מאת הרב ד"ר משה רט
ליהדות יש חשבון דמים ארוך ומר עם הנצרות. מאז עלתה אותה בת חורגת של היהדות לגדולה, סבלו היהודים אינספור רדיפות, פרעות, עינוים, הוצאות להורג, עלילות דם, גזירות גירוש והשפלה ועוד כהנה וכהנה מידי מאמיני "דת החסד והחמלה". כל זאת מתוך האשמת היהודים בכך שדחו את ה"משיח" ורצחו אותו, ומתוך סירובם העיקש לעזוב את אמונת אבותיהם ולהתנצר.
פעמים רבות נאלצו חכמי היהודים להתמודד בויכוחים פומביים מול כמרים כדי להכריע כביכול בשאלה מהי דת האמת – ויכוחים שברובם היו ידיהם של הרבנים כבולות, והתוצאות היו ידועות מראש. נדמה היה שבדורנו, כאשר בחסדי ה' זכינו למדינה יהודית עצמאית, עבר זמנם של אותם ויכוחים מול הנצרות. איננו נתונים עוד לחסדי הכנסייה ואיננו צריכים להצטדק ולהגן על אמונתנו בפניה. אולם מתברר שלא כך הדבר. זרמים וארגונים שונים בנצרות משקיעים הון רב ומאמצים גדולים בפעילות מיסיונרית בישראל, רובם תחת הכינוי המטעה "יהודים משיחיים". הללו מפיצים סרטונים וחומרי תעמולה שונים בניסיון לשכנע את שומעי לקחם שישו הוא המשיח, שהאמונה בו היא תחליף לקיום תורה ומצוות, שהתורה שבעל פה היא קונספירציה שקרית של הרבנים וכן הלאה. למרות שטענותיהם מלאות סילופים, בורות, טעויות ודמגוגיה, הם עלולים למשוך אחריהם אנשים שחסרה להם הבנה בתחום, ומשום כך נוצר הצורך להשיב להם.
מטרתו של מאמר זה אינה להתייחס לכל טענותיהם הרבות והשונות של הנוצרים[1], אלא להתמקד רק בשאלה היסודית – האם יש נימוק משכנע כלשהו שאמור לגרום לנו להאמין בנצרות ולהעדיף אותה על פני היהדות? כפי שיתברר בקלות, אין שום נימוק כזה, והבחירה הרציונלית בין שתי הדתות היא היהדות.
ראשית, כבר בנקודת הפתיחה של הויכוח קיים יתרון משמעותי ליהדות. זאת מהסיבה הפשוטה שהיהדות אינה מקבלת את הנצרות כדת אמת, אולם הנצרות מצדה מודה בכך שהיהדות אכן (היתה) דת אמת. הנצרות, שמייסדה כידוע היה יהודי בעצמו, מקבלת כאמת מוחלטת את כל הכתוב בתנ"ך, ומאמינה שה' אכן בחר בישראל כעם הנבחר, הוציא אותם ממצרים, נתן להם את התורה מסיני וכן הלאה. אלא שלטענת הנוצרים, לקראת סוף תקופת בית שני שלח האל את ישו כמשיח שהוא עצמו מתגלם בתוכו, ובעקבות סירובם של היהודים לקבל אותו הם נדחו ממעמדם כעם הנבחר, ואת מקומם תפסו הנוצרים מאמיני ישו. במילים אחרות, הנצרות לא טוענת שהיהדות היא דת שקרית, אלא שהיא היתה אמיתית בעבר אך סיימה את תפקידה והוחלפה באחרת.
מנקודת מבט של צופה חיצוני, יש לפנינו אפוא שתי דתות: האחת מקובלת על שני הצדדים כדת אמת ביסודה, ואילו השניה שנויה במחלוקת ביניהם – צד אחד אומר שהיא אמיתית והשני טוען שהיא שקרית. פשוט אם כן, שבהעדר שיקולים אחרים לכאן או לכאן, ברירת המחדל היא לאמץ את הדת ששני הצדדים מסכימים עליה – לבחור את הודאי ולהניח את הספק. אילו כל אחד מהצדדים היה טוען שדתו של השני שקרית לגמרי, היה צריך למצוא דרך אחרת להכריע; אבל ברגע ששני הצדדים מודים שיש אמת בדת מסוימת, הרי שהיא הופכת לאפשרות המתבקשת. אם התנ"ך מקובל על כולם כספר קדוש, והויכוח הוא רק על הברית החדשה, מתבקש לאמץ את התנ"ך ולהשאיר בספק את הברית החדשה, כל עוד לא יעלה נימוק מכריע לטובתה. בפרט מי שמלכתחילה משתייך לדת היהדות, צריך הוכחה טובה מאוד כדי לעזוב אותה ולטעון שהנצרות צודקת, ובהעדר הוכחה טובה מספיק – הבחירה המתבקשת היא פשוט להישאר בדת שהוא כבר שייך אליה, כלומר היהדות.
במילים אחרות, בויכוח בין יהדות לנצרות, חובת ההוכחה היא על הנצרות. מכיוון שהיא מקבלת את כל טענות היהדות ומכירה בכך שה' בחר בעם ישראל ונתן להם תורה, עליה להוכיח שהמצב הזה השתנה ושה' העביר את בחירתו מהיהודים לנוצרים. כל עוד לא הוכיחה זאת, מתבקש גם לשיטתם להישאר עם היהדות.
ברור אפוא שעוד לפני שהועלו הנימוקים השונים לטובת הנצרות, היא ניגשת לויכוח מעמדת נחיתות של "מודה במקצת", ורק אם תביא ראיה חזקה מאוד תוכיח את צדקתה. היהדות לעומת זאת אינה נדרשת בויכוח זה להוכיח דבר, אלא רק לדחות את טיעוניה של הנצרות. דחיה שלהם תוביל אוטומטית למסקנה שהיהדות היא הצודקת, ללא צורך בהוכחות משלה (כגון על אמיתות מעמד הר סיני וכדומה), שכן הנצרות עצמה אינה חולקת על כך [2].
מה שעלינו לעשות אם כן הוא לברר האם יש ממש בנימוקים השונים לטענה שה' החליף את היהדות בנצרות.
הנצרות מבוססת כולה על דמותו של ישו, אותו האיש שלדבריהם היה אלוהים שנולד כבשר ודם, והמשיח שנשלח לגאול את העולם באמצעות קורבנו העצמי (יש בנצרות גרסאות שונות לגבי פרטי הדברים ולגבי מעמדו המדויק של ישו, אבל בסיס זה משותף לכולן). לא ניכנס כאן לדיון אם אמונה באלוהות שהתגשמה בבשר ודם היא רציונלית ואם היא לגיטימית מבחינה תיאולוגית, שכן על זה עצמו הויכוח עם הנוצרים. נתמקד בשאלה האם יש ראיה כלשהי לטענה הנוצרית בדבר מעמדו של ישו. סביר להניח שיהודי בשם ישו (או ישוע) אכן הסתובב בארץ בשלהי תקופת בית שני. השאלה הגדולה היא איזו סיבה יש להאמין שהוא אכן היה אלוהים, המשיח או משהו מעין זה, ולהחליף בעקבות זאת את אורח חיינו מהיהדות לנצרות?
כתשובה לכך מציגים הנוצרים שלושה טיעונים מרכזיים:
1. הניסים שישו חולל, ובפרט חזרתו לתחייה לאחר מותו, מעידים על כך שהוא היה המשיח ואלוהים.
2. יש נבואות בתנ"ך החוזות את בואו של ישו ומתאימות לתיאורו.
3. תולדות הנצרות מעידות על אמיתותה.
נבחן כעת את שלושת הטיעונים הללו לפי הסדר.
לפי המסופר בברית החדשה, ישו חולל מספר רב של ניסים: הוא ריפא חולים, החיה מת, הלך על מי הכינרת, האכיל קהל גדול בכמות קטנה של לחם ודגים, וקם לתחיה לאחר מותו. ניסים אלה, טוענים הנוצרים, מוכיחים שישו היה המשיח או אלוהים בעצמו.
כנגד טענה זו, עולות מאליהן שתי שאלות מתבקשות:
א. מניין לנו שישו אכן חולל את הניסים הללו?
ב. אפילו אם ישו אכן חולל אותם, האם יש בכך הוכחה שהוא המשיח או אלוהים?
נתחיל מהשאלה הראשונה. מנין לנו בכלל שישו אכן עשה את כל המעשים המיוחסים לו? המקור היחיד המספר עליהם הם ארבעת ספרי הבשורות בברית החדשה (האוונגליונים). האוונגליונים מיוחסים למתי, מרקוס, לוקס ויוחנן, אך באף אחת מהבשורות לא מצוין שם מחברהּ, וזהותם של המחברים שוערה רק עשרות שנים לאחר כתיבתן. הבשורות עצמן נכתבו, לפי המשוער, בשנים 70-100 לספירה, כלומר עשרות רבות של שנים אחרי מותו של ישו, שמת בסביבות 30 לספירה.
