מאת הרב ד"ר משה רט
ביהדות מדובר על כך שיש באדם נשמה רוחנית, אולם לכאורה נראה שמדעי המוח העכשוויים שוללים הנחה זאת: באמצעות השפעה פיזית או כימית ניתן "להתעסק" עם נפש האדם, ולהשפיע עליה ברמה הבסיסית ביותר, כולל על דברים כמו רגשות, תחושת הזהות העצמית, תפיסת האני והמרחב, הזיכרון, האישיות וכן הלאה. פגיעה מוחית יכולה לגרום להפרעות נפשיות משמעותיות, וכך גם חומרים פסיכו-אקטיביים למיניהם, או גירויים חשמליים של איזורים מסוימים במוח. האם לא מתבקש להסיק מכך שהמוח הוא מקורה של כל הפעילות המנטליות, ושאין באדם נשמה נבדלת?
נשיב על כך בכמה שלבים.
ראשית, ההכרה בכך שהמוח קשור לפעילות המנטלית אינה חדשה כלל. כבר בפעם הראשונה בה חבט אדם קדמון כלשהו בראשו של חברו, וגרם לו לאבד את הכרתו - התברר שפגיעה בראש יכולה להשפיע על התודעה. בעולם העתיק היו הדעות חלוקות בשאלה האם הנפש והשכל קשורים ללב או למוח, ובדברי חז"ל מופיעים ביטויים כמו "כמדומני שאין לו מוח בקודקדו" (יבמות ט, א; מנחות פ, ב), המבטאים בפשטות את הדעה לפיה השכל נמצא במוח. מדעי המוח אמנם פיתחו דרכים לזהות קורלציות מדויקות בין פעילות מוחית לפעילות מנטלית, אבל עצם קיומו של קשר הדוק בין המוח לשכל היה ידוע מכבר, ואין בו כל חידוש.
אולם למרות שמוסכם על כולם שישנו קשר בין המוח לשכל ולתודעה, הרי שטיבו של קשר זה נותר בגדר תעלומה. מדובר לכאורה בשתי מהויות שונות לגמרי: המוח הוא גוש של חומר אפרפר בעל מימדים מוגדרים והרכב כימי מסוים, ואילו התודעה, או הנפש, היא אוסף של חוויות, תחושות ורשמים סובייקטיביים, הנחווים על ידי האדם בצורה ישירה ומיוחדת. איך מתרחש המעבר מאירוע נוירוכימי לאירוע מנטלי כמו אהבה, זיכרון, מחשבה או השראה? השאלה מתחזקת משום שנראה שהקשר בין השניים הוא דו-כיווני, והנפש משפיעה אף היא על המוח. לשם ההמחשה, לא רק פגיעה פיזית בראש יכולה לגרום לאובדן הכרה, אלא גם התרחשות נפשית, כמו בהלה חזקה או שמיעת בשורות רעות. מחשבותיו, רגשותיו ורצונותיו של האדם משפיעים על ההתרחשויות במוחו ובגופו. איך פועל אפוא הקשר הדו-סטרי הזה בין גוף לנפש?
שאלה זו ידועה בתור "הבעיה הפסיכופיזית". פילוסופים וחוקרים רבים עסקו בה לאורך הדורות וניסו למצוא לה הסבר מספק, אולם אף הסבר שהוצע עד כה אינו חף מקשיים ושאלות.
שלוש הגישות המרכזיות בנושא הן דואליזם, מטריאליזם ואידיאליזם. ניגע בהן כאן בקצרה.
