נושאים קרובים |
האתאיסטים הם מיעוט מאוכלוסיית העולם, אך השפעתם רבה והם מעוררים ביקורות ושאלות הדורשות מהמאמינים להתמודד עמן. בשנים האחרונות קיבל האתאיזם הלוחמני תנופה מידי אנשים כמו ריצ'ארד דוקינס, סאם האריס וכריסטופר היצ'נס, ששמו לעצמם מטרה לתקוף את כל האמונות הדתיות באשר הן ולקעקע אותן. בפרקים הבאים ננסה לברר מה בעצם טוען האתאיזם והאם הוא מבטא עמדה קוהרנטית ורציונלית או לא.
בשלב הראשון עלינו לשאול את עצמנו: מה זה בדיוק אתאיזם? מה האתאיסטים טוענים? ישנן גישות שונות של אתאיזם, שניתן לחלק אותן באופן כללי לשלוש קבוצות. כשאדם אומר "אני אתאיסט", הוא ככל הנראה מתכוון לטעון את אחת משלוש הטענות הבאות:
א. "אין אלוהים" (טענה אונטולוגית)
ב. "אין ראיות לקיומו של אלוהים" (טענה אפיסטמולוגית)
ג. "אני לא מאמין באלוהים" או "אני מאמין שאין אלוהים" (ביטוי לתחושה אישית)
הבה נבחן לפי הסדר את הטענות הללו, ונראה מה המשמעות שלהן.
לפי גרסה זו, האתאיזם משמיע טענה על המציאות הקיימת. הוא טוען שהישות הנקראת "אלוהים", אינה קיימת ואינה מהווה חלק מהמציאות. במציאות קיימים כוחות טבעיים, אטומים, מולקולות, צמחים, בעלי חיים ובני אדם – אבל לא קיים שום אלוהים.
טענה זו מזמינה כמובן מיד את השאלה: מאין לך זאת? על סמך מה אתה קובע שאין אלוהים? שני מקורות הידע העיקריים שלנו בקשר למציאות הם הניסיון האמפירי והלוגיקה. האם באמצעות אחד מהם ניתן להגיע למסקנה שאין אלוהים? הניסיון האמפירי אינו יכול להביא אותנו למסקנה כזו. איך אפשר להוכיח באופן אמפירי שהאל אינו קיים? האם ניתן לסרוק את כל מרחבי החלל והזמן, את כל מימדיה השונים של המציאות, ולטעון שלא מצאנו את האל באף אחד מהם? ברור שלא, ולו רק בשל כך שהאל – על פי התפיסות התאיסטיות הרווחות – אינו עצם שניתן לבחינה אמפירית. הניסיון האמפירי יכול היה להוכיח את קיומו של האל אילו היינו מצליחים למצוא אותו באיזו צורה, אבל הוא לעולם לא יכול להפריך את קיום האל ולהוכיח שהוא אינו קיים.
לגבי הלוגיקה, היו בעבר מספר ניסיונות לטעון שמושג האל אינו אפשרי לוגית, שהוא מכיל סתירה פנימית וכדומה. אחד המפורסמים שבהם הוא ניסיונו של הפילוסוף ג'ון מאקי להפריך לוגית את קיום האל באמצעות בעיית הרע, ולטעון שקיומו של אל כל-יכול וטוב ומטיב אינו יכול להתיישב עם מציאות הרע בעולם. אלא שטענותיו כבר הופרכו פעמים רבות, בעיקר על ידי הפילוסופים נלסון פייק ואלווין פלנטינגה (באמצעות הטענה שגם אל טוב ומטיב עשוי לאפשר קיום רוע למטרה מוצדקת כלשהי), כך שהמהלך שלו אינו מצליח לסתור לוגית את קיום האל. גם ניסיונות אחרים למצוא בעיה לוגית בהגדרותיו של האל, כמו במושג הכל-יכולת או השלמות (כגון קושיות מסוג "האם האל יכול לברוא אבן שהוא לא יכול להרים?"), ניתנים להפרכה בדרכים שונות. אין אפוא מקום לטענה שהלוגיקה מוכיחה את אי-קיומו של האל.
לעומת זאת, היו שטענו שהלוגיקה דווקא מחייבת את קיום האל. ההוכחה המפורסמת ביותר מסוג זה היא הראיה האונטולוגית שמופיעה אצל אנסלם, דקרט, לייבניץ ואחרים, לפיה מושג האל מכיל את כל השלמויות, ומכיוון שאחת השלמויות היא הקיום, הרי שבהכרח האל קיים. טיעון זה, שנראה על פניו משונה מאוד, העסיק רבות את הפילוסופים לאורך מאות שנים והוא נתון עד היום בויכוח, יש התומכים בו ויש החולקים עליו.
