעזוב את המעוזים הכנעניים. ידועות כמה הצעות לעניין תהליך זה, הקדומות שבהן הן הצעתם של מנדלהול וגוטוולד שקישרו את הדברים למרד חברתי ונדחו זה מכבר. בהמשך הופיעו הצעותיהם של דיוור (ראו למשל מאמרו באחיטוב ואורן, 1998 וכן דיוור, 2003) ופינקלשטיין^[8] (פינקלשטיין, 2001, פינקלשטיין, 1986) אך אלו רחוקות מלהיות מוסכמות לחלוטין בקרב החוקרים גם בימינו (עיינו למשל שאנקס, 2011; יונגר, 2004; רייני, 2007) אשר נוטים לגישה מורכבות יותר.

ובכל זאת, מה בסיסן של תיאוריות ישראליות-כנעניות אלו?

ההשערה הכנענית מבוססת בעיקרה על כמה אבני יסוד. ראשית, היות והוכח לדעתם שהכיבוש המקראי אינו נכון (טענה שכמו שראינו היא חסרת בסיס) יש למצוא מקור אלטרנטיבי לאוכלוסייה הישראלית. מכיוון שלא נמצאו ראיות לסיפור המקראי אודות יציאת מצרים (בטיעון שגוי זה עסקנו במאמרנו אודות יציאת מצרים), יש למצוא תיאוריה חלופית להסברת ראשית ישראל.

בהמשך לכך, התיאוריות עלו ואף נומקו על בסיס זה שנמצאו דמיונות חומריים בין האוכלוסיה הכנענית לזו הישראלית. דמיונות אלו הם בעיקר המשכיות כלשהי בקרמיקה ושיקולים נוספים (כגון עבודת אלילים בקרב שבטי ישראל בתקופת המלוכה, וכן תיארוך הופעת הדמיונות בין הכנענים לישראלים).

טיעון זה כהוכחה להיותם של ישראל צאצאי הכנענים, חסר בסיס ובחלקו אף מופרך.

אין כל ספק, כי אין סיבה שגם גורם חדש המגיע ממסורת נוודית לא יאמץ את עיצוב הקרמיקה המקומית. ברם, גם אם לא נקבל את הטיעון הקודם, טיעונים אלו כלל לא עומדים בפני הביקורת (הוקינס, 2013). ראשית, הכלים הדומים שנמצאו בין שתי האוכלוסיות הם כאלו שהיו בשימוש גם בעבר הירדן, ומשום כך אין כל סיבה שלא להניח כי אלו הגיעו משם (רייני, 2007).

זאת ועוד, מסתבר שהדמיון במכלול הקרמי משמעותי דווקא ביישובי הגבול בין האוכלוסיה הישראלית לכנענית (פינקלשטיין, 1986). לעומת זאת, בלב ההר, המקום בו היו הישובים הישראלים הקדומים - הדמיון במכלול חלש הרבה יותר (להוציא את סירי הבישול שהופיעו כאמור עוד בעבר הירדן). בנוסף, למרות הדמיון בצורת סירי הבישול, יש ביניהם הבדל שהוא ככל הנראה בעל משמעות אתנית (פאוסט, 2006) - ההימנעות שיטתית של הישראלים מעיטורים. ויותר מכך, מרתק הדבר שמהממצא עולה בצורה חד משמעית שדווקא ככל שההתנחלות מתקדמת - כך הדמיון במכלול הקרמי דווקא גבר. מכך יש ללמוד כי בעניין הדמיון החומרי ההפך הוא הנכון: לא רק שהוא איננו מוכיח את התיאוריה הביקורתית, הוא אף מחזק את העדות המקראית, שהרי עולה ממנו בצורה חד משמעית שמדובר באוכלוסייה שעברה תהליך טמיעה איטי וארוך ארוך שנים. עוד לעניין הקנקנים - עיינו בהערה^[9].

בהמשך, כמה חוקרים ניסו לטעון כי את רוב המאפיינים של האוכלוסיה הישראלית (כלים פשוטים, מבנה בתים, תרבות אכילה) ניתן לאתר גם בקרב הכנענים וניסו לחזק בכך את הצעתם. ואולם, גם נקודה זו היא שגיאה מתודולוגית חמורה. ראשית, היות והדמיונות הללו קיימים במספר אתרים נמוך בהרבה ממה שמתואר בדרך כלל. ברם, הנקודה המכרעת היא לא דמיון אלא דווקא השיטה הכללית. לדוגמא, אכן ניתן למצוא (במקומות ספורים מאוד) בתים ישראליים בקרב הכנענים, אולם מה ששונה הוא השיטה. בעוד שביישוב ישראלי הבית יהיה כמעט תמיד מסוג מסוים, בישוב כנעני הוא ימצא באופן נדיר ביותר. וכן על זו הדרך בשאר המאפיינים.

כלומר, בעוד שבישוב הכנעני המאפיין הישראלי יהיה האנומליה, בישוב הישראלי הוא יהיה השיטה. עובדה זו, בשילוב עם כמות התופעות הייחודיות של האוכלוסיה הישראלית מוכיחה היטב כי התרבות הישראלית הקדומה היא בכללה תרבות שונה לחלוטין מזו הכנענית. את הדמיונות שניתן למצוא פה ושם יש לייחס לשאילה תרבותית, השפעה ישראלית או אף אוכלוסיות ישראליות בקרב הפזורה הכנענית. וכמו שכבר ציינו - דמיון ישראלי-כנעני במכלול הקרמי, המתקיים במקביל לשונות כללית דרמטית בין האוכלוסיות, ילך ויגבר ככל שעם ישראל יתבסס בארץ, אך הדבר הוא דווקא ראיה משמעותית לשוני שבין האוכלוסיות.

ובכל זאת, נדמה כי בפועל התמונה מורכבת מעט יותר. במאמרנו על יציאת מצרים (ידעיה, 2019) הוכחנו בצורה שלא משתמעת לשני פנים כי מן המקרא מסתבר כי אוכלוסיות ישראליות ישבו בארץ ישראל עוד טרם תקופת יציאת מצרים (עיין שם בהרחבה). משום כך, טענת החוקרים על קשרים בין כלשהם בין הישראלים לתושבי הארץ הקדומים היא מובנת מאליה - לא רק שהדבר איננו סותר את העדות המקראית, אלא הוא אף מחזק אותה.

זאת ועוד, לפי המקרא עצמו חלק מן האוכלוסיה הישראלית הגיע מקרב הכנענים ממש: "ובני ישראל ישבו בקרב הכנעני החתי והאמרי והפרזי והחוי והיבוסי ויקחו את בנותיהם להם לנשים ואת בנותיהם נתנו לבניהם ויעבדו את אלהיהם" (שופטים ג, ה-ו). כלומר, לפי העדות המקראית עצמה האוכלוסיה הישראלית והכנענית קיימו ביניהן קשרי חתנות והתבוללות, ואם כן כיצד יכולות ראיות המעידות על כך לשמש כטיעון נגדי, כאשר מדובר באישוש לתופעה שהמקרא עצמו מעיד עליה?!

ולא רק זאת. מעבר לכך שכל "ההוכחות" לשיטה לפיה כל מקור הישראלים מן האכולוסיה המקומית מפוקפקות בפני עצמן, ישנם שיקולים רבים נוספים המקשים מאוד על שיטה זו. ביניהם: א. הייחודיות של האוכלוסיה הישראלית עליה עמדנו; ב. גודל האוכלוסיה המתיישבת בארץ ישראל בתקופת הברזל גוררת עבור חלק מגישות אלה פונקציית ריבוי לא סבירה עבור האוכלוסיה הכנענית (קיטשיין, 2003); ג. תנועת היישוב של האוכלוסיה הנכנסת לארץ היא ממזרח למערב (זרטל, 2001 ב); ד. עצם קיומה של מסורת מקומית כי הישראלים תושבי חוץ וקשיים רבים נוספים (להרחבה אודות בעיות במודל של פינקלשטיין עיין הערה 16). בהמשך דברינו עוד נחזור לנקודות אלו כראיות לטובת התיאור המקראי.

כל אלה, ביחד ולחוד, מקשים מאוד על התיאוריות הכנעניות, ודורשות מתומכי תיאוריות אלו למצוא תירוצים לא מוצלחים להסברת התופעות, שהפשט שלהן מעיד בבירור על כניסה של אוכלוסייה חדשה לארץ. זאת ועוד, נציין אף כי כיום המגמה במחקר המודרני לא מאוד רחוקה מבחינה רעיונות מזו שמתאר המקרא לפחות לגבי מוצאם של ישראל^[10].

כך או כך, חשוב לזכור כי גם אם שתי התיאוריות היו שקולות ברמת הראיות (ונכון לעכשיו אין זה המצב) יש לתמוך בתיאוריה המתאימה למסורת ההיסטורית שבידי העם. שהרי אם הממצא תואם למה שהעם מעיד על עצמו - מדוע להסביר אותו בצורה אחרת?

אם נסכם את דברינו, נדמה כי כלל הטיעונים כנגד הסיפור המקראי חסרי בסיס. זאת ועוד, כלל הטיעונים עליהם מבוססות השיטות האלטרנטיביות ניתנים להסבר אחר אשר תומך ואף מחזק את הסיפור המקראי (על נקודה עוד זו נרחיב בהמשך). למעשה, נראה כי כל הטיעונים המנסים לבטל את השיטה המקראית לא תקפים כלל^[11].

ה. הסיפור המקראי - הממצאים התומכים

לאחר שראינו כי הטיעונים שהעלו המתנגדים לתמונה המקראית אינם תקפים, ננסה להציג את מפת הממצאים המלאה, ונראה כי אלו תומכים בצורה דרמטית וחד משמעית בהתנחלות של בני ישראל בארץ כנען בתקופה הנידונה, כפי שזו מתוארת במקרא. נציין כי לטובת כך נאלץ לחזור על כמה מן הנקודות אותן ציינו קודם.

1. סקר הר מנשה

ב-40 השנה האחרונות נערכו סקרים ארכיאולוגים רבים בארץ ישראל. הגדול שבהם היה הסקר שנעשה על ידי אדם זרטל. התמונה העולה מהסקרים המפורטים של תחומי מנשה ואפרים בהר המרכזי מאשרת את הידוע מכבר – בראשית תקופת הברזל^[12] מופיעה על הקרקע אוכלוסייה אשר מקימה כ-600 ישובים^[13]. כפי שהסברנו, מהסקר עולה כי האוכלוסייה היתה בעלת אופי ייחודי ואופיינה על ידי תרבות חומרית פשוטה (הקבוצה השתמשה באופן מובהק בכלים לא מעוטרים), מנהגי קבורה שונים מאלו הכנענים ואף מאפייני דת ואכילה שונים (נחזור לנקודות אלו בהרחבה בהמשך). קבוצה זו הקימה, בסמוך לחורבן הערים הכנעניות של הברונזה המאוחרת, יישובים קטנים ומפורזים בעלי תפרוסת יחודית (כלומר, על ראשי הגבעות וללא ישוב מרכזי) ובהמשך אף יופיע בהם טיפוס מיוחד של מבנים - "בתי ארבעת המרחבים"^[14] (זרטל, 2001 ב). אוכלוסייה זו התיישבה בהר המרכזי, בנגב ובגליל. קבוצה זו אף התבדלה מן הכנענים בהימנעות משימוש בכלים מיובאים (בשונה לחלוטין מהכנענים).

סקר הר מנשה מעניק גם הוא לתופעה זו כיוון התפשטות ברור: ממזרח למערב^[15], ואז מן המרכז לכיוון צפון ודרום. תהליך ההתנחלות התחיל בעמקים המזרחיים והתפשט לאזור שכם^[16].

מרתק הדבר שתופעה דומה מתרחשת אף בבמת עבר הירדן. גם במקום זה קמים יישובי התנחלות בעלי תרבות ישראלית (במקביל למסופר במקרא על ראובן, גד וחצי שבט המנשה). לימים תצטמצם האחיזה הישראלית באזורים אלו, ובמקומם יקימו שכניהם של הישראלים את הממלכה העמונית והממלכה המואבית^[17]. הנתונים הללו יוצרים תמונה זהה לזו שעולה מן הסיפור המקראי. זאת ועוד, כבר ציינו שלאחרונה עלה כי היישוב הראשון בעל תרבות ישראלית מוקם בלא פחות מן האתר תל-עומיירי אשר בעבר הירדן (הר, 2000) - אתר שחופרו הציע בעבר כי הוא (ולא תל חסבאן הסמוך) חשבון המקראית^[18].

נקודה מכרעת נוספת אשר כבר ציינו בעניין זה היא שיטתו הכללית של היישוב הישראלי. אם כי ניתן למצוא כמה דמיונות בקרב התרבות הישראלית לזו הכנענית, שיטתו הכללית של היישוב שונה בצורה דרמטית מזו הכנענית, ומשלבת באופן קבוע כמה אספקטים אשר נדירים בקרב הכנענים ונראה שזו בעלת מאפיינים המצביעים של שונות אתנית ברורה^[19]. זאת ועוד, כפי שציינו (בהערתנו לעניין קנקני שפת הצווארון) - הסקר מלמד בבירור כי ככל שהאוכלוסיה מתקרבת לפנים הארץ, כך גובר הדמיון שלה בשלבים לאוכלוסייה הכנענית. אין כראיה זו להוכיח את התיאור המקראי על כניסה של גורם זר מבחוץ והיטמעות איטית שלו בקרב האוכלוסיה המקומית (אם כי אין ספק מן הממצא כי אוכלוסיה זו גם שומרת באופן קבועה על ייחודה התרבותי). אילו מדובר היה באוכלוסייה מקומית, לא היה זה סביר שהאופי התרבותי של האוכלוסיות דווקא יגבר ככל שעובר הזמן. מאפיין זה מתאים למהגרים ולא לאוכלוסייה מקומית.

2. הר עיבל

אחת התגליות החשובות התומכת בהיסטוריוּת של התיאור המקראי היא המזבח שחשף אדם זרטל בהר עיבל. ממצא זה זכה להתעלמות משונה בעולם המחקר. יש המתייחסים אליו עדיין כ"מגדל ישראלי הדומה למגדל שבגילה", אף על פי שאין כל דמיון ביניהם. המבקשים לדבוק בהשקפה השוללת את אמינותו ההיסטורית של המקרא, מתקשים להשלים עם אתר פולחני ישראלי בהר עיבל, שהרי הוא סותר את התיארוך חסר הבסיס של ספר דברים למאה ה-7 לפנה"ס.

המבנה המרכזי שנמצא במתחם עיבל הוא מבנה מלבני גדול, 7×9 מטרים, בעל ריצוף עליון, והכניסה היחידה אל ראשו היא דרך כבש יחיד שעולה מדרום-מערב. כבש משני מוביל אל קיר היסוד, אשר סובב את המבנה המרכזי משלושה צדדים. זרטל פירש את המבנה כמזבח עולה ישראלי, בעיקר מנימוקים ארכיטקטוניים ועל סמך כלל הממצא שמסביב. בתוך מסגרת האבנים השלמה נמצא מילוי אפר וסיד, ובתוכו נמצא אפר עצמות חרוכות (לא שרופות!) של זכרים מתחת לגיל 3(!), כולן של בהמות טהורות על פי התורה. בדיוק מתחת למרכז המזבח נמצאה במה קטנה ועגולה על גבי הסלע, ובה שרידים של קרבנות שהוקרבו בשלב הראשון, כאשר לאחר מכן, משהוקדש המקום לפולחן, נבנה על גביו המבנה המרכזי. מסביבו נמצאו עשרות מתקנים ובתוכם כלי מנחה, אפר, או אבן חלקה המתאימה למתקני שחיטה.

החצרות והמתקנים הפולחניים בעיבל כוסו באבנים במתכוון בצורה מסודרת, ולכן גם נמצאו כמו שהיו בשעת העזיבה. זו עדות נוספת לכך שהמקום היה מקודש, כי גניזה היא פעולה מכוונת האופיינית לספרים, לכלים או למקומות שמייחסים להם קדושה.

זאת ועוד, מעניין הדבר כי גניזת האתר בעיבל התרחשה בזמן סמוך להקמת מרכז פולחני הישראלי שנתגלה בשילה (מרכז שבהמשך חרב על ידי גויי הים)^[20]. עובדה זו רבת משמעות, שהרי המעבר מעיבל לשילה ועצם קיומו של אתר פולחני שחרב על ידי הפלישתים במיקום זה תואמת להפליא את התהליך המתואר בסיפור המקראי.

יש לציין אף כי עשרים פיסות של סיד גס (שטרם נחקרו בצורה מעמיקה) נמצאו בבור חפירה בסמוך למזבח בעיבל, דבר אשר תואם גם הוא בצורה מלאה את ציווי תורה לסוד את האבנים בסיד ועליהן לכתוב את התורה במעמד הברית (דברים כז, ד).

בעיבל אף נמצאה קוביית גורל (בהתאם לכתוב בספר יהושע שהפילו גורלות במקום הארון), ומקטר מנחה מאבן בזלת, בדומה למקבילה שלו שנמצאה במדבר סיני, באתר סרביט אל חדאם המזוהה לדעת אחדים עם הר סיני.

בהמשך לכך, בעיבל לא נמצאו צלמיות, עצמות חזירים או מאפיין אחר של אתרי הפולחן הכנעניים. גם צורת המזבח החיצוני כמרובע איננה מתאימה לאתר פולחן כנעני. כל אלה יוצרים התאמה כמעט מוחלטת לתורת ישראל על הקרבנות הכלולים בה, ולתיאורי המזבח בתורה (שמות כז), אצל גדעון (שופטים ו כ-כח), ביחזקאל (מג) ובמקורות חז"ל. נוסף על אלה, נמצאו בתוך מילוי המזבח שתי חרפושיות מצריות שמרמזות על קשר עם מצרים, ותואמות את ימי רעמסס השני, בערך מהמחצית השנייה של המאה ה-13 לפנה"ס. כפי שציינו, היו שניסו לטעון כי פירושו של זרטל לאתר שגוי וכי מדובר במגדל שמירה (בנוי בצורת מזבח ומלא בכלי פולחן?!), או הצעות אחרות. אולם זרטל הפריך עוד בימיו את כלל התיאוריות וטיעוני הנגד שהועלו כנגד הממצא (זרטל, 1986; זרטל 2001 א). בכל זאת, לאחר פולמוס ארוך שנים, ניתן להגיד כי כיום התקבלה על מרבית מן החוקרים (הוקינס, 2012) הטענה כי המבנה הוא לכל הפחות מבנה פולחני מסוג כלשהו (מבלי שתהיה הסכמה על קשריו לסיפור המקראי).

לפנינו אם כן תיארוך ברור של ההתנחלות הישראלית בארץ כנען, שמקורו בחפירה, מתוך הניתוח הקרמי והארכיטקטוני, ובהתאמה לפרשיות מספר דברים ומספר יהושע. בהזדמנות זו נציין כי כל הצעה לראות במסורת הר עיבל בהצעה אטיולוגית איננה תקפה שהרי הכתוב לא רק ידע לתאר את המבנה (שכלל לא היה גלוי אלא מכוסה בתקופות מאוחרות) אלא ידע לתאר אף את התיארוך בו הוא קם והיה בשימוש. לא רק זאת, מחקרי לארי הר בעומיירי לימדו כי למעשה היה הר עיבל האתר הקדום ביותר שקם על ידי הישראלים. באם כן אין כל ספק כי לפנינו מסורת קדומה ומדוייקת מתקופת ההתנחלות. מסורת המלמדת על הקמתו של אתר מסוגו טרם נמצא בארץ והדבר היחיד אליו הוא דומה הוא מסורת הפולחן המקראית.

יתרה מזאת, המגמה מעניינת - נראה כי בהר עיבל התקיים במשך תקופה קצרה מרכז פולחני ובו המזבח. בדורות הבאים עבר המרכז הפולחני לשילֹה, ואחר כך לירושלים. תהליך זה התרחש בשני שלבים: תחילה כוסה האתר בעיבל ונגנז, ואחר כך קם המרכז בירושלים במאה העשירית לפנה"ס. תמונה זו הולמת באופן מדויק למדי את התיאור המקראי.

