מאת הרב ד"ר משה רט
האם קיימת סתירה בין ידיעת-הכול של אלוהים לבין חופש הבחירה האנושי?
נפתח את הדיון בשאלה הזאת בדבריו של הפילוסוף נלסון פַּייק. במאמרו [1]"Divine Omniscience and Voluntary Action" מעלה פייק את הטענה לפיה קיימת סתירה בין היותו של אלוהים כל-יודע ובין חופש הבחירה האנושי: אם אלוהים הוא כל-יודע, לא תיתכן בחירה חופשית לאדם. פייק מדגיש כי למרות שהתנגשות כזו אינה מחויבת, הרי שאימוץ של עמדות מסוימות ביחס לאופי ידיעתו של אלוהים בהחלט עלול להוביל למסקנה שבחירה חופשית אינה אפשרית.
ראשית מגדיר פייק את המושגים שבהם אנו עוסקים. כאשר אומרים "A יודע ש-X", פירוש הדבר הוא: 1. "A מאמין ש-X" .2 ,"X נכון". לפי זה, אם אנו אומרים "אלוהים יודע ש-X", פירוש הדבר הוא שאלוהים מאמין ש-X, וש-X אכן נכון.
שנית, בהנחה שאלוהים הוא כל-יודע, הוא אינו יכול לטעות לגבי שום דבר. ישויות כל-יודעות אינן מאמינות באף אמונה כוזבת. יתרה מזאת, פייק טוען שתכונת ידיעת-הכול (omniscience) היא תכונה מהותית לאלוהים. אם ישות כלשהי איננה כל-יודעת, היא איננה אלוהים. מזה נובע שהקביעה "אם מישהו הוא אלוהים, הרי שהוא כל-יודע", היא אמת אפריורית, וכך גם הקביעה "אם מישהו הוא אלוהים, הרי שהוא אינו מחזיק בשום אמונות כוזבות". לפי זה, אם אלוהים מאמין ש-X, ברור לנו אפריורית ש-X נכון[2].
עיקרון נוסף שפייק מציין הוא שמכיוון שאלוהים הוא כל-יודע, פירוש הדבר הוא שהוא יודע כל מה שהיה ויהיה בעבר, בהווה ובעתיד. לא רק שהוא יודע את כל מה שיקרה בעתיד, אלא שהוא ידע זאת מאז ומעולם.
קביעה זו דורשת הבהרה נוספת לגבי נצחיותו של אלוהים. יש הסוברים שאלוהים נמצא מעבר לממד הזמן, כך שאין לו יחסים זמניים לאירועים המתרחשים בעולם הזה. לפי תפיסה זו, לא ניתן לומר שאלוהים ידע משהו "לפני" שהוא קרה, שכן המושג "לפני" הוא מושג זמני, שאינו רלוונטי ביחס לאלוהים. ניתן אולי להשוות זאת לאדם היודע את תוכנו של ספר עלילה: לא שייך לומר עליו שהוא יודע מה עשו הגיבורים "לפני" שהם עשו את זה, שכן הקורא נמצא לגמרי מחוץ למסגרת הזמן של הספר, והוא יודע את כל המתרחש בספר בלי קשר לחוויית הזמן של גיבורי הסיפור (אילו היתה להם כזו). על כל פנים, בתפיסה זו אכן לא מתעוררת סתירה בין ידיעה ובחירה חופשית.
אולם ישנה גם תפיסה לפיה אלוהים הוא נצחי במובן זה שהוא תמיד היה קיים ותמיד יתקיים, אולם הוא לא לגמרי מחוץ לממד הזמן. קלווין מתאר זאת כך, שכל האירועים נמצאים תמיד לנוכח עיניו של אלוהים, כמו בזמן הווה, והוא כביכול רואה אותם עצמם בכל רגע, ולא רק "זוכר" אותם מהעבר או מצפה לעתיד. לפי זה, אלוהים אכן יודע כל מה שעתיד להתרחש, והוא ידע זאת מאז ומעולם. כאשר אלוהים יצר את האדם, לפני אלפי שנים, הוא כבר ידע את כל המעשים שבני אדם יעשו לאורך ההיסטוריה. פייק מציין שלצורך הדיון יתייחס רק לפרשנות שנייה זו לנצחיותו של אלוהים.