אם כן, אם הניסיון האמפירי והלוגיקה אינם תומכים בטענה שהאל אינו קיים, הרי שלטענה זו אין כל בסיס הגיוני. יתרה מזאת, עצם הגדרת המושג "אלוהים" היא כל כך מעורפלת ושנויה במחלוקת, וישנן דעות כה שונות ומגוונות בנושא, שהיומרה לשלול את קיומו של אלוהים לפי כל אחת מהגדרותיו האפשריות היא מדהימה ממש בתעוזתה. לא מדובר פה על איזה "קנקן תה מעופף" אלא על משהו שקשה מאוד עד בלתי-אפשרי להגדיר. קחו לשם השוואה את שתי הטענות הבאות:
"אני א-חייזריסט. אני שולל את קיומם של חיים מחוץ לכדור הארץ בכל צורה שהיא, מחד-תאיים ועד תרבויות אולטרה-מתקדמות. אין בנמצא לא צורות חיים מבוססות פחמן ולא אחרות, לא בגלקסיה זו ולא בגלקסיה אחרת, ואף לא ביקום אחר כלשהו. לא בעבר, לא בהווה ולא בעתיד. אני מאמין שחיים קיימים אך ורק על פני כדור הארץ, נקודה".
לא תשמעו הרבה אנשים שמצהירים הצהרה כזו, מהסיבה הפשוטה: אין לה על מה להתבסס. היקום כל כך גדול ובלתי-ידוע, שאין כל הצדקה לשלילת האפשרות שקיימים בו חיים איפשהו. לעומת זאת, את ההצהרה הבאה תוכלו לשמוע מפי לא מעט אנשים:
"אני אתאיסט. אני שולל את קיומם של אלוהים ושל האלים בכל צורה שהיא, מאלילי מצרים ויוון הקדומים ועד לאלוהות הטרנסצנדנטית והמופשטת ביותר. אין בנמצא אף אלוהים כלשהו, לא זאוס ואודין, לא ה' אלוקי ישראל, לא הסיבה הראשונה האריסטוטלית, לא האידיאה השלמה של אפלטון, לא הרוחות הגדולות של האינדיאנים והשינטו, לא אלוהיהם רבי הפנים של ההינדו, ולא האל הבלתי-נתפס של ישעיהו ליבוביץ'. לא ביקום שלנו ולא במימד אחר או ביקום אחר כלשהו. לא בעבר, לא בהווה ולא בעתיד. אני מאמין שכל מה שקיים הוא תוצר של הטבע העיוור, נקודה".
וכאן מתבקשת השאלה: מהי ההצדקה לטענה כזו? הרי גם אם נשלול את כל עדויותיהן ומסורותיהן של הדתות ואת התרחשותה של התגלות אלוקית כלשהי בכדור הארץ, הרי שעדיין קיימת האפשרות לקיומו של אל כלשהו במרחבי החלל והזמן או מעבר להם. אולי אלים דמויי אדם כמו אלה של העמים הקדומים, אולי תבונה עליונה כלשהי, אולי אידיאה מופשטת או סיבה ראשונית מטאפיזית, אולי כוח עליון בלתי-נתפס. איך אפשר לשלול את האפשרות הזו, או אפילו לטעון שהיא בלתי-סבירה (כלשון הקמפיין של דוקינס: "קרוב לוודאי שאין אלוהים, עכשיו תיהנו מהחיים")? הרי כשחושבים על זה, קשה להבדיל בין אלים לבין חייזרים רבי עוצמה, אולי כאלה שהגיעו לרמה של קיום מופשט ומנותק מהחומר, ופיתחו את היכולת ליצור עולמות וכדומה. האם מישהו יכול לשלול את האפשרות שעולמנו אנו הוא בעצם תוצר של כוח תבוני עליון כזה, שיצר אותו או לפחות מנהל אותו ברמה כזו או אחרת – או אפילו לומר שהיא בלתי-סבירה?
המסקנה העולה מכאן היא, שהאתאיזם כטענה אונטולוגית הוא יומרני ומוגזם מכדי להתייחס אליו ברצינות, ואף אדם שיש בו קצת ענווה לא ישמיע טענה כזו.