3. הגִלגל

בהמשך לגילוי המזבח בעיבל, הבחין זרטל כי המזבח בנוי בתוך חלקה מגודרת בעלת שתי חומות אבנים נמוכות שמרכיבות צורה של סנדל, מעין כף רגל ענקית. בהמשך חשף זרטל עוד סנדלים כאלו במספר מקומות בבקעת הירדן, כולם מתקופת ההתנחלות. בחלקם נמצאו במות הקרבה, המלמדות על אתרי פולחן והתכנסות של האוכלוסייה הקדומה, וכן עצמות בעלי חיים, גם כאן בהתאמה לדיני התורה, וללא חזירים או צלמיות פולחן. לדעת זרטל סנדלים אלו אינן אלא הגִלגלים, המתוארים בתנ"ך כמוקדי התכנסות למטרות צבאיות או פולחניות. זרטל אף טען כי צורת מבנה זה מרמזת על בואה של האוכלוסייה ממצרים (זרטל, 2008).

4. תרבות אוריינית

שני סוגי כתב עיקריים היו נפוצים במזרח התיכון: כתב היתדות באזורי הפרת והחידקל, והכתב ההירוגליפי התמונתי במצרים. כתב היתדות כלל מאות רבות של סימנים, והוא נקרא כך מפני שסימניו היו בצורות משולשים וקוים. במחקרים שנעשו במכרות שבחצי האי סיני, וכן במקום במצרים הקרוי ואדי אל-חול, נמצאו כתובות החרותות בכתב ההירוגליפי אך גם בכתב אחר המכונה הכתב הפרוטו-כנעני. על פי דעתה של האג'יפטולוגית אורלי גולדווסר, היו במכרות עובדים שמיים שאינם מצרים, אשר לא יכלו לכתוב בכתב המצרי המסובך ומשום כך פישטו אותו לכ-22 סימנים. במחקר הארכאולוגי ביישובים הכנעניים בארץ לא נמצאו טקסטים בכתב שהתפתח לכתב העברי הקדום, פרט לכמה אותיות בודדות. באתרים הכנעניים המשיכו להשתמש בכתב היתדות האכדי בן מאות הסימנים שהיה מקובל במזרח התיכון, אשר שימש שכבה קטנה ביותר של יודעי ספר. עדות לכך שהכתב האלפביתי לא השתרש בקרב הכנענים נמצאה באפק שליד ראש העין. בחפירות הארכאולוגיות במקום התגלו שני שברי מילונים. אחד מהם תלת-לשוני – שומרית, אכדית, וכנענית, והשני דו-לשוני – כנענית ואכדית. מתברר מהממצאים שגם המילים בכנענית עתיקה נכתבו בכתב היתדות. ואומנם, שלא כמו ביישובי הכנענים במישור ובשפלה, ביישובי ההר הקטנים נמצאו עדויות רבות לכתיבה בכתב האלפביתי בן 22 האותיות. העדויות נמצאו אפילו ביישובים קטנים ושוליים ולא במרכזי תרבות ודת. באתר ההתנחלות המכונה עזבת צרטה, למשל, נמצא  נמצא חרס ובו תרגיל כתיבה של אלף-בית עברי, זאת בשעה שביישוב הכנעני אפק, הסמוך לאתר עזבת צרטה, נמצא שימוש בכתב יתדות (כוכבי, תשל"ז).

ממצא זה משמעותי בשני הקשרים. בזמן שבפזורה הכנענית נהוג היה כתב היתדות, באתרי ההתנחלות נהוג היה כתב שונה - כתב זה, שהומצא במצרים, עתיד היה להופיע ככתב המרכזי של ממלכת ישראל ויהודה. זאת ועוד, הימצאותו של כתב באזורים כה שוליים עולה בקנה אחד עם עדות המקרא על ידיעת הכתיבה בישראל באותה התקופה: "וַיִּלְכָּד נַעַר מֵאַנְשֵׁי סֻכּוֹת וַיִּשְׁאָלֵהוּ וַיִּכְתֹּב אֵלָיו אֶת שָׂרֵי סֻכּוֹת וְאֶת זְקֵנֶיהָ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה אִיש" (שופטים ח, יד). לפנינו שני עדים מן הפריפריה, אחד מקראי והאחר ארכאולוגי, שעל פיהם ידיעת הכתיבה נפוצה הייתה בקרב בני ישראל גם בהמון העם בניגוד לכל עמי הקדם, בהתאמה לכתוב בספר דברים: "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם [...] וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל־יָדֶךָ [...] וּכְתַבְתָּם עַל־מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ" (ו, ז-ט).

5. חצור

חשיבות מיוחדת נודעת לחפירות בתל חצור, העיר הכנענית האדירה שחרבה בדיוק בזמן כניסתם המשוערת של עם ישראל. באתר נערכה חפירה בראשותו של פרופ' אמנון בן תור מהאוניברסיטה העברית (קדמה לו חפירתו של יגאל ידין). מסקנותיו העיקריות של בן תור היו:

א. חצור, ערב חורבנה, היתה המרכז הכנעני הראשי בארץ ישראל באופן תואם לתיאור המקראי. מהמחקרים עולה כי חצור הגדולה מתקופת הברונזה התיכונה והמאוחרת, עמדה בקשרי מכתבים עם מארי, ומאוחר יותר גם עם מצרים, היתה "לְפָנִים... רֹאשׁ כָּל הַמַּמְלָכוֹת הָאֵלֶּה" (יהושע יא, י) כפי ההגדרה המקראית. זיהוי חצור בספר יהושע כעיר המלוכה המרכזית בארץ ישראל הינה מופלאה, שהרי בתקופות מאוחרות ירד כוח העיר וסופר מאוחר לא יכול לדעת זאת^[21].

ב. בחצור קמה עיר ישראלית במאה העשירית לפני הספירה. התברר גם כי בכל מקום שבו העמיקו החפירות עד השכבה האחרונה של תקופת הברונזה המאוחרת, חרבה חצור הכנענית בשריפה אדירה, כפי שמעידות מפולות ושכבות אפר עבה. תמונת חורבן זו משתלבת היטב בתיאור סופה של חצור המובא בספר יהושע (יא י-יג)^[22].

ג. א' בן תור כותב (בן תור, 2001):

במהלך החפירות המחודשות גילתה משלחתנו כמה שברי פסלים, רובם מתקופת הברונזה המאוחרת [...] כל אלה נתגלו בשכבת החורבן של הארמון [...] פסלים אלה הושחתו במכוון בעת העתיקה, ובמיוחד ניכרת ההשחתה בראשיהם של הפסלים ובידיהם [...] בין הפסלים שהושחתו כנראה בעת כיבושה של העיר יש גם פסלים כנעניים וגם פסלים מצריים. עובדה זו מרמזת, כפי הנראה, כי אין לייחס את מעשה הכיבוש לכנענים או למצרים [...] דומה אפוא, שרק שבטי ישראל המתנחלים יכלו להיות אחראיים לכיבושה של חצור ולחורבנה.

יש להוסיף, כי מסקנה זו איננה רק ארכאולוגית-היסטורית, אלא יש לה גם משמעות תרבותית-רוחנית ברורה. מחריבי חצור השחיתו באופן מכוּון פסלים מצריים וכנעניים, ולכן יתכן שיש לפנינו עדות ארכאולוגית מרשימה לקדמות הופעתה של תורת ישראל, שעיקר העיקרים בה מאז עשרת הדיברות היה המלחמה חסרת הפשרות נגד הפסלים ועבודת אלילים, ובפרט במלחמה נגד עמי כנען ותועבותיהם (שמות כ, ב-ו; כג, כ-לג; לד, יא-יז; במדבר לג, נ-נו; דברים ד, טו-לב). יתר על כן, העדות המקראית מספר שופטים ומתקופת המלוכה מראה שבני ישראל לא פעלו כך בדורות הבאים, ולכן השחתה שכזו מתאימה רק לשלב הראשון של הכניסה לארץ כנען.

ד. מהחפירה עולה כי אין גורם אחר שסביר שגרם להרס המהיר של עיר כזו גדולה באותה תקופה מלבד ישראל - הקבוצה שהיא גם זו שהעידה שעשתה את זה. זאת משום, באתר לא נמצאו חרסים פלשתיים, וחורבן על ידי הכנענים  בצורה כלשהי איננו סביר מטעמים רבים^[23].

6. אסטלת ישראל

הקטע המפורסם והקדום ביותר שנזכר בו השם "ישראל", בסימול ברור כעם, נמצא באסטילה פרעונית – בכתובת המלך מרנפתח (בנו של רעמסס הגדול), שמלך בין השנים 1213-1203 לפנה"ס - ראשית תקופת ההתנחלות.

הכתובת מלמדת, לדעת רוב החוקרים, כי בימיו של מרנפתח התקיימה בכנען ישות בשם "ישראל", אולם לא כישות מדינית אלא כשבט או כקבוצה אתנית. מהכתובת נראה בבירור כי העם המכונה "ישראל" לא היה מזוהה עם חבל ארץ מסוים בעת כתיבת האסטלה.

זאת ועוד, ישנם חוקרים שהציעו כי השם ״ישראל״ שבכתובת מרנפתח היה הגורם העיקרי למסע שלו לכנען, שנועד להתמודד עם סכנת השתלטותם של "ישראל" הללו על חלקים נרחבים של הארץ באזור ההר. ואכן, שילובן של כל העובדות הללו לעיל - של החרבת חצור, ושל קרב גבעון - מאפשר לנו להתוות מתאר כרונולוגי כללי, לפיו שניים מהקרבות המכריעים בין הישראלים לערים הכנעניות, כיבוש חצור ומלחמת גבעון, אירעו עד לשנת 1207 לפנה״ס, ואלו הפכו אותם לכוח עולה התובע בעלות על חלקים נרחבים במרכז ארץ כנען. לא מן הנמנע כי המסע המצרי התרחש, בימי השופטים לאחר ניצחונות ישראליים מכריעים אלו, שערערו את האחיזה המצרית החלשה ממילא בארץ. בכל זאת, אין הדברים מוכרחים.

7. תהליכים כללים ושינויים אקלימיים נרחבים

במחקר הקלאסי של ארץ ישראל מיוחס היה חורבנה של הארץ לתהליכים מקומיים בלעדיים, כגון מסעות כיבוש או מהפכות חברתיות. המחקר המודרני מצביע על כך שהתהליך אותו עברה ארץ ישראל היה חלק מתהליך שינוי נרחב ואיטי שעבר כל המזרח הקדום. התהליך כלל את שקיעתן של ערי המדינה ושל האימפריות הגדולות, ובחלק מהמקומות אף תהליך גיבוש של אוכלוסיות, כגון תחילת מעבר נוודי אדום (ממלכת אדום מן התורה) להתיישבות קבע. נדמה כי לאחרונה החלה ההבנה במחקר כי הדבר נבע בראש ובראשונה משינויים אקלימיים רחבים שעבר האזור (לנגוט, פינקלשטיין וליט, 2013). תהליכים אלו הובילו בסופו של דבר למצוקה כלכלית ותופעות נוספות. במקביל, הוביל תהליך זה אף להגירתם של גויי הים, וכתוצאה מכך להיחלשות המעצמות, זאת במקביל להיחלשות הכללית שעברה האוכלוסייה הכנענית ואוכלוסיות אחרות בכל רחבי המזרח הקדום. נדמה כי על רקע תהליך זה קל הרבה יותר להבין את תהליך ההתנחלות הישראלית, שמצאה את הארץ בראשיתה של תקופת חולשה. אף היחלשותה של מצרים בעקבות פלישת גויי הים, יכלה לעמוד לבני ישראל כעזר לחדירתם לארץ. ובאמת, אנו רואים מהכתוב ביהושע ומהממצא הארכיאולוגי כי עיקר ישיבתם של בני ישראל היה באזורי ההר, בהם לא היתה השפעה מצרית של ממש, ורק בהמשך, לאחר היחלשותה של מצרים (עיינו לעייל) פלשו הישראליים גם לאזורים שהיו בעבר בחזקתה של מצרים. המבט על התנחלות ישראל כחלק מתהליך רחב הרבה יותר שעבר על האזור, יכול להסביר היטב את הצלחת ישראל בתהליך ההתנחלות. מעניין הדבר, כי אף יש קשר בין המקומות בהם ישבו ישראל לאזור היישובי שננטש בסוף תקופת הברונזה התיכונה, דבר המלמד על הפוטנציאל היישובי אשר קיים היה במקומות אלו למרות התנאים ששררו באזור. באופן דומה, יש להעריך כי לפחות חלק מן התרבות החומרית של אותם המתיישבים נובעת מסיבות רגיונליות הן בהר, והן בעבר הירדן (פינקלשטיין, 2001).

אם כי הדבר מפתיע למדי, נדמה כי ניתן אף למצוא סימוכין לתהליך הדרגתי זה, אשר נבע משינויי טבע, כבר במקרא. בשמות (כג, כז-כט) כתבה התורה: 

"את אימתי אשלח לפניך והמתי את כל העם אשר תבא בהם ונתתי את כל איביך אליך ערף. ושלחתי את הצרעה לפניך וגרשה את החוי את הכנעני ואת החתי מלפניך. לא אגרשנו מפניך בשנה אחת פן תהיה הארץ שממה ורבה עליך חית השדה. מעט מעט אגרשנו מפניך עד אשר תפרה ונחלת את הארץ לא ושתי את גבלך מים סוף ועד ים פלשתים וממדבר עד הנהר כי אתן בידכם את ישבי הארץ וגרשתמו מפניך". 

באופן מעניין, נראה כי התורה מציינת כי עיקרו של תהליך גירושם של הכנענים יהיה תהליך הדרגתי (!). התורה מייחסת אותו ל"צרעה", כלומר להשפעתם של אירועים טבעיים אשר יובילו לתהליך עזיבה והיחלשות הדרגתי של הארץ, ובסופו של דבר אף להיעלמותה של האוכלוסייה המקומית ולדחיקת רגלן של המעצמות הגדולות (במאמר מוסגר - כיום ידוע כי בצורות מובילות למכת צרעות^[24] ויתכן כי המקרא משמר זיכרון זה). נדמה כי ניתן אולי להעלות טיעון מרחיק לכת אף יותר. הנביא עמוס (ט, ז) מתאר בספרו כך: "הלוא כבני כשיים אתם לי בני ישראל נאם ה' הלוא את ישראל העליתי מארץ מצרים ופלשתיים מכפתור וארם מקיר". הנביא מרמז שתהליך יישובם של בני ישראל איננו עומד בחלל ריק, אלא הוא חלק מתהליך כללי של התיישבות שהתרחשה במזרח הקדום באותו הזמן (שהרי כניסת ישראל היא גם זמן הופעת הפלישתים). הדבר תואם היטב לתופעה עליה עמדנו, יישובו של עם ישראל איננו עומד בחלל ריק; הוא מתרחש על רקע שינויי אקלים אשר גרמו לתהפוכה כללית בכל רחבי המזרח הקדום, והובילו לדחיקת רגלי האימפריות והופעת התיישבות רחבה בכל האזור, אשר התאפשרה בעקבות היחלשות המעצמות וערי המדינה. אם כן, גם תמונה אקלימית זו מסייעת מאוד לחזק את התמונה המקראית, בהצגתה של אפשרות ריאלית של תהליך ישוב ישראלי כחלק מתהליך ההיחלשות הכללי במזרח הקדום, תהליך שייתכן ואף רמוז במקורות עצמם.

8. מנהגי אכילה של המתנחלים

אחת התופעות המרתקות ביותר ביישובים הישראליים הינה סוגיית תרבות האכילה של אותם המתיישבים. מראשית ימי המחקר הארכיאולוגי הבחינו חוקרים בשינוי דרמטי בין שכבות ישוב אשר נחשדו כישראליות, לשכבות פלישתיות (או כנעניות) מקבילות. מתברר כי ביישובי ההר לא נהגו התושבים לאכול חזירים, בעוד שברוב היישובים המקבילים נמצאו שכבות חזיר משמעותיות ונדמה כי אצל חלקם היה זה אף אחד המזונות המרכזיים בתרבותם (זן מיוחד של חזיר אף יובא על ידי הפלישתים לארץ). יש שניסו להסביר את התופעה בדרכים שונות, כגון מיקום האתרים או אקלים אז הסברים אלו אינם מסבירים מאומה. בתקופות קדומות נמצאו עצמות חזיר הן בהר והן במישור, הן בערים והן בישובים קטנים ומשום כך כל הסבר אקלימי איננו תקף. יותר מכך התופעה קיימת אף בתקופות מאוחרות יותר ובמקומות בהם ניתן למצוא שני אתרים סמוכים - ישראלי ושאינו ישראלי ובעד שבאחד עצמות החזיר יהיו נדירות אצל האחר ניתן יהיה למצוא אותם בשיעור גבוהה יותר.

למרות כי ברור כי היו גם ישראלים שהפרו את כלל החזיר (כדוגמת עזבת צרטה), והיו ישובים כנעניים בהם נמצאו פחות עצמות חזיר (כך לדוגמא האתר הכנעני בשילה), אין כל ספק כי מהממצא עולה כי קיים שוני דרמטי בין האוכלוסיות אשר מרמז על תופעה של טאבו אשר בולטת אף יותר בתקופות מאוחרות (פאוסט, 2006). כך או אחרת לא ניתן להתעלם מן העובדה כי הדבר מתאים באופן מפליא לעדות המקראית על טאבו עתיק על אכילת חזיר בקרב הישראליים^[32].

9. מפת היישוב

ראיה נוספת לאמינות הסיפור המקראי עולה ממצבת מישע. על פי הסיפור המקראי מתיישב שבט גד באזור מואב בעבר הירדן . מישע מלך מואב במצבתו המפורסמת אומר: "איש גד ישב בארץ עטרות מעולם". ראיה זו דרמטית מכמה פנים: ראשית, המצבה מוכיחה שהמקרא משמר מסורת אותנטית אודות מפת הישוב הישראלי כאשר הוא ממקם באופן ספציפי את שבט גד באזור מואב. מופרך לחשוב שסופר מאוחר, מאות שנים לאחר זמן ההתנחלות, היה מדייק כך, אלא אם נטען שהוא משמר מסורת אותנטית. זאת ועוד, הדבר הולם היטב אף את תמונת הישוב ישראלי כפי שהיא עולה מן הממצא הארכיאולוגי. נדמה כי אם נבחן היטב את מפת אתרי ההתנחלות שנתגלו בממצא, נגלה התאמה מפליאה בין מקומות הישוב שנמצאו לאזורי הישוב כפי שאלו מתוארים בסיפור המקראי.

מימין - מפת ההתנחלות המשוערת לפי המקרא. משמאל - מפת אתרי ההתנחלות שהתגלו (הוקינס, 2013).

הדמיון בין המפות ברור (ראו לדוגמא את הדמיון המדויק בנחלת שלושת השבטים בעבר הירדן, את הדמיון בהתפשטות לכיוון דרום-מערב של שבט יהודה, את קיומו של ישוב בגליל ובהר המרכזי). אין כל ספק כי הסיכוי שמחבר מאוחר יכול היה לדעת את מפת הישוב בצורה כה משמעותית הוא אפסי, ומשום כך, למרות שאין לראות בדבר הוכחה חד משמעית הוא בהחלט מחזק מאוד את אמינות התיאור המקראי.

ויותר מכך, מישע מתאר את שבט גד כיושב בעטרות מעולם. אומנם, המונח "עולם" במזרח הקדום פירושו הוא "הרבה זמן" ולא "מאז ומתמיד" כפי שהוא בלשון זמננו, אך נדמה כי תיאור קדמותו של שבטים ישראליים באזור מחזק את התיאור המקראי (אותו הדגמנו במאמרנו בנושא יציאת מצרים) אודות שבטים ישראלים קדומים שישבו בארץ ובעבר הירדן טרם תקופת ההתנחלות. בהזדמנות זו ראוי לציין כי אזכורו של גד איננו עומד בחלל ריק, אלא מצטרף לכמה גורמים נוספים המזכירים את שמות שבטי ישראל בתקופות קדומות יותר (מייטליס, תשע"ה), אשר לא ניתן לשלול כי לפחות בחלקם מתייחסים גם הם לאוכלוסיות הישראליות אשר ישבו בארץ בתקופת השעבוד. כך או אחרת, אין כל ספק כי מפת הממצא ומצבת מישע מחזקים גם הם את הסיפור המקראי.