מכאן עובר פייק להמחשת הבעיה. נניח שביום שישי אחר הצוהריים יוסי כיסח את הדשא שלו. מכיוון שאלוהים הוא כל-יודע, הרי שהוא ידע, ולכן האמין, כבר לפני 80 שנה, שיוסי יכסח את הדשא. אבל אם כך, פירוש הדבר הוא שבאותו יום שישי אחר הצוהריים, לא היתה ליוסי אפשרות שלא לכסח את הדשא; אילו היתה לו אפשרות כזו, הרי שהיתה לו אפשרות לגרום לכך שאמונתו של אלוהים תהיה מוטעית - וזה לא יתכן, כי אלוהים, בהגדרה, אינו טועה לעולם.
שתי אלטרנטיבות אחרות להסביר את האפשרות שעמדה בפני יוסי הן: 1. לומר שליוסי היתה אפשרות לגרום לכך שלפני 80 שנה אלוהים האמין במשהו אחר; 2. לומר שליוסי היתה אפשרות לגרום לכך שלפני 80 שנה, כל מי שהאמין שיוסי יכסח את הדשא לא היה אלוהים (משום שזו אמונה מוטעית), ולכן אלוהים לא היה קיים לפני 80 שנה. שתי האלטרנטיבות הללו הן אפריורית בלתי אפשריות: אדם לא יכול, ע"י פעולה בהווה, לשנות את העובדה שמישהו החזיק באמונה מסוימת בעבר; וכמו כן הוא אינו יכול לגרום לכך שמישהו שהיה קיים בעבר לא יהיה קיים בעבר.
יוצא מזה, שאם נאמר שליוסי היתה אפשרות שלא לכסח את הדשא ביום שישי, הרי שאנו מייחסים לו אפשרות לעשות משהו בלתי אפשרי מבחינה לוגית. כל שלוש האופציות להסביר את האפשרות הזו נדחות אפריורית. אם כן, חייבים לומר שלא היתה לו אפשרות שלא לכסח את הדשא. המסקנה היא שהוא חייב היה לכסח את הדשא, כפי שאלוהים ידע מראש; ומכך נובע, שכל הפעולות האנושיות אינן יכולות להיות וולונטאריות, שכן אלוהים יודע עליהן מראש. זוהי הסתירה בין ידיעה אלוהית לבין חופש הבחירה.
פייק מוסיף כאן הבהרה: אין זה משנה מה היתה הסיבה שהובילה את יוסי לכסח את הדשא. זה לא משנה אם ידיעתו של אלוהים היא זו שגרמה לכך, או שסיבות טבעיות גרמו לכך, או שלא היתה לכך סיבה כלל; בכל מקרה, עצם העובדה שאלוהים ידע מראש שיוסי יכסח את הדשא, שוללת את האפשרות שיוסי לא יכסח את הדשא.
פייק מתמודד עם גישות אחרות שניסו לפתור את הבעיה, כגון זו של לייבניץ[3] ושל שליירמאכר ואוגוסטינוס[4], ודוחה את דבריהם. כמו כן הוא דן בגישה של לואי דה-מולינה (שמובאת גם אצל הוגים רבים אחרים). גישה זו טוענת שלא מפני שאלוהים ידע מראש שהדברים יקרו הם קורים, אלא להפך - מכיוון שאנשים החליטו באופן חופשי לעשות דברים מסוימים, אלוהים יודע (מראש) שכך הם יחליטו; אילו הם היו מחליטים אחרת, אלוהים היה יודע מראש שהם יחליטו אחרת. במלים אחרות, ידיעתו של אלוהים אינה קובעת את מעשי האדם, אלא נקבעת על ידיהם, וממילא היא אינה מהווה סתירה לחופש הבחירה.
במקורות היהדות מופיעה גישה זו כבר אצל רס"ג, בספרו אמונות ודעות; כלשונו שם:
"אלא אנו בדעה שהוא יודע כל הדברים כפי אמיתת היותם [...] וכל דבר מהן שיבחרהו האדם כבר ידע שהאדם יבחרהו. ואם יאמר: וכאשר ידע ה' שהאדם ידבר האם יתכן שישתוק, אמרנו בלשון ברורה, כי האדם אם היה שותק במקום שידבר - אנו מניחים מיסוד הדבר כי ה' ידע שהאדם ישתוק, ואי אפשר שנניח שהוא ידע שהאדם ידבר, לפי שהוא יודע הפעולה הסופית מפעולות האדם הנעשת לאחר כל מחשבה מצדו והקדמה ואיחור, אותו עצמו הוא שידע, כמו שאמר: ה' יודע מחשבות אדם, ואמר: כי ידעתי את יצרו אשר הוא עושה היום"[5].