האם אותן טענות פועלות גם בכיוון ההפוך? האם מי שטוען בוודאות ש"יש אלוהים", חוטא גם הוא בשחצנות וטיפשות? התשובה היא שלא. כדי לדעת בוודאות שאין אלוהים, צריך לסרוק את כל מימדיה של המציאות, ולהוכיח שאלוהים אינו נמצא באף אחד מהם. אבל כדי לדעת בוודאות שיש אלוהים, אין צורך בזה; כל שנדרש הוא למצוא הוכחה אחת לקיומו. זו יכולה להיות הוכחה לוגית, או הוכחה אמפירית באמצעות התגלות שלו, מפגש עמו וכדומה. בשלב זה לא ניכנס לשאלה האם אכן ישנה הוכחה כזו; מה שחשוב הוא שמבחינה תיאורטית ניתן להוכיח שהאל קיים, אבל אין שום אפשרות תיאורטית להוכיח שהוא אינו קיים. לכן, מי שטוען בוודאות שהאל אינו קיים טוען בהכרח טענה חסרת ביסוס, ואילו מי שטוען בוודאות שהאל קיים, ייתכן תיאורטית שיש הצדקה לטענתו (אם כי ייתכן שהוא טועה). בדומה לכך, אף אדם אינו יכול לטעון בוודאות ש"אין חיים מחוץ לכדור הארץ", כל זמן שלא סרק ביסודיות את כל הכוכבים בכל הגלקסיות וכל היקומים המקבילים (אם ישנם כאלה). לעומת זאת, אדם שיש לו ראיות טובות לקיומם של חייזרים (למשל, שנפגש איתם), יכול בהחלט לטעון ש"יש חיים מחוץ לכדור הארץ".
על רקע דברים אלה, אתאיסטים רבים אכן אינם מתיימרים לטעון טענה אונטולוגית לפיה אין אלוהים, אלא מסתפקים בטענה האפיסטמולוגית, לפיה אין ראיות לקיומו של אלוהים.
נניח שאתאיסט מקבל את המסקנה מהשלב הקודם של הדיון, ומסכים שאכן לא ניתן להוכיח את אי-קיומו של האל. עדיין, כך הוא יטען, זו אינה סיבה להאמין שהאל אכן קיים; כדי להאמין שדבר כלשהו קיים, דרושות ראיות לכך. ומכיוון שאין ראיות המוכיחות את קיומו של האל, הרי שהבחירה הרציונלית היא להאמין שאינו קיים. הרי באותו אופן ניתן לומר, שאי-אפשר להוכיח את אי-קיומן של פיית השיניים, סנטה קלאוס, או (הדוגמה החביבה על אתאיסטים בימינו) מפלצת הספגטי המעופפת – ובכל זאת נראה לנו הזוי להאמין בהם רק בגלל שאי-אפשר להפריך את אפשרות קיומם. הטוען לקיומו של האל – חובת ההוכחה מוטלת עליו.
טענות אלו נשמעות סבירות בהרבה מאשר הטענה האונטולוגית של "אין אלוהים", שכן הן אינן עוסקות במציאות כשלעצמה אלא באפיסטמולוגיה נורמטיבית - בתורת ההכרה וביישומה המעשי. לפי עמדה זו, ייתכן תיאורטית שהאל אכן קיים, אבל אין לנו הצדקה להאמין בכך. בדיוק באותה מידה, ייתכן תיאורטית שמפלצת הספגטי המעופפת אכן קיימת איפשהו ביקום, אבל האפשרות התיאורטית הזו לא מהווה הצדקה להאמין בה. והאדם הרציונלי מאמין רק באותם דברים שיש הצדקה להאמין בהם, על פי ראיות טובות ומשכנעות.
על כך יש להעיר בשלב הראשון כמה הערות:
א. כפי שצוין, עמדה זו אינה שוללת את קיומו של האל, וממילא אינה מתנגשת חזיתית עם התאיזם. התאיזם טוען טענה אונטולוגית – יש אלוהים; האתאיזם מסוג זה טוען טענה אפיסטמולוגית – אין הוכחה לקיומו של אלוהים. אין סתירה בין שתי הטענות. יכול אדם להאמין שהאל קיים, ובד בבד להסכים שאין שום דרך להוכיח זאת. ישנם הרבה דברים שאי-אפשר להוכיח, ובכל זאת ייתכן שהם קיימים – למשל, יצורים חיים מחוץ לכדור הארץ. גם אי-אפשר להוכיח שבאנגליה לפני 4,000 שנה חי סנדלר ג'ינג'י בשם פרד, ובכל זאת ייתכן בהחלט שאמנם היה שם אדם כזה.
