מאת צוות האתר
בתלמוד ובמדרשים מופיעות אגדות שקשה מאוד להבין אותן כפשוטן.
כך למשל, בתלמוד נכתב כך (מסכת בכורות, דף נז ע"ב):
"פעם אחת נפלה ביצת בר יוכני, וטבעה ששים כרכים, ושברה שלש מאות ארזים"
סיפור זה הוא בהחלט תמוה מאוד. האם יתכן שביצת ציפור תטביע ערים שלמות? אין ספק שקשה להעלות זאת על הדעת. אגדות דומות רבות נמצאות בדברי חכמינו.
וכן הירושלמי בתענית כד ע"א:
א"ר יוחנן: קול אדריינוס קיסר הורג בביתר שמונים אלף ריבוא.
קטע זה מן אגדות החורבן מספר על מלחמתו של הקיסר אדריאנוס בצבאו של בר כוכבא. על פי המסופר הרג אדריאנוס כ-80 מליון איש. כמות שלא היתה בכל המזרח הקדום גם יחד!
כיצד עלינו להבין דברים אלו?
מחשבה נפוצה אך שגויה קיימת בקרב חלקים מן הציבור על כך שסיפורים אלו נכונים הם כפשוטם. אכן היו 80 מליון אנשים בביתר ואכן הטביעה ביצתה של בר יוכני 600 ערים בארץ ישראל.
הבעיה בגישה זו היא שמתעלמת היא מן ההגיון, וגרוע מכך - זו מעולם לא היתה גישת היהדות להבנת דברי חכמינו. כלל גדול לימד אותנו רבי יהודה הלוי - "אמר החבר: חלילה לנו מאל, שנאמין בנמנע ובמה שהשכל מרחיקו ורואהו כנמנע" (ספר הכוזרי מאמר א, פט).
הבה ננסה לראות איך הבינו קדמונינו את האגדות. רב האי גאון כותב:
"הוו יודעים כי דברי אגדה לא כשמועה הם, אלא כל אחד דורש מה שעלה על לבו בגון 'אפשר' ו'יש לומר', לא דבר חתוך... לפיכך אין סומכין עליהם... ואומדנא נינהו.
חכמים נוספים כתבו דברים דומים:
"ויש מן המדרשים שכוונת חכמים בהם לדרוש המקרא בכל ענין שיכולין לדרוש... וכזה תמצא… והודיע לו שיש לך לפרש המדרש בענין הקרוב לו... וכיו"ב אומר שם גם מדרשים אחרים, ועוד אמרו בתלמוד ארץ ישראל פרק ז דנזיר: 'וכי המדרשות אמונה הם? דרוש וקבל שכר'. הא לך הדבר מבואר שלא אמרו חכמים המדרשים על דרך אמונה ועיקר, אלא להרבות טעמא למקרא ולדרשו בכל פנים אולי יש בהם רמז... יש מהן שהן דרך גוזמא" (שלטי הגבורים ע"ז ו ע"א).
"אע"פ שנשאר דעת האומר כן בתיובתא, אין עיקרי האמונות תלויות בראיות של פשוטי מקראות ואגדות, וכבר ידעת שאין משיבין באגדה, ואל יבהילך מאמר וכו' שהוא דרך הפלגה", (מאירי שבת נה ע"א).
"כל דבר מן המדרשות אינם הכרח לדין כאלו בא בתלמוד, אלא יוכל לקבלו מי ירצה ומי שאינו רוצה אין בו הכרח" (המאירי, מגן אבות א).
"יש מהן שהם גוזמא ויש מהם שהם בחזון", (שלטי הגבורים ע"ז פ"א, בשם ריא"ז).
"כל דברי האגדה אינם מיוסדים על קבלה מסיני אלא רק סברת החכם המגידה באומד דעתו" (רש"ר הירש, נדפס ב"המעין" טבת תשלו).
אין ספק כי אגדות חז"ל נושאות בחובן מסורות עתיקות שעברו מדור לדור מאות רבות של שנים (ראה מאמרינו כאן) אולם אנו רואים כי בשונה ממה שנהוג לחשוב, המסורת היהודית (לפחות ברובה[1]) מעולם לא נטתה להבין את האגדות כסיפורים היסטוריים ממשים.