במילים אחרות, כל טענותיה של הנצרות על ישו ועל מעשיו מבוססות על עדותם של ארבעה אנשים בלבד, שזהותם לא ברורה, ושאין לנו מושג לגבי מידת אמינותם והאינטרסים האפשריים שהיו להם. האם יהיה זה רציונלי לשנות את כל אמונתנו ואת כל אורחות חיינו רק על סמך דבריהם של ארבעה אנשים אלמונים שחיו לפני כאלפיים שנה?
יתרה מזאת, גם הניסים שמיוחסים לישו בברית החדשה, התרחשו תמיד לפני מעטים או קבוצות קטנות של אנשים. לא מסופר על ניסים משמעותיים שנעשו לעיני המונים רבים, שנמשכו לאורך זמן, או שחוללו שינוי משמעותי במציאות האזורית, כמו יציאת מצרים למשל.
ניקח לדוגמא את חזרתו לתחייה של ישו לאחר מותו, שנחשבת בנצרות ההוכחה הניצחת לאלוהותו. מי היו העדים לכך? ארבעת ספרי הבשורות בברית החדשה מכילים סתירות בעניין זה (כמו בעניינים רבים נוספים), אולם כולם מספרים ששתיים או שלוש נשים הגיעו לקברו של ישו כמה ימים לאחר מותו כדי לטפל בגופתו. שם הם גילו שהגופה נעלמה, ופגשו אדם או מלאך או שני מלאכים (תלוי בגירסה) שהודיעו להם שישו קם לתחיה. מאוחר יותר הופיע ישו לפני מרים המגדלית (שהיתה אחת מאותן נשים) ולפני כמה מתלמידיו, שלא זיהו אותו בתחילה עד שאמר להם דברים מסוימים, ואז זיהו שזהו ישו שקם לתחיה.
כלומר, מה שיש לנו הוא כמה עדויות סותרות לפיהן כמה נשים ראו את קברו של ישו ריק (אולי כי מישהו גנב את גופתו?), וכמה תלמידים של ישו שפגשו מישהו שמשום מה לא זיהו בהתחלה (אולי כי זה באמת לא היה ישו?) ואחר כך "הבינו" שזה היה ישו. האם עדויות קלושות כאלה מספיקות כדי לבסס עליהן דת חדשה הרואה בישו אלוהים ומשיח? הרי יש יותר אנשים שמעידים שראו את אלביס פרסלי לאחר מותו...
לצורך העניין נשווה בין בסיסה של הנצרות לבין זה של היהדות. בניגוד לנצרות, המבוססת כאמור על עדותם של ארבעה אלמונים, היהדות מבוססת על עדותו של עם שלם. כאשר נשאל יהודי מניין הוא יודע שהיהדות אמת, הוא יאמר שכך קיבל מאבותיו, ואבותיו מאבותיהם, וכן הלאה עד לאבות אבותיו שיצאו ממצרים ועמדו כולם לפני הר סיני. כל יהודי שחי כיום הוא ממשיכה של המסורת שעברה מאב לבן לאורך הדורות, עד דור יוצאי מצרים[3]. לעומת זאת, אם נשאל נוצרי מנין הוא יודע שהנצרות אמתית, הוא אמנם ישיב גם כן שכך קיבל מאבותיו - אבל כאשר נלך אחורה לאורך הדורות, יתברר לנו שבשלב מסוים קיבלו אבותיו של אותו נוצרי את האמונה הנוצרית פשוט על סמך השמועה. שליחים או מיסיונרים שונים באו אליהם, סיפרו להם על ישו ומעלליו, והללו השתכנעו להאמין בהם על סמך אותו הסיפור. אף נוצרי שחי כיום לא יכול להצביע על מסורת שעוברת מאב לבן עד לאותם אנשים שראו במו עיניהם את ישו וניסיו.
במילים אחרות, היהדות מבוססת על מסורת שעברה מאב לבנו, דרך עם שלם, לאורך הדורות, מהדור שראה את מעמד סיני בעיניו ועד דורנו. הנצרות לעומת זאת – גם לפי טענתה שלה – מבוססת לא על מסורת המונית אלא על אמונה, אמונה שמספר מצומצם של שליחים הצליח לשכנע בה אנשים רבים ברחבי העולם. אבל אמונה איננה עדות, וכדי שיהיה זה רציונלי לאמץ אותה היא צריכה להציג ראיות משמעותיות יותר מאשר סיפורם של ארבעה אנשים לא ידועים. על אחת כמה וכמה שעליה להציג ראיות כאלה אם היא דורשת מאיתנו לשנות את כל אורחות חיינו לפיה.
תארו לעצמכם שאבותיכם היו מספרים לכם על אירוע ניסי המוני עליו שמעו מהסבים שלהם, שלדבריהם היו נוכחים בו. כל מי שאתם מכירים, כל האנשים בארץ, שמעו גם הם מאבותיהם על אותו אירוע ניסי, ששמעו עליו מהסבים שלהם. אפשר אולי להטיל ספק בעדות הזו, אבל ברור שאי אפשר לדחות אותה על הסף, או לומר שהאמונה בה היא בלתי רציונלית. מסורת המונית שכזו ראויה לפחות לאמון בסיסי. לעומת זאת, תארו לעצמכם שיגיעו יום אחד ארבעה אנשים מעבר לים, יספרו לכם שבסין חי אדם שחולל ניסים ונפלאות, וידרשו מכם להתחיל מהיום להתפלל אליו ולחיות לפי הוראותיו. האם יעלה בכלל על הדעת להאמין להם ולעשות שינוי כזה רק על סמך דבריהם?
אין צורך אפילו להניח שאותם השליחים בדו הכול מליבם. בהחלט יתכן שאותו ישו היה אדם כריזמטי שמשך אחריו תלמידים וחסידים, ומדי פעם באופן סטטיסטי אכן נרפאו חולים בעקבות ברכותיו, אולי בכוח האוטו-סוגסטיה של אמונתם בו. עם הזמן הסיפורים הללו הלכו והתנפחו, הלכו ונעשו מוגזמים יותר, עד שסביב גרעין של אמת נוצרה דמות פלאית של אלוהים בשר ודם. בניגוד לסיפורי התורה, שמתארים אירועים שקרו לעם שלם, שינו את כל מהלך ההיסטוריה האיזורית ועברו במסורת דרך עם שלם – הברית החדשה מדברת על אירועים מקומיים, זמניים, וחסרי כל השפעה נרחבת, ושמועות בדבר אירועים כאלה נוטות בהחלט להתנפח ולהגיע להגזמות במשך הזמן, עד שקשה לתת בהן אמון.
שמא יטען הטוען: הלוא בבית דין סומכים אפילו על עדותם של שני עדים בדיני נפשות, ואם כן למה שלא נסמוך כאן על עדותם של ארבעת השליחים? התשובה פשוטה: בבית דין מקבלים עדויות רק לאחר שנחקרו העדים היטב, ועדויותיהם נבחנו לראות אם אין בהן סתירות וכדומה. במקרה שלפנינו, עדויותיהם של כותבי הבשורות לא נבחנו בשום בית משפט, לא ידוע בוודאות מי הם, אין לנו דרך לחקור אותם, ולא עוד אלא שהן בהחלט מכילות סתירות ביניהן: הברית החדשה מלאה וגדושה בתיאורים סותרים של חיי ישו.
לעומת זאת, אם בבית דין אנו עוסקים, הלוא לפי המסופר בברית החדשה עצמה ישו אכן הועמד למשפט לפני הסנהדרין של זמנו, והללו מצאו אותו אשם בכפירה והסתה ודנו אותו למוות. מדוע עלינו לסמוך אם כן על עדויותיהם של חסידיו ולא על הכרעת בית הדין של אותה התקופה, שאם היה גורם מוסמך כלשהו לדון בשאלות האלה – היה זה הוא?