השאלה היא, מה עושים עם מצב של חוסר הוכחות? האם הוא מצדיק כפירה נחרצת בקיומו של העצם המבוקש, או שהבחירה הרציונלית היא להישאר לגביו בספק? זו כבר שאלה של הנחת יסוד אפריורית, עד כמה סביר נראה לנו קיומו של אותו עצם. אם אותו עצם נראה לנו אפריורית כדבר בלתי-סביר בעליל, הרי שחוסר הראיות לקיומו מצדיק את המסקנה שהוא כנראה אכן לא קיים. אבל אם הנחת היסוד שלנו הוא שקיומו של אותו עצם הוא דבר סביר, אז חוסר הראיות הזה לא אמור לגרום לנו לכפור בקיומו, או לפחות באפשרות קיומו. כך לגבי חייזרים, פרד הג'ינג'י, וכך להבדיל גם לגבי האל.
ב. הטענה כאילו כל אמונה צריכה להיות מבוססת על ראיות אינה נכונה, או לפחות שנויה במחלוקת רצינית. ישנן לא מעט אמונות שנחשבות ל"אמונות בסיסיות" – אמונות הטבועות מטבען בנפשו של האדם והכרתו, והוא מקבל את אמיתותן כאקסיומות, ללא צורך בהצדקה נוספת. ביניהן למשל האמונה בקיומו של עולם חיצון (ולא שהמציאות היא חלום שקיים בראש שלנו); האמונה בקיומן של תודעות אחרות (ולא שהאנשים שאנו פוגשים הם רק זומבים חסרי תודעה); האמונה בקיומם של ערכים מוסריים, של חוקיות בטבע, של יכולת השכל שלנו להכיר את המציאות וכן הלאה. אף אחד מהדברים הללו אינו ניתן להוכחה, ואכן פילוסופים מסוימים אוהבים להשתעשע בניסיונות לערער על אמונות בסיסיות כאלה ואחרות – אבל בסופו של דבר כמעט כולנו מאמינים בהנחות הללו. אם כן, הרי שניתן לצרף גם את האמונה באל לרשימת האמונות הבסיסיות, ולראות בה משהו שטבוע בנפשו של האדם (או של חלק מהאנשים, לפחות), ואין צורך לחפש אחר ראיות נוספות עבורה. זוהי למשל גישתו של אלווין פלנטינגה, מגדולי הפילוסופים של הדת בזמננו. גישה זו טוענת שניתן לסמוך על האמונות הבסיסיות שלנו כל זמן שאין לנו סיבה לפקפק בהן. אם נאמץ אותה, הרי שהטענה לפיה אין זה רציונלי להאמין באל ללא הוכחה – אינה נכונה; זה רציונלי לחלוטין להאמין באל אפילו אם אין שום הוכחה לקיומו, אם אנו מקבלים אמונה זו כאמונה בסיסית. בדיוק באותו אופן שבו אנו מאמינים בקיומו של העולם, למרות שאין שום הוכחה לכך שהוא אכן קיים מחוץ לתודעתנו.
ג. לא ברור בכלל שבוויכוח בין מאמינים לאתאיסטים חובת ההוכחה מוטלת על הראשונים דווקא. אדרבה, הטענה האתאיסטית לפיה העולם מתנהל באופן מקרי ועיוור היא כל כך יוצאת דופן, שדווקא היא מצריכה ראיות יוצאות דופן, ולא הטענה ההפוכה שפשוט כופרת בהנחה ש"הכול במקרה". האל אינו סתם יצור או עצם שניתן לכפור בקיומו בלי שתהיינה לכך השלכות על שאר המציאות. כמו כן, כאשר מדובר על קיומה של ישות ותיקה ומוכרת כמו האל, שמאז שחר האנושות קיימות עדויות על התגלויות וחוויות שלו בכל רחבי העולם, ייתכן שחובת ההוכחה תהיה מוטלת דווקא על השוללים את מציאותו. אם נשווה זאת לתחום ההיסטורי למשל, אילו יבוא היום אדם ויטען שאלכסנדר מוקדון או נפוליאון לא היו ולא נבראו – חובת ההוכחה תהיה מוטלת עליו, שכן דמויות אלו התקבלו כחלק מוסכם מההיסטוריה האנושית. אולי הוא יצליח להוכיח שהם אכן לא היו קיימים – אבל כל זמן שלא עשה זאת ברירת המחדל היא להאמין שהם היו ונבראו. ייתכן שניתן לטעון טענה דומה גם ביחס לקיומו של האל, ולהטיל את חובת ההוכחה על השוללים אותו.
אבל אחרי כל זה נשאלת השאלה: האם אכן אין ראיות לקיומו של האל? והתשובה היא כמובן: יש ויש. יש לא מעט ראיות פילוסופיות רציניות לקיומו של האל.
