עץ נופל ביער. אדם מגלה שהוא חולה בסרטן. אדם אחר פוגש את בת זוגו. האם האירועים הללו הם יד ההשגחה, ביטוי של הרצון האלוהי, או שמא מדובר במקרה עיוור ובתוצאה של חוקי הטבע האדישים?
האמונה שהעולם מכוון על ידי מנהל עליון, ושהוא מנוהל בצדק וביושר, היא הביטוי הישיר של האמונה באלוהים, וההבדל בינה לבין דאיזם שגורס כי "עזב ה' את הארץ". מעבר לזה, האמונה הספציפית בהשגחה פרטית היא שנותנת למאמין ביטחון וקשר עם האל בכל מאורעות חייו.
אולם האמונה הזאת מעלה כמה קושיות. ראשית, האם ייתכן שהבורא מעורב בכל אירוע קטן וחסר חשיבות? האם הוא אכן משגיח על מעשיו השגרתיים של כל אדם, או רק על עניינים חשובים ועקרוניים? ומעבר לכך, איך תיתכן השגחה בעולם שמנוהל על ידי חוקי טבע ברורים וקבועים?
בחלקו הראשון של המאמר נפרוש את שאלת מהותה והקיפה של ההשגחה לפי מקורות היהדות, ובחלק השני נציע הסבר לדטרמיניזם המדעי והקשרו עם ההשגחה.
חכמי ישראל לאורך הדורות דנו במהותה ובהקיפה של ההשגחה הפרטית, ואפשר למצוא אצלם מנעד של דעות. כולם הסכימו על הבסיס שיש לה' ידיעה מוחלטת ויכולת מוחלטת לפעול כרצונו בעולם. השאלה היא עד כמה הוא מממש בפועל את ריבונותו זו. האם כל אירוע קטן, כמו עלה שנופל על נמלה, מכוון בידי ההשגחה העליונה, או שמא הבורא מתערב רק באירועים חשובים יותר, כמו גורלם של בני האדם, של בני אדם מסוימים או של הכלל? האם חלקים מהמציאות מסורים ביד המקרה וחוקי הטבע, או שאין כל מציאות של מקרה והכול מכוון מלמעלה?
חז"ל לא דנו בנושא בצורה שיטתית, אך ממספר מקורות בדבריהם עולה תפיסה של השגחה פרטית מקסימלית, המקיפה את כל פרטי המציאות. כך עולה ממימרות כמו "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה" (חולין ז, ב. "לנקוף אצבע" פירושו לקבל מכה באצבע, לא להזיז אצבע, כפי שיש החושבים היום בטעות), ו"(אפילו) ציפור מבלעדי שמיא לא מיתצדא [אפילו ציפור, בלי הקב"ה אינה ניצודה]" (ירושלמי שביעית פ"ט ה"א).
עם זאת, לדעת רוב הראשונים, ההשגחה האלוהית אינה יורדת עד לפרטים קטנים כגון אלה. העולם עצמו מתנהל באופן בסיסי על ידי חוקי הטבע. מוסכם כמעט על כולם, הן פילוסופים והן מקובלים, שבעלי חיים וגורלם מסורים ביד המקרה (הטבע), וה' אינו משגיח עליהם אלא באופן כללי לקיום המין. זוהי דעת הרמב"ם (מורה הנבוכים ג, יז), הרמב"ן (פירוש לאיוב לה, יא; לו, ב), ה"חינוך" (מצוה תקמ"ה ומצוה קס"ט), המאירי (פירוש למגילה כה, א) ועוד. לדעת חלק מהם (למשל הרמב"ם במורה הנבוכים ג, יח), גם לא כל בני האדם מושגחים מלמעלה; רק הצדיקים זוכים להשגחה פרטית צמודה, ואילו הרשעים מופקרים ליד המקרה.
כך לדוגמא הר"ן בדרשותיו מתייחס לעניין ההשגחה והטבע בכמה מקומות. וכך הוא כותב (דרוש ח):
ומכל מקום הדבר מוסכם בין חכמי ישראל, שהעולם הזה התחתון נמסר ונוהג כפי מערכת הכוכבים, אם לא שעבודת השם יתברך תבטל הרושם המתחייב ממנה. ונמשך מזה, שאם לא יחזק זכות האדם כל כך… שיהיה מושגח בהשגחה פרטית דבקה… יתחייב שייענש האדם ההוא, גם כשלא יתחייב אליו כפי מעשיו העונש ההוא…
העולם נוהג על פי חוקי הטבע הכלליים, "מערכת הכוכבים", ורק עובדי ה' ברמה עליונה זוכים להשגחה פרטית, המבטלת את השפעת חוקי הטבע. מי שאינו ברמה זו, ייתכן שייפגע ברעה טבעית, אף שאין הוא חייב בעונש משמים.