בכל זאת, מן הראוי לעמוד על תיאור ההתנחלות בספר יהושע. כידוע, הכתוב מתאר בסוף הספר את חלוקת הערים לשבטי ישראל. ואולם, חשוב שלא לטעות בתיאור זה - חלוקת הערים איננה מייצגת כלל את המקומות בהם ישבו השבטים, אלא את הנחלות שהוגרלו בחלקם. חוק התורה מצווה כי בני ישראל יחלקו את הארץ בגורל לאחר כניסתם של שבטי ישראל לארץ. ואולם, ברור כי מהותה של חלוקה זו היא קבלת והכרת הטאבו על השטח מטעם העם. ברם, אין הדבר אומר בהכרח כי טאבו זה מומש עוד בימי יהושע. נדמה כי שטח זה הוא אך ורק השטח סומן על ידי העם כשייך באופן תיאורטי לנחלתו העתידית של שבט פלוני ולא של שבט אחר^[25]. יש להעריך שהדבר נעשה על מנת למנוע מלחמת אחים על שטח בין שבטי ישראל ומפאת הציוי אודות החזרת האדמות השבטית ביובל. נדמה כי עובדה זו היא כנראה גם הסיבה לפער בין הממצא החומרי שנתגלה ביישובי מישור החוף לתיאור המקראי של נחלות השבטים (שהרי אזור החוף היה מיושב על ידי הכנענים בצפיפות, ולכן יושב על ידי הישראלים רק בתקופת המלוכה^[26]). בכל זאת, בהחלט ניתן ללמוד מנחלות השבטים שבמקרא על אזורי הישוב הישראלי, וברור שהדמיון בין אזורים אלו לממצא שהתגלה בסקרים איננו יכול להיות מקרי.

באותו ההקשר, ראוי לציין כי קויפמן, בספרו הקטן על ההתנחלות, עמד על כך כי מתמונתו ההיסטורית של תהליך ההתנחלות ניתן ללמוד רבות אודות גיבושו של העם המתיישב בה. קויפמן טען, ובצדק רב, כי העובדה שלא מצאנו מסורות על מלחמות טריטוריה בין שבטי ישראל השונים מלמדת כי בלתי סביר לחלוטין כי מוצאם של המתיישבים הינו בשבטים לא מגובשים מעבר הירדן. משבטים המהווים יחידות מפורדות היינו מצפים למלחמות שטח וטריטוריה, ולא להתיישבות שקטה ופסטורלית יחסית (קויפמן, 1955). נדמה כי טיעון זה מקשה אף על הסברה כי מקור המתיישבים בערי מדינה כנעניות שניהלו ביניהן מלחמות טריטוריה דומות (כעולה למשל מאגרות אל עמארנה).

10. מנהגי דת ופולחן

נראה כי אחת הראיות המשמעותיות אותה יש לצרף כשיקול נוסף מגיעה מן העובדה המפליאה, כי ביישובי ההתנחלות גם לא נמצאו כלל פסלי צלמיות בדמות אדם - יהיו אלו פסלי אלילים כנעניים או פלישתיים, ואף פסלי אלוהויות מסוגים אחרים^[27]. הדבר מלמד על דת מיוחדת בה החזיקו אותם המתנחלים, ומצטרף לאתר בעיבל ולאתרי כף הרגל.

שיקול נוסף קשור למנהגי הקבורה של הישראליים. בימי קדם הקבורה היתה חלק מן העולם הדתי. בעוד שהכנענים נקבעו במערות קבורה, הישראליים הקדומים שינו לחלוטין תרבות זו ונראה שנקברו בקברי שוחה פשוטים. שינוי זה איננו רק ראיה לשוני בתרבות החומרית, אלא אף מרמז על תפיסה דתית שונה מזו של הכנענים ועל רקע נוודי ממנו הגיעה האוכלוסיה.

כאן המקום לציין כי רמז לרקע הנוודי של האוכלוסיה מגיע אף מכיוון נוסף. פינקלשטיין, בספרו הגדול על ההתנחלות, ציין כי אף המבנה הכללי של הישוב באתרי ההתנחלות הישראליים בנוי בהשראת מאהלי נוודים וברור כי אין דבר זה מקרי (פינקלשטיין, 1986).

11. ראיות ושיקולים נוספים

עד כה עסקנו בכמה מן הראיות המרכזיות לאותנטיות של הסיפור המקראי. אולם ישנן עוד ראיות רבות נוספות לסיפור ההתנחלות המקראי. ביניהן ניתן למנות ראיות כגון -

א. האתר בשילה; ב. הממצא מתל דן; ג. התיאור המקראי את כנען ערב כיבושה כארץ של ערי מדינה - מציאות שלא היתה בשלב מאוחר ומוכיחה על האותנטיות של ספר יהושע; ד. הדמיון בין הארץ הנשארת לבין רשימות הערים המצריות בתעודות אל עמארנה (ראה דברינו בחלק ד) ה. תיאורה של שכם בתעודות אל עמארנה ובספר יהושע^[28]; ו. התיעוד של ההיסטוריון הביזנטי פרוקופיוס^[29]. ז. עצם החורבן והקריסה של התרבות הכנעני ובפרט האופי ההדרגתי של קריסה זו. ח. האופי השלבי של התפתחות המכלול הקרמי; ט. המקרא מתאר כי בחוף התקיימו ערים בהם היה רכבי מלחמה, מציאות זו מתאימה במדוייק לעולה מתעודות מצריות מאותה התקופה; י. האתר באל-אחוואט שיתכן ומתקשר לסיפור סיסרא (ראה הערתינו לענין תקופת השופטים) וכן ראיות והתאמות רבות נוספות^[30]. כל אלה מצטרפים, מן הסתם, לשיקול המרכזי והמשמעותי ביותר בסוגיה, והוא המסורת החיה בה החזיקו אותם המתיישבים על היותם גרים שהתיישבו בארץ אבותיהם, לאחר שנדדו מחוצה לה.

למעשה, נראה כי כה רבות הן הראיות וההתאמות לסיפור המקראי, עד שקשה להבין איך ניתן לפקפק בו על בסיס כמה טיעונים כה חלשים כמו אלו שהועלו נגדו, ללא הנחת היסוד הדוגמטית שנתקבעה בקרב כמה חוקרים, בעקבות נטיה כללית לפקפוק במקרא בשילוב השגיאות החמורות בהבנת הסיפור המקראי והראיה המתודולוגית השגויה אודות המחקר הארכאולוגי.

ו. סיכום

סקרנו את הפרדיגמות המרכזיות בחקר תקופת ההתנחלות. ראינו כי השיטה המתנגדת לסיפור המקראי מבוססת בעיקרה על שתי הנחות יסוד מפוקפקות - קריאה שגויה של ספר יהושע, והנחה לא נכונה בדבר המפה היישובית בארץ ישראל ערב תקופת הברזל. אלו הצטרפו לטיעונים, חלקם חסרי בסיס וחלקם חסרי משמעות של ממש, אודות דמיונות חומריים בין הישראלים לכנענים.

במאמר ראינו כי עיון בספר יהושע מראה באופן ברור שאת רוב הערים לא החריבו ישראל, אלא הביסו את צבאותיהן כדי לאפשר כיבוש ממושך לאורך שנות השופטים. בנוסף, ראינו כי גם לגבי המפה היישובית וחוזקתה של מצרים הדברים לא פשוטים, והם אינם יכולה לשמש כראיה לשלול את הסיפור המקראי ואולי יותר מכך - דווקא מחזקים אותו.

לאחר מכן הראנו כי הממצא החומרי בכללו הולם באופן ברור את התיאור המקראי:

ראשית, הממצאים השונים מסקר הר מנשה והר אפרים מעידים כי בראשית תקופת הברזל מופיעה על ההר המרכזי תרבות יחודות ופשוטה מבחינה חומרית שהתפשטה ממזרח הארץ למערבה ומשם צפונה ודרומה. המאפיינים מתאימים לישראל לפי תיאור המקרא. ראינו כי המזבח בעיבל, שמבחינה ארכיטקטונית ומבחינת הממצאים שנמצאו סביבו - עצמות חיות כשרות, פיסות סיד, קוביית גורל וכו' - מתאים רק למזבח ישראלי, ותואם להפליא את הציווי על הקמתו בספר דברים ותיאור הביצוע שלו בספר יהושע, והוא מתוארך למאות המתאימות. בנוסף, נמצא לוח של כתב עברי המתוארך למאה הי"א לפנה"ס.

לאלו יש להוסיף, כי החורבן בשכבות העמוקות בחפירה בחצור מתאים לתקופה הנידונה. מעבר לכך, המחריבים השחיתו פסלים כנעניים ומצריים, והמבצע הסביר ביותר של ההרס הוא ישראל. חישובים אסטרונומיים מראים גם הם כי היה ליקוי חמה טבעתי בשנים הנידונות, כפי שמפרשת פרשנות מדעית את הפסוק "שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם". אלו מצטרפים לראיות מתרבות האכילה, החורבן ההדרגתי של הארץ והתרבות הכנענית, מפת היישוב הקדומה במקרא אל מול זו שנתגלתה בסקרים הארכיאולוגים, מצבת ישראל, השינוי האקלימי הנרחב במזרח הקדום, האתר בשילה, האתר בתל דן, האתר בשכם, המצב המתואר בתעודות אל עמארנה, התיאור המקראי של ברית ערי המדינה, הממצא החומרי המיוחד מאתרי ההתנחלות (חוסר בפולחן אלילי, תרבות פשוטה, ממגרות, מאהלי נוודים ועוד) ואף ההתנחלות הקדומה בעבר הירדן ושיקולים נוספים.

אין כל ספק כי מראיות אלה אפשר לקבוע באופן ברור כי התיאור המקראי של כיבוש הארץ והתנחלות בני ישראל מתאים בבירור לתוצאות המחקר הארכיאולוגי של ארץ ישראל בדור האחרון. נראה כי כל הסימנים התומכים בסיפור מצביעים על המאה ה-13 לפנה"ס כראשית ההיאחזות של ישראל בארצו. זאת החל בגל ההתיישבות הכביר בישראל שהגיע מהמזרח, כפי שחשף זרטל בסקר הר מנשה; המשך במזבח יהושע, שנבנה לקראת סוף המאה ה-13 לפנה"ס (ע"פ בדיקות פחמן 14 וחרפושית רעמססית); והמשך בחורבן חצור בשריפה באותן השנים (בדיקות פחמן 14 ושבר של פסל רעמסס השני). ראינו כי עדויות חיצוניות לכנען (מצבת מרנפתח) תומכות אף הן בתיארוך זה. זהו אותו מרנפתח אשר הוא עצמו הינו בנו של רעמסס השני - המלך המצרי בונה פיתום ורעמסס, הערים שצאצאי המתנחלים אשר הופיעו ממזרח למערב מספרים כי הם אלו שבנו אותם לפני שברחו ונכנסו לארץ. למרות שעוד לא הכול ברור^[31] ועוד לא מוצה המחקר הארץ ישראלי, צביר הממצאים מראה תמונה ברורה של התאמה לדיווח המקראי, וקשה להאמין שהמסורת של המתנחלים תואמת במקרה למה שהמחקר הארכיאולוגי מלמד שקרה בארץ באותו הזמן. אין ספק כי הרוצה לעקם ראיות אלו, בניגוד למסורת ההיסטורית שבקרב העם לטובת כל שיטה אחרת - עליו הראיה, ראיות שכפי שראינו אינן בנמצא.

ביבליוגרפיה:

אהרוני, תשי"ז:

י' אהרוני, 'התנחלות שבטי ישראל בגליל העליון', ירושלים תשי"ז, עמ' 119-115.

אהרוני, 1978:

יוחנן אהרוני, ארכיאולוגיה של ארץ ישראל, שקמונה, 1978.

אהרוני, 1987:

יוחנן אהרוני, ארץ ישראל בתקופת המקרא, יצחק בן צבי, 1987.

אהרוני, תשמ"ח:

יוחנן אהרוני, ארץ ישראל בתקופת המקרא - גאוגרפיה היסטורית, תשמ"ח, מוסד ביאליק, 1962.

אולברייט, 1951:

ויליאם פוקסוול אולברייט, הארכיאולוגיה של ארץ ישראל, תרגום אהרון אמיר , עם עובד תל אביב, 1951

אולברייט, 1956:

W.F. Albright, The Archaeology of Palestine, Penguin, 1956.

אחיטוב ואורן, 1998:

Aḥituv , E . D . Oren ( eds ) , The Origin of Early Israel - Current Debate : Biblical , Historical and Archaeological Perspectives, (Beer-Sheva, 12), Beer-Sheva, 1998.

אליצור, 1984:

יהודה אליצור, ספר שופטים עם פירוש דעת מקרא, מוסד הרב קוק, 1984.

אליצור, 2013:

יואל אליצור, "מקום בפרשה - גאוגרפיה ומשמעות במקרא, ידיעות ספרים, 2013, עמ' 19-30.

אלט, 1965:

א׳ אלט, התנחלות בני ישראל בארץ ישראל (תרגם י״מ גרינץ), קונטרסים לתלמידים, אקדמון, 1965, האוניברסיטה העברית.

אוסישקין, 1985:

Ussishkin, D., 1985, “Levels VII and VI at Tel Lachish and the End of the Late Bronze Age in Canaan”, in: J.N. Tubb (ed.), Palestine in the Bronze and Iron Ages: Papers in Honour of Olga Tufnell, London, pp. 213-230.

אייזיניברג, 2011:

עמנואל אייזיניברג, חפירות תל חברון, בתוך: כנס מחקרי חברון ויהודה - דברי הכנס הראשון, הוצאת אריאל 2011.

ביאנקובסקי, 1986:

Piotr Bienkowski, Jericho in the Last Bronze Age, Warminster, 1986.

ביטאק, 1988:

Bietak, Manfred , Contra Bimson, Bietak Says Late Bronze Age Cannot Begin as Late as 1400 B.C., Biblical Archaeology Review 14(4), 1988.

בימסון, 1981:

John J. Bimson, Redating the Exodus and Conquest, Almond Press, 1981

בונימוביץ 1990:

תהליכים תרבותיים ותמורות חברתיות פוליטיות בהר המרכזי של ארץ ישראל ערב ההתנחלות הישראלית, בתוך: נ. נאמן וי. פינקלשטיין (עורכים) מנוודות למלוכה, היבטים ארכיאולוגיים והיסטוריים על ראשית ישראל, ירושלים, 1990, עמ' 257 -283.

בן-נון, תשס"א:

יואל בן נון, המקרא במבט היסטורי וההתנחלות הישראלית בארץ כנען, הפולמוס על האמת ההיסטורית במקרא, בן צבי, תשס"א.

בן-נון, 1993:

יואל בן נון, "בא על עית..." : פתרון חדש לזיהוי העי,  בתוך: מחקרי יהודה ושומרון ב, 1993.

בן תור, 1989:

אמנון בן-תור, מבוא לארכיאולוגיה של ארץ-ישראל בתקופת המקרא, האוניברסיטה הפתוחה, 1989.

בן תור, 2001:

אמנון בן תור, ארכיאולוגיה - מקרא - היסטוריה, בתוך: ישראל לוין ועמיחי מזר (עורכים), הפולמוס על האמת ההיסטורית במקרא - מחקרים היסטוריים, ירושלים 2001.

ברייט, 2000:

John Bright,A History of Israel, 4th ed., Louisville: Westminster John Knox, 2000.

גבאי, 2017:

מאיר גבאי, אתר אל אחוואט, צידה לדרך בטאון אגודת מורי הדרך בישראל חודש, יולי 2017.

ג'ונקלה, 2006:

Eero Junkkaala, Three Conquests of Canaan: A Comparative Study of Two Egyptian Military Campaigns and Joshua 10-12 in the Light of Recent Archaeological Evidence, Åbo Akademi University Press, 2006.

לנגוט, פינקלשטיין וליט, 2013:

Dafna Langgut, Israel Finkelstein and thomas litt, Climate and the Late Bronze Collapse: New Evidence from the Southern Levant, TEL AVIV Vol. 40, 2013, 149–175

גרינץ, 1969 א:

יהושע מאיר גרינץ, הסיפור על "הרפורמה" של יאשיהו וספר דברים, בתוך: יהושע מאיר גרינץ, מוצאי דורות,  מחקרים בקדמוניות המקרא וראשית תולדות ישראל וספרותו, הקיבוץ המאוחד, תשכ"ט.

גרינץ, 1969 ב:

יהושע מאיר גרינץ, "העי אשר עם בית און", בתוך: יהושע מאיר גרינץ, מוצאי דורות,  מחקרים בקדמוניות המקרא וראשית תולדות ישראל וספרותו, הקיבוץ המאוחד, תשכ"ט.

גרינץ, 1969 ג:

יהושע מאיר גרינץ, הפלשתים הראשונים, בתוך: יהושע מאיר גרינץ, מוצאי דורות,  מחקרים בקדמוניות המקרא וראשית תולדות ישראל וספרותו, הקיבוץ המאוחד, תשכ"ט.

דיוור, 1992:

Dever, W.G., 1992, “The Late Bronze Age — Early Iron I Horizon in Syria-Palestine: Egyptians, Canaanites, ‘Sea Peoples’ and Proto-Israelites”, in: W.A. Ward and M. Sharp Joukowsky (eds.), The Crisis Years: The 12th Century BCE from Beyond the Danube to the Tigris, Dubuque, IA, pp. 99-110.

דיוור, 2003:

William G. Dever, Who Were the Early Israelites and Where Did They Come from?, Eerdmans, 2003.

דיוור, 2017:

W.G. Dever, Beyond the Texts: An Archaeological Portrait of Ancient Israel and Judah, Grand Rapids, MI: Eerdmans, 2017.

דיויס, 1987:

Davis, Thomas W , Shifting sands : the rise and fall of Biblical archaeology, University of Arizona, 1987

דילמן, 1939:

A. Musil, Arabia Petraea III, Wien 1908, p. 13i; G. Dalman, Arbeit und Sitte in Palästina VI, 1939, Ab. 12.

האס, 2007:

Hess Richard S. Israelite Religions: An Archaeological and Biblical Survey, Baker Academic, 2007.

האס, 2014:

Bill T. Arnold  (Editor), Richard S. Hess, Ancient Israel's History: An Introduction to Issues and Sources, Baker Academic, 2014.

הוקינס, 2012:

Ralph K. Hawkins, The Iron Age I Structure on Mt. Ebal: Excavation and Interpretation, Bulletin for Biblical Research Supplement, 2012.

הוקינס, 2013:

Ralph K Hawkins, How Israel Became a People, Abingdon Press, 2013.

הלפרן, 1983:

Baruch Halpern, The Emergence of Israel in Canaan, Society of Biblical Literature, 1983.

הלפרן, 1987:

Halpern, B,Radical Exodus Redating Fatally Flawed. Biblical Archaeology Review, 13(6), 56–61, 1987.

האס, 2007:

Hess Richard S. Israelite Religions: An Archaeological and Biblical Survey, Baker Academic, 2007.

הר, 1999:

לארי ג' הר, תל אל-עומיירי וההשערה בדבר הראובני, בתוך: ארץ-ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה, כרך כו - ספר פרנק מור קרוס, החברה לחקירות ארץ ישראל ועתיקותיה, 1999.

הר, 2000:

Larry G. Herr, “The Settlement and Fortification of Tell al-’Umayri in Jordan during the LB/Iron I Transition,” in Lawrence E. Stager and Michael D. Coogan  (Editors), The Archaeology of Jordan and Beyond, Essays in Honor of James A. Sauer, Winona Lake, Indiana: Eisenbrauns, 2000.

הר, 2016:

Douglas R. Clark (Editor), Larry G. Herr (Editor), Øystein S. LaBianca (Editor), Randall W. Younker (Editor), The Madaba Plains Project: Forty Years of Archaeological Research into Jordan's Past, Routledge, 2016.

הרן, 2009:

מנחם הרן, המסגרת ההיסטורית של יציאת מצרים: נתונים ופתרונות, בתוך: מקרא ועולמו: מבחר מחקרים ספרותיים והיסטוריים, מאגנס, 2009.

הרנולד והס, 2014:

Arnold, B.T.; Hess, R.S. (eds.), Ancient Israel's History. An Introduction to Issues and Sources, Grand Rapids: BakerAcademic, 2014.

ווד, 1990:

Wood, B. G. (1990). Did the Israelites Conquer Jericho? A New Look at the Archaeological Evidence. Biblical Archaeology Review, 16(2), 44–47, 49–54, 56–57.

