מאת צוות האתר
לאורך ההיסטוריה, התפיסה הרווחת בעולם ראתה את המציאות החומרית כבעלת קיום משל עצמה, שאינו קשור לבני האדם או תלוי בהם. גישה זו נקראת ריאליזם. לפי הריאליזם, העולם החומרי נמצא "שם בחוץ", ואילו התודעה שלנו נמצאת "כאן בפנים", בתוך הראש שלנו. אנחנו מתבוננים בעולם באמצעות החושים שלנו, כמו ילדים המסתכלים מבעד לזכוכית של חלון ראווה, ומבטם אינו משפיע על מה שקורה בחנות. היקום הוא גדול ועצום, ואנחנו יצורים קטנים החיים בתוכו ותופסים בו מקום מזערי; אם ניעלם ונפסיק להתקיים, היקום ימשיך להתקיים כרגיל, אדיש לחסרוננו.
אולם בעידן המודרני הלכה תפיסה זו והשתנתה, תחילה במישור הפילוסופי ולאחר מכן גם במישור המדעי.
הפילוסוף עמנואל קאנט, שחי במאה ה-18, חולל מהפכה מחשבתית בספרו "ביקורת התבונה הטהורה". הוא טען שיש להבדיל בין המציאות כשלעצמה, אותה כינה "נואומנה", לבין המציאות כפי שאנו תופסים אותה, אותה כינה "פנומנה". כל עולם התופעות שאנו מכירים, כל מה שאנחנו תופסים באמצעות חושינו, ואפילו החלל והזמן עצמם - אינם משקפים את המציאות כשלעצמה, אלא מעוצבים על ידי התודעה שלנו. אין ולא יכולה להיות לנו גישה ישירה לנואומנה, אלא רק באמצעות החושים והתודעה שלנו, אולם הללו אינם סתם "חלון שקוף" דרכו אנחנו מסתכלים על העולם - אלא הם מעצבים את הפנומנה באופן שמתאים אותה לתפיסתנו. אפשר להשוות זאת לאדם המרכיב משקפיים אדומים, הצובעים את כל מה שהוא רואה באדום. הוא אינו מסוגל לראות את המציאות בלעדיהם, אולם המשקפיים אינם מראים לו את המציאות כפי שהיא, אלא צובעים אותה בגוונים של אדום. אם האדם אינו מודע לתכונותיהם של המשקפיים, הוא עלול לחשוב שהעולם באמת אדום, אך התבוננות מעמיקה תגלה לו את האמת.
משמעות גישתו של קאנט היא שאנחנו לא צופים פאסיביים במציאות, אלא התודעה שלנו היא זו שמעצבת את המציאות שאנו תופסים, כך שקיים קשר מהותי בין האדם למציאות. אפילו מושגים בסיסיים כמו המרחב והזמן וסיבתיות, הם חלק מהתפיסה שלנו ולא מהמציאות כשלעצמה. אלמלא היה האדם קיים, לא היה שייך לדבר על מרחב או על זמן - הללו נוצרו רק כאשר הופיע האדם.
גישה זו, שקאנט ביסס על טיעונים לוגיים וניסויי מחשבה, התקבלה על פילוסופים רבים אחרים. קאנט אמנם טען שישנה מציאות כשלעצמה "שם בחוץ", למרות שאין לנו גישה אליה, אולם היו שהרחיקו לכת יותר ממנו, וטענו שאין טעם לדבר על מציאות חיצונית בלתי נתפסת שלא ניתן לומר עליה דבר; באותה מידה אפשר לומר שהמציאות היחידה שקיימת היא זו שאנו תופסים - המציאות שבתוך תודעתנו. גישה זו, לפיה התודעה היא המכוננת את המציאות, נקראת אידיאליזם (מלשון אידיאה = מחשבה).