נקודה נוספת המערערת את אמינותם של אותן עדויות היא שתיקתם הרועמת של ההיסטוריונים העתיקים אשר כתבו על התקופה לגבי ניסיו של ישו. עשרות היסטוריונים חיו ופעלו בזמנו של ישו ומעט אחריו, ובהם אפיאנוס, לוקנוס, ולריוס, פלקוס, פילו היהודי, תיאון מסמירנה, אפיקטטוס, פלורוס לוסיוס, סנקה, פלגון, סיליוס, איטליקוס, פאבורינוס, פליני הזקן, פרסיוס, סטאטיוס, פאהדרוס, סואטוניוס, פלוטארכוס, פטולמי, דאמיס, יובנל, יוסטוס מטבריה, הרמוגונס, אאולוס גליוס, מרטיאל, אפולוניוס, ולריוס, מקסימוס, קולומלה, אריאן, פליני הצעיר, פומפונוס מלה, דיו קריסוסטום, פטרוניוס, טקיטוס, קווינטוס קורטיוס, ליסיאס, דיון פרוסאוס, קווינטיליאן, לוציאן, אפיון מאלכסנדריה, פטרקולוס, ופאוסניאס. אף אחד מהם לא מזכיר בכלל את ישו, ולא מספר דבר על הניסים המופלאים שחולל, שנודעו כביכול בכל רחבי הארץ, כמו למשל רעידת האדמה ותחיית המתים שהתרחשו כביכול עם צליבתו. האזכור היחיד של ישו מאותה התקופה מופיע בכמה שורות אצל יוסף בן מתתיהו, וגם אמינותו של זה שנויה במחלוקת וככל הנראה מדובר בזיוף[4]. פרטים רבים (אם כי לא כולם) בתיאורים המופיעים בברית החדשה עומדים אף בסתירה לתיאורים ההיסטוריים של התקופה, לידוע לנו על דמותו של פונטיוס פילטוס, לדרכי התנהלות המשפט היהודי והרומי, ועוד[5]. אף מקור היסטורי בן התקופה גם לא מזכיר את "טבח התמימים" המתואר בבשורה על פי מתי, לפיו טבח הורדוס את כל התינוקות בבית לחם כדי להרוג את "מלך היהודים" שנאמר לו שנולד שם. פירוש הדבר הוא, שישו לא נתפס בעיני בני זמנו כאדם יוצא דופן או מדהים במיוחד, אלא ככל הנראה כעוד אחד מן התמהונים ועושי-המופתים הרבים שהסתובבו באותה התקופה. בברית החדשה עצמה, בספר מעשי השליחים, מסופר שקהילת מאמיניו של ישו מנתה לאחר מותו 120 איש בסך הכול. אלה היו כל מאמיניו של מי שלכאורה חולל ניסים עצומים ומופלאים לעיני רבים, ואלפים שיחרו לפיתחו... זאת שוב בניגוד לניסים שחולל משה, כמתואר בתורה, שכל בני ישראל הכירו בהם וכולם קיבלו אותו כנביא ה', ואף העמים האחרים באזור נמלאו פחד לשמעם[6]. מכל הכיוונים מתברר אם כן עד כמה מפוקפקות העדויות בדבר ניסיו של ישו, ועד כמה לא סביר לסמוך עליהן.
יש הטוענים שלא יתכן שאנשים היו מאמינים לישו או לשליחים אלמלא היו הללו דוברי אמת. לטענתם, אי אפשר לשכנע אנשים בדברים שלא היו ולא נבראו. ובכן, המציאות מפריכה חד משמעית טענות מעין אלה. לאורך ההיסטוריה קמו ברחבי העולם אינספור משיחי-שקר, נביאי-שקר, גורואים וראשי כתות, שהצליחו למשוך אחריהם מספר לא מבוטל של מאמינים בסיפורי ניסים ומופתים. נזכיר לדוגמא את ג'וזף סמית, מייסד הדת המורמונית, שלא חי בעולם העתיק או בימי הביניים השטופים באמונות טפלות אלא במאה ה-19 המודרנית, ולמרות זאת הצליח לשכנע אנשים רבים בכך שהוא נביא ושהאל התגלה אליו. כיום מונים מאמיניו המורמונים כ-6.5 מיליון איש! כמובן שגם לדתות האחרות, כמו האסלאם ודתות המזרח, לא חסרים סיפורים על מחוללי נפלאות למיניהם, אותם הנוצרים כמובן אינם מקבלים. וגם בדורנו צצים לא מעט "גורואים", "באבות" ותמהונים מכל הסוגים, שאיכשהו מצליחים בכל פעם למשוך לעצמם קהל חסידים שוטים המוכנים ללכת אחריהם באש ובמים. בזמנו של ישו עצמו הסתובבו באזור לא מעט "משיחים" שכאלה, כפי שמתאר יוסף בן מתתיהו. אפולוניוס מטיאנה למשל היה בן זמנו של ישו, ותיאור דמותו דומה מאד לשלו – הוא נתפס כמי שנולד באורח פלא, כבעל תכונות אלוהיות וכמחולל ניסים, וגם אחריו נמשכו חסידים רבים שהעריצו אותו ולמדו את תורתו. אם כן לומר שאנשים לא היו מאמינים לישו ולשלוחיו אלמלא הם היו אמיתיים, זו טענה חסרת יסוד. תמיד יימצאו אנשים שיהיו מוכנים להאמין בכל דבר, ולכן צריך זהירות. זה לא אומר שאי אפשר להאמין בשום דבר, כמובן – אבל זה בהחלט אומר שכדי להאמין למשהו נדרשות ראיות הרבה יותר מוצקות.
לסיכום שלב זה: בניגוד לניסים שעומדים בבסיס היהדות, שהאמונה בהם מבוססת על מסורת של עם שלם מאב לבן עד לדור שראה אותם במו עיניו – הרי שעל הניסים שישו חולל כביכול קיימת רק עדותם של ארבעה אנשים לא מוכרים, שנכתבה כנראה עשרות שנים אחרי האירועים, ולא נבחנה בשום צורה. כל הנוצרים המאמינים בהתרחשותם של אותם ניסים, עושים זאת על סמך השמועה בלבד, ולא על פי מסורת או עדות המונית. יתרה מזאת, בני זמנו של ישו לא התפעלו ממנו במיוחד, בית הדין של אותה התקופה דן אותו למוות, עדת מאמיניו מנתה 120 איש בלבד, וההיסטוריונים של התקופה אפילו לא הזכירו אותו. אין אפוא כל ביסוס רציני לטענה שישו חולל ניסים ונפלאות, ובוודאי שאין זה רציונלי להסתמך על טענה זו כדי לשנות את אורחות חיינו לפיה.[7]
ראינו אם כן שאין כל סיבה להאמין שישו בכלל חולל ניסים של ממש. אבל לצורך העניין, הבה נניח שהוא אכן עשה זאת. נניח שהוא באמת ריפא חולים, גירש שדים, החיה מתים וכן הלאה. עדיין נשאלת השאלה, מה משמעות הדבר? האם מעשים אלה אכן מהווים הוכחה לכך שהוא המשיח, בן אלוהים או אלוהים בעצמו?
די ברור שאין שום סיבה לחשוב כך.
ראשית, התנ"ך מלא בסיפורים על נביאים שחוללו ניסים מעין אלה, ואף גדולים יותר. משה הביא את עשר המכות על מצרים[8], קרע את ים סוף[9], הוציא מים מן הסלע[10], ציווה על האדמה לבלוע את קורח ועדתו[11], ועוד. יהושע בן נון עצר את השמש בשמים[12]. אליהו ואלישע החיו מתים[13], אליהו הוריד אש משמים[14] ועלה בסערה לשמים[15], אלישע ריפא מצורע[16] ומת שנגע בעצמותיו קם לתחייה[17], ועוד ועוד. עם זאת, אף אחד מאותם נביאים לא טען שהוא אלוהים או בנו, ואפילו לא המשיח. ברור היה להם ולכל השאר שהם אינם אלא בני אדם, יהיו גדולים ככל שיהיו. מדוע אם כן עלינו להאמין שישו היה גדול מהם, רק משום שחולל כמה ניסים שאינם מגיעים למדרגה של ניסיהם?
שמא תאמרו, לכל הפחות מעידים הניסים על כך שישו היה נביא. אולם התורה עצמה מציינת שיש אפשרות שגם נביא שקר יחולל ניסים (דברים יג, ב-ג):
כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת: וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם: לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה ה' אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם.
הרי לנו בפירוש שאפילו עובד עבודה זרה יכול לחולל ניסים, ועם זאת מזהירה התורה שלא לשמוע לו. פירוש הדבר הוא שאמונתנו אינה מבוססת על ניסים ופלאים כאלה ואחרים, אלא על העדות על התגלות אלוהית ישירה בפני כל ישראל ביציאת מצרים ובמעמד הר סיני[18]. בהתגלות זו נכרתה ברית בינינו לבין ה', ואף "הוקוס פוקוס" שיעשה אדם כלשהו לא יכול לשכנע אותנו להפר אותה. נביא אמת אפוא הוא לא כל מי שמחולל ניסים, אלא רק מי שמתנבא בשם ה' וקורא לעבוד את ה' ולשמור את מצוותיו. מי שמורה אחרת הוא נביא שקר שדינו מיתה.