וונגרו, 1996:

D. Wengrow, “Egyptian Taskmasters and Heavy Burdens: Highland Exploitation and the Collared-Rim Pithos of the Bronze/Iron Age Levant,” OJA 15 (1996)

זויט, 2001:

The Religions of Ancient Israel: A Synthesis of Parallactic Approaches, Continuumm, london 2001.

זרטל, 1986:

A. Zertal, "?How can Kempinski be so Worng", Biblical Archaeology Review, 12/1, 1986.

זרטל, 1991:

Adam Zertal, Israel Enters Canaan—Following the Pottery Trail, Biblical Archaeology Review 17:5, September/October 1991.

זרטל, 2001 א:

אדם זרטל, עם נולד - מזבח הר עיבל וראשית ישראל, ידיעות אחרונות, 2001.

זרטל, 2001 ב:

אדם זרטל, תנ"ך, ארכיאולוגיה וראשית ישראל : היבטים סביבתיים, בתוך: ישראל לוין ועמיחי מזר (עורכים), הפולמוס על האמת ההיסטורית במקרא - מחקרים היסטוריים, ירושלים 2001.

זרטל, 2008:

אדם זרטל, "אתה עובר את הירדן – תגליות חדשות על תקופת הברזל בבקעת הירדן", הספר והמדבר בארץ ישראל, דברי הכנס השלישי, סוסיא, 2008.

זרטל, 2010:

אדם זרטל, סודו של סיסרא: מסע בעקבות גויי הים ושירת דבורה, דביר, 2010.

זרטל, 2012:

Zertal, A (ed.) 2012 El-Ahwat: a fortified site from the early Iron Age near Nahal 'Iron, Israel: excavations 1993-2000, Leiden. (esp.Ch: 3, 12 and 27)

ייבין, תשי"ח -

שמואל ייבין, יהושע (ספר), אנציקלופדיה מקראית, ג, ירושלים, תשי"ח.

ידין, 1982:

Yadin Yigael, Contra Bimson, Is the Biblical Account of the Israelite Conquest of Canaan Historically Reliable?, Biblical Archaeology Review 8(2), 1982.

ידעיה, 2019:

מכון ידעיה, הרקע ההיסטורי ליציאת המצרים, אתר לדעת להאמין, 2019.

יונגר, 2004:

K. Lawson Younger, Early Israel in Recent Biblical Scholarship, in: David W. Baker, Bill T. Arnold, The Face of Old Testament Studies: A Survey of Contemporary Approaches, Baker Academic, 2004.

יפת, 2001:

שרה יפת, התנ"ך וההיסטוריה, בתוך: ישראל לוין ועמיחי מזר (עורכים), הפולמוס על האמת ההיסטורית במקרא - מחקרים היסטוריים, ירושלים 2001.

כוגן, 1987:

Coogan, Michael David (1987). "Of Cults and Cultures: Reflections on the Interpretation of Archaeological Evidence", Palestine Exploration Quarterly, 119.

כוכבי, תשל"ז:

משה כוכבי, אוסטרקון מתקופת השופטים מעזבת צרטה, ספר השנה של אוניברסיטת בר-אילן רמת-גן, תשל"ז, עמ' 43-30.

לוינשטאום, תשי"ח:

שמואל לוינשטאום, יציאת מצרים, אנציקלופדיה מקראית, ג, ירושלים, תשי"ח.

מדן, 2005:

יעקב מדן, כתובות מתפרשות, בתור: יהודה ברנדס, טובה גנזל, חיותה דויטש (עורכים), בעיני אלוהים ואדם, בית מורשה, 2005.

מייטליס, תש"ס:

יצחק מייטליס, על מקרא, על קרמיקה ועל מה שביניהם, בתוך: על אתר, ז: ספר הספרים, סופר וחופר , אלון שבות תש"ס.

מייטליס, תשע"ה:

יצחק מייטליס, שאלת תיארוך יציאת מצרים, בתוך: אמנון בזק (עורך), בחג המצות, מכללת הרצוג (תבונות), תשעה.

מייטליס, 2006:

יצחק מייטליס, לחפור את התנ"ך, ראובן מס, 2006.

מייטליס, 2014:

יצחק מייטליס, תעלומת מלחמת ערד, בתוך: יצחק מייטליס, פרשת דרכים: מבט ארכאולוגי וגאוגרפי בפרשיות השבוע, ספרי מגיד, 2014.

מייטליס, 2019:

יצחק מייטליס, כשהארכאולוגיה אינה פוגשת את ההיסטוריה: על אי־התאמות בין המקורות ההיסטוריים החוץ־מקראיים למחקר הארכאולוגי, בתוך: על אתר גליון כ, 2019.

מלמט, תשי"ח:

אברהם מלמט, כושן רשעתיים, אנציקלופדיה מקראית, ג, ירושלים, תשי"ח.

מלמט, 1954:

Malamat, A. “Cushan Rishathaim and the Decline of the Near East around 1200 bc.” Journal of Near Eastern Studies, Vol. 13, no. 4 (Oct. 1954), pp. 231–242.

מנדלהול, 1973:

G. E. Mendenhall, The Tenth Generation, Baltimore, 1973.

מרגלית, תשמ"ח:

עתניאל מרגלית, גויי הים בארץ ישראל בתקופת המקרא. תל אביב, דביר, תשמ״ח.

נאמן, 2016:

נדב נאמן, 'האם הארכאולוגיה אכן ראויה למעמד של "פוסק עליון" בבית הדין של ההיסטוריה המקראית?', בתוך: ע' אטקס ואחרים (עורכים), אבני דרך : מסות ומחקרים בהיסטוריה של עם ישראל, שי לצבי (קותי) יקותיאל, ירושלים 2016 ,עמ' 17-3.

מזר, 1967:

בנימין מזר, ההיסטוריה של עם ישראל, כרך ב: האבות והשופטים, דביר, 1967.

מזר, 1983:

Mazar, Amihai (September–October 1983). "Bronze Bull Foudnd in Israelite "High Place" from the Time of the Judges". Biblical Archaeology Review. 9 (5).

מזר, 1992:

Amihai Mazar, Archaeology of the Land of the Bible: 10,000-586 B.C.E, Yale University Press, 1992.

נאמן, 1981:

נדב נאמן, ההיסטוריה של ארץ כנען באלף השני לפסה"נ, בתוך: יעקב שביט (עורך), ההיסטוריה של ארץ ישראל, בן צבי, 1981.

סטגר, 1988:

Lawrence E. Stager, "Forging an Identity: The Emergence of Ancient Israel," in: Michael D. Coogan, The Oxford History of the Biblical World, ofxord, 1988, pp 123-75.

פאוסט, תשס"ה:

פאוסט, א', תשס"ה, "הממלכה המאוחדת ואנתרופולוגיה: הערה לוויכוח על מעמדה האפשרי של ירושלים כבירה", בתוך א' ברוך וא' פאוסט (עורכים), חידושים בחקר ירושלים, הקובץ העשירי, רמת-גן, עמ' 23-36.

פאוסט, תשס"ח:

פאוסט, א', תשס"ח, לחפור את התנ"ך או לקבור אותו?, ירושלים וארץ-ישראל 6: 137—156.

פאוסט, 2006:

Faust, Avraham (2006). Israel's Ethnogenesis: Settlement, Interaction, Expansion and Resistance. London and New York.

פאוסט, 2017:

Faust, A, 2017, An All-Israelite Identity: Historical Reality orBiblical Myth?, in: J. Lev-Tov, P. Wapnish, and A. Gilbert (eds.), The Wide Lens in Archaeology: Honoring Brian Hesse's Contributions to Anthropological Archaeology, Atlanta: Lockwood Press, pp. 169-190.

פאוסט וספיר, 2018:

Avraham Faust and Yair Sapir , The “Governor’s Residency” at Tel ‘Eton, The United Monarchy, and the Impact of the Old-House Effect on Large-Scale Archaeological Reconstructions, Radiocarbon 60, cambridge, 2018.

פטרוביץ, 2008:

Douglas Petrovich, The Dating Of Hazor’s Destruction In Joshua 11 By Way Of Biblical, Archaeological, And Epigraphical Evidence, JETS 51/3 (September 2008) 489–512.

פינקלשטיין, תשנ"ו:

ישראל פינקלשטיין, שילה- מרכז מקודש לשבטי ישראל, בתוך: זהרוני, עירית, דרך ארץ : אבן חרס ואדם, משרד הבטחון, תשנ"ו.

פינקלשטיין, 1986:

ישראל פינקלשטיין, הארכאולוגיה של תקופת ההתנחלות והשופטים, פרק ה' - חפירות שילה, הוצאת הקיבוץ המאוחד והחברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, 1986.

פינקלשטיין, 1988:

Israel Finkelstein, The Archaeology of Israelite Settlement, Jerusalem, 1988.

פינקלשטיין, 1993:

ישראל פינקלשטיין, ההתנחלות הישראלית : האסכולה הסוציולוגית במבחן העדות הארכיאולוגית, בתוך: משה בר-אשר, דבורה דימנט, משה  גרסיאל, ישעיהו מאורי (עורכים), עיוני מקרא ופרשנות : כרך ג - ספר זיכרון למשה גושן-גוטשטיין, הוצאת אוניברסיטת בר אילן, 1993.

פינקלשטיין, 2002:

Finkelstein, I.2002 El-Ahwat: A Fortified Sea People City, Israel Excavation Journal 52/2:187-199.

פינקלשטיין, 2008:

Archaeology and the List of Returnees in the Books of Ezra and Nehemiah. Palestine Exploration Quarterly 140 (2008): 1–10.

פינקלשטיין וסילברמן, 2003:

Finkelstein, I., Silberman, NA., The Bible Unearthed: Archaeology's New Vision of Ancient Israel and the Origin of Its Sacred Texts, The Bible and Interpretation, free press, 2003.

פינקלשטיין, ספיר ובר-עוז, 2013

Lidar Sapir-Hen, Guy Bar-Oz, Yuval Gadot, and Israel Finkelstein, Pig Husbandry in Iron Age Israel and Judah: New Insights Regarding the Origin of the “Taboo”, In: Zeitschrift des Deutschen Palastina-Vereins 129(1):1-20, June 2013.

פרובן, לונג ולונגנן, 2015:

Iain Provan, V. Philips Long, Tremper Longman III,A Biblical History of Israel, Second Edition, Westminster John Knox Press, 2015.

צוקרמן, 2007:

Zuckerman Sharon, Anatomy of a Destruction: “Crisis Architecture”, Termination Rituals and the Fall of Canaanite Hazor, Journal of Mediterranean Archaeology 20/1: 3-32, 2007.

קויפמן, תשי"ט:

יחזקאל קויפמן, פירוש לספר יהושע, ירושלים תשי"ט, עמ' 146.

קויפמן, 1955:

יחזקאל קויפמן, הספור המקראי על כבוש הארץ, מוסד ביאליק ודביר, 1955.

קיטשיין, 2006:

Kenneth A. Kitchen, On the Reliability of the Old Testament, Eerdmans, 2006.

קלי ומור, 2011:

Megan Bishop Moore‏, Brad E. Kelle‏, Biblical History and Israel S Past: The Changing Study of the Bible and History, Eerdmans, 2011

קמפינסקי, תשמ"ח:

קמפינסקי אהרון, החפיפה התרבותית בסוף תקופת הברונזה המאוחרת ובראשית. תקופת הברזל', בתוך: ארץ ישראל. כרך יח, תשמ"ה.

קניון, 1961:

קתלין מ' קניון, חשפנו את יריחו: פרשת החפירות 1952-56; תרגמה: ג' אריוך, תל אביב: דביר, 1961.

רבין, 1960:

חיים רבין (עורך) עיונים בספר יהושע: דיוני החוג למקרא בבית דוד בן גוריון, קרית ספר, 1960.

רדפורד, 1992:

Redford, D. B. 1992. Egypt, Canaan and Israel in Ancient Times. Princeton: 98-122.

רייני, 2005:

ציפורה כוכבי־רייני, למלך אדוני: מכתבי אל־עמארנה, כמד, תענך ומכתבים נוספים מהמאה הארבע־עשרה לפסה״נ, מוסד ביאליק, 2005.

רייני, 2007:

Anson F. Rainey, “Whence Came the Israelites and Their Language?” Israel Exploration Journal 57 (2007), pp. 41–64.

שאנקס, 2011:

Hershel Shanks, Ancient Israel: From Abraham to the Roman Destruction of the Temple, Biblical Archaeology Society, 2011.

שטרן, 1992:

אפרים שטרן, איילת לוינזון־גלבוע, יוסף אבירם, האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכיאולוגיות בארץ ישראל,  החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, 1992.

שטרן, 2008

Ephraim Stern, Ayelet Lewinson-Gilboa, Joseph Aviram, The New Encyclopedia of Archaeological Excavations in the Holy Land, vol. 5: Supplementary Volume. Jerusalem: Israel Exploration Society/Washington, DC.

שמידט, 2007:

Brian B. Schmidt, The Quest for the Historical Israel: Debating Archaeology and the History of Early Israel, Society of Biblical Lit, 2007.

הערות:

^[1]  להצעות ההתנחלות הידועות של פינקלשטיין ודיוור קדמו שתי תיאוריות אחרות אשר יסדו אסכולה שלמה בחקר הסוגייה: אסכולת "החדירה השקטה" של אלט ו"האסכולה הסוציולוגית" של מנדלהול (מנדלהול, 1973). שיטתו של אלט, אשר הופיעה עוד טרם מחקריו של אולברייט (והתחזקה לאחר גילוי הפערים בגישה זו) במאמרו המונומנטלי "התיישבות שבטי ישראל בארץ ישראל" (הופיע בספרו: Essays on Old Testament History and Religion, Oxford 1966, pp. 135-169). על הצעה זו נמתחה ביקורת בידי כמה מלומדים אשר ביניהם קויפמן (קויפמן, 1955) שציין בחריפות שהמסגרת המקראית של ההתנחלות הישראלית אינה סבירה על רקע הצעה של התיישבות פסטורלית של שבטים מעבר הירדן. בהמשך עלו ביקורות שונות על הצעה זו, היות וזו הקישה ממודלי התיישבות מאוחרים להתיישבות בלבנט בראשית תקופת הברזל. אולם יש לציין כי עיבודים שונים של הצעה זו מקובלים גם היום בצורה כזו או אחרת בקרב כמה מלומדים, ביניהם הלפרן (הלפרן, 1983), רדפורד (רדפורד, 1992), רייני (רייני, 2007) ובעבר אף אהרוני (אהרוני, תשי"ז).

^[2] נציין כי ווד תיארך את החורבן על ידי C14 ל-1400 לפנה"ס, כמתאים לזמן הכיבוש לפי שיטת היציאה המוקדמת. הוא אף הגדיל להוכיח את נפילת חומות יריחו ושריפתה דווקא באביב, כשמחסני התבואה היו מלאים, בהתאם למסופר במקרא. אולם למרות שהתיארוך הזה הוא אפשרי, הוא לא נתקבל על ידי מרבית החוקרים.

^[3] מהממצא עולה כי חומות העיר חרבו ברעידת אדמה, ממש כבסיפור המקראי. באם החומות הקדומות אכן היו בשימוש מאוחר, יש אף להציע  כי אולי רעידה זו היתה דווקא בשלב המאוחר של העיר. ברם, יש לבחון היטב האם הממצא מאפשר פרשנות סבירה שכזו. ווד במאמרו על יריחו (ווד, 1990) טען כי אפשרות שכזו אכן קיימת לגבי המאה ה-14 (נציין כי ביאנקובסקי חלק עליו בחריפות). מכל מקום על מנת להגיע למסקנה ברורה בסוגיה יש לבחון תחילה האם אפשרות זו אכן ריאלית גם בתיארוך מאוחר יותר.

^[4] בן נון מציע לפרש את הסמיכות של שתי הערים המתוארת במקרא כ"סמיכות של המרחבים החקלאיים שמסביב לשתי הערים", ולזהות את העי בח'רבת מרג'מה, הסמוכה למקור מים חשוב (עין סמיה) ולדרך חשובה, דרך הספר המזרחית. על פי עדות הכתוב, בין תחום העי לבין תחום בית אל מתנשא הר בולט ("וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה", בראשית יב, ח), שאפשר לזהות עם הר בעל חצור. בחפירה שנערכה בח'רבת מרג'מה נמצאה עיר מבצר ישראלית מימי המלוכה, אולם בחתך שנחפר בחומה הדרומית נמצאה שכבת יישוב מתקופת הברונזה המאוחרת.

^[5] הנקודות עליהן עמדנו לגבי יריחו והעי נכונות גם לגבי שאר הטיעונים על בעיות במפה היישובית. כך לגבי הממצא בתל-רומיידה (חברון) בה אכן התברר כי יש ממצא מהתקופה (אייזיניברג, 2011) וזו אף מוזכרת בתעודות מצריות.

באופן דומה כך יש להסיק לגבי גבעון (קיטשיין, 2003), אשר נתגלו בה קברים עם כלים בני התקופה על אף שזו היתה מיושבת ברציפות (דבר המקשה על איתור שרידים קדומים, למעט קברים ושפכים), נחפרה עד כה באופן חלקי ביותר (נחפר פחות מ-10% מן האתר) ועברה אף חציבה בתקופת הברזל (שככל הנראה פגעה בחלק מהרבדים הקדומים).

מסקנה דומה יש להסיק לגבי ירמות בה אכן נתגלה ממצא בן התקופה (שטרן, 1992), ערד ( - על אף שמייטליס עמד על כך שעולה מן הכתובות המצריות שהיו שני אתרים ששמם ערד, נדמה שצדק יותר אולברייט כשאמר מלך ערד היה כנראה מלך הנגב אשר ישב מקדם בערד) ומקומות נוספים (קיטשיין, 2003).

^[6] קיטשיין עמד על כך שמתוך 24 הערים שנחפרו ומוזכרות בספר יהושע, כ-21 היו מיושבות בוודאות. כך נמצאו שכבות ישוב בחצור, עזקה, ליבנה, לכיש, עגלון, תירצה, דור, תענך (עיינו למשל אצל דיוור), חורמה (תל חליף), אפק, בית-אל, אשפה, שכם, ירמות, אפק, ירושלים, קדש נפתלי (חירבת קדייש), קדש (תל אבו קודיס), גזר, מגידו, דביר (חירבת רבוד). 

חורבן או כיבוש זוהו באתרים שונים כגון - מגידו, יקנעם, חצור, עגלון, לכיש, דביר (ח'ירבת רבוד), תל חליף (חורמה), תל בית מירסים, ירמות, בית אל, תענך ועוד. חורבנות התרחשו כפי שציינו לאו דווקא בזמן אחד (לאורך טווח של 100 שנה ויותר!) ובחלק מן המקרים בוודאי לא על ידי הישראלים (כך גזר שנחרבה על ידי מצרים ואפק על ידי גויי הים). לגבי יריחו העי וגבעון - השאלה נותרה פתוחה.

^[7] בזמן כיבושה של הארץ מלכה של מצרים היה ככל הנראה רעמסס השני. לאחר ימיו עלה לשלטון בנו מרנפתח - אשר דיכא מרידה בארץ והזכיר את ישראל בין המורדים.לאחר 10 שנותיו, מצרים נכנסת ל-20 שנה של אנדרלמוסיה עד ימיו של רעמסס השלישי, אשר ניסה להחזיר חלק מכוחה של מצרים (כולל השפעה על כנען), אך היה עסוק בעיקר במלחמה בפלישתם של גויי הים. לאחר ימיו כוחה של מצרים נעלם כליל, וזו נעלמת מן האזור.

^[8] מנדלהול וגוטוולד הציעו לראות את מקורם של הישראלים בשכבות החברתיות המדוכאות והמנוצלות, שחיו במסגרת השיטה המדינית של ערי הממלכה הכנעניות של תקופת הברונזה המאוחרת, ואשר מרדו כנגד השכבה השלטת (שיטה זו כונתה כאמור "האסכולה הסוציולוגית"). הצעות אלו נדחו בחריפות על ידי חוקרים שונים ובראשם פינקלשטיין וקיטשיין, ולא נתקבלו בשל היותן מנותקות מהממצא הארכיאולוגי הממשי בארץ ומסיבות נוספות. ביקורת ממצה על שיטה זו ראו אצל פינקשלטיין (פינקלשטיין, 1993).