חידושו של קאנט השפיע גם על הוגים יהודים מודרניים. הרב שם טוב גפן, בספרו "הממדים הנבואה האדמתנות", טען שאין משמעות לדיבורים על גיל העולם בתקופה שלפני בריאת האדם, משום שהזמן קיים רק בתפיסה האנושית, וכאשר לא היה אדם בעולם לא התקיים כלל מושג של זמן. גם הרב קוק התייחס לקאנט, וציין שרעיונותיו על הסובייקטיביות של ההכרה האנושית היו ידועים זה מכבר (אגרות הראיה, איגרת מד).
הרעיון לפיו המציאות מושפעת מהתפיסה האנושית, קיבל ביסוס מדעי כאשר הופיעה תורת הקוונטים. לפי מכניקת הקוונטים, חלקים מהמציאות קיימים מלכתחילה במצב של "סופרפוזיציה", כלומר שאין להם מצב קבוע ומוגדר; רק כאשר צופים בהם, מתרחש מה שנקרא "קריסת פונקציית הגל", ומצבם מקבל צורה מוגדרת. כך למשל, ניסוי שני הסדקים המפורסם הראה שאלקטרונים מתנהגים כמו גל כאשר אין צופים בהם - אולם ברגע שצופים בהם הם מתנהגים כמו חלקיקים. עצם התצפית משפיעה איכשהו על המציאות עצמה.
רב עדיין הנסתר על הנגלה בתחום זה, אולם מה שברור הוא שתורת הקוונטים מערערת את התפיסה הריאליסטית הישנה, לפיה המציאות קיימת ללא שינוי וללא תלות בבני האדם, והצופה רק מגלה מה שהיה קיים קודם. ברור כעת שלעצם פעולת הצפייה יש השפעה על המציאות בה צופים. השאלה היא כיצד מתרחשת השפעה זו, ובאיזה קנה מידה היא חלה.
אחת הפרשנויות של מכניקת הקוונטים נקראת פרשנות קופנהגן, על שם עירו של הפיזיקאי נילס בוהר שפיתח אותה. לפי פרשנות זו, גדלים פיזיקליים קיימים ומוגדרים היטב רק אחרי שנמדדו בפועל. כל עוד לא נמדדו, אין להם מצב פיזיקלי מוגדר אלא רק פוטנציאל, והם יכולים לקבל צורות שונות לפי סוג התצפית והמדידה בו בוחנים אותם. מסקנות אלה תואמות את הגישה האידיאליסטית, לפיה אין משמעות לדיבור על המציאות כשלעצמה, משום שזו אינה קיימת באופן משמעותי עבורנו. התודעה שלנו היא זו שמכוננת אותה ומעניקה לה צורה באמצעות התצפיות שלנו.
מעניין לראות שרעיון זה הופיע כבר אצל רבי נחמן מברסלב:
וְדַע, שֶׁהִסְתַּכְּלוּת עוֹשָׂה כְּלִי, דְּהַיְנוּ גְּבוּל וּזְמַן. כִּי מִקֹּדֶם רְאוֹתוֹ הַדָּבָר, הוּא בְּלֹא גְּבוּל, וּכְשֶׁרוֹאֶה הַדָּבָר, נַעֲשֶׂה לוֹ גְּבוּל. וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יומא עד): וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִיבֶךָ וַיַּאֲכִילְךָ אֶת הַמָּן, כִּי אֵינוֹ דּוֹמֶה מִי שֶׁרוֹאֶה וְאוֹכֵל וְכוּ', מִכָּאן שֶׁסּוּמָא אֵין לוֹ שׂבַע. כִּי מִי שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה אֵין לוֹ גְּבוּל כַּנַּ"ל. וּמַסְקָנָא דִּגְמָרָא: מַאי קְרָא, טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם מֵהֲלָךְ נָפֶשׁ. כִּי בְּכֹחַ הָרְאוּת, עוֹשֶׂה הִלּוּךְ לְנַפְשׁוֹ, וְהוּא הַגְּבוּל:
וְזֶהוּ בְּחִינַת מַעֲלַת הַבִּטָּחוֹן. כִּי הַבִּטָּחוֹן הוּא בְּחִינַת הִסְתַּכְּלוּת, שֶׁמִּסְתַּכֵּל וְצוֹפֶה בְּעֵינָיו לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְבַד, וּבוֹטֵחַ בּוֹ, בִּבְחִינַת (תהלים קמה): עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ. כִּי עַל־יְדֵי הַהִסְתַּכְּלוּת בְּבִטָּחוֹן גַּם כֵּן עוֹשֶׂה כְּלִי, דְּהַיְנוּ גְּבוּל וּזְמַן. כִּי הַהַשְׁפָּעָה יוֹרֶדֶת מִלְּמַעְלָה תָּמִיד, אַךְ שֶׁהִיא בְּלֹא זְמַן. כִּי לִפְעָמִים דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ לוֹ עַכְשָׁו, יָבוֹא בִּשְׁתַּיִם אוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים. אַךְ עַל־יְדֵי הִסְתַּכְּלוּת בְּבִטָּחוֹן, עוֹשֶׂה לְהַהַשְׁפָּעָה גְּבוּל וּזְמַן, שֶׁתָּבוֹא הַשֶּׁפַע בְּעֵת וּזְמַן שֶׁהוּא צָרִיךְ. וְזֶה פֵּרוּשׁ הַפָּסוּק: עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ, עַל־יְדֵי־זֶה, נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ. פֵּרוּשׁ: בְּהִסְתַּכְּלוּתוֹ בְּעֵינָיו לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, דְּהַיְנוּ בְּחִינוֹת בִּטָּחוֹן, בְּחִינַת: עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ, עַל־יְדֵי־זֶה: אַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ. בְּעִתּוֹ דַּיְקָא, דְּהַיְנוּ בְּעֵת וּזְמַן שֶׁהוּא צָרִיךְ. כִּי הַבִּטָּחוֹן, שֶׁהוּא בְּחִינַת הִסְתַּכְּלוּת, עוֹשֶׂה כְּלִי וּגְבוּל וּזְמַן כַּנַּ"ל (ליקוטי מוהר"ן עו).
רבי נחמן מסביר שההשפעה העליונה היא ללא גבולות וזמן (במושגים המדעיים, היא ב"סופרפוזיציה"), אולם על ידי הסתכלות בה באמצעות מידת הביטחון מעניקים לה גבולות וזמן, וגורמים לה להתממש כאן ועכשיו.
ישנם פיזיקאים, כמו ג'ון ארצ'יבלד ווילר, הסבורים שהיקום כולו מתקיים למעשה בשל העובדה שבני אדם, או יצורים אחרים בעלי תודעות, צופים בו; כל עוד לא היה קיים צופה, היקום כולו התקיים במצב של סופרפוזיציה, ללא צורה מוגדרת. התצפית האנושית השפיעה לא רק על ההווה אלא גם על העבר, וגרמה לכל האירועים שהובילו להופעת היקום להתממש בבת אחת. כך תיאר זאת צבי ינאי, במאמרו "הוודאות האבודה של הטבע והאחדות הקוואנטית" (מחשבות 55-56, אפריל 1988):
העולם התקיים גם לפני היות האדם. האם פירוש הדבר שאין-ספור האירועים הקוואנטיים שהיו מעורבים בהיווצרות היבשות, הימים, הצמחים ובעלי-החיים היו שרויים במצב מושהה עד להופעת האדם, והוא אשר הביא בכוח הכרתו בבת-אחת לקריסתם ולהתממשותם של רבבות מיליארדי גלים מושהים? ואם כך היה במציאות של כדור-הארץ, האם נכון הדבר גם לגבי התפתחות היקום במהלך 15 מיליארד שנות קיומו? האמנם התממש היקום — על מיליארדי הכוכבים, הגלאקסיות והקוואזרים שבו — רק כאשר נקלט קיומו בהכרתו של היצור הקדם-אנושי הראשון, לפני פחות משני מיליוני שנים? המחשבה כשלעצמה מדהימה. ככלות הכל, גודלו הפיסי של היקום עולה על גודל האדם פי 10 בחזקת 26; די בפער אדיר זה כדי להצביע על אפסות האדם ביחס לקיום. אף על פי כן נוטים הפיסיקאים דיקי וקארטר, באמצעות ״העיקרון האנתרופי״ שלהם, לחשוב שהיקום יכול היה להיברא רק כאשר היה מובטח כי בנקודה כלשהי בחיק העתיד יופיעו חיים בעלי הכרה ויכולת צפייה. אומר על כך ג׳ון וילר: ״קיום הצופה הכרחי להיווצרות העולם באותה המידה שקיום העולם הכרחי ליצירת הצופה״.