המטריאליזם טוען שכל מה שקיים הוא החומר, ואין מציאות רוחנית כמו נשמה. לדבריו, התודעה, השכל והפעילות המנטלית הם כולם תוצרים של פעילות מוחית. כראיה לדבריו הוא מסתמך על הקורלציות הברורות שהתגלו בין אירועים מוחיים לאירועים מנטליים. אלא שלמטריאליזם אין שום דרך להסביר איך מתרחשת הקפיצה בין חומר למנטליות, בין פעילות נוירוכימית לחוויות סובייקטיביות; כל מה שהוא מסוגל לומר זה ש"זה פשוט קורה", כמו קסם, ושבעתיד בוודאי נגלה איך זה קורה. אולם עד כה לא נמצא כל קצה חוט להסבר שכזה, ולכן המטריאליזם נותר בגדר אמונה עיוורת, לפיה גוש חומר מסוגל איכשהו להפיק תודעה, מחשבות, רצונות ורגשות. דומה הדבר למי שיראה דובון פרווה מתהלך ומדבר, ויסיק מכך שצמר הגפן הממלא את ראשו מסוגל להפיק תודעה; וכשישאלו אותו איך זה יתכן, ישיב: "עובדה שזה קורה!"... (עוד על כשלונו של המטריאליזם, כאן).
וכך התבטאו כמה מגדולי המומחים בנושא:
"המחקר המדעי של התודעה הוא העמדה המביכה של העדר כל תאוריה מדעית של התודעה".
(דונלד הופמן, מדען קוגניטיבי באוניברסיטת קליפורניה)
"לאף אחד אין ולו מושג קלוש ביותר מהי התודעה... לי אין שום מושג, וגם לא לאף אחד אחר, כולל הפילוסופים של הנפש".
(סטיוארט קופמן, ביולוג תאורטי וחוקר מערכות מורכבות)
"התהליכים המרכזיים ביותר במוח, שאליהם קשורה כמשוער התודעה, פשוט אינם מובנים. הם נמצאים כה רחוק מעבר להשגתנו הנוכחית, עד שאיני מכיר אף אחד שמסוגל אפילו לדמיין את טבעם".
(רוג'ר ספרי, ניורופיזיולוג זוכה פרס נובל)
"אין לנו כרגע אפילו את הרעיון המעורפל ביותר איך לקשר את התהליכים הפיזיו-כימיים עם מצבי הנפש".
(יוג'ין ויגנר, זוכה פרס נובל בפיזיקה)
"המסתורין הגדול ביותר של המדע הוא טבעה של התודעה. זה לא שיש לנו תאוריות גרועות או לא מושלמות על המודעות האנושית; פשוט אין לנו תאוריות כאלה בכלל. בערך כל מה שאנחנו יודעים על התודעה זה שהיא קשורה איכשהו לראש יותר מאשר לכף הרגל".
(ניק הרברט, פיזיקאי, מתמחה בנון-לוקליות)
"מקור החיים הוא מסתורין גמור, וכך גם קיומה של התודעה האנושית. אין לנו שום מושג ברור איך המטענים החשמליים שמתחוללים בתאי העצב במוחותינו קשורים לרגשות ולתשוקות ולפעולות שלנו".
(פרימן דייסון, פיזיקאי)
"עמדָתי [על התודעה] דורשת מהפכה רצינית בפיזיקה... השתכנעתי שמשהו יסודי מאד חסר מהמדע הנוכחי... ההבנה העכשווית שלנו אינה מספיקה, ונצטרך לעבור לאיזורים חדשים של מדע..."
(סר רוג'ר פנרוז, פיזיקאי מתמטי)
"עלינו להודות שאיננו מוצאים דבר בפיזיקה או בכימיה שיש לו אפילו קשר מרוחק כלשהו לתודעה... בנוסף לחוקי הפיזיקה והכימיה, כפי שהם מתוארים בתאוריית הקוונטים, עלינו לשקול גם חוקים מסוג שונה לגמרי".
(נילס בוהר, ממייסדי פיזיקת הקוונטים)
"תמיד יהיה זה בלתי אפשרי לחלוטין להסביר את התודעה על בסיס פעילות עצבית בתוך המוח... למרות שהתוכן של התודעה תלוי במידה רבה בפעילות נוירונית, המודעות עצמה אינה כזו... לי זה נראה יותר ויותר הגיוני להציע שהנפש עשויה להיות מהות נפרדת ושונה".
(וילדר פנפילד, מנתח מוח)
"ממה מורכבת התודעה... זו... חידה. למרות ההצלחות המופלאות של מדעי המוח במאה האחרונה... נראה שאנו רחוקים מהבנת התהליכים הקוגנטיביים כפי שהיינו לפני מאה שנה".