ראיות לקיומו של האל מופיעות בספרות הפילוסופית מראשיתה ועד ימינו. לדון בכל אחת מהן בפירוט זו כמובן משימה בלתי-אפשרית במסגרת זו, ולכן כאן רק אציין את המרכזיות שבהן: הראיה מההתגלות (מכך שאנשים רבים העידו על התגלות אלוקית); הראיה הקוסמולוגית (קיומו של היקום מחייב סיבה ראשונה שיצרה אותו); הראיה מהתכנון או המורכבות (התכנון והמורכבות שבעולם מעידים על יוצר תבוני); הראיה האנתרופולוגית (מושג האלוהים המושלם יכול היה להגיע אלינו רק מאלוהים עצמו); הראיה האונטולוגית (קיום האל מחויב לוגית מעצם הגדרתו); הראיה מהמוסר (בהנחה שקיימת חובה מוסרית, רק האל יכול ליצור אותה); הראיה מההתאמה בין ההכרה האנושית למציאות (לא הייתה אמורה להיות התאמה כזו ללא אלוהים שייצור אותה); ועוד כהנה וכהנה. על כל אחת מהן נכתבו תלי תלים של ספרות פילוסופית, ביקורות, תגובות לביקורות וכן הלאה. כך שלומר "אין ראיות לקיום האל" – זה פשוט לא נכון. יש גם יש ראיות כאלה, וחלקן טובות בהחלט. להרחבה על הראיות לקיום האל, עיינו כאן.
ופה נכנס ההבדל המשמעותי בין האמונה באל לבין האמונה במפלצת הספגטי המעופפת (להלן מס"מ). הרעיון של מס"מ או יצורים דומים (קנקן התה המעופף של ראסל, החד-קרן הוורודה הבלתי-נראית וכו'), הוא לתקוף את הדתיים על כך שהם מאמינים במשהו בלי שום ראיה, רק בגלל שאי-אפשר להוכיח שהוא לא קיים. הרי גם אי-אפשר להוכיח שמס"מ אינה קיימת – אבל ברור שזה לא רציונלי להאמין שהיא כן קיימת רק בגלל זה. אבל כל הבדיחה הזו תוקפת איש קש בלבד; אף דתי לא מאמין באל רק בגלל שאי-אפשר להוכיח שהוא לא קיים! אנשים דתיים מאמינים באל בגלל הרבה סיבות, הקשורות בדרך כלל לראיות שהובאו לעיל או לחלקן. אפשר להתווכח עם הראיות הללו, אבל אי-אפשר להציג את הדתיים כאילו הם מאמינים רק בגלל ש"לא הוכח אחרת" (גם אלו המגדירים את האמונה באל כאמונה בסיסית, לא מאמינים בו רק "כי לא הוכח אחרת", אלא כי הם מוצאים בתוכם את אותה אמונה באופן שמצדיק את קבלתה). ממילא טיעון המס"מ לא מתחיל בכלל. אין שום ראיה להאמין בקיומה של המס"מ – לא עדויות, לא מסורת, לא הוכחה לוגית, היא לא נחוצה כדי להסביר שום דבר, וכן הלאה; והפלא ופלא – באמת אין אף אחד שמאמין בה! אז איזה טיעון כבר יכולה להוביל המס"מ הזו כנגד האמונה הדתית?
ומה יגיד האתאיסט על כל הראיות האלה? הוא כמובן יטען שהראיות הללו אינן מוצלחות ואינן מצליחות להוכיח את קיום האל. וסביב שאלה זו מתחולל הוויכוח הפילוסופי הנצחי בין המאמינים לכופרים. כאמור, לא נתחיל לדון כאן בראיות הללו ובטיעונים בעדן ונגדן, אבל חשוב לציין דבר אחד: גם אם הראיות הללו שנויות במחלוקת, הן בעלות משקל רציני שלא ניתן להתעלם ממנו בהינף יד. לא רק שוטים, בורים ועמי ארצות משוכנעים בתוקפן של הראיות בקיום האל; בין התומכים בהן נמצאים פילוסופים מקצועיים מהשורה הראשונה, שכישוריהם השכליים מוכרים ומוערכים היטב בעולם האקדמי והפילוסופי, גם בקרב מתנגדיהם. ביניהם נמצאים בימינו אישים כמו אלווין פלנטינגה, רוברט אדמס, פול קופן, ג'ורג' מברודיי, פיליפ קווין, לינדה זגזבסקי, דל ראטץ', ויליאם אלסטון, דיוויד קלארק, רובין קולינס, ג'. פ. מורלנד, צ'ארלס טליאפרו, ועוד רבים וטובים. אפשר לחלוק עליהם, וישנם כמובן גם פילוסופים אתאיסטים שאכן עושים זאת – אבל אי-אפשר להכחיש את מקצועיותם בכל הקשור לניתוח טיעונים לוגיים ופילוסופיים; ואם הם סבורים שהראיות לקיומו של האל תקפות, אז כנראה שזו לא דעה מופרכת ומגוחכת, כפי שטוענים חלק מהאתאיסטים (באופן שמעיד היטב על בורותם ויהירותם הם). בין אם היא נכונה ובין אם לא, טיפשית היא בטוח שלא. זוהי אמונה רציונלית בהחלט.