רבנו אברהם בן הרמב"ם עסק באופן שיטתי באגדות חז"ל. במאמרו על האגדות חילק את סיפורי חז"ל לכמה סוגים:
"החלק הראשון מעשיות שהיו ושאירעו בעולם כפי מה שתמצא אותם כתובים, והוצרכו להביאם ללמוד מהם תועלת. והתועלת אפשר שתהיה בדינים או בדעות או באמונות, או שיהיה המעשיות ההם מעשה נפלא ומאורע קרוב לעניין הנזכר קודם".
"החלק השני המעשיות שנראו ואירעו בהם בחלום, וזכרו אותם בלשון צח ופשוט לדעתם, כי אי איפשר שיטעה בהם בעל שכל ובינה".
"החלק השלישי מעשיות שאירעו בעולם כמו שנכתבו, אלא שדברו בהם לשון הבאי (גוזמא) לדעתם כי לא יטעה בעל שכל שהם דברי הבאי. והם היו מתירים חלק זה שהוא לשון הבאי".
"החלק הרביעי הם מעשיות שאירעו באמת, אלא שדברו אותם בתבנית משל וחידה. באלו נתבונן שלא נתבאר עניינם לכל אדם בכללו, עד שיתבונן בצורת מעשה החכם והנבון יבינהו וידע כוונתו. ויראה בפשט מעשיות מהחלק הזה דברים נאים ונחמדים, ודברים אחרים שמניעתו נכרת אפילו לפתי וקטן, ויקרה לפי שמניעת דברים אלו בעיין פשוטה להאמין הדרש ההוא על פי פשוטה אע"פ שהוא נמנע אצלו, ולמי שידע טבע העולם ודרך מציאותיו יבין עניין המשל החידה ויכירנו".
חלק מאגדות חז"ל הן עובדות היסטוריות, והן הובאו בגלל לקח מוסרי שאפשר ללמוד מהן. אחרים אירעו בחלום, ואחרים אירעו במציאות אך תיאורם של חכמים הגזים בפרטים מסוימים. חכמים לא חששו לעשות זאת מפני שסמכו על דעת הקורא שיבין שהדברים אינם אפשריים כפשוטם. חלק רביעי הוא משלים לרעיונות נשגבים, שהאדם הפשוט מבין כפשוטם והחכם מתעמק בהם ומבין את עומק כוונתם.
הרמב"ם הסביר בפירוט יותר על החלק רביעי זה בהקדמתו לפרק "חלק":
בנוגע לדברי חכמים, זיכרונם לברכה, נחלקו בני אדם לשלוש כיתות:
הראשונה - והיא רוב מה שראיתי, ואשר ראיתי חיבוריו, ומה ששמעתי עליו - הם מאמינים אותם על פשוטם, ואין סוברים בהם פירוש נסתר בשום פנים. והנמנעות - כולן הן אצלם מחויבות המציאות. ואמנם עושים כן, לפי שלא הבינו החכמות, והם רחוקים מן התבונות, ואין בהם מן השלמות כדי שיתעוררו מאליהם. ולא מצאו מעורר שיעורר אותם, וסוברים שלא כיוונו החכמים ז"ל בכל דבריהם הישרים והמתוקנים, אלא מה שהבינו הם לפי דעתם מהם, ושהם על פשוטם. ואף על פי שהנראה מקצת דבריהם יש מהם מן הדיבה (על חז"ל) והריחוק מן השכל, עד שאילו סופר על פשוטו לעמי הארץ - כל שכן לחכמים - היו תמהים בהתבוננם בהם, והיו אומרים היאך יתכן שיהיה בעולם אדם שיחשוב כזה, או שיאמין שהיא אמונה נכונה, קל וחומר שייטב בעיניו.
וזו הכת עניית הדעת, יש להצטער עליהם לסכלותם: לפי שהם מכבדים ומנשאים החכמים - כפי דעתם - והם משפילים אותם בתכלית השפלות, והם אינם מבינים זאת. וחי השם יתברך! כי הכת הזאת מאבדים הדרת התורה ומאפילים זוהרה, ומשימים תורת ה' בהפך המכוון בה. לפי שהשם יתברך אמר בתורה התמימה: אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה (דברים ד, ו), והכת הזאת מספרים משפטי דברי החכמים ז"ל, שכששומעים אותם שאר האומות אומרים: רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה.