פינקלשטיין ובונימוביץ לעומת זאת, הציעו לראות את מקורה של האוכלוסיה הישראלית בגורמים נוודים אשר ישבו בהר המרכזי ועברו תהליך ישוב בראשית תקופת הברזל (תהליך דומה למה שההר עבר לדעתו בתקופת הברונזה התיכונה והביניימית).

בשונה מכל אלה, שיטתו של דיוור (וכן מסטייגר, למקה, דיוויס, וחוקרים נוספים) הינה פיתוח מסויים של האסכולה הסוציולוגית, אך שונה ממנה בכמה נקודות מכריעות.

^[9] ככלל, האתרים הישראליים מתאפיינים במגוון כלים מצומצם יחסית, המורכב מכלים פשוטים, גסים, לא אחידים וחסרי עיטורים, זאת בניגוד לאלו שנפוצים היו בפזורה הכנענית. הקנקן השכיח ביותר באתרי התנחלות בהר הינו קנקן שפת הצווארון, או קנקן ההתנחלות.

קנקני הגליל - ראוי לציין כי בגליל נפוץ היה זן שונה של קנקן אשר התפתח ככל הנראה (בשינוי כמה מאפיינים) על ידי הישראליים הקדומים על בסיס הקנקנים הנפוצים באזור חצור. בולט בחריגותו בהקשר הזה האתר המאוחר בתל דן, שמתאים מבחינה קרמית דווקא לאתרים הסמוכים לחוף הדרומי. הממצא מרמז אם כן על כך שתושביו קיימו קשרים דווקא עם אזור החוף ומזכיר הדבר את המסורת המקראית על נדידת שבט דן ממישור החוף לצפון הארץ (הדבר אף מפריך באופן עקיף את הצעתו של ידין בדבר הקשר בין שבט זה לגויי הים).  קנקן מיוחד קיים היה אף בנגב.

תיארוכו ותפוצתו של קנקן שפת הצווארון - על אף שהפיטוס הנ"ל הינו ישראלי-ברזלי, מובהק, נדמה כי קנקן מסוג זה הופיע עוד בתקופת הברונזה המאוחרת (אם כי בכמויות מבוטלות ביותר, כגון קנקן בודד שנתגלה באפק) בכמה אתרים לא ישראלים בכנען, ובהמשך אף בכמה אתרים לא ישראליים בעבר הירדן (כגון סחב).

יש שהציעו להסביר את הופעת הקנקנים המוקדמת בעירוב שכבות (פינקלשטיין, 2016) ויש אף שהציעו כי מדובר בשאילה מאוחרת של הפיטוס הנ"ל בידי הישראליים. בעניין זה ראה גם הצעתנו שהדבר נובע מאוכלוסיות ישראליות קדומות שחדרו לארץ בתקופות קדומות יותר (ידעיה, 2019).

לעומת זאת, מסיבה זו, ומשיקולים נוספים הציעו כמה חוקרים, ובראשם מייטליס ובימסון, כי התקיימה חפיפה בין תקופת הברונזה המאוחרת לתקופת הברזל. הצעתו המלאה של מייטליס אומנם לא התקבלה, אך עצם קיומה של חפיפה כלשהי בין התרבויות נראית היום כסבירה ביותר ומקובלת בקרב חוקרים משיקולים שונים, ובכך גם מסבירה את ההופעה הקדומה של הקנקן (ראו להלן הערתנו בנושא).

בכל זאת, אין ספק שמציאות קנקנים כאלו באתרים כנעניים (אם כי מעטים מאוד) בתקופת הברזל מלמדת על תפוצתם גם מחוץ לאתרים הישראליים, ועל קשרי מסחר בין האוכלוסיות. בכל זאת, נציין כי פאוסט כבר עמד על כך שהניסיון לאי השיוך האתני של קנקני שפת הצווארון לישראלים הקדומים מפוקפק ביותר ואיננו מבדיל בשיטה הכללית של הישוב. כפי שציינו, באתרים הכנעניים המעטים בהם נמצאו כלים אלו היוו חלק שולי מן המכלול, באתרים הישראליים לעומת זאת קנקנים אלו מהווים הפיטוס המרכזי בסוגה זו ונקודה זו היא מכריעה, ביחוד שהופעה זו מופיעה בשילוב מאפיינים ישראלים נוספים (פאוסט, 2006). ובכל מקרה, אין זה מן הנמנע כי לפחות בחלק מן ההופעות של הקנקן בפזורה הכנענית מדובר היה בשאילה כנענית מקומית, באתרי ייצור (כהצעת נאמן) או בהגירה ישראלית.

מקורו הצורני של הקנקן - הצעות שונות הועלו לגבי מקורו הצורני של הקנקן, יש שהציעו שמקורו בפיתוח של הקנקן האחסון הכנעני (ונגרו, 1996), אך נראה שהצעה זו איננה מבוססת דיה וככלל לא התקבלה אף על ידי דיוור. לעומת זאת, פינקשלטיין הציע לראות את מקורו של הקנקן הישראלי בקנקני הברונזה התיכונה, והעריך כי המתנחלים פיתחו אותם על בסיס שרידי קנקנים קדומים אותם מצאו המתיישבים בהר המרכזי, אך גם דעה זו תמוהה וסביר כי הדמיון נובע מסיבות אחרות (ראו בהמשך). כך או אחרת נדמה כי קשה לעמוד על מקורו הצורני של הקנקן ולא בלתי מסתבר כי מדובר בפיתוח מקורי.

ואולם, אין כל ספק כי בכמה כלים, וביחוד בסירי הבישול אשר הופיעו אף בלב ההר, בהחלט ניתן לראות המשכיות, ואלו התפתחו ככל הנראה מן הכלים הכנענים. ואולם, רייני כבר עמד על כך שסירי הבישול אלו, וכן שאר הכלים הכנענים היו בשימוש עוד בעבר הירדן בתקופת הברונזה המאוחרת ואין סיבה לא להניח שהגיעו משם (רייני, 2007).

נדמה כי בכוחו של הממצא בעבר הירדן לשפוך אור אף על סוגיית תיארוך ומקורו של קנקן שפת הצווארון. בהמשך מחקריו העלה הר כי קנקן שפת הצווארון הקדום ביותר אותר גם הוא בעבר הירדן (הר, 2016) ומשום כך הציע כי מקורו משם (הוקינס, 2013). רייני אף הצביע על כך כי החותמות שנמצאו על קנקני עבר הנהר מעומיירי הופיעו במדויק אף באתר בהר עיבל. אם נשלב במכלול השיקולים את ההופעה הקדומה ביותר של הכלים בעבר הירדן עם קיומה של החפיפה הקצרה בין תקופת הברונזה המאוחרת לתקופת הברזל, הדבר יסביר היטב אף את מקורו של הקנקן ואף את הופעתו המצומצמת (מאוד!) במכלולי הברונזה מאוחרת בפזורה הכנענית.

הבחנה זו מתחזקת מאוד מתמונת המכלול הקרמי. מרתק הדבר שביישובים המצויים בסמוך לפזורה הכנענית או הפלישתים, המכלול הקרמי עשיר בהרבה מאלו שבלב ההר. בעוד שבלב ההר המכלול מצומצם עד מאוד (בעיקר קנקני שפת צווארון וסירי בישול), נראה שבאתרים הישראלים משולי ההר המכלול מתרחב וניתן להבחין בהמשכיות ברורה לקרמיקה הכנענית (כך למשל בעזבת צרטה שליד אפק). למעשה, מן הממצא עולה שדווקא ככל שההתנחלות מתקדמת - כך גבר הדמיון למכלול הכנעני - תופעה המתאימה להגירה.

נראה כי עובדות אלו, גם שומטות את הקרקע מתחת ראייתו של דיוור להוכחת שיטתו מחוסר הסבירות לאי קיומה של מסורת קרמית בקרב המתנחלים. אם כי כבר מייטליס עמד על כך שהדבר איננו מופרך כלל (מייטליס, 2000), פיתוח הכלים עוד בעבר הירדן, יהיו מקורם אשר יהיה (יצירתיות של תושבי עבר הירדן הישראליים או השראה מהמקומיים שבעבר הירדן), בכוחו לסיים למעשה כל דיון בנושא זה (הוקינס, 2013). זאת ועוד, אף אם נקבל את שיטתו של פינקלשטיין אודות הדמיון הקלוש (כגון גודל הכלים) לכלי הברונזה התיכונה, אין סיבה שלא לא לראות בדבר תוצאה של מאפיינים רגיונליים שראשיתם עוד בעבר הירדן, או כפי שהציע פינקלשטיין עצמו - פיתוח שהתבסס על שרידי היישוב הקדומים שנמצאו באתרים אלו. ובכל זאת, אף כי אין לשלול לחלוטין את האפשרות של אימוץ הפיטוס הנ"ל על ידי הישראלים הקדומים (אם כי הדבר מאוד לא סביר), אין בכוח תפיסה זו, גם אם תוכח באופן וודאי, להוות קושיה כלשהי על השונות שבין האוכלוסיות (פאוסט, 2006), וממילא על אמינות הסיפור המקראי כולו.

^[10] כיום נוטים רוב החוקרים (עיינו למשל אצל שמידט, 2007) לראות את תהליך ראשית ישראל כתהליך מורכב יותר המשלב קבוצות ממצרים, עבר הירדן וכנען. נדמה שהצעות אלו מתאימות ביותר למודל אותו מצייר המקרא עצמו, והדיון בין המקבלים את דברי המקרא לבין חוקרים ביקורתיים הוא רק לגבי המינונים. כפי שראינו וכפי שעוד נראה, הממצא מצביע באופן שלא משתמע לשני פנים כי מקור רובה המוחלט של האוכלוסיה הישראלית איננו מכנען עצמה, ואם היו בכל זאת כמה כנענים כאלה (דבר שאין לו בסיס של ממש לפי הממצא) - היו אלו בודדים ביותר.

^[11] החוקרים התומכים בהשערות הביקורתיות מנסים לערער על אמינות יהושע גם מכיוונים של תיארוך הכתיבה. גם פה חוזרת שוב ושוב טענת ה"לא מצאנו", אשר מופיעה באופן קבע בכתביהם של תומכי השיטות הביקורתיות או המינימליסטיות. כך לדוגמא הם יסברו שלא יתכן שספר יהושע חובר לפני המאה ה-8, היות ולא היתה כתיבה ממשית בארץ עד אותו העת. טיעון זה מבוסס גם הוא על טענות "לא מצאנו". אולם מובן מאליו, שבשל האקלים הלח בארץ ישראל לא שרדו כתובות שנכתבו על קלף או על פפירוס, כפי שהתגלו במצרים או באזור הפרת והחידקל בעלי האקלים היבש, אלא בעיקר כתובות שנכתבו בדיו או נחרתו על שברי חרסים או אבנים. לפיכך, המידע על הכתב בארץ ישראל בעת העתיקה מצומצם ביותר. כיצד אם כך יכולה עובדת אי-מציאתן של כתובות להוות הוכחה? נציין שאקלים זה הוא גם הסיבה שספרות בית שני המקורית נשתמרה דווקא במערות מדבר יהודה ולא בשאר חלקי הארץ שהרי אין ספק כי היובש של המקום מאפשר, בשונה משאר הארץ, שימור של עורות ופפירוסים. בכל זאת, אין הדבר מפריע, כמובן, לאותם החוקרים ממש להשתמש בחוסר עקביות בטיעונים שהם עצמם שהיו צריכים לפסול תחת הנחת העבודה שמה שלא נמצא לא היה קיים. כך לדוגמא יטענו כמה חוקרים שחוסר מציאת עקבות נדודי ישראל במדבר סיני הוא ראיה לאי אמינות הסיפור, אבל אותם החוקרים ממש יציעו שמקורו של ישראל הוא באוכלוסייה נוודית שישבה בהר המרכזי באותה העת - אוכלוסייה שראיות ארכיאולוגיות לקיומה מעולם לא נמצאו, והסיבה לכך, לדברי אותם החוקרים, הינה שקשה להתחקות אודות עקבות נוודים... הדבר מלמד שאותו החוקר יכול להשתמש בטיעון מסוים כנגד אמינות המקרא, ובמקביל להתבסס על אותה ההנחה שפסל כאפולוגטיקה כאשר הוא נדרש להגן על ההשערה שלו. ואולם, קושי זה איננו נדרש על מנת להפריך את טיעונו של פינקלשטיין. פינקלשטיין והנלווים אליו מתעלמים באופן מוחלט מן העובדה שאין צורך בידיעת קרוא וכתוב בהיקף נרחב לשם קיומם של סופרי חצר; די רק בהימצאותם של מתי מעט עם יכולת זו. ידוע לנו, למשל, כי כבר במאה ה-14 לפני הספירה כתב עבדי־חבה, שליטה הכנעני של ירושלים, מכתבים בכתב יתדות למצרים. שישה מן המכתבים הללו נתגלו בארכיב בירתו של פרעה אחנאתן בתל אל־עמארנה. בארץ ישראל נמצאו גם כתובות רבות בכתב עברי־כנעני המתוארכות לתקופה שמן המאה ה-12 ועד המאה ה-8 לפנה׳׳ס; הראויה ביותר לציון מביניהן נמצאה על שבר חרס מן המאה ה-11 לפנה׳׳ס שנתגלה בעזבת צרטה, ושעליו חקוקות אותיות האלף־בית וכמה שרבוטים אחרים. ברור, אם כן, שמישהו עסק בכתיבה באותה העת. האם אין זה מתקבל על הדעת כי מישהו כזה ימצא את דרכו לחצר השליט, שם יימצא שימוש מועיל לכישרונותיו? מעבר לכך, הרי במסופוטמיה ומצרים התפתחה תורת הכתיבה כבר בסוף האלף הרביעי לפני הספירה. באלף השני כבר התפתחו באזור שיטות פשוטות של כתב קונסוננטי אלפביתי. האם רק בארץ מעבר השיירות, ארץ כנען וישראל, הייתה בערות, בעוד שאצל כל שכניהם (ואפילו במואב!) ניתן למצוא יודעי קרוא וכתוב?! ואולם, נראה כי גם בנושא מידת תפוצתה של האוריינות מתרחש בשנים האחרונות מהפך של ממש. אחד הממצאים החשובים שנתגלו בחירבת קיאפה הוא אוסטרקון ובו טקסט העוסק בשאלת היחס לעבדים, גרים ואלמנות, וכן כתובת חרותה על גבי קנקן הנושאת שם אדם בשם 'אשבעל בן בדע'. גילוי זה שמט גם הוא את הערכתו של פינקלשטיין לפיה במאה העשירית ידיעת קרוא וכתוב הייתה עדיין מוגבלת. בנוסף, על תפוצת הכתב בכנען בתקופת המלוכה ניתן גם ללמוד מאוסטרקון האלף-בית אותו ציינו מעזבת צרטה, מלוח גזר, ומאבן המכתש מתל זית, שעליה חרטו את האלף-בית. אלו בתוספת תרגול פרח הסופרים מחורבת קיאפה – מלמדים באופן ברור על לימוד הכתיבה והשימוש בה במאות האחת-עשרה והעשירית לפנה"ס. יותר מכך, נראה כי עזבת צרטה היתה לא יותר מאשר כפר קטן וחסר חשיבות בהרי אפרים; מעצם מציאת הכתיבה אפילו באתר שכזה ניתן ללמוד כי כתיבה היתה נפוצה ככל הנראה אף בקרב דלת העם, הפוך לחלוטין מדברי פינקלשטיין. 

זאת ועוד, טיעונים נוספים שהעלו חוקרים מספר לאיחור כתיבת ספר יהושע, והמודל ההיסטורי הספציפי שהם מציעים נמצאו גם הם לא תקפים כלל - 

כך נטען לדוגמא, כי אי הופעת עבר הירדן בסיפורי יהושע מוכיחה כי הללו נכתבו תחת ממלכת יהודה. מעבר לזה שמדובר בשגיאה, שהרי כיבוש עבר הירדן בהחלט מופיע בספר יהושע (יהושע י"ב), הרי שגם אם הדבר היה נכון - מדוע זה מוכיח משהו? כיבוש עבר הירדן לא צריך להיות מוזכר, היות והוא תואר בספר הקודם המתאר את התקופה שלפני יהושע - התורה. רק הנחת מבוקש, אשר מניחה כי ספר יהושע איננו נכתב כהמשך לתורה, יכולה להוביל למסקנה זו. 

טיעון חסר יסוד נוסף הוא הראיה של פינקלשטיין לאיחור ספר יהושע ליאשיהו מפאת זה ששטחי ממלכת ישראל בהר המרכזי לא מופיעים בסיפורי הכיבוש של יהושע - אך טיעון מגוכח זה מניח גם הוא את עצמו ודווקא מוכיח את אמינות המקרא. בסוף תקופת הברונזה המאוחרת ההר המרכזי היה כמעט ושמם מערים גדולות (מייטליס, 2006) ולכן ברור שכמעט ולא היה מה לכבוש בו. העובדה שהמקרא לא מתאר את כיבוש האיזור רק מוכיח שהוא מתאר מציאות מדוייקת בת הזמן. זאת ועוד, טיעוו חסר יסוד מפאת נקודה נוספת - שהרי האתר הצפוני המרכזי באותה התקופה - שכם, אכן מוזכר בספר יהושע - אך ללא כיבוש. לפי התיאור המקראי לעומת זאת הדבר ברור ונובע מהמסורת הישראלית ברורה על ישיבה קדומה של ישראליים בשכם. ועיין בהערתנו בנושא בהמשך (תחת חלק ה, סעיף 11).

השערות חסרות בסיס ממשיכות גם בטיעון לאיחור הספר מתוך דמיון לשונו למשנה תורה. מעבר לטיעון על איחור ספר זה, שאיננו עומד בפני הביקורת (גרינץ, 2003) - וכי לא יתכן כי מדובר בדמיון מכוון לסגנונו של משנה תורה? - מגוחכים אף יותר הניסיונות להניח את איחור הספר על ידי דמיונות קלושים בין יהושע ליאשיהו. גם אם נקבל דמיונות קלושים אלו (שאינם עומדים בפני הביקורת), וכי לא יתכן כי ספר מלכים המאוחר מנסה לתאר באופן מכוון דווקא את יאשיהו בדמותו של יהושע, ולא הפוך? או שיאשיהו עצמו ניסה להיות ממשיך דרכו של המנהיג הגדול יהושע, כפי שמצינו אצל מלכים רבים בעת העתיקה (עיינו לדוגמא בניסיונותיו של רעמסס השלישי להידמות לרעמסס השני)? במחקרים אלו חוזרים שוב ושוב הטיעונים המעגליים והנחות המבוקש (לעניין המפה היישובית בסופו של ספר יהושע עיינו סעיף 9).

מרתק לראות שכאשר נדרשים החוקרים להסביר מדוע לפי המודע ההיסטורי חסר היסוד אותו הם מעלים ספר יהושע היהודאי מאזכר דווקא מסורת על מנהיג צפוני משבט אפרים (שהרי יהושע הוא בן שבט אפרים), מתפתלים המבקרים בתירוצים לא משכנעים אודות מסורת כיבוד ישראלית שפרטיה נכנסו באופן חלקי לתורה (עבר הירדן), ובאופן חלקי לספר יהושע (שם המצביא), ספר שלפי ההנחה של של אותם החוקרים בטיעון אי הופעת עבר הירדן ביהושע, אמורים לשמר שתי מסורות מתחרות ובלתי תלויות. אין הדבר מפריע לאותם החוקרים עצמם לכנות טיעונים מבוססים המתנגדים לשיטתם כאפולוגטיקה.