פייק מעיר על גישה זו שיש כאלה שיתנגדו לגישה שפעולות האדם משפיעות על ידיעתו של אלוהים, שכן אלוהים אמור להיות מושלם כשלעצמו, ולא להיות תלוי באדם. כך למשל כותב הרמב"ם: "והוא יתעלה [...] אינו יודע הדברים מחמתם, שאז יחול הריבוי וההתחדשות, אלא אותם הדברים תוצאה של ידיעתו שקדמה והיא שהניחתם כפי שהם [...] כי בידיעת אמתת עצמותו הבלתי משתנית ידע כל מה שמתחייב לכל מעשיו"[6].
אולם לא זו הנקודה הרלוונטית לענייננו. פייק מסכים שמושג ידיעת-הכל של אלוהים פירושו שאילו האדם היה מחליט אחרת, אלוהים היה יודע מראש אחרת; אבל הוא טוען שלא ניתן לומר שפעולות אלה של האדם הן חופשיות. אילו אלוהים יודע מראש שבעוד 80 שנה יוסי יבחר באופן חופשי לכסח את הדשא, הרי שלפי המתואר לעיל, יוסי אכן יכסח את הדשא - וזה אומר שבחירתו לא היתה באמת חופשית, משום שלא ייתכן היה שיקרה אחרת. אלוהים יכול לדעת מראש מה האדם יבחר, וידיעה זו שוללת את האפשרות של חופש בחירה, ולכן לא ניתן לומר ש"אלוהים יודע מראש מה האדם יבחר בחופשיות" - כי ברגע שאלוהים יודע מה הוא יבחר, אין כאן יותר חופשיות.
לדעתי זו הנקודה שבה פייק טועה, והגישה של דה-מולינה אכן פותרת את הבעיה.
ננסה לפתח את הגישה הזאת מעט. ברור שידיעה שלאחר מעשה אינה משפיעה על חופש הבחירה של מי שעשה את המעשה. אם אלוהים יודע היום שיוסי כיסח את הדשא שלו אתמול, הידיעה שלו אינה פוגמת בכהוא זה בחופש הבחירה שהיה ליוסי כאשר החליט לכסח את הדשא. באותה מידה הוא יכול היה להחליט שלא לכסח את הדשא - ואז אלוהים היה יודע שיוסי לא כיסח את הדשא. ידיעה מושלמת של העבר אינה סותרת בחירה חופשית, שכן הבחירה היא זו שקובעת את הידיעה. אם כן, למה לא נאמר שהבחירה יכולה לקבוע את הידיעה בכיוון ההפוך? במקום לקבוע מה אלוהים יידע בעתיד, פעולות האדם כביכול "מקרינות אחורה בזמן" ומגיעות אל אלוהים בראשית הזמן, ושם הוא יכול לצפות בהן ולדעת מה אנשים יבחרו בעתיד[7]. גם ידיעה זו אינה סותרת את הבחירה, שכן היא נובעת ממנה, ולא להפך.