האם ישו היה נביא אמת? ברור מתוך הסיפורים עליו בברית החדשה שהוא לא קרא לעם לשמור על מצוות ה', אלא זלזל בהן והציג את האמונה בו כתחליף. ואכן, תלמידיו הנוצרים זנחו בסופו של דבר את קיום המצוות המעשיות לגמרי, והם אוכלים חזיר, מקימים פסלים, אינם שומרים את השבת, אינם מלים את עצמם וכן הלאה. ברור שאדם שזו הדרך שאליה הוא מטיף אינו נביא אמת, וכך אכן הכריעו כאמור הסנהדרין בני זמנו, שדנו אותו למיתה (ואת הכוחות המיוחדים שלו הם ייחסו לכישוף ולשמות טומאה[19]).
לאורך ההיסטוריה הופיעו בכל רחבי העולם אנשים רבים שטענו לכוחות על-טבעיים, ניסים, מופתים וכדומה, ורבים טענו שאכן היו עדים לכוחות אלה. אפילו בדורנו חיו אנשים כמו המנהיג הרוחני ההודי סאי באבא, שרבים מחסידיו, ובהם אנשים משכילים, ראו בו אלוהים והעידו על ניסים מופלאים שביצע, כמו בריאת יש מאין, הופעה בחלומותיהם של אנשים שלא ראוהו מעולם, ו"קפיצות הדרך" שבהן הגיע בין רגע למקומות רחוקים. האם כל אדם כזה, לו רק יטענו עליו שהוא אלוהים או המשיח, יהיה עלינו לקבל אותו ככזה על סמך אותם מופתים? אם כך, הרי שהעולם מלא ביותר מידי אלוהים ומשיחים, שכל אחד מהם טוען שרק הוא האמיתי. לא יתכן שכולם צודקים, ולפי שיטתה של הנצרות, אין לנו שום דרך לברר מי מהם צודק. למה להאמין דווקא לישו, ולא למוחמד, לשבתי צבי, לג'וזף סמית, לסאי באבא או לאורן זריף?
במילים אחרות, אפילו אם נקבל את העובדה שישנם אנשים המסוגלים לחולל תופעות על-טבעיות, המסקנה היחידה שניתן להסיק מכך היא שלאותם אנשים יש יכולת לחולל תופעות על-טבעיות. היכולת הזו לא הופכת אותם בהכרח לנביאים או לדובריו של האל, ובטח שלא למשיח או לאלוהים בעצמו. היקום מלא תעלומות וכוחות שאינם מובנים לנו, ולא כל תופעה בלתי מוסברת הופכת מיד ל"נס אלוהי". ואכן היהדות אינה מבוססת רק על הניסים שחולל משה, אלא בעיקר על ההתגלות האלוהית הישירה אותה חוו כל ישראל בהר סיני.
כל זה נכון לגבי הניסים של ישו, אפילו אם נניח שהוא אכן ביצע אותם, ואפילו אם לא היה מבסס עליהם טענות מרחיקות לכת. אלא שבמקרה הזה, טענותיהם של ישו ותלמידיו המתבססות על אותם ניסים גורמות לפקפק עוד יותר גדול באמינותם.
שהרי מה טוענים הנוצרים? שה' הפר את בריתו עם ישראל, ביטל את הצורך בקיום מצוות, והורה שמכאן ואילך כל מה שנדרש כדי להגיע לגן עדן הוא אמונה בישו. אולם אילו באמת רצה ה' להודיע שזהו רצונו, האם סביר היה שיעשה זאת בצורה כל כך לא משכנעת?
תארו לעצמכם שראש הממשלה היה מכנס עצרת המונים של כל עם ישראל בכיכר, עולה בטקס חגיגי על הבמה ומודיע לעיני כל כלי התקשורת וכל הנוכחים על סדרת חוקים חדשים שהוא חוקק, והיה מזהיר את כולם לשמור עליהם בקפדנות ולא לחרוג מהם. זמן מה לאחר מכן, מתחיל להסתובב ברחובות בחור לא מוכר, ומודיע לכולם שהוא שליח של ראש הממשלה, ושראש הממשלה ביקש ממנו להודיע שבעצם כל החוקים הללו בטלים ומבוטלים, ושבמקום לציית להם צריך רק להקשיב להוראותיו של אותו הבחור. כהוכחה לדבריו עושה הבחור כמה "קסמים" מפתיעים, וטוען שרק ראש הממשלה יכול היה לתת לו את האמצעים לבצע אותם, ומכאן שהוא אכן שליחו הנאמן.
האם אדם בר דעת כלשהו היה מאמין לאותו הבחור? כמובן שלא. אילו רצה באמת ראש הממשלה לבטל את החוקים, שעליהם הכריז בטקס רב רושם כזה, היה עושה זאת במעמד ציבורי ובפרסום רחב לא פחות. הוא בודאי לא היה שולח איזה טיפוס מפוקפק שיסתובב ברחובות ויודיע את זה לאנשים, כשהוא מצפה שיאמינו לו על סמך כמה "קסמים". ברור הרי שכל אדם שפוי יפקפק בצדק בדבריו של אותו הבחור, ויצפה לשמוע מראש הממשלה עדכון פומבי ומובהק יותר על ביטול החוקים, אילו הדברים אכן נכונים. ואם מסיבה כלשהי אכן בחר ראש הממשלה להעביר את העדכון דרך אותו הבחור, אל לו להתפלא אם אנשים לא יאמינו לדברי השליח, ובוודאי שאין לו לכעוס עליהם בשל כך. אדרבה, עליו להעריך את אזרחיו על כך שאינם ממהרים להפר את חוקיו רק על סמך דבריו של "קוסם" תמהוני כלשהו.
אבל זה בדיוק מה שהנוצרים מצפים מאיתנו שנאמין - שאותו אלוהים שהתגלה בהר סיני לעיני המונים רבים ונתן להם את תורתו, בה כתב במפורש שהיא לדורי דורות, ושלאורך מאות שנים שלח את נביאיו שהזהירו על קיום אותה התורה, ואף החריב את בית המקדש הראשון בגלל שלא שמרו עליה - החליט משום מה בשלהי בית שני לשנות את הכללים, ולוותר על קיום כל המצוות המעשיות שבתורה; אבל במקום להודיע על כך במעמד הר סיני חדש, בהתגלות ישירה לעיני כל ישראל, הוא בחר לשלוח אדם שנראה בדיוק כמו המוני "נביאים" ו"משיחים" תמהוניים אחרים שהסתובבו באותה תקופה, ולהעביר באמצעותו את המסר שמהיום לא צריך יותר לקיים מצוות – אלא רק להאמין באותו האיש. שלא במפתיע, אף אחד כמעט לא האמין לאותו האיש, ועם ישראל המשיך לדבוק בתורה ובקיום המצוות; אבל במקום להעריך אותם בשל כך, כעס עליהם ה' על שהעזו לדחות את משיחו, ולכן עזב אותם וגזר עליהם להיות תמיד שפלים ונרדפים בין האומות.
האם זה סיפור הגיוני ומתקבל על הדעת? האם סביר להניח שה', שהקפיד כל כך על דרישתו לקיום התורה והמצוות לאורך הדורות, ישנה פתאום את דעתו במפתיע ויוותר עליהן לגמרי? ואילו אכן עשה זאת, ואכן רצה לעדכן את עם ישראל, האם לא מתבקש שיעשה זאת בצורה גלויה והמונית? האם באמת ציפה מהם לנטוש את הדרך בה הלכו מאות שנים – הדרך שהוא עצמו הורה להם – על סמך דבריו של אדם בודד וכמה ניסים? האם לא ידע מראש שלא יאמינו לאותו האיש, אלא ידחו אותו כנביא שקר, על פי חוקי התורה שהוא נתן – וכפי שאכן עשו? והאם העובדה שדחו את אותו האיש מצדיקה כעס שכזה עליהם, עד כדי ביטול הברית איתם (מה שלא קרה אפילו בעקבות חטאי העבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים של בית ראשון) והטלת עונש נצחי עליהם?
איפה ההיגיון פה? איזה מין אלוהים משנה כך את דעתו בצורה כל כך משמעותית, שולח שליח מפוקפק ולא אמין להודיע על כך, למרות שהוא יודע מראש שלא יאמינו לו, ואז כועס ומעניש את אלו שממשיכים לשמור על מצוותיו במקום לשמוע לשליח הקורא לבטל אותן? הרי אלוהים כזה נראה בלתי שפוי בעליל, חלילה! אמנם לאורך התנ"ך נראה שה' מתנהג לפעמים בצורה בלתי צפויה, אולם בשום מקום לא מתואר שהוא מוותר על קיום המצוות, או שכעס על אנשים שהמשיכו לקיים אותן ולא נמשכו אחרי אמונות זרות. ההפך הוא הנכון. הסיפור הנוצרי נשמע אפוא מופרך ובלתי מתקבל על הדעת.