והכת השנייה - הם רבים גם כן. והם אותם שראו דברי החכמים או שמעום והבינו אותם על פשוטם וחשבו שלא כיוונו חכמים בו דבר זולת מה שמורה עליו פשט הדבר. והם באים לסכל אותם ולגנותם, ומוציאים דיבה על מה שאין בו דיבה, וילעיגו על דברי חכמים, וסוברים שהם נבונים יותר מחכמים, וששכלם זך יותר מהם, ושהם עמי הארץ נפתים, גרועי השכל, סכלים בכלל המציאות, עד שלא היו משיגים דבר חכמה בשום פנים.
ורוב הנכשלים בזה השיבוש הם העוסקים בחכמת הרפואה והמהבילים בגזרת הכוכבים (אסטרולוגים), לפי שהם מדמים עצמם נבונים וחכמים בעיניהם ומחודדים ופילוסופים. וכמה הם רחוקים מאלה שהם חכמים ופילוסופים באמת! אבל הם סכלים יותר מן הכת הראשונה, ורבים מהם פתאים. והיא כת ארורה, לפי שהם משיבים על אנשים גדולים ונשיאים, אשר נתבררה חכמתם לחכמים. ואלה הפתאים, אילו היו עמלים בחכמות עד שהיו יודעים היאך ראוי לסדר ולכתוב הדברים בחכמת אלוהות והדומה להם מן הדברים אצל ההמון ואצל החכמים, ויבינו החלק המעשי מן הפילוסופיה - אז היו מבינים אם החכמים ז"ל חכמים אם לא. והיה מתברר להם עניין דבריהם של החכמים.
והכת השלישית - והם, חי ה', מעטים עד מאוד - הם אותם בני אדם שנתבררה אצלם גדולת החכמים ז"ל וטוב שכלם, מכיוון שנמצא בכלל דבריהם עניינים אמיתיים למאוד. ואף על פי שהם מעטים, ומפוזרים בחבוריהם - הם מורים על שלמותם, וכי הם השיגו האמת, ושנתברר גם אצלם מניעות הנמנע ומציאות המחויב להימצא, וידעו כי הם ז"ל אינם מדברים היתולים. ונתאמת להם שדבריהם יש לו נגלה ונסתר; וכי הם, בכל מה שאומרים מן הדברים הנמנעים, דיברו בהם בדרך חידה ומשל, כי זה דרך החכמים הגדולים. ולפיכך פתח ספרו גדול החכמים ואמר: " לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם" (משלי א, ו). וידוע הוא אצל בעלי הלשון כי חידה הוא הדבר שהמכוון בו בנסתר, לא בנגלה ממנו. כמו שאמר "אָחוּדָה נָּא לָכֶם חִידָה" (שופטים יד, יב).
לפי שדברי החכמים כולם בדברים העליונים, שהם התכלית, אמנם הם חידה ומשל. והיאך נאשימם על שמחברים החכמה על דרך משל, ומדמים אותם בדברים הפחותים ההמוניים - ואנו רואים החכם מכל אדם עשה זה ברוח הקודש, רצוני לומר: שלמה במשלי ושיר השירים, ובמקצת קהלת? ואיך יקשה עלינו לסבור פירוש על דבריהם ולהוציאם מפשטם כדי שיאות לשכל ויסכים על האמת ועם כתבי הקודש, והם בעצמם סוברים בפסוקי המקרא ומוציאים אותם מפשוטם ומשימים אותם משל? והוא האמת! כמו שאנו מוצאים שאמרו בפירוש הפסוק " וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבּוֹר בְּיוֹם הַשָּׁלֶג " (דברי הימים א יא, כב), שהוא כולו משל. וכן מה שנאמר "ירד והכה את הארי בתוך הבור" (שם) וכן "וַיֹּאמַר מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם מִבּוֹר בֵּית לֶחֶם" (שם יז) ושאר הסיפור כולו משל. וכן ספר איוב בכללו אמרו קצתם "משל היה", ולא פירשו לאיזה דבר הושם זה המשל. וכן מתי יחזקאל אמרו קצתם: משל היה. ורבים כאלה.