^[12] נדמה כי ראשיתה המדויקת של תקופת הברזל עוד לא התבררה כל צורכה. מקובל היה בעבר שראשיתה של תקופה זו היא שנת 1200 לפנה"ס לערך. ואולם, לאחרונה נדמה כי ממצאים מעבר הירדן ושיקולים נוספים מרמזים על התחלה מוקדמת יותר של התהליך ממה שסברו בעבר. לפני זמן לא רב תיארך לארי את השכבה הישראלית הראשונה בתל עומיירי שעבר הירדן למחצית השניה של המאה ה-13 לפנה"ס. למרות כי תיארוכו איננו מדוייק, אין ספק כי מדובר בעדות חשובה. ולא זו בלבד - בעשרות השנים האחרונות הופיעו בכמה אתרים חרסי ברונזה מאוחרת בתוך מכלולים ברזליים, אשר מרמזים על תקופת חפיפה כלשהי בין התרבות הברזלית לתרבות הברונזה המאוחרת. תופעות אלו, בשילוב התיארוך המקראי ותופעות נוספות, הובילו כמה מלומדים, בראשם מייטליס (מייטליס, 2006) ובימסון (בימסון, 1981) לטעון להקדמת היישוב הישראלי למאה ה-15 לפנה"ס ולהזזת ראשית תקופת הברזל. ברם, דיונים שנערכו בנושא על ידי כמה מלומדים דחו בכללם הצעות אלו (ראו למשל הפלרן, 1987; ביטאק, 1988). בסופו של דבר, ההצעות המלאות, מפאת זה שיצרו בעיות אחרות ומשיקולים נוספים לא נתקבלו על ידי רוב החוקרים (פאוסט, תשס"ח). בניגוד להצעות אלו, טען פינקלשטיין (בספרו על ההתנחלות) כי כמות הישובים הנמוכה בהם יש עירוב בין כלי ברונזה מאוחרת לברזל מעלה תמיהה בדבר קיום חופף משמעותי של התקופות, והציע להסביר את הדבר בצורות אחרות. בכל זאת, כמות האתרים והתגליות בעבר הירדן אכן הובילו למסקנה כי יש להקדים את ראשיתה של תקופת הברזל למחצית השנייה של המאה ה-13 לפנה"ס (ראו למשל: קמפינסקי, תשמ"ה). ראו בכל העניין זה את דיונו של מייטליס (מייטליס, 2006), דיוור (דיוור, 1992) ואוסישקין (אוסישקין, 1995). להערכתנו אכן אין מן הנמנע כי כך הדברים. נדמה כי הצעתנו בדבר ישראליים קדומים בארץ ישראל יכולה להסביר גם היא את ההופעה הקדומה של התרבות הברזלית. הדבר אף יסביר היטב את הכמות המזערית של האתרים בהם רואים עדויות לתופעה זו. יש להציע בזהירות כי הדבר אף הולם היטב את הופעת קנקן שפת צווארון (שאולי אף יוצר על ידי ישראליים) במכלול ברונזה מאוחרת.

^[13] קשה, ולמעשה בלתי אפשרי לאמוד את גודל האוכלוסיה הכולל של מתנחלים אלו. זרטל הציע כי מדובר על 45 אלף, פינקלשטיין, טרם מחקריו של זרטל, הציע כי מדובר ב-20 אלף, ודיוור הצביע על כ-75 אלף. ברם, הערכות אלו בעייתיות מכמה שיקולים: ראשית, הערכות אלו מבוססות בעיקרן על הממצא טרם פרסום הממצאים המלאים מסקר הר מנשה ועבר הירדן ומשום כך יש להגדיל, מן הסתם את ההערכות האוכלוסיה. שנית, זרטל הוכיח במסגרת סקר הר מנשה כי המתודה של רוב הסקרים הארכיאולוגים שנעשו לפניו איננה אמינה ומפספסת כמעט 90% מן הממצא (זרטל, 2001 ב). שלישית, גודל האוכלוסיה הנ"ל מבוסס על השערות של 25 אנשים לדונם, שמבוססות על הישוב הבדואי. הערכה זו היא השערה, וכבר הוכח שהשערה זו לא נכונה לגבי כל התרבויות ואף יש בה כמה בעיות (עיינו למשל מייטליס, 2006). רביעית, למרות הסקרים, הממצא החומרי המתגלה במחקר הוא רק חלק מתוך היישוב המקורי שהרי יש קושי גדול מאוד לאתר עקבות נוודים כפי שכבר הוכיחו רבים. משום כך, אין דרך לדעת באופן וודאי את גודל האוכלוסיה באתרי ההתנחלות ויש להשתמש גם בשיקולים חיצוניים נוספים לשם קבלת הערכה מדויקת יותר.

^[14] הבית הארבעה מרחבי אשר הופיע במאה ה-11 לפנה"ס היה שונה בצורה מהותית מהבית הכנעני הממוצע (להוכחת נקודה זו עינו פאוסט, 2006). ברם, אך אין ללמוד מכך כי מדובר בבניה ישראלית בלבד. למעשה, אף כי הבתים הארבעה מרחביים נפוצים היו בעיקר באתרי ישוב ישראליים, יש לציין כי בתים דומים הופיעו (החל מאמצע תקופת הברזל) גם באזורים שונים בפלשת, פיניקיה ועבר הירדן המזרחי, שאינם בהכרח ישראליים. אולם, למרות כי נראה רבים מן המבנים הללו אינם למעשה מבני ארבעה מרחבים (עיינו אצל פאוסט, 2006 ובמקורות שהביא שם), אין ספק כי ניתן בכל זאת למצוא חריגות שכאלה (בעיקר בתקופות מאוחרות). פאוסט עמד על כך שסביר להסביר תופעות חריגות אלו בהגירה (/אוכלוסיה ישראלית) או שאילה תרבותית של הכנענים, אך לדעתנו אין הדבר משנה אם מדובר באוכלוסיות ישראלית או שאילה כנענית. 

לעניין מקור היצירה, יש שהציעו כי מדובר בפיתוח של הבית ה-3 מרחבי שהופיע בכמה מקומות בשפלה. לעומת זאת, פינקלשטיין וכמה חוקרים הציעו שמדובר בפיתוח של אוהל הנוודים או ביצירה מקורית. למעשה, היות ובית זה הופיע לראשונה עוד בעבר הירדן, ובכנען בכמויות משמעותיות הופריע רק כמאה שנה לאחר ראשית ההתנחלות הישראלית, אף אם יתברר כי מדובר בפיתוח על בסיס כמה מבנים כנעניים (שהופיעו גם הם מן הסתם בעבר הירדן), אין הדבר משנה. ברם, מכמה שיקולים אותם הביא פאוסט, נדמה כי שיוך פיתוח מבנה זה למבנים הכנענים הקדומים הוא בלתי סביר לחלוטין. אף פינקלשטיין ודיוור, מגדולי תומכי ההמשכיות הישראלית כנענית, דחו לחלוטין אפשרות זו. 

כך או אחרת, השפעות תרבותיות אלו אינן סותרות כלל את העובדה כי הישוב הישראלי שונה היה בשיטתו הכללית מהישוב הכנעני. כך תיאר זאת פינקלשטיין:

מבחינה ארכיטקטונית בולטים באתרי ההר של תקופת הברזל א' שני מאפיינים ברורים: בנייני עמודים, חלקם הגדול בעלי ארבעה מרחבים, ומתאר ישוב מיוחד של בתים היקפיים, אשר יוצרים חגורת הגנה (דוגמת העי ותל נצבה). ברוב אתרי ההתנחלות, הן בהר והן בחבלים אחרים, נוסף על כך מאפיין שלישי – עשרות ממגורות מדופנות. למתאר הישוב ההיקפי אין כל מקבילה באתרי הברונזה המאוחרת שנחפרו ברחבי הארץ, וגם בתי העמודים והממגורות כמעט ולא נמצאו בהם. הסיבה לכך ברורה: את שורשי הארכיטקטורה הישראלית יש לחפש באורח החיים הפסטורלי שקדם להתיישבות הקבע והיא התפתחה ממצב זה תוך התאמה לגורמים הסביבתיים בהר (פינקלשטיין, 1993).

לנתונים אלו, אשר הופיעו בישוב הישראלי תמיד בשילוב, יש להוסיף גם את הנקודות המכריעות הבאות: הופעה פתאומית של היישוב בראשית תקופת הברזל, קרמיקה פשוטה ובכללה קנקני שפת צווארון, אי קיומן של עצמות חזיר, מנהגי קבורה ייחודיים והיעדרם של צלמי אלוהויות. כלומר, אם כי ניתן למצוא דמיונות ספורדיים בין האוכלוסייה הישראלית לזו הכנענית, צורת הישוב הישראלי בכללה הכילה שילוב של כמה פרמטרים אשר היו נדירים בפזורה הכנענית, ואלו מלמדים על תרבות שונה מזו הכנענית. כך או כך, אין כל ספק כי יש הבדל רב בין בניה ספורדית של מבנה מסוים לבין הפיכת המבנה הנ"ל לצורת הבניין העיקרית בקרב אוכלוסייה. עוד בעניין זה עיינו אצל פאוסט (פאוסט, 2006). ממחקרו האחרון של הר, עולה כי נדמה שהבית הארבעה מרחבי הקדום ביותר נמצא ככל הנראה דווקא בעבר הירדן המזרחי. עובדה זו מחזקת מאוד את הסברה על מקורה של האוכלוסיה הישראלית מאזור זה.

^[15] זרטל, וכן פינקלשטיין הבחינו בבירור כי האוכלוסיה נעה ממזרח למערב. הם ציינו כי הישובים שבמזרח נוטים להיות בעלי תרבות חומרית מפותחת פחות הן בצורת הבניה (אתרים בעלי אופי נוודי יותר מול אתרים בעלי בניה רחבה יותר) הן מפאת צורות הכלים. התברר כי ככל שהישוב מערבי יותר כך הכלים שלו הופכים להיות גסים פחות (זרטל, 1991). זאת ועוד, הכלים הצמודים לנהג הירדן הינם דומים ביותר לכלי הישובים הישראליים בעבר הירדן. דיוור (דיוור, 2003) ניסה לחלוק על כך אך זרטל דחה בחריפות את דבריו ׁ(עיינו לדוגמא: זויט, 2000) והצביע על כך שמדובר בתופעה ברורה (הוקינס, 2013).

^[16] ארץ ישראל, ובייחוד ההר המרכזי, עברו תהפוכות יישוביות שונות במהלך ההיסטוריה. ההתנחלות הישראלית מזכירה את תהליך ההתנחלות שעבר ההר בתקופת הברונזה הביניימית ובתקופת הברונזה התיכונה. מרתק הדבר שניתן אף לראות דמיונות במפה היישובית ובאלמנטים נוספים בין גלי ההתיישבות הללו (שאולי בחלקם אף הגיעו מבחוץ!). יש להעריך כי מיקום היישוב נובע ככל הנראה מפאת הנוחות של האתר בהקשרי מקומות מים ושיקולים נוספים. פינקלשטיין אף הצביע על דמיון בגודל הכלים בין מתיישבים אלו, והסביר אותו בכך שהאחרונים חיקו את כלי הברונזה התיכונה אותם מצאו בשטח. אם כי להערכתנו אין הדבר מופרך, אין הדברים מוכרחים כלל ויתכן והדמיון המצומצם נובע מצורך מסיבות רגיונליות הן בהר, והן בעבר הירדן (כגון: עצם הצורך בכלי אגירה גדולים) או מעצם הרקע הנוודי הדומה ממנו הגיעו שתי האוכלוסיות.

בהזדמנות זו יש לציין כי המודל של פינקלשטיין לעניין ראשית ישראל סובל מכמה בעיות קשות גם הוא ולא בכדי נדחה בחריפות על ידי דיוור. מעבר לכך שהמודל הוא לא יותר מאשר הצעה אשר אין לה כל הוכחה, הבעיות שבו מלמדות כולם כי גל ההתנחלות של תקופת הברזל שונה באופן מובהק מגלי ההתנחלות הקודמים בהר ומשום כך הסברו של פיינקלשטיין לראות בגל הישראלי עוד גל רגיל בהר איננה סבירה - א. ההסבר הנ"ל יוצר אנומליה לא סבירה בפונקציית האוכלוסיה ויוצא שהאוכלוסייה לא התרבתה מאות שנים  (קיטשיין, 2003) או שהתרבתה בפונקצית התרבות בלתי סבירה, שהרי באם אחוז הנוודים בארץ היה 10% כמקובל, יוצא שקצב ההתרבות איננו אפשרי (סטגר, 1988). כך או אחרת, פונקציות התרבות אלו סותרות לחלוטין את המצב בגלי ההתנחלות הקודמים; ב. הגל הנ"ל מכיל מאפיינים של זהות אתנית שונה (דת, בניה וכו'), למרות שאוכלוסייה זו כבר ישבה לפני בקרב הכנענים ושהיא עצמה כנענית במקורה. באם דבר זה מובן מאליו - מדוע לא היה שינוי כה דרמטי בין האוכלוסיות בגלים קודמים?; ג. הגל מתרחש ממזרח למערב, בעוד שבגלים קודמים הדבר לא היה כך; ד. הגל מתחיל באופן ברור בעבר הירדן והמודל מתעלם מכך; ה. הגל מתרחש תוך כדי תהליך שלבי שבה האוכלוסיה הופכת דומה יותר ויותר לכנענים (מאפיין הגירה ברור). לעומת זאת, בגלים קודמים לא היה דבר וזה; ו. הראיות לנוודים שישבו בהר בתקופת הברונזה המאוחרת מרמזות באופן ברור על אוכלוסיה נוודית מצומצמת מאוד ולא עשרות אלפי אנשים, ויותר מכך נדמה כי כמות הנוודים בתקופה זו היתה נמוכה יותר אף מזו שבתקופת הברונזה התיכונה (בונימוביץ 1990); ז. הופעת אתרי ההתנחלות מתרחשת בזמן בו מלכי מצרים מציינים כי הם נלחמים בגורם אתני בשם ישראל (זיהוי זה איננו אחד מהזיהויים האתנים של האוכלוסיות הכנעניות הרגילות בהר). ח. המחקר העדכני מלמד כי תהליך ההתנחלות החל תוך כדי שהערים הכנעניות בהר עמדו על תילם, עובדה זו סותרת את המודל המקורי לפיו עזיבת הנוודות בהר התרחשה כתוצאה מקריסת של ערי המדינה איתן ניהלו אוכלוסיות אלו מסחר (בונימוביץ 1990). מעבר לכל אלה, המודל מתעלם מכך שלמתישבים עצמם יש מסורת כאילו אלה הגיעו מבחוץ, ומסורת זו מסתדרת היטב עם העובדה שאלו באמת נראים כנעים מזרח למערב ומעבר הירדן - לתוכה תוך כדי שהם מנהלים תהליך היטמעות איטית. עובדה זו בפני עצמה ראוי לה שתשמש שיקול חשוב בבואנו לבחון הצעה זו. אין הדבר אומר שההר המרכזי לא עבר תהליך התנוודות (בנוסף לתהליך עזיבה והרג של חלק מהאוכלוסייה) בסוף תקופת הברונזה התיכונה, ברם, נדמה שההצעה לראות את מקור הישראלים בצאצאי מתנוודים אלו בלבד איננה סבירה. התנועה ממזרח למערב, כמות האוכלוסיה ונקודות נוספות עליהן עמדנו שאינן מתאימות לגלי הישוב של ההר המרכזי מלמדות בבירור אודות אוכלוסיה חדשה. כך או אחרת, נדמה שבהינתן שהממצא הארכיאולוגי מתאים בצורה ברורה למסורת שהאוכלוסיה עצמה מחזיקה בה כל הצעה או רצון להפריך את קיומו של מודל אלטרנטיבי (גם אם יהיה סביר וחף מבעיות, שלא כמודל של פינקלשטיין) תהיה דבר שגוי מבחינה מתודולוגית שהרי בהינתן שני הסברים סבירים - נכון הדבר יהיה לדבוק בהסבר מתאים למה שהאוכלוסיה עצמה מחזיקה כמסורת ההיסטורית שלה.

 ^[17] היו שרצו לטעון (ללא שום הוכחה) כי אתרי ההתנחלות בעבר הירדן אינם של אוכלוסיה ישראלית. ברם, אין ענייננו עם תיאוריות אלו שאינן אלא השערות ללא כל הוכחה. בכל זאת נציין כי הדמיון התרבותי האדיר בין שתי האוכלוסיות, קיומה של אוכלוסיה ישראלית במקביל לאוכלוסיה אחרת בעל תרבות לא ישראלית ותופעת התנועה ממזרח אל המערב (ולאחרונה מעבר הירדן אל המערב) סותרים לחלוטין השערה זו. יש להעריך כי בראשית תקופת המלוכה המודרנית של המואבים והעמונים התחזקה השליטה של המקומיים במקומות אלו והם דחקו בצורה משמעותית את רגלי הישראליים עת אלו הקימו ממלכות של ממש (תמונה דומה למודל שהצעתי עולה בצורה מפורשת ממצבת מישע). למעשה זהו ממש התהליך המתואר במקרא. ניסיונם של כמה חוקרים לטעון כנגד המקרא על בסיס הדמיון הזה איננו יותר מטיעון מעגלי שמופיע שוב ושוב במחוזות כמה מן החוקרים. בהקשר זה ראוי לציין כי תופעת התרבות הישראלית שנתגלתה בכמה אתרים מואביים הינה מצומצמת הרבה יותר ממה ממה שנטען על ידי כמה חוקרים, וזו מצטמצמת אף יותר בתקופת הברזל 2. כך לדוגמא התברר כי רובם המוחלט של הבתים הארבעה מרחביים שנמצאו בעבר הירדן באתרים המואביים המובהקים כלל אינם כאלה.

^[18] לעניין חשבון, עיינו אצל חופר האתר 'תל חסבאן' לארי הר (הר, 1999), שציין שיתכן שהעיר חשבון של תקופת הברונזה המאוחרת ישבה בתל הסמוך ל'תל חסבאן' - 'תל עומיירי' בו התיישב להערכתו שבט ראובן. להערכתו יתכן השם חשבון שימש במקור את עומירי ונדד בהמשך לתל הסמוך שהרי תופעה זו היתה נפוצה ביותר.

כפי שציינו, נדמה כי מהמחקרים האחרונים עולה בצורה ברורה כי האתר בעומיירי היה ככל הנראה אתר ההתנחלות הקדום ביותר ברחבי הלבנט. הר הקדים את האתר העומירי משיקולים הנובעים מן החפירה. מסתבר שבשנת 1200 לפנה"ס חרב ברעידת אדמה הישוב הברזלי הראשון באתר ומפה שהישוב הברזלי הראשון היה קיים כבר כמה שנים לפני כן. בנוסף, לאחר החורבן נבנו באתר בתים ארבעה מרחביים היות ובתים אלו הופיעו רק בשלב מאוחר יותר בהתנחלות גילוי בית מתקופה זו הופך את האתר לקדום ביותר ומקדים את תקופת ההתנחלות עצמה.

^[19] משמעותו של השוני התרבותי הדרמטי שבין אתרי ההר לאוכלוסיות האחריות מתקשר לסוגיית הזיהוי האתני של אוכלוסיות. בעבר מקובל היה לזהות קבוצות אתניות בעיקר לפי תרבותם החומרית. ברם, מאז מחקריו המפורסמים של תומאס ברת' מקובל לזהות אוכלוסיה עם קבוצה אתנית נפרדת בעיקר אם זו מקיימת תהליך הגדרה הן על ידי הקבוצה עצמה והן על ידי קבוצות מקבילות אליה, וביתר דיוק על ידי מאפיינים בהם הקבוצה מגדירה את עצמה בניגוד לקבוצה אחרת, או כאלו שקבוצה אחרת מגדירה את עצמם מולם. פאוסט, במחקרו המפורסם על האתניות הישראלית, הצביע על כך שרבים ממאפייני התרבות הישראלית הם כאלה שניתן למצוא בהם עדויות מפורשות למודל זה. עדויות אלו מבוססות בעיקרן על תהליכים תרבותיים אשר מקיימת אוכלוסיית ההר כנגד האוכלוסיה הפלישתית, ואף קודם לכן אל מול האוכלוסיה הכנענית. פאוסט עמד על כך שאי הימצאותם של כלים מיובאים (למרות שישנן ראיות ליבוא של אובייקטים שאינם כלים) או מעוטרים, בעוד אלו נפוצים היו בתרבות הכנענית, מלמד בהכרח על ניסיון הבדלות מפורש של האוכלוסיה הישראלית. פאוסט הצביע על כך שאחד המאפיינים המרכזיים של התרבות הישראלית, שעולה מהקשרים שונים של תרבותם החומרית הינו הפשטות וחוסר המעמדות של אוכלוסיה זו. פאוסט אף הוכיח כי שונות אתנית זו ראשיתה עוד בתקופת הברזל א ולא רק בתקופת המלוכה כמו שרצו לטעון כמה חוקרים. להרחבה על כל זה ראו בספרו (פאוסט, 2006). במחקרו על החברה בתקופת הברזל 2 הבחין פאוסט כי ניתן למצוא אף מאפיינים אתנים שקיימים הן בישראל והן ביהודה כגון צורת הכתב, הימנעות מכתיבה מלכותית או כתיבה המשבחת את האל, צורת הבניה והימנעות מעיטורים וכלי יבוא.