(סר ג'ון מדוקס, עורך מגזין Nature)
לאור הדברים הללו, נראה שהטענה לפיה ניתן להסביר את קיומה של התודעה כתוצר של פעילות חומרית במוח ותו לא, אינה אלא בגדר אמונה עיוורת וחסרת בסיס.
הדואליזם, לעומת זאת, טוען שאין זה סביר להניח שמוח חומרי יוכל להפיק משהו כה שונה ממנו כמו תודעה מנטלית, ועל כן יש להניח שהתודעה נובעת ממהות נפרדת. לפי הדואליזם, האדם מורכב משתי מהויות: גוף חומרי, ונפש, נשמה או תודעה רוחנית. המוח הוא המקום בו מתרחשת האינטרקציה בין שתי המהויות הללו, ובדרך כלשהי הוא מקשר ביניהם, ומאפשר לנפש להשפיע על הגוף ולהפך.
דימויים שונים הועלו כדי להמחיש את טיב הקשר בין הנפש למוח. אחד הדימויים הללו הוא משל המחשב המחובר לאינטרנט. כדי להתחבר לאינטרנט, אני זקוק למחשב אישי. באמצעות המחשב אני יכול לגלוש באתרים שונים, להוריד מהם ולהעלות אליהם מידע. אולם ברור שהמחשב אינו זה שמפיק את האינטרנט; הוא רק מתחבר אליו. השפעות על החומרה של המחשב יכולות להשפיע על יכולת הגישה שלי לאינטרנט; למשל, פגיעה פיזית במחשב יכולה להאט את הגלישה ואף למנוע אותה לגמרי, לגרום לתמונות להופיע על המסך בצורה מעוותת וכדומה. לחילופין, שדרוג החומרה יכול לאפשר גלישה יותר מהירה, וכמובן שהרס המחשב ינתק אותי לגמרי מהאינטרנט. אולם למרות כל אלה, ברור שאתרי האינטרנט עצמם אינם מושפעים כלל ממצבו של המחשב שלי; גם אם אאבד גישה לגוגל, למשל, האתר גוגל וכל המידע שבו ימשיכו להתקיים.
בדומה לכך, אומר הדואליזם, מתפקד המוח כ"משדר" המתחבר למהות הרוחנית שהיא הנפש או הנשמה. פגיעות והשפעות על המוח משפיעות אמנם על התפקוד המנטלי שלנו, אבל לא על עצם הנשמה. כך למשל, פגיעה בתאי הזיכרון שבמוח יכולה לנתק אותנו מאותם זיכרונות, אולם הללו עשויים עדיין להתקיים ב"ענן" של הנפש, גם אם איבדנו את הגישה אליהם. כל עוד האדם שרוי בגוף, הגישה שלו אל הנשמה מוגבלת בהתאם למצבו של המוח שלו. לאחר המוות משתחרר האדם ממגבלות הגוף והמוח, ואז הוא עשוי לשוב לקיום רוחני מלא, ולזכות לגישה מלאה לכל המשאבים המנטליים שלו ללא מגבלה (אם להמשיך את משל המחשב, הרי זה דומה לאדם שנכנס כולו לתוך האינטרנט עצמו, ושוב אין לו צורך במחשב חומרי). ואכן, אנשים שחוו חוויות סף מוות מספרים פעמים רבות על תחושה של מודעות וצלילות גבוהות יותר מאלה שבחיים הרגילים, ועל גישה למציאות שאינה זמינה לאדם בעודו שוכן בתוך הגוף.
אם כן, לפי הדואליזם ניתן להסביר מדוע קיומן של קורלציות בין המוח לתודעה אינו מוביל למסקנה שהמוח הוא מקור התודעה. גם בין המחשב שלי לגוגל או לפייסבוק קיימות אינטרקציות ברורות - אפשר לראות בבירור איך כל לחיצה על מקש במקלדת שלי מובילה לתוצאה מוגדרת באותם אתרים - ואף על פי כן, המחשב שלי אינו זה שמפיק את אותם אתרים. מדעי המוח אינם מובילים אפוא כלל למסקנה לפיה אין נשמה. הדואליזם גם מסביר כיצד יכולה הנפש להשפיע על הגוף, ולא רק להפך, ומדוע להפרעות נפשיות מסוימות לא נמצא גורם מוגדר במוח. לא לחינם נראה שזוהי הגישה האינטואיטיבית והרווחת בעולם, הן הדתי והן החילוני, ככל הנראה מאז ראשית ההיסטוריה.