לפי גישה זו ניתן להסביר את התיאור המופיע בפרשת בראשית. בפרק א' מתוארת בריאת העולם כאשר האדם מופיע רק בסופה, לאחר שהכל כבר נברא; אולם בפרק ב' מתואר שעדיין לא היו צמחים ושיחים בארץ, משום שלא היה אדם שיעבוד את האדמה, וכן מתוארת בריאת החיות והבאתם לאדם כדי שיקרא להן שמות. אחד ההסברים האפשריים לכך הוא שאכן בתחילה ברא ה' את כל היקום, אולם ליקום לא היתה עדיין ממשות וקיום מוגדר עד אשר צפה בו האדם: רק אז קיבלו כל הדברים, הצמחים ובעלי החיים את קיומם הממשי. כך תיאר זאת הרב יהודה ליאון אשכנזי, "מניטו", בשיעוריו על התפילה (שוכתב על ידי איתי קולין, מכון מניטו):
כל עוד האדם אינו בעולם - העולם אינו עולם. ואי אפשר לתאר באופן הגיוני עולם בלי אדם. מכיוון שאנחנו המתארים את המצב. זה הנפש של האדם שתופסת את העולם. אז בלי אדם שתופס את העולם - אין עולם! זה הפשט של הפסוק. "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכו''" – מכיוון ש"אדם אין לעבוד את האדמה". זאת אומרת: כל עוד אין אדם בעולם הכל נמצא רק מבחינת "בכוח". רק כשאדם תופס, לשון תפיסה, את הנמצא בעולם - אז הנמצא הוא במציאות. אם אין אדם לתפוס את הנמצא - הנמצא אינו במציאות. כי אנחנו תופסים כל מה שנמצא דרך הכוחות של הנפש שלנו. ולכן כל עוד אין אדם בעולם - אין זמן, אין מקום, אין צבע.
דברים דומים אמר הנוירולוג הבריטי זוכה פרס נובל, ג'ון אקלס: "אני רוצה שתבינו שלא קיים שום צבע בעולם הטבעי, ולא שום צליל - שום דבר מסוג זה; שום מרקם, שום תבניות, שום יופי, שום ריח". משמעות הדברים היא, כפי שהסביר הפיזיקאי מנאס קאפאטוס, שכל האיכויות של הטבע, מריח הניחוח של הוורד ועד לעוקץ הצרעה ולטעמו של הדבש, נוצרות על ידי תפיסתם של בני האדם.
על בסיס זה ניתן להסביר את דברי חז"ל הבאים. במסכת ברכות אומרת המשנה (ט, ג):
הצועק לשעבר, הרי זו תפילת שוא. כיצד? היתה אשתו מעברת, ואמר, יהי רצון שתלד אשתי זכר, הרי זו תפילת שוא. היה בא בדרך ושמע קול צוחה בעיר, ואמר, יהי רצון שלא יהיו אלו בני ביתי, הרי זו תפילת שוא.