בהמשך (דרוש י) מחלק הר"ן בין אירועים מקובלים ורגילים ובין אירועים החורגים מדרכו של עולם:
…כי החולאים הנוהגים בבני אדם, הם קורים בו מצד טבעו; אבל הזרים (- החריגים) אינם נופלים בהם בטבעו, אבל (- אלא) עונש הא-להים בהשגחה עליו…
מנגד לכל אלה ניצבת גישתו של הבעל שם טוב, לפיה אין שום מקרה בעולם בכלל, וכל אירוע הוא יד ההשגחה העליונה, קטן ושולי ככל שיהיה. שיטה זו מופיעה בכתבי תלמידיו, כמו ר' פנחס מקוריץ, ר' מנחם מנדל מוויטבסק ובעל התניא. נראה שגישה זו היא הרווחת כיום יותר בקרב המוני בית ישראל, וביטויים כמו "מקרה – אותיות רק מה'" שגורים בפי כל. עם זאת ברור שהאמונה היהודית כוללת את כל מגוון הדעות שהצגנו לעיל.
מבלי להכריע בין השיטות השונות, השאלה המתבקשת היא איך ניתן להבין את מושג ההשגחה על רקע תפיסת עולם מדעית דטרמיניסטית של חוקי הטבע. הרי לכאורה המציאות כולה מתנהלת לפי חוקי הטבע, ללא חריגה כלשהי, להוציא ניסים מפורשים. כל האירועים המתרחשים בעולם קשורים ביניהם בשרשראות של סיבתיות שאין לנתקן. אירוע ב' נגרם בהכרח כתוצאה מאירוע א', והוא מוביל בהכרח לאירוע ג'. במערכת סגורה כזו, כיצד נשאר מקום להשגחה פרטית? לכאורה כל מה שקורה נקבע מראש על ידי חוקי הטבע הבסיסיים, ואיך יכולה ההשגחה לסובב את הדברים כך שלכל אדם יגיע חלקו לפי החשבון האלוהי? האם כל מערבות אלוהית מחייבת נס שסותר את הטבע?
ראשית, מן הראוי לציין שמאז הופעת תאוריית הקוונטים, תפיסת העולם הפיזיקלית היא הרבה פחות דטרמיניסטית מזו הניוטונית שהיתה מקובלת בעבר. היא אינה מאפשרת את חיזוי מדויק של העתיד על סמך מצבה של המערכת בהווה, אלא רק הסתברויות. במערכת כזו, קל יותר להבין איך יכולה ההשגחה להתערב ולבחור אלו מההסתברויות יתממשו, מבלי לחרוג כלל מחוקי הטבע. אמנם רב עדיין הסתום על הנגלה בתחום זה, ולכן לא נרחיב בו.
גם בלי הקוונטים, ההנחה לפיה קיומם של חוקי הטבע יוצר מערכת דטרמיניסטית סגורה ש"מחייבת" את ה' לחולל ניסים כדי להתערב בה מבוססת על הבנה שגויה של הטבע, שמקורה בשרידי תפיסות מימי הביניים.
לפי התפיסה הימי-ביניימית, כל אחד מהיסודות השונים הקיימים במציאות פועל לפי טבעו הפנימי. טבען של אבנים הוא ליפול, טבעו של האוויר לעלות למעלה, טבעם של גלגלי השמיים להסתובב, וכן הלאה. תפיסה זו נוצרה כדי להסביר מהו הכוח המניע את אותם עצמים, ולשם כך היא ייחסה להם מעין נפש ורצון משלהם, שהוא הגורם לתנועה. רק מאוחר יותר גילו חוקרים כמו גליליאו וניוטון את החוקיות האחידה המושלת בכל חלקי הבריאה, והסיקו שנפילת האבנים וסיבוב הכוכבים אינם נובעים מרצונם של אלה, אלא מבטאים שניהם כוחות כלליים כמו כוח המשיכה. כאשר התגלתה אחדותם של חוקי הפיזיקה הבסיסיים, הפסיק המדע לייחס רצון ונפש לחומר הדומם, והסביר את תנועתו כנובעת מאותם חוקים אוניברסליים.
אבל מהם אותם חוקי הטבע, המניעים את היקום כולו? על כך אין למדע תשובה. כל שהמדענים מסוגלים לעשות הוא לגלות את החוקיות שבתנועות החומר, לזהות בה תבניות קבועות ולנסח את המשוואות שמאפשרות לחזות מראש (לפחות באופן הסתברותי) כיצד הוא ינוע בעתיד. אבל לגבי מהותם ומקורם של חוקי הטבע הללו, אין כל הסבר מדעי. גם כאשר מפרקים אותם לחלקיקים קטנים ולכוחות יסודיים יותר ויותר, השאלה העקרונית לגבי מהות חוקי הטבע נותרת בעינה.