^[20] על פי המקרא, לאחר ההתנחלות הישראלית הוקם בשילה אתר פולחני מרכזי - המשכן. המקרא מספר כי לאחר תקופה בו שכן המשכן באתר זה חרב האתר על ידי הפלישתים.

מחקר האתר - שילה מזוהה כיום מכמה שיקולים גיאוגרפים היסטוריים בחירבת סיילון. שטח התל כ-30 דונם, והוא שוכן באמצע נחלת שבט אפרים. תל שילה נחפר בידי משלחת דנית בראשותו של קייר, וזו מצאה חומה כנענית ובה חדרים ששמשו כמחסנים. הממצא החשוב ביותר של המשלחת היה בשנת 1929, אז נמצאו מחסנים מתקופת ההתנחלות (המאה ה-11 לפני הספירה), והחופרים העריכו שמדובר במחסנים אשר שימשו את המשכן הישראלי אשר ישב בתקופה זו באתר. במחסנים נמצאו שישה קנקני שפת צווארון מסודרים אחד אחרי השני ונשענים על הקיר. מכיוון שהם נמצאו בתוך שכבת אפר עמוק, היה ברור לחוקרים שהקנקנים השתמרו היטב בגלל שהם נלכדו בשריפה עזה שפרצה בשילה עקב הכיבוש הפלשתי.

בשנים 1984-1981 חפרה בשילה משלחת מטעם אוניברסיטת בר-אילן בראשות ישראל פינקלשטיין. באותה עת (בשנים 1981–1982) ניהל גם זאב ייבין חפירה בשלוחה הצפונית של תל שילה. מן הממצאים התברר ששילה יושבה לראשונה בתקופת הברונזה התיכונה II והיישוב היה מפורז. בהמשך, בתקופת הברונזה התיכונה, הוקף האתר בביצורים שכללו חומה מוצקה וחלקלקת עפר. בנוסף לחומות ולמבנים שהתגלו מתקופת שיא פריחתה של העיר הכנענית, נמצאו גם כמה מבנים שנראים כמחסנים ובהם עשרות קנקנים גדולים, שברים של כלים פולחניים, כלי נשק וכלי עבודה, כלִי חרס בדמות פר וחרוזים. בהמשך מצא פינקלשטיין ממצא אף מתקופת הברונזה המאוחרת בצפון מזרח התל. בשטח זה, שגודלו 200 מ"ר, נתגלתה הצטברות של אפר, חומר בהיר ואבנים, עם כמות גדולה מאד של שברי כלי חרס (אשר בתוך אחדים מהם נמצאו אף עצמות בעלי חיים), צלמית של אישה, טביעת חותם על ידית ותכשיט זהב בצורת זבוב. אחדים מן הכלים נמצאו שלמים או כמעט שלמים.

לפי העולה מן החפירה, בתחילת תקופת הברזל 1 (1200 לפני הספירה) הופיעה התיישבות קבע ישראלית בשילה. מתקופה זו נמצאו משטחים ורצפות ששימשו אוהלים, ממגורות ודברים נוספים. בנוסף, התגלה גם ממצא מיוחד במינו – שבר כלי חרס ישראלי מעוטר בטביעות רוזטה שהיה אופנתי בעבר הירדן באותה תקופה, אולי מצביע על עולי רגל מעבר הירדן המזרחי שבאו למשכן בשילה. כאמור, מבנים מרשימים ביותר מתקופה זאת נחשפו במערב התל. שני מבני עמודים דו-מפלסיים הוקמו מחוץ לחומה הכנענית ההרוסה והשתמשו בנדבכים התחתונים (2.5 מ' גובה) שלה בתור כותל מזרחי. בתוך המבנים, שישמשו כמחסנים נמצאו למעלה משלושים כלים שלמים ושפע של כלים שבורים, וזה מצטרף לשבעת קנקני שפת הצווארון ועוד שלושה כלי חרס אחרים שמצאו הדנים. כמו כן נמצאו במחסנים קדרה מעוטרת ב-14 ידיות, אבני שחיקה ששימשו לטחינת קמח ולבנים צרופות שנשרפו תוך כדי חורבן העיר בידי הפלשתים. עדות דרמטית לחורבן התגלתה בצפון-מערב העיר, שם מצאו החופרים ערמות חיטה מפוחמות שמגני העיר לא הספיקו להוציא מן הממגורות. בתוך מחסני המשכן התגלה סיר בישול שנשאר במקומו בבור הבישול בזמן שהעיר חרבה וערימת צימוקים מפוחמים באמצע החדר, גם אלו עדות לחורבן העיר.

מהות האתר ומיקום המשכן - פינקלשטיין, וכל החוקרים שלפניו, העריכו כי בתל היה ממוקם אתר פולחני (המשכן המקראי). הדבר עולה הן מן הממצא עצמו, מהיחס בין הממצא לבין החוסר בבתי מגורים ומשיקולים נוספים. ברם, מכמה סיבות ישנו קיים קושי ברור לאתר את מיקום המשכן עצמו. ראשית, האתר בשילה האתר בעייתי מאוד לחפירה היות ואת שטח התל מכסים מבנים מודרניים, שנית, בתקופה הביזאנטית עבר ראש התל הרס משמעותי כאשר נוקה לטובת בניה מאוחרת. מסיבה זו ומסיבות נוספות לא ניתן להגיע למסקנה ברורה אודות מיקום המשכן. פינקלשטיין העריך במחקרו כי המשכן עמד בראש התל עצמו (האיזור המכוסה בשכבות הביזנטיות). לעומת זאת, ייבין וכן יואל בן נון הציעו כי מיקום המשכן הוא דווקא בשלוחה הצפונית של תל שילה. בשלוחה זו, שהייתה מחוץ לחומה הכנענית, משתרע שטח מלאכותי חצוב שגודלו כ-30 x 150 מ', החציבה מגיעה לעומק 1.00–1.50 מ' ואין ספק שהאתר הותקן לצורך מקום ציבורי. עוד בשנת 1873 הציע ווילסון, קצין וארכיאולוג בריטי, לזהות את המקום כמתחם חצר המשכן, היות ומידות החצר מפורטות בהנחיות בניית המשכן מן המקרא. בנוסף, בשכבה הקדומה יותר נחשפו כמה שרידי קירות ו-17 מונוליתים גדולים שהיו אולי בסיסי עמודים. ייבין העריך שברווח שבין המונוליתים בשורות הקצרות הייתה כניסה למתחם מקודש. פינקלשטיין חלק בתקיפות על הצעת מיקום זו .

תיארוך האתר הפולחני - להערכתו של פינקלשטיין, היה קיים בתל אתר פולחני בסוף תקופת הברונזה התיכונה (שנחרב) ואולי אף בתקופת הברונזה המאוחרת (שננטש גם הוא). ברם, בעוד שקיומו של האתר הפולחני בתקופת הברזל (ואולי אף בברונזה תיכונה) עולה באופן ברור מן הממצא, קיומו של אתר פולחני בברונזה מאוחרת כלל איננו ברור. על אף שאין סיבה לשלול את הדבר, נראה כי הממצא הנוכחי בכל זאת איננו מאפשר להגיע בשלב זה למסקנה שכזו. הערכתו של החופר אודות קדמות האתר הפולחני מבוססת בעיקר על המספר המועט של הכדים עם אפר ועצמות שאיתר בשולי התל (אתר D) ולהערכתו נשפכו לשם בתקופה מאוחרת. ממצאים אלו, בשילוב אי מציאת יישוב בן הזמן באתר, מרמזים לכאורה על אתר פולחני. ברם, הסקת קיומו של אתר פולחני מממצא זה מפוקפקת ביותר. חלק מהותי מן התל איננו ניתן למחקר, ואין דרך להסיק את קיומו או אי קיומו של ישוב באותה התקופה. זאת ועוד, גם הכלים ותכולתם יכולים להיות תוצאות ניקוי ראש התל (בו אולי היתה אף הקרבה ביתית ספורדית - כאתרים אחרים) ולא בהכרח תוצאה של גניזה מכוונת של אתר פולחני. בנוסף, האתר הברזלי נבנה על גבי רבדים של האתר הקדום ולא הרחיב את שרידו. מייטליס, במאמרו המפורסם בעל אתר (מייטליס, תש"ס) הצביע אף על בעיה של עירבוב כלים מתקופות שונות בחלק מן הלוקוסים באתר. אולם, נדמה כי תהליכי הניקוי שעבר ראש התל בתקופת הברזל הם הסבר אלטרנטיבי סביר גם הוא לממצא הנ"ל. כך או אחרת, תולדות האתר הולמים בצורה ברורה את קיומו של שילה כאתר פולחני מרכזי של שבטי ישראל בתקופת הברזל אשר נחרב בהמשך על ידי גויי הים. על כל העניין ראו עוד אצל פינקלשטיין (פינקלשטיין, תשנ"ו; פינקלשטיין, 1986).

^[21] הטענה כאילו סופר מאוחר יכול היה לדעת זאת על ידי כך שראה את שרידי האתר הקדום איננה תקפה. ראשית, חצור המאוחרת היתה מיושבת על ידי הישראליים אשר ככלל בנו על גבי העיר הישנה. שנית, חצור איננה האתר הגדול ביותר בארץ ישראל, שהרי חירבת א-תל הינו תל גדול הרבה יותר. משום כך לא סביר שדווקא חצור תקבל את הכינוי "ראש כל הממלכות האלה". ושלישית, המחבר אף מיקם את החורבן בתאריך המדוייק בו התרחש. משום כך, כל הצעה, מלבד שימור מסורת אותנטית, איננה תקפה כלל.

^[22] למרות ניסיונות שונים לתארך את חורבן העיר לשנת 1250 לערך, מחפץ פולחני שנתגלה לאחרונה בעיר ותוארך לשנת 1225 לערך, העריך חופר כי זו נחרבה בסביבות 1220-1200 לפנה"ס - תיארוך התואם ליציאה בימי רעמסס השני ואולי אף כ-40 שנה לאחר מות בכורו.

^[23]  חוקרים מסוימים לא היו מוכנים לקבל את יחוס חורבן חצור לישראליים, והציעו כי העיר נחרבה על ידי פלשתים או כנענים. יש שהגדילו ואף הציעו באופן מופרך למדי, על בסיס היעדר השריפה בבתי פשוטי העיר, שזו נחרבה במרד אזרחי (צוקרמן, 2007). נציין כי הממצא סותר לחלוטין הצעות אלו. האתר איננו מכיל חומר פלישתי (צלמיות וכו') ואף מכיל כאמור הרס של אתרי פולחן כנענים. הרס מכוון זה של חפצי פולחן כנעני אף סותר כל הצעה אפולוגטית לפיה החורבן נבע ממרד אזרחי, שהרי מרד שכזה לא אמור לגרום להשחתת פסלי אלוהויות מקומיות. זאת ועוד, אנו יודעים כיום כי בימי קדם לא היו מצויות מרידות פנימיות (ככל הנראה מפאת סיבות תיאולוגיות והתפיסה כי השליט יצג את האל). בנוסף, אף מן מהממצא אנו למדים כי הסבר זה לא יתכן כלל, שהרי לאחר חורבנה של חצור נשארה העיר בחורבנה ועל גביה התישבה אוכלוסיה נוודית, מאפיין המוכר מיישובי ההתנחלות דווקא. ואולם, אילו העיר היתה נחרבת במרד, סביר היה שהמנצחים היו מתיישבים בבתיה הקדומים של העיר (שרבים מהם שרדו), ולא משנים או תרבותם או נוטשים אותה לטובת חיי נוודות. בן תור הגדיר זאת יפה כשאמר: "לא מעטים הם החוקרים, ארכאולוגים והיסטוריונים כאחד, המייחסים את חורבנה של חצור, למצרים, לגויי הים או לעיר כנענית יריבה, כולם ׳כשרים׳ זולת היחידים שלהם יוחס מעשה החורבן במפורש" (בן תור, 2001). מעניין לראות כי מהתרבות החומרית שבעיר ניתן ללמוד על היחלשותה של העיר הכנענית בזמן שקדם לחורבנה. דבר זה מתאים לתמונת הארץ הצפויה המצטיירת מן התיאור המקראי, וככל הנראה סייע לכיבושה. בעניין זה ראה דברינו בהמשך.

^[24]  ראה לדוגמא פה:

https://i.stuff.co.nz/environment/wasp-wipeout/88504903/scientists-discover-link-between-climate-change-and-invasive-wasp-numbers

ובכל זאת נדמה כי כוונת המקרא הוא לציין פגעי טבע ולא צרעות ממש. והדבר מתחזק מכך שהתורה מברכת את העם שימלאו ימיו ולא יפטר בטרם עת. יש להציע שהעובדה שמילוי הימים (כלומר - חיים כפי המקובל בעת העתיקה) נזקק לברכה מרמזת שבארץ ישראל התושבים לא האריכו ימים. זיכרון כעין זה נשתמר אף במדרש (סוטה ל"ה) שבכל מקום שהלכו בו במרגלים ראו את העמים מקברים את מתיהם ואולי משום כך תיארו את המקום (אם כי בוודאי בגוזמא) 'כ'ארץ אוכלת יושביה".

^[25] היו כמה חוקרים שרצו לטעון שברור הדבר מההקשר הספרותי שמפת הישוב בסופו של ספר יהושע משקפת את ימי יאשיהו. אולם, כמו שראינו טיעון זה מבוסס על אי הבנה של  תיאור המקרא את נחלות השבטים וקשרים ספרותיים (עליהם עמדנו בהערתנו בחלק ד) שאינם עומדים בפני הביקורת. בנוסף, למרות שנאמן ניסה לטעון כי המפה הישובית בסופו של הספר מתאימה לתמונה הארכיאולוגית בתקופה זו, נדמה כי טיעון זה גם הוא איננו עומד בפני הביקורת. ראשית, הטיעון על התאמה הינו חסר יסוד, התאמה זו קיימת רק בחלק מסויים מן השטח (בעיקר יהודה ובנימין) ולא בכולו. ומשום כך כל טענה על התאמה שגויה מן היסוד. שנית, טיעון זה מבוסס שוב על ההנחה כי הממצא שנתגלה עד כה משקף בצורה מדויקת את המציאות הקדומה, ואיננו לוקח בחשבון כלל שלא כל הממצא משתמר. ובאמת, הדמיון מתקיים דווקא ביהודה - האיזור שידוע היה כמיושב ברציפות יחסית וללא שכבות חורבן - דבר שידוע ככזה המקשה על בניית מפה ישובית היסטורית. ושלישית, נאמן איננו לוקח בחשבון כי חלק מן הדמיון נובע מסיבה מכוונת. כפי שכבר עמדנו, מלכים בעת העתיקה ניסו פעמים רבות לדמות עצמם ולחקות מלכים דגולים קדומים. לא מן הנמנע כי יאשיהו ניסה באופן מכוון לחקות ולשחזר את ימיו של יהושע ולקיים את צוואתו. אפשרות זו מתחזקת מהאופן הדומה בו המקרא מתאר את דמותו של מלך זה. אין לנאמן שום דרך להוכיח כי הדמיון נובע מפברוק היסטורי של ספר יהושע במאה ה-7, ולא מן נסיונו של יאשיהו להידמות במעשיו ליהושע. הסברו של נאמן לתופעה מתבסס אך ורק על ההנחה האפריורית (שאין לה שום הוכחה) שספר יהושע הינו ספר מאוחר, אך הנחות מבוקש חסרות יסוד אינן יכולות להוות הוכחה למאומה. זאת ועוד, עובדה היא שהדמיון במפה היישובית איננו מלא, ומידת הדיוק ההיסטורי המפליאה של הספר שומטת את הקרקע לחלוטין מתחת ראיה זו כליל. זאת ועוד, רבים מתיאורי ההתנחלות בספר יהושע הולמים היטב את המציאות ערב תקופת הברזל. לדוגמא, המאורע המאוחר בכל סיפורי ההתנחלות הוא נדידת בני דן צפונה, אך בפרקי החלוקה עדין מתוארת נחלת דן בדרום. בנוסף, פרקי הכיבוש פוסחים כליל על הר אפרים. בין העי לבין גבולם של מלכי הצפון יש חלל ריק בפרשת הכיבוש ואותו חלל מצוי גם בפרשת החלוקה. בנחלת אפרים ומנשה לא נמנו כמעט מקומות ישוב. למעלה מ-150 מקומות מונים הכתובים מדרום לאפרים, וכ-70 בצפון הארץ, ואילו בכל השטח הגדול של הר אפרים נזכרו בספר פחות מ-10 מקומות. הדבר מתאים היטב לתמונה הישובית המתוארת באגרות אל עמרנאה ובתעודות המצריות מאותה התקופה בה נמנים ישובים בדרום ובצפון ואילו במרכז חלל ריק (ייבין, תשי"ח).

^[26] המקרא מציין כסיבה לכך את עוצמתן של ערי החוף, וסביר להניח שהדבר נובע גם מההשפעה המצרית באזורים אלו. בהקשר זה יש לציין כי על אף שהברזל היה קיים כבר בתקופה זו, מרכבות הברזל המתוארות בספר מתייחסות למרכבות מתכת חזקות ולא למונח ברזל כפי שאנו מבינים אותו כיום (קיטשיין, 2003).

^[27] הממצא הבודד שפרסם עמיחי מזר (מזר, 1983), לא זו בלבד שהוא אנומליה (אתר נדיר מתוך מאות "אתרי התנחלות") שאינה יכולה ללמד על הכלל (האס, 2007), אף הוא על ידי כמה חוקרים מכמה שיקולים כגון מבנה וגודלו של האתר ככזה שאיננו פולחני (כוגן, 1987), כבן תקופת הברונזה התיכונה או אף אתר כנעני (קיטשיין, 2003). לדעתנו בכל זאת אין זה מן הנמנע כלל כי מדובר היה בעבודת אלילים בקרב כמה ישראלים, וכפי שכבר הסברנו שוב ושוב  - החריגות של האתר הנ"ל מלמדת שתופעה זו היתה חריגה מן הדת המקובלת בקרב הישראליים הקדומים. הדבר נכון אף לממצא מחצור (אם כי ממצא זה שייך בסבירות גבוהה מאוד לעיר הכנענית), לשבר ראש הסוס שנמצא בתל דן (שאיננו מראשית ההתנחלות) וכן לתגליות באתרים כגון תל רדאנה או חירבת א-תל. לסיקור מקיף של ממצאים אלו ראו בהרחבה אצל האס (האס, 2007).

^[28] ביהושע פרק י"ב מופיעה רשימת שלושים ואחד המלכים שנכבשו על ידי יהושע, ובאמצעות הרשימה מתוארת שוב הארץ הנכבשת. באמצע הרשימה ישנן כמה ערים, שלא שמענו על כיבושן: בית-אל, תפוח, חפר, אפק ולשרון. אבל ברשימה חסרה עיר מרכזית מאוד, הן גאוגרפית והן היסטורית - הלוא היא שכם, שכלל לא מופיעה פה. לעומת זאת, שכם מוזכרת במקרא כעיר מרכזית בה ביקרו הישראליים ללא כל קרב. יתכן ופתרון החידה נעוץ בתמונה העולה משכם, כפי שזו מוצגת בתעודות אל עמארנה. על פי התעודות, מלך שכם היה בעל נאמנות חלקית למלכי מצרים וניסה להרחיב את גבול השפעתו לערים רבות בארץ. חלק מן התעודות מדברות על כך שמלך זה אף שיתף פעולה עם הגורם העוין ה"עבירו"/"עפירו" (רייני, 2005) אשר הסתובב בארץ ובכל רחבי המזרח התיכון באותה התקופה, למורת רוחם של שאר ערי המדינה. יש שהציעו שהדבר קשור ליחסים הקרובים בין הישראלים הקדומים לתושבי שכם היות ועיר זו נכבשה על ידי בני יעקב (מדן, 2005). תהיה הסיבה אשר תהיה, מהמקרא עולה כי העיר המרכזית ששיתפה פעולה עם מעשי הישראליים, היא דווקא זו שהיתה ידועה באי נאמנותה למלכי מצרים.