האידיאליזם, לעומת זאת, הוא תמונת המראה של המטריאליזם. לפי האידיאליזם, לא קיים כלל חומר, אלא רק תודעה: המציאות היחידה היא רוחנית, או מנטלית. מה שאנו תופסים כחומר, כולל הגוף והמוח שלנו, אינו קיים בפועל מחוץ לתודעה שלנו, אלא אלו רשמים מנטליים שאנו חווים בתוך התודעה. בדיוק כמו שבחלום אנו תופסים את עצמנו כבעלי גוף, וכמצויים בתוך מציאות חיצונית, בעוד שבפועל כל מה שאנו חווים בחלום מתרחש בתוך התודעה - כך הם הדברים גם ביחס למציאות שאנו חווים בהקיץ. ההבדל הוא שהחלום הוא חוויה פרטית, קצרה וחולפת, בעוד שהמציאות היא חוויה משותפת לכל בני האדם, והיא מתמידה וממושכת. אולם על כל פנים, לא המוח הוא המפיק את התודעה, אלא להפך: התודעה מפיקה דימוי של מוח, המשמש כייצוג ויזואלי של התהליכים המתרחשים בה.
אם להביא גם לכאן דוגמא מתחום המחשבים, הרי שהמוח, לפי האידיאליזם, משמש כ"שולחן העבודה" של המחשב. כידוע, על שולחן העבודה מצויים אייקונים שונים, המייצגים את התוכנות השונות ואת פעולותיהן; אולם כמובן שלא האייקון הוא זה שמפיק את התוכנה, אלא להפך - התוכנה היא המפיקה את האייקון, בעוד שהיא עצמה מתקיימת בזיכרון של המחשב, לא על המסך שלו. האייקונים מאפשרים אינטרקציה עם התוכנה: אם אמחק אייקונים המייצגים קבצי הפעלה מסוימים, או אזיז אותם לתיקיות אחרות, ישפיע הדבר על פעולותיה של התוכנה, אולם זאת לא משום שהאייקונים מפיקים את התוכנה, אלא משום שהיא הפיקה אותם כדי להנגיש את עצמה אלינו.
האידיאליזם "קשה לעיכול" ממבט ראשון, משום שכולנו התרגלנו לתפוס את העולם המוחשי כחיצוני לנו, בניגוד לפעילות המנטלית אותה אנו תופסים כפנימית. למרות זאת, כאשר מעמיקים בנושא מתברר שיש כמה טיעונים חזקים לטובת האידיאליזם. בין היתר הוא נשען על העובדה הפשוטה, לפיה אין שום הוכחה לקיומם של חומר או מציאות כלשהי מחוץ לתודעה, וגם אין צורך להניח שהללו קיימים; אין הוכחה - משום שהדבר היחיד שאנו חווים אי פעם הוא התודעה שלנו והרשמים שבה. גם כאשר אנו חווים דברים כמו מראות, צלילים, תחושות ריח ומישוש וכדומה, המקום שבו מתרחשת החוויה הוא בתוך התודעה שלנו. אפילו כאשר אנו רואים את המוח שלנו ואת התהליכים שמתרחשים בו, התצפית הזו מתקיימת בתודעה. אין לנו דרך לחוות משהו שלא באמצעות התודעה, וממילא אין הוכחה לכך שקיים משהו מחוץ לתודעה. ואין צורך להניח שקיימת מציאות חומרית - משום שחלומות ומצבים מנטליים דומים (בין היתר אלה הנוצרים בעקבות שימוש בחומרים פסיכואקטיביים) ממחישים היטב את יכולתה של התודעה שלנו ליצור מציאות שנראית מוחשית לגמרי לכל החושים, למרות שבפועל היא מנטלית לחלוטין. מדוע אם כן להניח שקיים סוג נוסף של מציאות שאינה מנטלית, אם אפשר להסביר את כל המציאות כמנטלית?