מנקודת מבט דתית, לעומת זאת, התשובה היא פשוטה: מה שמניע את החומר ביקום הוא רצונו של ה'. לא טבעם הפנימי של החומרים הדוממים הוא המניע אותם, שכן אין להם נפש ורצון משלהם, אלא רצון ה' הוא הגורם לכך שהיקום כולו, מהאטומים ועד הגלקסיות, יתנועע באופן מסוים. כשם שרצונו של האדם מאפשר לו להניע את אבריו בחופשיות, כך רצונו של ה' מסוגל להניע את כל חלקיקי החומר שבמציאות.
מכיוון שרצונו של ה' הוא חופשי, בוודאי לא פחות מזה של האדם, הרי שהוא מסוגל להניע את היקום בכל דרך שבה יחפוץ. הוא יכול לשנות בן-רגע את כיוון סיבובו של כדור הארץ, או את מהירות נפילתם של עצמים. אלא שה' בחר להניע את העולם בתבניות קבועות, סדורות וניתנות לחיזוי - אולי כדי לאפשר לנו לחיות ולהתקדם בו בנוחות מתוך הכרה של אותן תבניות, מבלי שנצטרך לתהות כל הזמן מה יקרה ברגע הבא.
"חוקי הטבע" אם כן אינם ישויות עצמאיות, שהשתלטו כביכול על המציאות והפקיעו אותה משליטתו של ה' – אלא רק תיאור לרצונו של ה' והאופן שבו הוא מניע את העולם בצורה סדירה. למה הדבר דומה? לאדם שבכל יום צועד במסלול קבוע מביתו לבית הכנסת ומשם לעבודה; יוצא בשעה מדויקת, נכנס בשעה מדויקת, צועד באותו מסלול בדיוק וכן הלאה. צופה חיצוני שיצפה בתנועותיו של אותו אדם לאורך זמן, יוכל לחזות מראש היכן יהיה האדם בכל רגע נתון בכל יום. הוא יכול לנסח את התנועות הללו במשוואות, ולקרוא להם בשם "חוקי טבע". אבל האם כל זה מחייב את אותו אדם להמשיך לנוע באותו מסלול, או מונע ממנו לחרוג ממנו? ודאי שלא. החוקיות והסדירות שבתנועותיו נובעת מרצונו בלבד, וברצונו הוא יכול לשנות אותה. "חוקי הטבע" בהקשר זה אינם הגורם לתנועתו, אלא רק תיאור שלה. אם יחליט יום אחד לחרוג ממסלולו ברב או במעט, אין שום דבר שיעכב בידו.
הוא הדין לגבי "חוקי הטבע" שבמציאות שלנו. העובדה שה' בחר להניע את העולם בצורה מסודרת, אינה מונעת ממנו לחרוג ממנה ברב או במעט כאשר עולה רצון מלפניו. לפעמים הוא מחולל ניסים גלויים, כלומר חריגות בולטות מסדר העניינים הרגיל, אבל רוב הזמן די לו להתערב בדרכים עדינות כדי להשיג את מטרותיו. הוא יכול להחליט על איזה צד ייפלו קוביות, האם הגוף יתגבר על החיידקים שחדרו לתוכו או לא, האם פלוני ייזכר ברגע הנכון במשהו שישפיע על התנהגותו ויוביל לשינוי ההיסטוריה, וכן הלאה. עבור תבונה כל-יודעת כמו שלו, די בתזוזות קטנות כדי לחולל את התוצאות הרצויות, כפי שממחיש הספר מצרפי המקרים של יואב בלום. משק כנפיו של פרפר יכול לחולל סערה, אם רק מתזמנים אותו נכון – ולה' אין שום מניעה לגרום לאותו פרפר לרפרף בדיוק כשצריך.
לפעמים נשמעת נגד דברים אלו טענה תמוהה, ש"אם היו מתרחשות חריגות כאלה בחוקי הטבע כבר היינו שמים לב אליהן". אלה שמשמיעים טענה זו סבורים כנראה שמדעני העולם צופים בכל רגע ורגע בכל המולקולות שבעולם ללא יוצא דופן, ואילו אחת מהן היתה חורגת לרגע ממסלולה הקבוע, מיד היה נשמע קול אזעקה שמתריע על האירוע החריג, וכל המדענים היו קופצים ומודים בנס... כמובן שתיאור זה רחוק ביותר מהמציאות. המדע מסוגל לבדוק תופעות בקנה מידה גדול, וגם זה במידה מוגבלת, אבל בטח שלא לפקח על כל תנועה של כל חלקיק כדי לבדוק אם הוא "מתנהג כמו שצריך". יש לה' די והותר מרחב לשינויים קטנים או גדולים ככל העולה ברצונו, שבאמצעותם יכולה ההשגחה לכוון כל אדם לעבר התוצאות הראויות לו. האם מישהו יכול לקבוע אם חלה התערבות בנפילת קוביה, במשק כנפי פרפר, בהתגברות של הגוף על נגיפים וכיוצא בזה? ודאי שלא.