אפשר להמחיש זאת באופן הבא: אתמול בערב היתה חתונה, שהוסרטה במצלמת וידאו. מי שיצפה בסרט לאחר החתונה, יידע כל מה שקרה בחתונה, וכמובן שידיעה זו אינה פוגעת בחופש הבחירה של המשתתפים בחתונה. עכשיו, נניח שמישהו ייקח את הקלטת, וישלח אותה אחורה בזמן - לתקופה שלפני 10 שנים. מי שימצא את הקלטת אז, יוכל לצפות בה, וידע כל מה שעומד לקרות בחתונה בעוד 10 שנים. האם ידיעה זו הופכת את פעולותיהם של המשתתפים בחתונה להכרחיות, ופוגעת בחופש הבחירה שלהם? אין שום סיבה לחשוב כך. הרי כאמור, הצפייה בקלטת לאחר החתונה אינה יכולה להשפיע על חופש הבחירה. אם כן, כיצד ייתכן שאירוע קונטינגנטי, כמו שליחת קלטת וידאו אחורה בזמן, תגרום פתאום לשלילת חופש הבחירה של אותם אנשים? ואילו הקלטת היתה נשלחת אחורה בזמן, אך איש לא היה צופה בה - האם הדבר היה פוגע בחופש הבחירה של האנשים? אין שום סיבה לחשוב כך. אם כן, גם אין סיבה לחשוב שאירוע קונטינגנטי כמו הצפייה בקלטת, יכול לחולל שינוי כזה במציאות, שישלול את חופש הבחירה של כל משתתפי החתונה. זאת משום שכאמור, תוכנה של הקלטת נקבע ע"י פעולותיהם החופשיות של משתתפי החתונה - לא להפך.
באותו אופן, ידיעתו המוקדמת של אלוהים אינה שוללת את חופש הבחירה. ניתן לומר שאלוהים נתן לבני האדם את החופש לפעול כל שברצונם, ואז אסף את ה"קלטת" מסוף הזמן, המתארת את כל ההיסטוריה האנושית, וצפה בה בראשית הזמן - וכך ידע מראש את כל מה שבני האדם עתידים לבחור בחופשיות. יתכן שגישה זו מחייבת תפיסה שונה של ממד הזמן, לפיה ניתן לומר בראשית הזמן, שבמובן מסוים כל מה שעתיד לקרות "כבר התרחש". לא כאן המקום לעסוק בפילוסופיה של הזמן, ובפרדוקסים הכרוכים במסע בזמן, אבל נראה לי שהדוגמה שהבאנו מחזקת את גישתו של דה-מולינה, לפיה ידיעתו המוקדמת של אלוהים נקבעת לפי פעולות האדם, ולכן אינה עומדת בסתירה לחופש הבחירה - ולא כמו שטוען פייק.
הפילוסוף אלווין פלנטינגה בחן את דבריו של פייק והגיב להם[8]. פלנטינגה טוען שיש להבחין בין שתי טענות שונות:
א. בהכרח, אם אלוהים יודע מראש ש-X יעשה A, אז אכן X יעשה A.
ב. אם אלוהים יודע מראש ש-X יעשה A, אז הכרחי ש-X יעשה A.
טענה א נכונה באופן אנליטי: זה אכן הכרחי שאם אלוהים, או כל אחד אחר, יודע משהו, אז אותו דבר הוא נכון - כי חלק מההגדרה של ידיעה (בניגוד לאמונה) היא הנכונות שלה, כפי שראינו בתחילת דברי פייק. אולם זה לא אומר שאם אלוהים יודע משהו, אז אותו דבר הוא בהכרח נכון, באופן שלא ייתכן שיהיה אחרת. אם אני יודע שהנרי הוא רווק, זה אומר שהוא אכן רווק, אבל זה לא אומר שהוא בהכרח רווק[9].
פלנטינגה מביא את דבריו של פייק, המבסס את הסתירה בין ידיעה ובחירה לא על היותו של אלוהים כל-יודע, אלא על היותו כל-יודע באופן מהותי. אלוהים הוא כל-יודע בכל עולם אפשרי, ולא יתכן שלמישהו תהיה אפשרות לעשות משהו שיגרום לאלוהים להחזיק באמונה מוטעית, ולכן אין בחירה חופשית.
הוא מציג את טיעונו של פייק באופן הבא:
א. אלוהים קיים בזמן T1, ואלוהים האמין בT1 שיוסי יעשה X בזמן T2, והיה זה בכוחו של יוסי להימנע מלעשות X בT2.
אם כן, נובעת מכך אחת מהאפשרויות הבאות:
ב. היה זה בכוחו של יוסי בT2 לעשות משהו שהיה גורם לכך שאלוהים החזיק באמונה שקרית בT1
ג. היה זה בכוחו של יוסי בT2 לעשות משהו שהיה גורם לכך שאלוהים לא החזיק באמונה שהוא אכן החזיק בה בT1
ד. היה זה בכוחו של יוסי בT2 לעשות משהו שהיה גורם לכך שכל מי שהאמין בT1 שיוסי יעשה X בT2 (כשאחד מאותם מאמינים הוא כמשוער אלוהים) החזיק באמונה שקרית והלכך לא היה אלוהים - דהיינו, שאלוהים (שכמשוער התקיים בT1) לא התקיים בT1.