משל למה הדבר דומה? נניח שאנו נמצאים בזירת רצח ומנסים לפענח את זהותו של הרוצח. ישנן מספר ראיות המצביעות על כך שפלוני הוא האשם ברצח: מצלמות האבטחה קלטו דמות שנראית דומה לו במידה רבה, בזירת הפשע נמצאו סיבים מבגד מהסוג שפלוני נוהג ללבוש, פלוני הביע כמה פעמים בעבר את שנאתו כלפי הנרצח וכן הלאה. אמנם אין כאן הוכחה חד-משמעית לאשמתו של פלוני, שכן ניתן להסביר את הממצאים גם באופן אחר (מדובר באדם דומה לו, לעוד אנשים יש בגד כזה, זה שהוא שנא את הנרצח לא אומר שאכן רצח אותו) – אבל האם יכול מישהו לטעון שאין כל ראיה לאשמתו? האם האמונה שפלוני הוא אכן הרוצח אינה אמונה רציונלית? האם בית המשפט ירשיע אותו על סמך ראיות אלה, זה כבר תלוי בנטייתו של השופט, בדיני הראיות הפורמליים וכדומה; אבל ודאי שיש פה "קייס" סביר כנגד אותו פלוני, ומי שמאמין באשמתו אכן מחזיק בדעה סבירה והגיונית כל עוד לא התברר אחרת. והוא הדין בדיוק לגבי אלוהים, להבדיל. ישנן ראיות המצביעות על קיומו; הראיות הללו שנויות במחלוקת ויש המפרשים אותן באופן אחר; אבל לומר שאין ראיות בכלל, הרי זה כמו לומר שאין שום ראיה לאשמתו של אותו פלוני ברצח – וזה פשוט לא נכון, נקודה.
לסיכום: אם הטענה האתאיסטית היא טענה אפיסטמולוגית, לפיה אין ראיות לקיום האל, אז: א. היא לא שוללת את האפשרות שהאל אכן קיים; ב. היא לא נכונה, שכן יש ראיות לקיומו של האל. זו עובדה שאי-אפשר להכחיש אותה.
אז אם אי-אפשר לטעון שהאל אינו קיים, וגם אי-אפשר לטעון שאין ראיות טובות לקיום האל – מה כן טוען האתאיסט?
כאן אנו מגיעים לטענה האתאיסטית מהסוג השלישי:
טענה זו מכירה בכך שייתכן תיאורטית שהאל קיים; היא גם מכירה בכך שייתכן שישנן ראיות לקיומו. אלא שמי שמשמיע טענה זו לא השתכנע מאותן ראיות. ייתכן שהוא בחן אותן ביסודיות, בדק את השיקולים בעד ונגד, והגיע למסקנה שהוא אינו נוטה להאמין בהן. הוא אמנם לא הצליח להפריך אותן באופן מוחלט – אילו הייתה בנמצא הפרכה כזו, סביר להניח שהפילוסופים התאיסטים היו מכירים בכך ונסוגים מתמיכתם בראיות אלו – אבל מכיוון שהוא גם לא השתכנע מהן באופן מוחלט (אולי משום שהוא אוחז בהנחות יסוד אחרות), הוא בחר לבסוף שלא להאמין באל.
על פניה, זוהי עמדה לגיטימית לחלוטין. בהרבה מאוד נושאים בחיים אנו אמורים לקבל הכרעה למרות שאין לנו הוכחה חותכת לכאן או לכאן. אנו בודקים את האפשרויות השונות, ובוחרים בזו שנראית לנו משכנעת יותר. כשם שאדם יכול להשתכנע להאמין באל, למרות שהוא מכיר את הטענות כנגד התאיזם, כך הוא יכול להשתכנע שלא להאמין באל, למרות שהוא מכיר את הראיות לטובת קיומו.