לפי האידיאליזם, אין כל קושי בשאלה כיצד דברים חומריים, כמו מכה בראש או הזרקת חומרים כימיים, יכולים להשפיע על מצבים מנטליים - משום שאותם דברים הם מנטליים בעצמם! הדברים שבחלום יכולים להשפיע עלינו בחלום, משום שגם הם וגם הגוף שבחלום, הם תוצר של התודעה שלנו. שניהם קיימים "באותו מגרש", אבל לא כי שניהם חומריים אלא כי שניהם מנטליים.
ראינו את שלוש הגישות ביחס לבעיה הפסיכופיזית, וראינו שהדואליזם והאידיאליזם יכולים להסביר את ממצאי מדעי המוח מבלי להגיע למסקנה שהנשמה היא תוצר של החומר.
חשוב להדגיש נקודה נוספת. אם בעבר היה ברור שהחומר הוא משהו ברור ומוצק, הרי שככל שמעמיקים הפיזיקאים לחקור אותו, הולך ומתברר עד כמה מהותו האמיתית היא מסתורית ובלתי ברורה. תאוריית הקוונטים ותאוריות אחרות, המנסות לעמוד על טיבם של החלקיקים הבסיסיים ביותר של החומר, הגיעו לממצאים מוזרים מאד ולהשערות מוזרות עוד יותר. לא מעט מדענים סבורים שה"חומר" למעשה נובע בבסיסו ממשהו מופשט-כמעט, כמו מידע, מתמטיקה או תודעה מנטלית (מה שמוביל לכיוון האידיאליזם). לנוכח זאת, הטענה לפיה החומר מייתר את הנשמה הופכת למגוחכת: כיצד ניתן לומר שהחומר מפיק את הנפש כאשר אין לנו מושג מהו החומר עצמו, וכאשר ממבט קרוב החומר עצמו עשוי להיראות כמו... נפש? האם אפשר להסביר משהו מיסתורי באמצעות משהו מיסתורי עוד יותר?
הפיזיקה עשויה בסופו של דבר להשלים את הסיבוב אותו החלו מדעי המוח, ולהגיע למסקנה שאכן כן, הנפש היא תוצר של המוח, והמוח עשוי מחומר - אלא שהחומר עצמו עשוי ממהות מנטלית כלשהי, כך שהנפש נובעת למעשה מנפש, או ממציאות מופשטת כלשהי. יתכן שיתברר שהחלוקה הדיכוטומית בין חומר לרוח, ובין גוף לנפש, מבטאת אבחנה מיושנת שאין לה על מה לסמוך, ולמעשה קיימת מהות אחת בלבד, המתבטאת הן בצורה גופנית והן בצורה מנטלית. עוד על כך כאן.
(כהערת אגב ראוי לציין, שכל מי שמשמיע אמירות כמו "יש לי מוח" או "המוח שלי" מבטא בכך אינטואיציה אנטי-מטריאליסטית, לפיה ה"אני" אינו זהה למוח, והמוח אינו אלא משהו השייך ל"אני"; מטריאליסט היה אמור לומר לא "המוח שלי" אלא "אני", שכן לדבריו האני זהה למוח...)
רב הנסתר על הגלוי, ולא ניתן אלא לשער מה טומן לנו העתיד. אולם כבר בשלב זה ברור שהטענות לפיהם מדעי המוח, או מדע כלשהו, מובילים למסקנה לפיה אין נשמה רוחנית - הן חסרות בסיס. לא רק שניתן להסביר את כל הממצאים במסגרת דואליסטית, אלא שאם יש משהו המוטל בספק, זהו דווקא קיומו של החומר, שניתן להסביר את כל התופעות בלעדיו, ושעצם מהותו אינה ברורה כלל. אין אפוא כל סיבה לבחור דווקא במטריאליזם, על כל הקשיים שבו, ומוטב לאמץ במקומו את אחת העמדות האחרות.
על ראיות נוספות לקיומן של נפשות בנפרד מהגוף, אפשר לקרוא במאמר "על נשמות ודעות קדומות".