לסיכום שלב זה: אפילו אם נניח שישו אכן ביצע את כל הניסים המיוחסים לו, אין בכך שום ראיה להיותו המשיח, בן אלוהים או אלוהים עצמו. אנשים רבים חוללו ניסים ומופתים לאורך ההיסטוריה, מנביאים ועד מכשפים למיניהם, ואין שום היגיון להניח שכולם היו משיחים או אלוהים, וממילא גם אין סיבה לחשוב שישו היה כזה רק משום שטען לכך. כוחות על-טבעיים מעידים רק על עצם קיומם של אותם כוחות, ולא מעבר לזה. יתרה מזאת, הנצרות דורשת מאיתנו להאמין שהאל מתנהג בצורה משונה ובלתי הוגנת בעליל – שהוא משנה את דעתו בקיצוניות, מצפה מעם ישראל להאמין לאדם בודד שמודיע להם על כך, ואז כועס עליהם משום שלא האמינו לאותו האיש אלא המשיכו להיות נאמנים לדרך שהוא עצמו הורה להם. אין שום סיבה לייחס לאל הטוב והצודק התנהגות שכזו, ולכן יש לדחות את סיפורה של הנצרות.
ראינו אם כן שהנצרות נשענת בעיקר על האמונה בניסים שחולל ישו, ואמונה זו מופרכת משני פנים: האחד, אין כל עדות אמינה על כך שישו אכן חולל את הניסים המיוחסים לו, והשני, אפילו אם חולל אותם אין זה מעיד שהוא היה המשיח או אלוהים, אלא לכל היותר על כך שהיו לו "כוחות" כלשהם. ממילא אין שום היגיון להאמין שישו נשלח על ידי ה' כדי להחליף את היהדות בנצרות.
נעבור כעת לטיעון הנוצרי הבא - נבואות בתנ"ך המבשרות לכאורה על בואו של ישו.
ישנם כמה פרקים בתנ"ך אותם נוהגים הנוצרים להציג כנבואות המתארות את ישו ומבשרות על בואו. בין הפרקים הללו: נבואה על המשיח (ישעיהו יא), תיאור עבד ה' הסובל (ישעיהו נג), ההספד על ההרוג (זכריה יב), והנבואה על המשיח שייכרת לאחר "שבועים ששים ושנים" (דניאל ט, כו). הנוצרים טוענים שהתיאורים בפרקים הללו תואמים לתיאורו של ישו, מעשיו והדברים שקרו לו, ומכך קובעים שהוא אכן אותו משיח או עבד ה' עליו בישרו הנביאים.
הטיעון הזה כושל בכמה רמות.
ראשית, אפילו אם נניח לצורך העניין שהתיאורים בפרקים אלה תואמים לתיאוריו של ישו המופיעים בברית החדשה (אם כי כפי שנראה בהמשך, זה רחוק מאד מהאמת), צריך לזכור דבר חשוב אחד – מחברי הברית החדשה, וגם ישו בעצמו, הכירו היטב את אותן הנבואות. ממילא יכלו אותם שליחים לתאר את חייו של ישו באופן שיתאים לנבואות הללו, כדי להציג אותו כמועמד המתאים לתיאור המופיע בהן, גם אם לא כך קרו הדברים בפועל! נזכיר שוב, אין לנו שום מקור בן זמנו של ישו המתאר אותו ואת עלילותיו, מלבד העדויות שמופיעות בברית החדשה, שנכתבו כאמור מאוחר יותר על ידי חסידיו. ממילא אין לנו דרך לדעת אם כל המסופר שם אכן קרה. ייתכן מאד שמחברי הבשורות ייחסו לישו מעשים ואירועים שלא קרו בפועל, רק כדי לקשר בינו לבין דמות המשיח המתוארת בנבואות אלה.
יתרה מזאת, ישו עצמו, שהכיר גם הוא את הנבואות על המשיח, יכול היה להתנהג בכוונה תחילה באופן המתאים לתיאורים האלה. כך, למשל, הוא בחר להיכנס לירושלים על חמור, כדי להתאים את עצמו לנבואה בה נאמר "הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת" (זכריה ט, ט). כאשר יש נבואה הידועה לכולם, ברור שכל אחד יכול להתנהג בצורה המדמה אותה, ואין בכך כל הוכחה שאכן עליו דיברה הנבואה.[20]
אם כך, איך אפשר לדעת מיהו באמת המשיח עליו דיברה הנבואה? התשובה פשוטה: המשיח הוא מי שיגשים את כל התפקידים המופיעים בנבואה, כמו קיבוץ גלויות ושלום עולמי, כמו שכתוב למשל אחרי תיאור המשיח הרוכב על חמור - "וְהִכְרַתִּי רֶכֶב מֵאֶפְרַיִם וְסוּס מִירוּשָׁלִַם וְנִכְרְתָה קֶשֶׁת מִלְחָמָה וְדִבֶּר שָׁלוֹם לַגּוֹיִם וּמָשְׁלוֹ מִיָּם עַד יָם וּמִנָּהָר עַד אַפְסֵי אָרֶץ" (זכריה ט, י). אין צורך לומר שישו לא ביטל כלל את המלחמות מהעולם, לא דיבר שלום לגויים ולא משל מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ. ממילא אין שום סיבה לחשוב שהוא המשיח המוזכר בפסוק הקודם. להיכנס לירושלים על חמור יכול כל אחד; להביא שלום עולמי – קצת יותר קשה...
כאן אנחנו מגיעים לרמה השניה של הכשל בטיעון הנבואות הנוצרי.
כדי לטעון שהנבואות אכן מדברות על ישו, לא מספיק למצוא פה ושם כמה פסוקים בתנ"ך שיש בהם תיאורים שנשמעים דומים לו. התנ"ך הוא כידוע ספר גדול ורחב מאוד, ובקלות אפשר למצוא בו פסוקים או ביטויים שאפשר לקשר לכל מה שרוצים, בעיקר אם מוציאים אותם מהקשרם, נוקטים בפרשנות יצירתית ומתעלמים ממה שלא מסתדר. בדרך זו אין שום קושי להביא פסוקים ש"יוכיחו" שהמשיח הוא דוד בן גוריון, מייקל ג'קסון או דונלד טראמפ.[21]
ניקח למשל את אחת הנבואות המפורסמות ביותר בהן השתמשו הנוצרים להוכיח את טענתם: "לָכֵן יִתֵּן ה' הוּא לָכֶם אוֹת הִנֵּה הָעַלְמָה הָרָה וְיֹלֶדֶת בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ עִמָּנוּ אֵל" (ישעיהו ז, יד). לדבריהם, "עלמה" פירושה "בתולה", ואם כן מדובר כאן על בתולה שתלד בן באורח פלא, שהוא כמובן ישו המכונה "עמנו אל", כי האל איתו. כך נאמר בספר מתי (א, 22-23): "ותהי כל זאת למלאות את אשר דיבר ה' ביד הנביא לאמור: הנה העלמה הרה ויולדת בן וקראו שמו עמנואל".
קשה להעלות על הדעת איך אמור אדם רציונלי לקבל פירוש זה. ראשית, "עלמה" אינה בתולה, אלא פשוט אשה צעירה. בשום מקום בתנ"ך אין רמז לכך שעלמה היא בתולה דווקא.[22] שנית, מניין לנו בכלל שמריה אמו של ישו, אכן היתה בתולה? מי בדק את זה? שלישית, כמובן, שמו של ישו היה ישוע ולא עמנואל. ורביעית, וחשוב מכל - פירוש כזה מוציא את הפסוק לחלוטין מהקשרו! הרי כל עניינה של אותה נבואה, כפי שיראה כל הקורא את הפרק, הוא לומר לאחז מלך יהודה שלא יתיירא מפני ממלכות ישראל וארם המאיימות עליו. אחז מסרב לבקש אות מה' על כך, ולכן הנביא מודיע לו שהאות יהיה שבקרוב ייוולד ילד בשם עמנואל, ולפני שיגדל ויעמוד על דעתו כבר ייחרבו שתי הממלכות הללו. איזה קשר אפשרי יכול להיות בין אות שניתן באמצע תקופת בית ראשון, ללידתו של ישו מאות שנים אחר כך, בשלהי בית שני? איך פירוש כזה מקשר בין פסוק זה לפסוקים שלפניו ואחריו? ברור שאין כל קשר בין הדברים, ורק בשל הפירוש השגוי כאילו עלמה היא בתולה, עיוותו הנוצרים את משמעות הפסוק והוציאו אותו בעליל מהקשרו, ובלבד שיוכלו להביא ממנו ראיה שישעיהו ניבא על הולדת ישו[23].