בסופו של דבר, כל הוכחה או ראיה בנויה על הנחות יסוד, שההחלטה אם לקבל או לדחות אותן אינה ניתנת להנמקה לוגית. למשל, כשמישהו מגיע ומספר על מקרה שקרה לו או חוויה שעבר, צריכים השומעים להחליט האם להאמין לו או לא, והחלטה זו תלויה בהנחות היסוד של כל שומע: עד כמה הוא נותן אמון בבני אדם בכלל? עד כמה הוא נותן אמון באיש המסוים הזה? עד כמה הוא מניח שהסיפור שלו נשמע סביר? וכן הלאה. אין כאן עניין של הוכחה ניצחת לכאן או לכאן אלא של נטייה אישית. כאשר מדובר למשל על עדות ביחס לאירוע יוצא דופן, כמו התגלות אלוקית, אז מי שמניח שהתגלות אלוקית היא אירוע סביר ומתקבל על הדעת יטה בקלות לקבל עדות זו כאמיתית, ואילו מי שמניח שהתגלות כזו היא דבר בלתי-סביר יטה לפקפק בה יותר. מי שחושב שבני האדם הם טיפשים ורעים יעדיף לחשוב שמדובר בהזיה או שקר, ומי שיש לו אמון בבני אדם יקבל ביתר קלות את עדויותיהם. אף אחד מבין הצדדים לא שוגה באופן עקרוני, כל זמן שהנחות היסוד שלו מתקבלות על הדעת. ממילא, גם ההחלטה להטיל ספק בראיות לטובת קיום האל ולבחור שלא להאמין בו היא על פניה החלטה לגיטימית.
אז מה כן בעייתי באתאיזם מסוג זה? ראשית, שאם אכן זה המקרה, והטענה "אני לא מאמין באל" משקפת אך ורק את נטיותיו האישיות של הדובר – הרי שהיא לא אמורה ממש להשפיע על מי שכן מאמין. לאתאיסט כזה אין שום דרך להראות שמי שחולק עליו טועה או טיפש, או מבצע שגיאה רציונלית כלשהו. זכותו אמנם להחזיק בעמדתו באופן אישי – אבל אין לו שום בסיס לתקוף את המאמינים ולהאשים אותם בטיפשות, הזיות וכן הלאה. אם מישהו השתכנע מהראיה האונטולוגית או מהראיה מהתכנון, ואין שום הפרכה מוחצת לראיות הללו – על סמך מה יכול האתאיסט לבוא אליו בטענות? על זה שהמבנה הנפשי שלו, או הנחות היסוד שלו, שונים משלו?
אבל יותר מזה: גם אם האתאיסט שלנו הוא אדם שוחר שלום, שיושב בביתו ואינו מנהל מסעות צלב למיניהם נגד המאמינים – עדיין אין לו שום הצדקה לאמץ את האתאיזם. אסביר זאת באמצעות השוואה לעמדה השכנה לאתאיזם, הלוא היא האגנוסטיות.
בניגוד לאתאיזם השולל את קיום האל, האגנוסטיות טוענת שאין לדעת אם האל קיים או לא. ניתן לחלק אותה לשלוש טענות שונות:
א. אין אפשרות, באופן מהותי, לדעת אם האל קיים או לא (דהיינו, לעולם לא נוכל לדעת זאת).
ב. אין אפשרות כרגע לדעת אם האל קיים או לא (דהיינו, כרגע אין מספיק נתונים, אבל אולי יום אחד נוכל לדעת).
ג. אני לא יודע אם האל קיים או לא (תיאור מצב הכרתי אישי).
שימו לב שבניגוד לשלוש הטענות האפשריות של האתאיזם, כאן אין טענה אונטולוגית. שהרי זו בדיוק מהותה של האגנוסטיות – היא אינה טוענת טענה חיובית או שלילית ביחס לקיום האל. כל שהיא טוענת הוא לחוסר ידיעה מהותי, או אפשרי, או אישי, של האדם בנושא זה. כיוון שכך, הרי שהאגנוסטיות היא עמדה הרבה יותר צנועה ומתקבלת על הדעת מאשר האתאיזם הטוען בנחרצות לאי-קיום האל.
וכאן עולה השאלה: מה ההבדל בין האתאיסט סוג ג', שתואר לעיל, לבין האגנוסטי סוג ג'? הרי שניהם מכירים בכך שעשויות להיות ראיות לקיום האל, שאי-אפשר להפריך אותן באופן מוחלט אך גם לא להוכיח אותן באופן מוחלט. אלא שהאגנוסטי נוקט עמדה רציונלית, ומבין שהבחירה המתבקשת במקרה זה היא להישאר בספק. גם אם יש לו נטייה לטובת צד זה או אחר, הוא מבין שנטייה זו אינה משקפת בהכרח את המציאות האונטולוגית, ולכן הוא משעה את שיפוטו בנושא.