ואם אתה, המעיין, מאחת משתי כתות הראשונות, אל תשגח בדברי, ולא בשום דבר מזה העניין, לפי שלא יהיה נאות לך שום דבר ממנו, אבל יזיקך ותשנאהו. והיאך ייאותו המאכלים הקלים המעטים בכמותם והישרים באיכותם לאדם שהרגיל עצמו במאכלים הרעים, הכבדים? אבל, באמת, הם מזיקים לו והוא שונא אותם. הלוא תראה מה אמרו האנשים שהיו רגילים לאכול בצלים ושומים והדגים: "וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל" (במדבר כא, ה).
ואם אתה מן הכת השלישית, וכשתראה דבר מדבריהם שהדעת מרחיק אותו, תעמוד ותתבונן בו, ותדע שהוא חידה ומשל; ותשכב עשוק הלב וטרוד הרעיון בחיבורו ובסברתו, ותחשוב למצוא כוונת השכל ואמונת היושר, כמו שנאמר: "לִמְצֹא דִּבְרֵי חֵפֶץ וְכָתוּב יֹשֶׁר דִּבְרֵי אֱמֶת" (קהלת יב, י) - ואז תסתכל בספרי זה, ויועיל לך בעזרת ה'.
אחד מגדולי ישראל שעסק רבות באגדה היה המהר"ל מפראג. ספרו באר הגולה הוא חיבור מתודולוגי המציג את העקרונות הפרשניים שעל פיהם יש להבין את המדרשים ואת האגדות. כל פרק בספר דן בבעיה מסוימת הקשורה להבנת האגדות, ובעזרת דוגמאות הוא מבהיר את הדרך שבה יש להבין אותן. בין השאר הוא דן באגדות הנראות כסותרות את ההיגיון, באגדות המייחסות לקב"ה תכונות אנושיות, באגדות שלכאורה הן חסרות ערך ועוד. באר הגולה משמש מעין מבוא לספרו חידושי אגדות. נמחיש את הדברים באמצעות דוגמא אחת מדברי המהר"ל (הבאר השישי):
"אמר רב יהודה אמר רב אדם הראשון מסוף העולם עד סופו שנאמר ולמקצה השמים ועד קצה השמים וכיון שסרח מעטו ... ודבר זה הוא זר בעיניהם, כי איך אפשר דברים אלו שיהיה מן קצה השמים שהוא מזרח עד קצה השמים שהוא מערב כמו מן הארץ עד הרקיע ... אמנם מה שאמרו, כי היה קומת אדם הראשון מן הארץ עד השמים ומסוף העולם עד סופו, הוא דבר חכמה גדולה. שרצה לומר מעלת האדם כאשר היה בשלמותו היה לו מעלה נבדלת בלתי גשמית, והמעלה הנבדלת אין לה שעור ואין לה הגבלה, ולפיכך היה האדם בבריאתו מסוף העולם ועד סופו, וכאשר חטא ונטה אל החמרית אז נתמעט ולא היה לאדם מדריגה הנבדלת. ודבר זה צריך ביאור רחב מאוד כי הם דברי חכמה, ואין כאן מקומן של דברים אלו".
דוגמא בודדה זאת באה ללמדנו שדברי חכמינו מורכבים הרבה יותר ממה שנראה לעין ונכתבו בדרך משל ומליצה. דווקא הגישה הגורסת כי יש להבין את הדברים כסיפורים פשוטים וממשים איננה נכונה ופוגעת בגדולתם של חכמים.
נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "אגדות חז"ל" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).
[1] יש חכמים כגון הגר"א וגדולי החסידות בדורות האחרונים שכן ראו את הדברים כפשוטם. אולם, גישה זו, מעבר לכך שאיננה סבירה, איננה מיצגת את רוב רובם של החכמים וביחוד את דעת הגאונים הראשונים שקרובים היו יותר לזמן התלמוד ויש להעריך המסורת שבימיהם מדוייקת יותר.