כך גם לגבי פרקים ופסוקים אחרים בתנ"ך שהנוצרים מפרשים על ישו, בעוד אין כל ראיה שזהו הפירוש הנכון. למשל פרק נג בישעיהו, המדבר על עבד ה' שהוא "אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי" (פסוק ג), ונאמר עליו "אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם" (פסוק ד), "וַה' הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ" (פסוק ו) ועוד. אפשר שחלק מהתיאורים הללו מתאימים לדמותו של ישו (או ליתר דיוק, לדמותו של ישו כפי שציירו אותה מחברי הברית החדשה, שנבואה זו היתה לנגד עיניהם) – אבל הם מתאימים באותה מידה לאינספור אישים אחרים לאורך ההיסטוריה. וכי חסרים בתולדות ישראל צדיקים שסבלו רבות בשל חטאי ישראל? שמא כוונת הנבואה היא לרבי עקיבא, שהרומאים סרקו את בשרו במסרקות של ברזל, או לרבי נחמן מברסלב, שאכן היה "איש מכאובות וידוע חולי" ונרדף על ידי מתנגדים רבים? או אולי (וזה כנראה פשט הכתובים[24]) הכוונה היא לעם ישראל כולו, שסבל ייסורים ומכאובים רבים לאורך הגלות?
למעשה, עיון בפסוקי פרק נג מראה שהם אינם תואמים כלל לתיאוריו של ישו. ישו לא היה "איש מכאובות וידוע חולי" אלא אדם בריא וחזק, שמלבד הסבל שעבר בשעותיו האחרונות כאשר הוצא להורג, חייו לא היו מלאים כלל במכאובים וחולי. כך גם לגבי שאר הפרק: "לֹא תֹאַר לוֹ וְלֹא הָדָר וְנִרְאֵהוּ וְלֹא מַרְאֶה וְנֶחְמְדֵהוּ" (פסוק ב) – לפי התיאורים בברית החדשה, ישו דווקא היה אהוב ופופולרי על ההמונים. "נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה וְלֹא יִפְתַּח פִּיו כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה וְלֹא יִפְתַּח פִּיו" (פסוק ז) – ישו ממש לא סתם את פיו, אלא ענה ואף דיבר בחוצפה ובעזות כלפי מתנגדיו ומאשימיו. "אִם תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים" (פסוק י) – לישו לא היו בנים, וגם לא האריך ימים אלא מת בגיל שלושים ושלוש. כלומר ההתאמה חלקית ביותר, אם בכלל[25].
והנה דוגמה לדרך שבה כותבי הברית החדשה ציירו את דמותו של ישו במכוון כך שתתאים לתיאורים אלה. בספר מתי (ח, 16-17) נאמר: "ויהי לעת ערב ויביאו אליו רבים אחוזי שדים ויגרש את הרוחות בדבר פיו וירפא את כל החולים למלאת את אשר דבר ישעיהו הנביא לאמר 'חלינו הוא נשא ומכאובינו סבלם'". כלומר, ישו מרפא את החולים, וזה מקושר לנבואה על עבד ה' ש"נושא את חוליו" של עם ישראל ו"סובל את מכאוביו". אבל האם אפשר לומר על רופא כי הוא נושא את חוליו של החולה וסובל את מכאוביו? דבר זה היה נכון אילו ישו היה מעביר את המחלה או את השדים מהחולים אל עצמו, וסובל את ייסוריהם במקומם. אולם לפי התיאור זה לא מה שקרה. הוא פשוט ריפא את החולים, ולא לקח על עצמו את חוליים ומכאוביהם. ציטוט הפסוק מישעיהו הוא אפוא סילוף מגמתי שנועד להציג את ישו כמגשים את אותה הנבואה.
קל אפוא להבין כמה מגוחכות הטענות של כמה מהמיסיונרים בימינו, המציגים את ישעיהו נג בתור "הפרק האסור", ומשמיעים טענות שלפיהן "הרבנים" צנזרו אותו או אסרו ללמוד אותו, כדי שיהודים לא ישתכנעו ממנו שישו הוא המשיח...
בקיצור, העובדה שאפשר לפרש פסוקים מסוימים כך שיתאימו לישו אינה בשום אופן הוכחה לכך שאכן אליו התכוונו הפסוקים. אפשר כאמור גם לקחת פסוקים מסוימים ולפרש אותם כמתייחסים לדונלד טראמפ. צריך לזכור את העובדות הפשוטות: ישו היה פשוט אדם אחד מני רבים שהסתובב בארץ ואסף סביבו חסידים, עד שלרומאים נמאס ממנו והם הוציאו אותו להורג, כפי שעשו לאינספור יהודים אחרים באותה תקופה. גם הנוצרים מסכימים שאלה העובדות על ישו. כל טענה לפיה היה משיח ובן אלוהים היא בגדר פרשנות לעובדות, שאין כל עובדה התומכת בה. ישו לא מלך על ישראל, לא הביא שלום לעולם, לא הגשים שום נבואה המיוחסת למשיח, וחוץ מלחולל דת חדשה (וספק גדול אם בכלל התכוון לכך) לא עשה שום דבר משמעותי. הנוצרים עצמם נאלצים לומר שכל הייעודים המשיחיים על שלום עולמי וכדומה יתגשמו על ידו רק ב"ביאה השניה" לעתיד לבוא. ועל כך נאמר: הרוצה לשקר ירחיק עדותו... אין לנו אם כן שום סיבה לפרש נבואה כלשהי שמדברת על המשיח על ישו, בודאי שלא רק מפני שכמה מחסידיו טענו כך.
ישנם פסוקים ונבואות נוספים שהנוצרים מפרשים לשיטתם, אולם די באמור לעיל להראות את חוסר התוחלת שבגישה זו, ואין צורך להתווכח על פרשנותו המדויקת של כל פסוק כדי להפריך את עמדתם.[26] אם ברצונם לטעון שאכן יש פסוקים המדברים על ישו, עליהם מוטלת החובה להוכיח שדווקא הפירוש שלהם הוא הסביר והנכון ולא שום פירוש אחר, וכל עוד לא עשו זאת, אין שום סיבה לאמץ את פרשנותם.
לסיכום שלב זה: אין בתנ"ך שום נבואה שמדברת בצורה ברורה על ישו. כל מה שיש הוא פסוקים שניתנים לפרשנות בדרכים שונות, כאשר הפרשנות הנוצרית שניתנה להם לא רק שאינה מוכרחת, אלא גם מעוותת את הפסוקים, מוציאה אותם מהקשרם, ומתעלמת מכל מה שלא מסתדר. העובדות בחייו של ישו אינן מעידות בשום צורה על היותו משיח, ולכן כל פרשנות שרואה אותו כמשיח צריכה להתבסס על ראיות אחרות מלבד הפסוקים העוסקים במשיח, שאותם לא הגשים כלל. בנוסף ייתכן בהחלט שישו עצמו או תלמידיו "ארגנו" במכוון את קורות חייו כך שיתאימו לפסוקי הנבואות, מה שהופך את ההתאמות הללו לחסרות משמעות.
ראינו שהטיעון מהניסים של ישו והטיעון מהנבואות עליו נכשלו. נעבור לטיעון השלישי של הנוצרים, לפיו תולדות הנצרות מעידות על אמיתותה.
יש נוצרים הטוענים שמידת הישרדותה של הנצרות ומידת התפשטותה בעולם מעידות על אמיתותה. הנצרות נרדפה בתחילתה באכזריות על ידי הרומאים, שעינו והרגו נוצרים רבים, אולם למרות זאת היא שרדה, עד שבסופו של דבר אומצה על ידי הקיסר קונסטנטינוס כדת הרשמית של רומא במאה הרביעית לספירה - מה שהפך אותה מכת נרדפת לדת הגדולה והשלטת בעולם עד היום. נראה לכאורה שהנצרות התקיימה במשך כ-300 שנה תחת רדיפות קשות ואכזריות מצד האימפריה השלטת, והצליחה לשרוד אותן. האם אין זה נס המעיד על אמיתותה?
ובכן, התשובה הפשוטה היא שמדובר בעיוות ההיסטורי. הנצרות ממש לא נרדפה במשך 300 שנה. עד שנת 250 לספירה, חיו הנוצרים בשקט ובשלווה (להוציא גזירות מקומיות ולא שיטתיות פה ושם). מקובל לומר כי בשנת 250 לספירה החלה רדיפה יותר משמעותית של הנוצרים, וגם בשלב ההוא היא התבטאה בעיקר בגירושם מעמדות מפתח בצבא, בעצירת מנהיגים נוצריים, בהתנכלויות, בשריפת כנסיות וכד', אך לא ברדיפות חזקות של ממש. הרדיפות האמתיות של הנצרות התרחשו בין השנים 300-311, שנים בהם יצאו צווים של ממש נגד הנצרות ולעתים אף נרדפו מאמינים שלא הסכימו להצהיר שאינם נוצרים. אולם האם יש פלא גדול בכך שדת מסוימת שרדה תחת רדיפות במשך 11 שנים? הרי כל מה שהיה על הנוצרים לעשות הוא להצהיר כלפי חוץ על אי-אמונתם בנצרות, ולהמשיך לשמור אותה בסתר. ברית המועצות השקיעה במשך שבעים שנה מאמצים גדולים בהרבה כדי להכרית את כל הדתות שתחת שלטונה, ונכשלה בכך בעליל – ברגע שקרס השלטון הקומוניסטי חזרו הדתות לפרוח. גם האינדיאנים באמריקה שרדו הרבה יותר מ-11 שנים באמונתם למרות מאמציהם הרבים של מיסיונרים לנצרם. אין אפוא שום נס או פלא בכך שהנוצרים הצליחו לשרוד רדיפות במשך 11 שנים (או אפילו במשך כמה עשרות שנים, גם אם נחשיב גם את הרדיפות המינוריות יותר). בודאי שאין הדבר מעיד על אמיתותה של הנצרות.