מכך רואים שתפילה אינה יכולה לשנות מציאות קיימת. לעומת זאת, במקום אחר נאמר:
ואמר רבי יצחק: אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר: 'יצו ה' אתך את הברכה באסמיך'. תנא דבי רבי ישמעאל: אין הברכה מצויה אלא בדבר שאין העין שולטת בו, שנאמר: 'יצו ה' אתך את הברכה באסמיך'. תנו רבנן: ההולך למוד את גורנו, אומר: יהי רצון מלפניך ה' א-לוהינו שתשלח ברכה במעשה ידינו. התחיל למוד, אומר: ברוך השולח ברכה בכרי הזה. מדד ואח"כ בירך - הרי זה תפילת שוא, לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי, אלא בדבר הסמוי מן העין. (בבא מציעא מב ע"א)
חכמים אומרים כאן שלפני שמדד האדם את גורנו ואת כמות התבואה שבו, אפשר להתפלל שתשרה בו ברכה, ואילו לאחר שמדד, זוהי תפילת שווא שלא תועיל. אבל מדוע לפני המדידה תועיל התפילה? הרי לכאורה כמות התבואה שבגורן כבר נמצאת וקיימת שם, ואינה יכולה להשתנות? לפי מה שראינו לעיל, הדברים מובנים: כל עוד לא מדד האדם את התבואה, היא עדיין לא קיימת בפועל, אלא באופן פוטנציאלי בלבד, ולכן יכולים לחול בה שינויים באמצעות התפילה. אולם ברגע שאדם מודד אותה היא מתקבעת ומקבלת תכונות מוגדרות, ולכן התפילה לא תועיל לשנות אותה. כדברי העיון יעקב: הקב"ה מעדיף להשפיע על הגורן לפני שהמספרים המדויקים ידועים. לאחר הספירה, שינוי בכמות ידרוש נס אלוקי גלוי, ואילו אם האדם יתפלל לפני הספירה - ה' יכול לשנות את כמות התבואה בנס נסתר שלא יתגלה לעולם, מבלי להפר את מסגרת הטבע.
לעומת זאת, המשנה בברכות מדברת על מצבים בהם כבר קיימת ידיעה המקבעת את המציאות: במקרה של הצעקה בעיר, הרי אלה שצעקו כבר מודעים לצרה ולא ניתן לשנות אותה, ואילו במקרה של העובר ניתן לומר שהעובר עצמו, משלב מסוים, מודע ברמה כלשהי לקיומו, ולכן מקבע את עצמו. ואכן בגמרא (ברכות ס, א) נאמר שעד 40 יום מתחילת ההריון יכולה להועיל התפילה על מין העובר, משום שבמצבים מסוים הוא עדיין לא נקבע (עדיין אין לו מודעות). אמנם, בירושלמי (ברכות ט, ג) ובבראשית רבה (עב, ו) מובאות דעות אחרות: לדעת דבי רבי ינאי, עד שהאשה יושבת על המשבר אפשר עדיין להתפלל על כך, ואילו לדעת רבי יהודה בן פזי, אפילו כאשר היא כבר יושבת על המשבר יכול העובר להשתנות!
אפשר להסביר את מחלוקתם באופן הבא: לפי הבבלי, בגיל 40 יום כבר יש בעובר ניצנים של תודעה ומודעות עצמית, הוא תופס את עצמו ולכן "מתקבע" ואינו ניתן לשינוי. ואילו לדעות שבירושלמי ובמדרש, תודעת העובר אינה מספיקה כדי לקבע אותו, אלא כל זמן שלא צפו בו בפועל - עדיין הוא שרוי במצב פוטנציאלי, בסופרפוזיציה ("התינוק של שרדינגר"), ולכן תפילה על מינו יכולה להועיל (לפי זה, אם כבר ראו אותו באולטרסאונד, לא תועיל תפילה).