ברור שכל האפשרויות ב - ד אינן אפשריות, ולכן פייק מסיק שיוסי לא יכול היה להימנע מלעשות X, ומכאן שאין בחירה חופשית.
פלנטינגה טוען, שבחינה מדוקדקת מגלה שהמשפטים ב - ד אינם נובעים ממשפט א. ניקח את משפט ב. אילו יוסי היה נמנע מלעשות X, אז אותה אמונה שאלוהים אכן החזיק בה בפועל, היתה מתגלה כשקרית; אבל אילו יוסי היה נמנע מלעשות X, אז אלוהים לא היה מחזיק כלל, מראש, באמונה שיוסי יעשה X, אלא באמונה שיוסי אכן לא יעשה X. לכן הניסוח הנכון של ב צריך להיות:
ב'. היה זה בכוחו של יוסי לעשות משהו שאילו הוא היה עושה אותו, אז אמונה שאלוהים אכן החזיק בה בT1 היתה שקרית.
אבל משפט כזה אינו מעורר פרדוקס, ואינו אומר שיוסי יכול היה לגרום בפועל לכך שאמונתו של אלוהים תהיה שקרית.
פלנטינגה מבהיר יותר את טענתו במונחים של עולמות אפשריים. בעולם הממשי אלוהים מאמין שיוסי יעשה X, ויש בכוחו של יוסי להימנע מלעשות X. בעולם תיאורטי אחר, יתכן שיוסי אכן נמנע מלעשות X. באותו עולם, אכן האמונה שאלוהים מחזיק בה בעולם הממשי, היא שקרית; אבל לעומת זאת, באותו עולם תיאורטי אלוהים לא האמין מעולם שיוסי יעשה X, אלא הוא האמין מראש שיוסי לא יעשה X. לכן, ליוסי יש את חופש הפעולה לבחור כרצונו; אילו הוא היה בוחר אחרת, הוא לא היה גורם לכך שאמונתו של אלוהים היתה שקרית, אלא לכך שמראש אלוהים היה מחזיק באמונה התואמת לבחירתו של יוסי בפועל.
בכך נראה שגישתו של פלנטינגה מבטאת את גישתו של דה-מולינה שראינו לעיל. מעשיו של האדם בפועל, הם אלה שקובעים מה תהיה ידיעתו מראש של אלוהים. הם כביכול "מקרינים אחורה בזמן", וקובעים את הידיעה האלוהית למפרע. בכל עולם נתון, כשאנו אומרים שאלוהים יודע שיוסי יעשה X, הרי שידיעה זו שלו נובעת מכך שיוסי אכן יבחר לעשות X; אילו יוסי היה בוחר לא לעשות X, אלוהים היה יודע על כך מראש, ומעולם לא היה סובר אחרת. כך שפעולתו של יוסי אינה יכולה, ואינה צריכה, לשנות את אמונתו של אלוהים; החלטתו הסופית, והחופשית, היא זו שקובעת את אמונתו של אלוהים מלכתחילה.
התיאור של פייק את ידיעתו של אלוהים, מתייחס אליה כמצב שבו אלוהים כביכול כותב על פתק מה תהיה בחירתו של האדם, לפני שהיא התרחשה, ושם את הפתק בצד. במצב כזה, כאשר מגיע הרגע שבו על האדם לבחור, נראה שאין ביכולתו לגרום לכך שמה שכתוב בפתק לא יהיה נכון. לעומת זאת, התיאור של דה-מולינה ופלנטינגה, דומה לדוגמא של קלטת הוידאו שהבאנו לעיל: אלוהים יודע את הדברים מכיוון שבמובן מסוים הוא כבר ראה אותם מתרחשים. ידיעתו קודמת לזמן ההתרחשות בפועל, אבל היא אינה מנותקת ממנה, אלא נקבעת לפיה. הדברים יכלו להיות אחרת, ואז אלוהים היה יודע מראש אחרת.