עם ישראל, לעומת זאת, הצליח לשמור על יהדותו לאורך אלפיים שנות גלות מלאות ברדיפות, עינויים והשפלה. זה כבר הישג הרבה יותר מרשים וראוי לציון, כך שאם שרידות היא המדד לאמיתות של דת, ברור שהיהדות מנצחת.
אחרים מדברים על כך שהתפשטותה המהירה של הנצרות מעידה על אמיתותה. טענה זו מופרכת מהסיבה הפשוטה שהאסלאם התפשט בעולם הרבה יותר מהר מאשר הנצרות. מי שמאמין בנצרות ממילא דוחה את האסלאם, ואם כן הוא לא יכול לטעון שהתפשטות מהירה היא המדד לאמיתיות של דת או ושהיא הוכחה לנצרות.
יתרה מזאת, חוקרים רבים טוענים שהנצרות עוצבה מלכתחילה כדי שתוכל להתפשט במהירות. היא ויתרה על המצוות המעשיות ועל ברית המילה כדי לא להרתיע את הגויים מלהצטרף אליה, סיגלה לעצמה מנהגים אליליים רבים תוך כדי "ניצור" (על משקל גיור) שלהם כדי להקל על עובדי האלילים ליטול בה חלק, ומאידך גיסא הציעה לרבים בשורה רוחנית מוצלחת יותר מזו שהיתה לדתות הפגאניות. אין פלא אם כן שרבים הצטרפו אליה. לאחר שהפכה לדת הרשמית של האימפריה, החלה הנצרות להשתמש גם בכפיה ובכוח האימפריאלי כדי לגרום לאנשים לקבל אותה. כך שבשורה התחתונה אין כאן שום פלא או דבר יוצא מגדר הרגיל, אלא תהליכים טבעיים לחלוטין שבהם מתפשטות דתות בעולם.
גם אם נניח שהנצרות אכן זכתה למידה גדושה ובלתי צפויה של הצלחה, אין הדבר מעיד על כך שזו דת האמת. יהודים מאמינים כמו הרמב"ם[27] והרב קוק[28] ראו בנצרות ובדתות אחרות כלי ביד ההשגחה העליונה, שנועד להפיץ בעולם את האמונה באלוהים ובתנ"ך, לבער את האלילות הגסה, להחדיר לאנושות מושגים כמו ביאת המשיח, ולקדם ערכים חיוביים כמו חסד, אהבה, צניעות וכדומה. בהסתכלות היסטורית, הנצרות אמנם הביאה הרבה רע לעולם, אבל גם הביאה ברכה ותועלת רבה: היא הנחילה לאנושות את ערכי התנ"ך, ביערה את האלילות וקידמה את העולם במובנים רבים. הנצרות היא אמנם בת סוררת של היהדות, אבל עדיין היא נושאת איתה הרבה מהדנ"א של אמה, ואפשר בהחלט להאמין שיד ההשגחה העליונה היא שקידמה את הפצתה בעולם כחלק מתהליך תיקון האנושות. עם זאת, אין הדבר מעיד על היותה דת האמת; גם דתות אחרות, כמו האסלאם והבודהיזם, כמו גם ממלכות ואימפריות אחרות למיניהן, קודמו בידי ההשגחה העליונה וזכו להצלחה עולמית משום שגם הן מקדמות בדרכים שונות את התוכנית האלוהית.
האמונה היהודית אינה מחייבת לחשוב שכל הדתות האחרות הן שטויות והבלים גמורים. בהחלט אפשר לראות בכל דת יסודות חיוביים, או ניצוצות אלוהיים, וגרעין מסוים של אמת. ודאי שנכון הדבר ביחס לנצרות ולאסלאם, הדתות המונותאיסטיות שצמחו מתוך האמונה בתנ"ך ובהשראתה. כל תופעה שמתרחשת בעולם היא חלק מהתוכנית האלוקית, קל וחומר תופעות כה משמעותיות כמו הופעת הדתות והתפשטותן. ועדיין, אין בהצלחתה של דת מסוימת בכדי להעיד על אמיתותה, בין היתר משום שישנן מספר דתות היכולות לטעון להצלחה במידה דומה, בעוד אף אחת מהן לא מציגה התנהלות היסטורית הנראית כחורגת מגדר הטבע.
ליהדות לעומת זאת יש יתרונות ברורים בנקודה זו[29]: היא הדת היחידה המבוססת לדבריה על התגלות המונית ממושכת (דבר ששאר הדתות אפילו לא טוענות לו); היא מקובלת על הנצרות והאסלאם עצמם כדת אמת; ותולדות עם ישראל – שבמרכזן ההישרדות בגלות והשיבה לארץ – חורגות בהחלט מכל תופעה היסטורית מוכרת.
יתרון משמעותי נוסף העומד כאן לצדה של היהדות הוא התגשמות הנבואות. לא ידוע על אף נבואות לטווח הרחוק של הנצרות, האסלאם או דת אחרת שאכן התגשמו. "לטווח הרחוק" פירושו שהמועד של התגשמות הנבואה הוא מאוחר יותר באופן ברור מהמועד שבו היא נכתבה, ושלא מדובר באירוע שסביר היה לשער את התרחשותו. בברית החדשה מסופר שישו הכריז שהמקדש עתיד להיחרב, אבל מכיוון שהברית החדשה נכתבה אחרי חורבן בית המקדש אי אפשר לראות בכך מקור אמין לנבואה שהתגשמה. לנצרות ולאסלאם יש נבואות שונות לאחרית הימים, אבל אף אחת מהן לא התגשמה עד כה. לעומת זאת, התורה מנבאת במדויק בסוף ספר דברים (פרקים כח-ל; לב) את כל עתידו ההיסטורי של עם ישראל, אלפי שנים לעתיד: החטאים, החורבן, הגלות, הפיזור, הרדיפות בין הגויים, הארץ שתישאר שממה, ובסופו של דבר קיבוץ הגלויות, השיבה לארץ וחידוש העצמאות בה. מהלך אירועים זה חורג בעליל מכל מה שמוכר לנו מההיסטוריה. אין עוד אף עם ששרד כשהוא מפוזר בכל רחבי העולם במשך אלפי שנים, שעשה זאת למרות רדיפות וגזירות בלתי פוסקות, ששמר בתוך כך על אמונתו ודתו, ושהצליח לחזור לארצו ולהקים בה מדינה מחודשת. אפילו אלמלא ניבאה זאת התורה מראש, עצם הייחודיות של דברי ימי עם ישראל היתה אומרת דרשני – וקל וחומר כאשר התורה אכן חזתה זאת בפירוש. מדובר באירועים שלא ניתן היה לחזות מראש (הרבה יותר סביר היה לשער שעם ישראל ייטמע בין הגויים, או יתיישב בארץ אחרת ויישאר בה); הם התרחשו כמובן זמן רב אחרי שהנבואה נכתבה; והנבואה עצמה ברורה בעליל, ולא מנוסחת באופן מעורפל שאפשר לפרש כך שתתאים לכל מה שרוצים.
היהדות יכולה אפוא להציג נבואה חד משמעית שאכן התגשמה, ושהתגשמותה מעידה על כך שה' לא הפר את בריתו עם ישראל אלא שמר אותה וקיים את הבטחתו – בניגוד גמור לטענת הנצרות שה' עזב את ישראל ובחר בנוצרים כתחליף. לאורך הגלות טענה הכנסיה שעל היהודים נגזר להיות תמיד שפלים ובזויים, ושהם לעולם לא ישובו לארצם. הקמת מדינת ישראל היתה אפוא סטירת לחי מפורשת לנצרות, ולא לחינם סירבו בתחילה האפיפיורים להכיר בקיומה של ישראל. כמובן שבשלב כלשהו לא יכלו עוד להכחיש ואז התחילו התירוצים, ונשמעו טענות לפיהן בעתיד יתנצרו כל היהודים שבארץ ואז תתרחש "הביאה השניה" של ישו. אבל שאלו את עצמכם – אם יש לפניכם שתי קבוצות, האחת טוענת במשך אלפיים שנה שהיא עתידה לשוב לארצה, והשניה טוענת לאורך כל אותו הזמן שהראשונה לעולם לא תשוב לארצה, ובסופו של דבר הקבוצה הראשונה אכן שבה לארצה – מי מהן נשמעת לכם יותר משכנעת? זו שהתחזית שלה התגשמה, או זו שממציאה תירוצים?