^[29] ההיסטוריון הביזנטי פרוקופיוס בן המאה השישית כותב בספר "היסטוריה של המלחמות" (ספר 4, פרק 10) כי יש מבצר בנומידיה, במקום שבו שוכנת העיר טיגיסיס, ושם יש שני עמודי אבן עם כתובת בשפה הפיניקית: "אנו הם אלו שנמלטו מפניו של יהושע השודד, בן נון". קשה לקבוע בוודאות את מידת האמינות של מקור זה, אך בכל זאת, אין ספק כי מדובר בעדות חשובה (מייטליס, 2006)

^[30] להתאמות ניתן להוסיף פרמטרים נוספים, כגון: א. ההתאמה המפליאה שבין פלישת גויי הים לבין חוסר הדומיננטיות של גויי הים בספר יהושע אל מול הדומיננטיות המרכזית שלהם בספר שופטים. ב. קיטשיין אף עסק במבנה הספרותי של סיפור הכיבוש והראה את התאמתו לתיאורים מקבילים בני התקופה מהמזרח הקדום. ג. באופן דומה, פירושים רבים הוצעו לאורך השנים למשפט "שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן" (יהושע י, יב), ולאמור בהמשך "וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד עַד יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו... וַיַּעֲמֹד הַשֶּׁמֶשׁ בַּחֲצִי הַשָּׁמַיִם וְלֹא אָץ לָבוֹא כְּיוֹם תָּמִים" (יהושע, י, יג), המתארים את הנס שאירע לבני ישראל בקרב מול חמשת מלכי האמורי באמצעות יהושע בן נון - עצירת תנועתם של השמש והירח. היו גם מי שתרו אחר אירוע אסטרונומי ריאליסטי שעשוי להתאים לסיפור, למשל הרמב"ם, שפירש את "עמידת" השמש כהפוגה בפליטת אור השמש ולא כעצירת תנועתה (מורה נבוכים ב, לה). חוקרים טוענים כי בהתבסס על מחקר בלשני של הפסוקים המתארים את הנס, והשוואתם עם מקורות נוספים, ניתן לפרשו כתופעה אסטרונומית שנקראת ליקוי חמה טבעתי, שבה הירח מסתיר את רוב השמש אך מותיר הילת אור שצורתה מעין טבעת. באכדית מציין השורש דו"ם ביחס לשמש ליקוי חמה, כלומר עצירה מפעולת ההארה שלה ולא עצירה מסיבובה בשמים. כך בבסיס המחקר עומדת ההנחה כי השמש לא עמדה מנוע, אלא שאורה הוסתר מכיוון שה"יָרֵחַ עָמַד זְבֻלָה", (כתיאור הנס בחבקוק ג, יא), כלומר ניצב על תחומה. בימינו נמצאו תימוכין מדעיים לתיאור הזה: מסתבר שב-30 באוקטובר, 1207 לפני הספירה, מעט לפני השקיעה, התרחש מעל אדמת כנען ליקוי חמה טבעתי מרהיב שנמשך חמש דקות ו-15 שניות. אם כי נדמה שתאריך זה מאוחר במעט על מנת להיות הנס המונח בבסיסו של הסיפור ביהושע, נראה כי הדבר מהווה בכל זאת נקודה מעניינת. לנקודות נוספות מספר שופטים עיין הערתינו הבאה.

^[31] אף המציאות הכללית, כפי שהיא עולה בספר שופטים, מתאימה היטב לתמונה העולה מן הממצא הארכיאולוגי בראשית תקופת הברזל, המלמדת בצורה ברורה על תהליך מאבק ארוך בין האוכלוסיה המקומית לזו הישראלית. ואולם, בספר יהושע ושופטים ישנן כמה פרשיות נוספות שנדמה שעדין לא נתבררו כל צורכן. ניגע בשתים מן הפרשיות הנ"ל.

נדמה כי הדוגמא המפורסמת ביותר הינה סיפור דבורה וברק בן אבינועם ומאבקם בסיסרא וביבין מלך חצור. ראשית נעמוד על העובדה כי "יבין מלך חצור" אשר עליו מסופר בספר יהושע הינו דמות שונה מאשר "יבין מלך כנען אשר מלך בחצור" מספר שופטים. נדמה כי יבין השני היה בן השושלת ויורשו של יבין הראשון, אשר העביר את מלכותו מחצור לאתר אחר. משום כך המקרא לא מכנה אותו "יבין מלך חצור" אלא "יבין מלך כנען אשר מלך (בלשון עבר) בחצור". רמז לדבר עולה מתעודות קדומות ממארי, אלו מאזכרות את "יבין- הדד" כמלכה של חצור במאה ה-18 לפנה"ס. אם כן לא בלתי מסתבר כי השם "יבין" אכן היה שם נפוץ בבית שליטי חצור (אליצור, 1984; פטרוביץ', 2008). 

לעניין סיפור המלחמה עצמו (עיקרי הדברים מובאים מתוך: גבאי, 2017) - זרטל הציע לקשור בין סיפור זה לבין השבט שרדנה אשר היה שייך לקואליציית גויי הים. כידוע, גויי הים היו שבטים קדומים שפלשו לאזור מזרח הים התיכון בתקופת התנחלות השבטים. מוצאם של השבטים אינו ידוע, אולם השפעתם באזור הייתה רבה - הם מוטטו את הסדר השלטוני הקיים ויסדו תחתיו מערכת רופפת של ערי מדינה, ערים עצמאיות ששלטו באזור קטן הסובב אותן וקיימו ביניהן קשרים תרבותיים וצבאיים. אין מידע רב על השבטים ואף מספרם המדויק אינו ידוע, למעט מכתב אחד בו נמנים תשעה שבטים שונים וביניהם "פשלת" הם הפלישתים המקראיים. אחד משבטי גויי הים מוזכר במכתבי אל-עמארנה בשם "שרדנה", מוצאו של השבט עלום כמו גם אזור מחייתם במזרח התיכון. במסגרת סקר הר מנשה התגלה ליד היישוב קציר בצפון השומרון אתר בשם "אל-אחוואט". במקום נמצאו חרסים שתוארכו לשתי תקופות נפרדות שבהן לכאורה הייתה העיר מיושבת - תקופת הברזל הראשונה והתקופות הרומית המאוחרת והביזנטית. שטחה של העיר כשלושים דונמים, היא מוקפת חומה חריגה ברוחבה לעומת ערים אחרות באותה תקופה והיא מחולקת לארבעה רבעים ששימשו לצרכים שונים. 

החפירות בעיר החלו ב-1993 ובראשן עמד אדם זרטל, הן נמשכו שמונה עונות חפירה שלמות והסתיימו בשנת 2000. עם תחילתן הבחינו החופרים שהמקום בנוי בצורה שונה מהמקובל בשאר הערים בארץ ישראל ובמזרח הים התיכון, שיטת הבנייה התבררה כשונה לחלוטין מערים בצורות כדוגמת מגידו או חצור, במיוחד לאור העובדה שהמקום נבנה תוך תכנון קפדני מראש ובאזור בו לא שכן אף ישוב קודם לכן. באתר נמצאו אוסף של חפצים הכולל חרפושיות מצריות, חרוזים, חותמת מרובעת, חותמת גלילית, וממצאים נוספים, כולם מתוארכים למאות 13-12 לפני הספירה. בתחילה סברו החוקרים כי בוני העיר היו ישראלים, אולם שרידי עצמות חזיר בר וממצאים רבים אחרים הכוללים כור לעיבוד ברזל שלא מאפיין את האזור בתקופה בה היה האתר מיושב, שללו אפשרות זו כמו גם את האפשרות שהיו אלה בני עם מקומי והעלו תמיהות בקרב החוקרים באשר למוצאם. 

ב-1995 הציג ההיסטוריון מיכאל הלצר את הקשר האפשרי בין הארכיטקטורה במקום לתרבות הנוראגית, ששלטה בסרדיניה בין המאה ה-18 לפנה"ס למאה השנייה לספירה. ואכן, מספר אלמנטים בעיר הכללי של העיר, כמו הביצורים והמגדלים המיוחדים, שער הכניסה הצפוני והרחבה שלפניו, וההפרדה בין הרובעים בעזרת חומות, מצביעים על אפשרות שמקורם של תושבי האתר במערב אגן הים התיכון מתקופת הברונזה כמו סרדיניה וקורסיקה (תרבות "נוראגית"). בו בזמן, המסדרונות – "קורידורים" מציגים השפעה מיקנית איגאית. מבני האיגלו "הכיפה המדומה" גם הם בהשפעת תרבות שהתקיימה רק בסרדיניה באותה תקופה ומכונים "טולוס". מאידך, מבני המגורים הינם בסגנון "ארבעת המרחבים" (או שלושת המרחבים), כך שקיים עירוב סגנונות והשפעות בסגנון תקופת הברזל 1 – מקומי והשפעות מבחוץ. הממצאים הקטנים – החרפושיות, החרוזים וראש היעל מעידים על השפעה מצרית חזקה והמבנה שבו נמצאו רוב הממצאים כונה בפיו "בית המושל". ממצא של ציר מרכבה הניע את זרטל להניח כי בעיר המבוצרת הוחזקו מרכבות ברזל.

ב-1995 ביקר זרטל בסרדיניה על מנת לבדוק את הקשר בין סגנון הבניה של הנוראגים באתרים הפזורים באי לסגנון הבניה באל-אחוואט. זרטל גילה כי סגנון הבניה אכן דומה מאוד, ואף מצא קווי דמיון בין עיצובם של עיטורים על כלי חרס שנמצאו באל-אחוואט לעיטורים שהיו מקובלים בסרדיניה באותה תקופה. ב-2004 ביקר זרטל גם בקורסיקה ומצא שיטות בניה זהות בין המבנים שאוכלסו לכאורה על ידי בני השרדנה לבין מבנים שהוקמו באי בתקופת התרבות הטוראנית שהתקיימה במחצית השנייה של האלף ה-2 לפנה"ס. על השרדנה, שהיה אחד משבטי גויי הים לא ידוע הרבה והמקורות העיקריים שמספקים עליו מידע הם תבליטי קיר במדינת האבו שבמצרים העליונה. בתבליטים המצריים מסופר ששבט זה היה חלק מקואליציית השבטים שתקפה את המזרח הקדום וכבשה אותו, לאחר שנחלו תבוסה מידי המצרים הפנו השרדנה עורף לבעלי בריתם והחלו לשתף פעולה עם המצרים. זרטל טען כי עובדה זו מתקשרת היטב עם ממצאים מצריים רבים שהתגלו באל-אחוואט אשר מהווים עדות לקשר שהיה בין יושבי המקום לבין מצרים. במהלך החפירות באל-אחוואט בסוף שנות התשעים התגלה קשר בין המקום ובין שלושה אתרים נוספים המרוחקים כעשרים קילומטרים דרומית לשם, סמוך לכרם מהר"ל. התברר כי ארבעת המקומות השתייכו לאותה תרבות והיו נושבים באותה תקופה. ההשערה הייתה שיישובים אלה תוחמים טריטוריה שנשלטה על ידי בני השרדנה. 

בעקבות כל אלו הציע זרטל לקשור אתר זה לסיפור סיסרא המקראי. זרטל הציע שמוצאו של סיסרא שר צבא יבין היה בעצם בסרדיניה. חוקרים רבים תהו באשר למקור השם הנ"ל שאיננו שמי - זרטל הציע ששורש השם הוא באזור סאסארי שבצפון מערב סרדיניה. סימוכין לכך הוא מצא בשמות דומים שהתגלו במושבות שרדניות בכרתים ובאוגרית. 

בהמשך לכך, הציע זרטל לזהות את העיר שהתגלתה באל-אחוואט כמיקומה של העיר התנ"כית חרושת הגויים. זרטל הציע כי הקרב המתואר בספר שופטים בין שבטי ישראל בפיקוד ברק בן אבינעם לכנענים בפיקוד סיסרא התרחש לא הרחק מאל-אחוואט. לפי סברה זו, בסיסו של צבא סיסרא היה באל-אחוואט, משם הם התקדמו לעבר הישראלים שנעו מכיוון הר תבור, נלחמו באזור נחל קישון, ניגפו ונסוגו בחזרה לעירם. בזמן נסיגת הכנענים ברח סיסרא, רגלית, לאוהלה של יעל אשת חבר הקיני שנמצא כשני קילומטרים מזרחית למקום הקרב, שם מצא את מותו. 

ואולם, פינקלשטיין חלק על זיהויו של זרטל. אם כי לא נוכל להיכנס לפרטים המלאים, נאמר בקצרה כי לדעת פינקלשטיין, החומה - הפרט המרכזי המבדיל מבחינה ארכיטקטונית בין אתר זה לאתרים אחרים - הינה שריד מהתקופה הרומית\ביזאנטית כחלק מטרסת חקלאות שנבנתה על המבנים של ברזל 1. גם ממצאי הקרמיקה בחומה ובסביבתה, מעידים על שימוש משני בקרמיקה של ברזל 1, בבניית הטרסות בתקופה הרומית\ביזאנטית. מעבר לכך, מספר ממצאים חקלאיים שנבדקו בפחמן 14 מתוארכים לתקופה הרומית\ביזאנטית ולתקופה הממלוכית. את תופעת המסדרונות בחומת העיר מפרש פינקלשטיין כ"תת-טיפוס" למגדלים בשדות חקלאיים. בנוסף, לדעתו החרפושיות והממצאים הקטנים האחרים שנמצאו באתר, אמנם תוארכו ע"י ברנדל למאה ה- 13 לפנה"ס, אך ניתן להניח כי הגיעו למקום הרבה אחרי שנוצרו ואינם שייכים בהכרח לתקופת היווסדות הישוב. מפאת כמה שיקולים המגיעים מהשוואת הקרמיקה באתר לשכבה מקבילה במגידו העריך פינקשלטיין כי זמנו הכללי של האתר הינו מסוף המאה ה- 12 תחילת המאה ה-11 לפנה"ס. בנוסף, לדעתו אף ארכיטקטורת המבנים שהתגלו באל-אחוואט דומה למבנים מתקופת הברזל 1 שנתגלו באתרים אחרים. זאת ועוד, כתב פינקלשטיין כי המקור של השרדנים הוא סרדיניה, אך מחקרים מראים כי תושבי סרדיניה הגיעו אל האי מאנטוליה בסוף האלף השני לפנה"ס (פינקלשטיין, 2002).

ואולם, זרטל עצמו חלק על הדברים בתקיפות (זרטל, 2012). במסגרת זו לא נוכל להיכנס למכלול הדברים, אך נציין כי עובדה היא שאדריכלות זו הינה תופעה מיוחדת שהמקבילות שלה נמצאות רק באותם איים בהם ביקר זרטל ואותם השווה לממצאים. לא סביר שגם שם נבנו טרסות על שרידי ישוב ושה"טולוס", ה"קורידורים" והחומה זהים "במקרה" וגם שם הם "תופעה חקלאית" בשדות מרוחקים. לעניין התארוך, בכמות כזו של ממצאים (חרפושיות, חותמות וראש יעל) שכולם מייצגים את  אותה תקופה, הסבירות שהובאו כולם בתקופה מאוחרת יותר נראית קטנה ביותר. שאם לא כן, ההגיון אומר שהיה אמור להיות עירוב גדול של תקופות וסגנונות. בנוסף, מממצאי פחמן ה-14 לא ניתן ללמוד אודות תיארוך האתר היות וזה היה בהחלט מיושב בתקופה הרומית ויתכן כי ממצאים אלו נבעו משכבת ישוב זו. יתר על כן, התבססותו של פינקלשטיין על מגידו מפוקפקת גם היא היות, ותיארוך השכבות באתר זה שנוי במחלוקת גם הוא (דיוור, 2017) וכן מפאת העובדה שתיארוך זה מבוסס על כמה מקבילות בודדות לאתר ספציפי, ולא על המקבילות מן האתר בכללותו אשר מצביעות באופן ברור על התיארוך אותו הציע זרטל. נקודה נוספת הינה מוצאם של השרדנים. למרות טענתו של פינקלשטיין שתושבי סרדיניה הגיעו לאי מאנטוליה בסוף האלף השני לפנה"ס, בסרדיניה היו תושבים לפחות 500 שנה קודם לכן. על פי העדויות בכתבי שליטי מצרים על פי העדויות בכתבי שליטי מצרים, נוכחות שרדנית באזור היתה כבר במאה ה-15 לפנה"ס. נוכחותם צוינה כשכירי חרב, כאויבים וכשבויים שהושבו במצודות. לתקופה הזו ולתקופות העוקבות לה הללו יש ייצוג בתארוך הממצאים הקטנים באתר. פינקלשטיין טען כי לשרדנים, כחלק מגויי הים שהגיעו עם הפלישתים, היו אמורים להיות מאפיינים זהים לפחות בחלקם למאפייני הפלישתים. אך לפי כתבי הנסיך גבל, הגיעו למזרח התיכון כבר במאה ה-15, הרבה לפני הפלישתים, כך שיתכן ולא היה קשר ביניהם. לאור האמור לעיל נדמה פרשנותו של זרטל בהחלט מסתברת אם כי כמו כל פרשנות בעולם חקר זה - איננה וודאית. עוד הצעה זו עיין זרטל (זרטל, 2010). לעניין גויי הים עיינו (מרגלית, תשמ"ח). לענין קדמות הפלישתים טרום תקופת הברזל בא"י עיינו אצל גרינץ (גרינץ, 1969 ג).

פרשיה משמעותית נוספת הינה סיפור כושן רשעתיים המקראי. מקדם הציע מלמט (מלמט, 1954) לקשור בין שליט זה לבין שליט זר שמלך במצרים לאחר ימיו של רעמסס השני. מלמט הציע כי שליט זה שמוצאו לדעתו הינו צפוני השתלט על ארץ ישראל כחלק ממסעו למצרים. ואולם, הצעתו של מלמט לא נתקבלה על דעת החוקרים. אחרים הציעו לקשור בין כושן לבין שבטי ה"כשים" ששלטו בבבל (ולכן גם באיזור צפון הנהרות) באותה העת ואף נמצא בין שמותיהם השם "כושן-רשתי" (רבין, 1960). אחרים ציינו כי שמות כגון כושן-ארם הופיעו ברשימות רעמסס הג' מאותה העת (מלמט, תשי"ח). ואולם, כבר קיטשיין טען, ובצדק רב, כי אין בידינו אף רשימה של מלכי הצפון, או ארכיונים רציניים של ממש מאותה התקופה, ולכן כל הצעות הזיהוי הללו חסרות משמעות עד שיתגלו כתובות מפורטות יותר מאותה העת שיוכלו לשפוך אור של ממש על הפרשיה.

^[32]  ראוי לציין כי ישנו קושי מסויים גם בהצעה לראות את מקור טאבו החזיר בעובדה שהישראלים הקדומים היו בעלי רקע נוודי. מהמחקר התברר שטאבו החזיר קיים היה הן בשלב הנוודי והן בשלב התיישבות הקבע של הישראלים. באם הסיבה לדבר היה משום הרקע הנוודי מדוע הדבר נמשך גם לאחר שאלו הפסיקו להיות נוודים. ובאם נגיד שמדובר היה בהפיכה טבעית של מאפיין תרבותי לטאבו דתי - ומדוע לא ראינו טאבו שכזה בעוד תהליכי התנוודות וישוב שעבר ההר? אם כן, למרות שהצעות אלו אפשריות הן, הסברים אינם מסוגלים להסביר את התופעה בכללותה ובהחלט מדובר במאפיין אתני מיוחד. עוד נציין כי לאחרונה פורסם מאמר של ספיר אבן חן שרצה לטעון שתמונת טאבו החזיר בקרב הישראלים לא ברורה כלל. הדבר נוסע הן מאתרים בממלכת ישראל בהן נמצא חזיר והן מאתרים בפלשת בהם לא נתגלו המון עקבות חזר. ברם, פסוט דחה בתוקף מחקר הן הן משיקולים מתודולוגיים (אנומליה מול שיטה), הן מפאת שהתברר כי רוב האתרים הישראלים בהם נתגלה לכאורה חזיר הם אתרים משמרי תרבות כנען בתוך ממלכת ישראל ולא אתרים מאופיינים בתרבות ישראלית הן משיקולים נוספים.