לא רק פיזיקאים אלא גם מדענים מתחומים שונים מציגים גישות דומות בזמננו. הביולוג רוברט לנזה, בספרו "ביוצנטריזם", תומך בגישה לפיה היקום כולו, כולל החלל והזמן, מתרחש בתוך התודעה האנושית, כמו סרט שמתחולל על מסך משקפיים של מציאות מדומה. מרכיב המשקפיים יכול לחשוב שהעולם שהוא רואה נמצא מחוצה לו ומסביבו, אולם בפועל כל אותו "עולם" מורכב מצבעים, צורות וצלילים שמתהווים על מסך המשקפיים עצמם - אין משהו בחוץ.
הפסיכולוג דונלד הופמן טוען שהתודעה היא המציאות הראשונית, וממנה נובע העולם הפיזי. העולם הפיזי שאנו תופסים אינו אובייקטיבי ואינו קיים באופן ריאלי; יתכן שקיימת מציאות כלשהי "בחוץ", אבל היא שונה לחלוטין מזו שאנו מכירים ואינה מורכבת בהכרח מחלל, זמן ועצמים פיזיים - כל אלה הם תוצר של התודעות שלנו, שמעצבות את תמונת העולם באופן המועיל לנו ביותר.
ברנרדו קסטרופ, מדען מחשבים ופילוסוף, כתב גם הוא מספר ספרים בהם הוא מציג את השקפת העולם האידיאליסטית, וטוען שהמציאות כולה היא מנטלית, תוצר של התודעות האנושיות, שנובעות בעצמן מתוך תודעת-העל של אלוהים. הוא מביא מחקרים מתחום הקוונטים התומכים בשיטתו, ומציג מודלים המסבירים כיצד פועלת המציאות לפיה. ריצ'רד קון הנרי, פיזיקאי ואסטרונום, פרסם בשנת 2005 מאמר במגזין Nature בו הוא קובע שהניסיונות לבסס את קיומו הריאלי של החומר נכשלו כולם, ושהמציאות היחידה שקיימת היא תודעה: "היקום אינו חומרי - הוא מנטלי ורוחני. חיו ותיהנו".
אם המציאות קיימת בתודעה, הרי שלמחשבות שלנו יש השפעה עליה, ועלינו להשתדל לרומם אותן כמה שיותר. כך כתב הרב קוק:
כשהכרה הרוחנית מתחדשת וזיק אלהי חדש מתחיל מאיר בנשמה, מקבל העולם החיצוני כולו צורה חדשה. דומה הוא כיוצא מיד היוצר השלם, בתור עולם חדש מלא חן, וכל פגמי העולם הישן עוברים ונמחקים. וצורה חדשה זו אינה רק הופעה סוביקטיבית, כ"א לפי גודל האמת שבה, ככה היא באמת פועלת ומיפה את העולם (שמונה קבצים, קובץ ד, לג)
ובמקום אחר:
רגילות גדולה צריכים להתרגל, כדי להרגיש את עוצם כח החיים והישות של הכח המחשבתי, להכיר את העיזוז של הרעיון, ואת השלטת החיים וחוסן המציאות של המחשבה, ולהבין על-פיה של הכרה זו, שכל מה שהמחשבה מתרוממת, מתעדנת ומתצחצחת, הרי האדם והעולם מתרוממים, מתעדנים ומתצחצחים. וכל צדדי המציאות הם תמיד למטה מכח המחשבה, עליותם וירידותם תלויים הם בעליתו וירידתו של הכח המחשבתי של האדם. ומזה יבא האדם להכיר את האושר הגדול שהוא מביא לעצמו ולעולם ע"י האלהיות של המחשבה. המחשבה הקשורה בהציור האלהי היא המחשבה היותר מעודנה, יותר עזיזה, גבוהה וחסינה שבעולם, ועז תקפה נותן הוא חוסן ועז לכל המפעלים. התנועות, ההוייות והחיים, כל הלימודים והחינוכים שבעולם, אינם כי אם כלים מכשירים את הכח המחשבתי שיהיה היוצא אל הפועל תדיר, במעמדו היותר עליון דהיינו הציור האלהי. (שמונה קבצים, קובץ ח, סב).