במאמר זה בדקנו אם יש סיבה כלשהי להאמין בטענתה של הנצרות לפיה ישו הוא המשיח. ראינו שהנצרות אינה מצליחה להציג כל נימוק משכנע לטובת טענה זו. העדויות על הניסים שחולל ישו מפוקפקות בעליל, ואפילו אם מקבלים אותן, אין כל סיבה להניח שמעשים כאלה מעידים על מישהו שהוא המשיח או אלוהים עצמו. הטענה לפיה אלוהים ציפה משום מה שהיהודים יאמינו לישו ויעזבו את התורה, ואז כעס עליהם כשלא עשו זאת, מציגה את האל באור מוזר וחסר כל היגיון – אילו באמת רצה לעדכן את הדת, היה עליו לעשות זאת באופן ברור לא פחות ממעמד הר סיני. כמו כן ראינו שאין בתנ"ך שום נבואה שניתן לפרש אותה באופן סביר כמתייחסת לישו, ושטענות הנוצרים בנושא זה בנויות על בחירת פסוקים סלקטיבית, פרשנות לא מוכרחת, ומגמה של ישו וכותבי הברית החדשה עצמם להתאים את קורות חייו לנבואות. באשר לתולדות הנצרות, הישרדותה והתפשטותה, ראינו שאין בהן שום דבר יוצא דופן או חורג מהטבע בהשוואה לדתות אחרות. זאת בניגוד לתולדות עם ישראל, שהן אכן חריגות בקנה מידה היסטורי, ואף נובאו מראש בתורה - בניגוד לנצרות, שלא הציגה כל נבואה שהתגשמה.
מכיוון שכך, המסקנה המתבקשת היא שאין כל סיבה להאמין שישו היה המשיח או אלוהים, וממילא ברירת המחדל היא להישאר עם היהדות כדת האמת - שהרי כפי שראינו, גם הנוצרים מודים בכך שהיהדות היתה דת אלוהית, ואם אין ראיה לכך שה' החליף אותה, מתבקש גם לשיטתם להמשיך להאמין בה.
יש אמנם אנשים שבוחרים להאמין בנצרות באמונה עיוורת, ללא כל נימוק או ראיה רציונליים ותוך דחיית הטיעונים השונים נגדה. אבל כאשר בוחנים את הדברים באמצעות השכל וההיגיון, אין ספק מי משתי הדתות יוצאת מנצחת.
נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "דע מה שתשיב למיסיונר" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).
[1] לחלקם יש התייחסות במקומות שונים באתר. למשל לגבי הטענות הנוצריות לגבי אמיתות התורה שבעל פה, ראה כאן.
[2] לא ניכנס כאן לקושיות המחקר בדבר אמינותם של התיאורים בתורה ולראיות השונות בעד היהדות, מכיוון שמאמר זה הוא תשובה לנצרות, המקבלת תיאורים אלה. דיונים בשאלות האלה מצויים במקומות אחרים באתר.
[3] כאמור לעיל איננו נכנסים כאן להתמודדות עם הדעות המפקפקות על אמינות יציאת מצרים ומעמד הר סיני, מכיוון שמאמר זה מתמקד במענה לנצרות, המקבלת אותם. לדיון בשאלות האלה ראה מאמר על מעמד הר סיני ומאמר על יציאת מצרים.
[4] בין היתר בשל העובדה שהוא מתייחס לישו כמשיח וכישות אלוהית, מה שסותר את העובדה שיוספוס היה יהודי מאמין, ובשל כך שאף אחד מאבות הכנסיה ותומכיה הראשונים לא מביא ציטוט זה. חוקרים נוצרים רבים דוחים בעצמם את ההסתמכות על אזכור זה ורואים בו זיוף.
אזכור נוסף של ישו מופיע אצל טקיטוס, המציין אותו רק כפושע שהוצא להורג וכמייסד הכת הנוצרית.
[5] ראו למשל ביקורת על תיאור משפטו של ישו כאן.
[6] לדוגמה, אחרי קריעת ים סוף נאמר "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות יד, לא), ובסיכום פעילותו של משה: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה... לְכָל הָאֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ... אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים לד, י-יב).
לגבי פחד העמים הסובבים ראה שמות טו, טו; במדבר כב, ב; יהושע ב, ט-יא.
[7] להרחבה על ההבדלים בין ניסי הנצרות לאלה של היהדות, ראו כאן.
[8] שמות פרקים ד-יב.
[9] שם פרק יד.
[10] שם יז, א-ז, ובמדבר כ, א-יג.
[11] במדבר פרקים טז-יז.
[12] יהושע י, יב-יד.
[13] אליהו: מלכים א פרק יז; אלישע: מלכים ב פרק ד.
[14] מלכים א פרק יח.
[15] מלכים ב פרק ב.
[16] מלכים ב פרק ה.
[17] מלכים ב יג, כ.
[18] כך כותב הרמב"ם: "משה רבנו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בליבו דופי, שאפשר שייעשה האות בלאט וכישוף.... ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר ואוזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים..." (משנה תורה, הלכות יסודי התורה ח, א-ב).
[19] ראו תלמוד בבלי סנהדרין מג ע"א. הטקטס על ישו הושמט במהדורת וילנא בגלל הצנזורה הנוצרית.
[20] רעיון דומה מופיע בפירוש הרמב"ן על התורה (שמות ג, טז). ה' שולח את משה לגאול את ישראל, ומורה לו לומר להם בשם ה' "פקוד פקדתי אתכם". רש"י שם כותב שסימן זה היה מסור ביד זקני ישראל, שמי שישתמש בלשון זו של "פקוד פקד" הוא הגואל. על כך שואל הרמב"ן: מה הראיה בכך, הרי אם היתה מסורת כזו יתכן שגם משה שמע עליה, וממילא הוא יכול לומר "פקוד פקד" גם אם אינו הגואל? והוא משיב שמשום כך גדל משה בארמון פרעה, ולא קיבל את המסורת הזו מאבותיו, ולכן כשפנה אליהם בלשון זו האמינו שאכן שלח אותו ה'.
[21] הרמב"ם למשל מציין באיגרת תימן שבין המוסלמים היו שפירשו את דברי ה' לאברהם על אודות ישמעאל, "הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ בִּמְאֹד מְאֹד" (בראשית יז, כ), כמתייחסים לנביאם מֻחמד, ששמו עולה בגימטריה (בכתיב חסר) "במאד מאד"... בדרך כזו אכן אפשר "להוכיח" כל מה שרוצים.
[24] שהרי עם ישראל הוא זה שמכונה "עבדי יעקב" "עבדי אתה ישראל" וכדומה פעמים רבות במהלך הפרקים הקודמים לפרק נג.
[26] דוגמה נוספת (הפרשנות לדניאל פרק ט) ראו כאן.
[27] משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמותיהם יא, ד (צונזר בחלק מהגירסאות):
"אף ישוע הנצרי, שדמה שיהיה משיח ונהרג בבית דין, כבר נתנבא בו דניאל, שנאמר: "ובני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו" (דניאל יא, יד). וכי יש מכשול גדול מזה? שכל הנביאים דיברו שמשיח גואל ישראל ומושיעם, ומקבץ נדחיהם ומחזק מצוָתן; וזה גרם לאבד ישראל בחרב, ולפזר שאריתם ולהשפילם, ולהחליף התורה, ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי ה'.
אבל מחשבות בורא העולם – אין כוח באדם להשיגם, כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנצרי, ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו, אינן אלא לישר דרך למלך המשיח, ולתקן העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, שנאמר: "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד" (צפניה ג, ט).
כיצד? כבר נתמלא העולם מדברי המשיח ומדברי התורה ומדברי המצוות, ופשטו דברים אלו באיים רחוקים ובעמים רבים ערלי לב, והם נושאים ונותנים בדברים אלו ובמצוות התורה. אלו אומרים: מצוות אלו אמת היו, וכבר בטלו בזמן הזה ולא היו נוהגות לדורות. ואלו אומרים: דברים נסתרים יש בהן ואינן כפשוטן, וכבר בא משיח וגילה נסתריהם. וכשיעמוד המלך המשיח באמת, ויצליח וירום וינשא, מיד הם כולם חוזרים ויודעים ששקר נחלו אבותיהם, ושנביאיהם ואבותיהם הטעום".
[28] לנבוכי הדור פרק יד.
[29] ראו בהרחבה במאמר ייחודיות עם ישראל ונבואות שנתגשמו.