טענה אחרת היא שאמנם ברמת המיקרו אי אפשר לבדוק אם יש השגחה, אבל ברמת המקרו היינו מצפים להבחין בה אילו היתה קיימת, ובפועל לא רואים סימנים להשגחה כזו. גם טענה זו תמוהה ביותר. האם תולדות עם ישראל, החורבן, הגלות, ההישרדות, השיבה לארץ והקמת המדינה, כולם בהתאם לנבואות התורה, אינן מעידות על השגחה? האם תולדות האנושות עצמה - תהליכי הקידמה וההתפתחות, דעיכת האלילות ועליית המונותאיזם, השיפור המוסרי בתחומים רבים, קריסתם של משטרי רשע, ההישגים הטכנולוגיים - האם כל אלה אינם מעידים על השגחה? אם לא, לא ברור מה בדיוק מצפים אותם אנשים לראות בעולם בו יש השגחה - עמודי אש שיורדים מהשמים כל יום? הרי הנושא שלנו איננו ניסים גלויים אלא השגחה, וכאשר הדברים מתנהלים באופן שמראה על מגמה כללית של התקדמות - זוהי בדיוק ההשגחה עליה מדובר.
שאלה נוספת שמפריעה לשוללי ההשגחה הוא שאלת "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו". הם מצפים שאם יש השגחה פרטית, לצדיקים תמיד יהיה טוב ולרשעים תמיד יהיה רע. בעיית הרע היא כמובן שאלה ישנה וידועה, ומן הראוי לעסוק בה בהרחבה במקום אחר (ראו מאמרנו כאן), אבל ודאי שגם אם איננו מבינים את דרכי ההשגחה - אין זה אומר שהיא לא קיימת. עם זאת, מחקרים רבים מראים שמבחינה סטטיסטית אנשים דתיים הם בריאים יותר בגוף ובנפש, מאריכים ימים ומאושרים יותר מאשר חילונים. כך שהטענה לפיה "לא רואים שום הבדל" פשוט אינה נכונה.
מן הראוי להדגיש שמטרת מאמר זה אינה להוכיח שיש השגחה פרטית, שהרי זהו עניין של אמונה. מי שירצה תמיד יוכל לתלות הכל בצירופי מקרים וסטטיסטיקה, לא משנה מה יקרה. מטרתנו היא לדחות את הטענות כאילו תפיסת העולם המדעית שוללת את קיומה של ההשגחה, וכן את הטענות לפיהן "לא רואים השגחה" ולכן היא לא קיימת. השגחה אינה משהו שכל אדם אמור לראות ולהבין בעין רגילה כל הזמן. המציאות גדולה ומורכבת, אנחנו רואים רק חלק מזערי ממנה, והשיקולים האלוקיים נסתרים מעינינו. המדרש על ר' יהושע בן לוי, שהתלווה לאליהו הנביא ולא הצליח להבין את הצדק שבמעשיו עד שהלה הסביר לו אותם, ממחיש זאת היטב (מופיע בספר סדר הדורות, ערך ר' יהושע בן לוי). מסיבה זאת, חל כאן הכלל לפיו "לא ראינו אינה ראיה". אפשר להאמין שיש השגחה, ואפשר לכפור בכך, אבל הטיעון לפיו אין השגחה משום שלא רואים אותה, מגוחך כמו הטיעון לפיו אין אלוקים כי לא רואים אותו בטלסקופ.
עם זאת, כפי שראינו בהתחלה, רבים מגדולי ישראל סברו שאין השגחה על כל פרט במציאות, אלא רק על בני אדם, על עם ישראל או על אנשים מסוימים, וכל השאר מתנהלים לפי חוקי הטבע הכלליים בלי לקבל "יחס אישי". יתכן גם שקיימים הבדלים בין תקופות שונות, כאשר בגלות למשל יש הסתר פנים ומיעוט השגחה, ועם ישראל מסורים ביד כוחות הטבע והמקריות, ואילו בזמן הגאולה יש הארת פנים והשגחה פרטית גדולה יותר.
בכל אופן, ברגע שמבינים שחוקי הטבע אינם אלא תיאור האופן בו מניע רצון ה' את המציאות, מתברר שלא קיים דטרמיניזם אמיתי, שכן ה' חופשי ברצונו ובפעולותיו, וממילא לא קיים כל מעצור בפניו לכוון את מהלך העניינים כרצונו באופן המבטא את השגחתו על ברואיו.
נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "השגחה פרטית" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).