האתאיסט לעומת זאת מתיימר לטפס את כל הדרך בחזרה מעמדתו האישית ועד לטענה האונטולוגית; הוא סבור שאם הוא לא השתכנע מהראיות לקיום האל – אז זכותו הלגיטימית לעלות משלב ג' לשלב ב' (לטענה "אין ראיות לקיום האל"), ומשם לשלב א' ("האל לא קיים"). שכן אלמלא היה מתיימר לעשות זאת –מה ההבדל בינו לבין האגנוסטי? אילו היה האתאיסט נשאר בשלב ג', ברמה של ההכרעה האישית, היה עליו להודות בכך שהוא פשוט לא יודע אם האל קיים או לא. אבל מכיוון שהאתאיסט שלנו מגדיר את עצמו לא כאגנוסטי, אלא כאתאיסט – הרי שהוא מנסה בכל זאת להעפיל מנטייתו האישית אל מרומי המציאות האונטולוגית, ולקבוע שהאל לא קיים. ומכיוון שכך, הרי הוא יומרני כמו אותו אתאיסט שתומך במוצהר בטענה האונטולוגית.
נסכם את הדברים כך:
בסופו של דבר, ההחלטה האם להאמין באל, לכפור בו, או להישאר בספק לגבי קיומו – תלויה בנטייתו האישית של האדם. השאלה היא האם ניתן להעפיל מעלה מאותה נטיית הלב עד לפסגה האונטולוגית, ולטעון טענת אמת ביחס למציאות זו.
האגנוסטי פורש מראש מהמרוץ ואינו מנסה כלל להגיע לאותה פסגה. הוא נשאר בקומה של הנטייה האישית, או לכל היותר מטפס לקומה שמעליה ומשמיע טענה לגבי יכולותיו האפיסטמיות של האדם, אבל אינו אומר דבר על מציאות האל כשלעצמה.
המאמין והאתאיסט מנסים שניהם להעפיל למעלה. אלא שעבור המאמין הדרך לשם פתוחה, מבחינה תיאורטית לפחות – שכן אם הוא יצליח לטפס לקומה השנייה, ולטעון שיש ראיה טובה לקיום האל, הרי שהשלב המתבקש הבא הוא לקבוע על סמך ראיה זו שהאל אכן קיים. ואילו האתאיסט לעומת זאת אינו יכול לטפס לקומה השנייה ולטעון שאין ראיות לקיום האל (כי הרי יש כאלה), וגם אילו יצליח להגיע לשם ולטעון זאת – הרי שאין לו שום אפשרות לטפס משם לקומה האונטולוגית, ולקבוע שהאל אכן אינו קיים (שכן כאמור, ייתכן שהאל קיים גם אם אין שום ראיה לקיומו). כיוון שכך, המסקנה המתבקשת עבור אותו אתאיסט היא להצטרף לחברו האגנוסטי בחוסר הידיעה ביחס לאל. אבל הוא אינו עושה זאת; הוא ממשיך להגדיר את עצמו כאתאיסט – ובכך לדבוק בטענה האונטולוגית לפיה האל לא קיים (שכן זה כאמור ההבדל היחיד בינו לבין האגנוסטי). וכיוון שכך, הרי הוא מתיימר להשמיע טענה אונטולוגית שאין לו שמץ של הצדקה להשמיע.
המסקנה העולה מהדברים היא שהעמדה האתאיסטית היא אשלייתית, במובן זה שלא ניתן להחזיק בה בלי ליפול בשגיאה. כטענה אונטולוגית האתאיזם חסר כל הצדקה; כטענה אפיסטמולוגית האתאיזם פשוט שגוי; וכעמדה אישית הוא לא רציונלי, שכן במקרה של ספק שכזה יש לבחור באגנוסטיות, ולא להתיימר להכריע לגבי המציאות האונטולוגית.
אבל כל מי שמגדיר את עצמו כאתאיסט ולא כאגנוסטי מתיימר לטעון טענת אמת ביחס למציאותו של האל – וזו כאמור יומרה מופרזת וחסרת כל ביסוס. אדם יכול אולי לפגוש את האל ולהגיע לוודאות בכך שהוא קיים, אבל לאף אדם אין הצדקה לטעון שהאל אינו קיים, ובטח שלא לתקוף את הדתיים והמאמינים כאילו עמדתם היא חסרת בסיס.
נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "אשליית האתאיזם" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).