מכאן מתבקש גם ניסוחו מחדש של משפט ג לעיל:
ג'. היה זה בכוחו של יוסי בT2 לעשות משהו שאילו הוא היה עושה אותו, אז אלוהים לא היה אוחז באמונה שבה הוא אחז בפועל.
שזה בדיוק מה שאמרנו לעיל: אכן, בכוחו של יוסי לעשות מעשים, שאילו היה עושה אותם, היו "מקרינים אחורה" לראשית הזמן, וגורמים לכך שאלוהים היה מחזיק באמונה אחרת מאשר זו שהוא החזיק בפועל (כתוצאה מבחירתו בפועל של יוסי).
כך גם לגבי משפט ד, שינוסח מחדש כך:
ד'. היה זה בכוחו של יוסי לעשות משהו שאילו הוא היה עושה אותו, אז כל מי שהאמין בT1 שיוסי יעשה X בT2 היה מחזיק באמונה שקרית.
אכן, בכל עולם בו יוסי נמנע מלעשות X, כל מי שהאמין שיוסי יעשה X, החזיק באמונה שקרית; אבל באותו עולם תיאורטי שבו יוסי אינו עושה X, גם אלוהים אינו מאמין שיוסי יעשה X. מה שיוסי עושה בעולם התיאורטי אינו רלוונטי לאלוהים שבעולם הממשי, שכן בעולם הממשי יוסי אכן עושה X, והלכך אלוהים ידע מראש שיוסי יעשה X.
פלנטינגה מבהיר שהיותו של אלוהים כל-יודע בכל עולם אפשרי, אין פירושה שהוא מחזיק באותן אמונות עצמן בכל עולם אפשרי; בכל עולם, הוא מחזיק באמונות הנכונות לגבי אותו עולם. זאת משום שכפי שהסברנו, אמונותיו לגבי העולם נקבעות לפי ההתרחשויות הקורות בפועל באותו עולם. דברים שאינם מתרחשים בפועל אלא רק בתיאוריה, הינם רלוונטיים רק לגבי עולמות תיאורטיים, לא לגבי העולם הממשי.
פייק מגיב על מאמרו של פלנטינגה כדלהלן[10]: הוא טוען שכשאנו מדברים על כך ש"אין זה ביכולתו של פלוני לעשות X", איננו מתכוונים לומר שאין אף עולם אפשרי בו פלוני מסוגל לעשות X. כל זמן ש-X אינו מהווה סתירה לוגית, הרי שישנם עולמות אפשריים בהם פלוני מסוגל לעשות זאת. אולם בדרך כלל כשאנו מדברים על הדברים שפלוני מסוגל או אינו מסוגל לעשות, הרי שאנו מתייחסים למסגרת נתונה של מציאות, שבה מתקיימים תנאים מסוימים - לא לכל העולמות האפשריים מבחינה לוגית.
אם אנו אומרים למשל ש"אין זה בכוחי לקפוץ מעל גדר בגובה 10 מטר", אין הכוונה שאין אף עולם אפשרי בו אני מסוגל לקפוץ מעליה; בהחלט ישנם עולמות אפשריים כאלה, כי אין סתירה לוגית באפשרות שאוכל לקפוץ מעל גדר כזו. אולם בכל עולם בו מתקיימים תנאים רלוונטיים הזהים לעולם שלנו (מבחינת מבנה הגוף שלי, כוח הכובד וכן הלאה) אין זה בכוחי לקפוץ מעל הגדר, וזוהי כוונת המשפט המקורי. רק בעולמות שבהם מתקיימים תנאים שונים לחלוטין יהיה באפשרותי לקפוץ מעל הגדר, ועולמות אלו אינם מענייננו כשאנו בוחנים מה בכוחם של אנשים לעשות. יהיה זה מגוחך לטעון ש"בכוחו של פלוני להרים משקולת בת 10 טונות", אם הכוונה בכך היא רק שהרמת משקולת כזו אינה מהווה סתירה לוגית, ולכן היא אפשרית בעולם תיאורטי כלשהו בעל תנאים אחרים. משפטים מסוג זה למעשה מניחים מראש מצב דברים מסוים, בו שוררים תנאים מסוימים, ומתייחסים למה שאפשרי או בלתי אפשרי במסגרת זו - לא למה שאפשרי או בלתי אפשרי מבחינה לוגית. ובמובן זה, אין זה בכוחו של פלוני להרים את המשקולת האמורה, כל זמן שהתנאים הרלוונטיים זהים לאלה שבעולמנו.
לענייננו, אנו עוסקים במקרה בו יוסי בחר לעשות X בזמן T2. כאשר אנו שואלים האם ישנו עולם אפשרי שבו יוסי בוחר לא לעשות X, התשובה היא חיובית – אין שום מניעה לוגית שיוסי לא יעשה X, ולכן ישנם עולמות אפשריים בהם הוא אכן אינו עושה זאת. אולם בעולמות אלטרנטיביים אלה יש הבדל מהותי לעומת העולם הממשי, והוא - שבאותם עולמות אלוהים יודע בזמן T1 שיוסי לא יעשה X. זאת בניגוד לעולם הממשי, שבו אלוהים יודע בזמן T1 שיוסי כן יעשה X. לפי פייק, זה מוציא את אותם עולמות אפשריים מהמסגרת אליה מתייחסת השאלה. השאלה הרלוונטית היא האם יוסי מסוגל שלא לעשות X בזמן T2 בעולם שבו התנאים המוקדמים הרלוונטיים זהים לאלה שבעולם הממשי - דהיינו, בעולם שבו אלוהים יודע בזמן T1 שיוסי יעשה X בזמן T2. והתשובה היא לא - בכל עולם בעל היסטוריה שכזו, יוסי אינו מסוגל שלא לעשות X. לכן, טוען פייק, הדבר נחשב לפגיעה בחופש הבחירה של יוסי, והעובדה שישנם עולמות אלטרנטיביים בהם הוא מסוגל לבחור אחרת אינה נחשבת למאפשרת בחירה חופשית, שכן מדובר באפשרות לוגית בלבד, לא באופציה מעשית.
אולם נראה, שהתיאוריה שהצענו פותרת בעיה זו. פייק מתייחס לזמן כרצף ליניארי, הזורם באורח חד כיווני, מהעבר אל העתיד. לפי זה, כאשר אירוע מסוים מתרחש בT1, הרי הוא קודם מכל בחינה שהיא לזמן T2, וממילא לא יתכן שמה שקורה בT2 ישפיע עליו. כל מה שמתרחש בT2 קורה לאחר שמסגרת המציאות נקבעה באופן בלתי משתנה ע"י מה שקרה בזמנים שקדמו לה. לעומת זאת, אנו טוענים שכאשר מדובר בידיעת העתיד, ייתכן עוד בזמן T1 להתייחס לזמן T2 כאילו מבחינה מסוימת הוא כבר התרחש - לא כאילו הוא מצוי לגמרי בעתיד שטרם נקבע. זאת משום שיש להבחין בין שני צירים נפרדים: ציר הזמן, וציר הסיבתיות. מבחינת ציר הזמן, ידיעתו של אלוהים קודמת לבחירת האדם; אבל מבחינת ציר הסיבתיות, בחירת האדם קודמת לידיעתו של אלוהים, בכך שהיא מהווה את הסיבה לאותה ידיעה. ציר הסיבתיות יכול לנוע גם בכיוון הפוך לציר הזמן, כאשר אירועים הנמצאים בנקודה מאוחרת יותר על ציר הזמן, ישפיעו באופן סיבתי על אירועים הנמצאים בנקודה מוקדמת יותר על ציר הזמן. קדימות זו היא המאפשרת את חופש הבחירה.
הדוגמה של הקלטת ממחישה זאת: מי שצופה בקלטת 10 שנים לפני שהחתונה התרחשה, מסוגל לעשות זאת משום שמבחינת ציר הסיבתיות החתונה כבר התרחשה - היא הרי הסיבה ליצירתה של הקלטת; זאת למרות שמבחינת ציר הזמן, מועד התרחשות החתונה נמצא בעתידו של הצופה, והיא טרם התרחשה. באותו אופן, יוסי יכול להחליט בזמן T2 לעשות ככל העולה על רוחו, באופן חופשי; ובחירתו הסופית, תהא אשר תהא, תישלח אל אלוהים – אחורה על ציר הזמן, קדימה על ציר הסיבתיות - והוא יצפה בה בראשית הזמן, ויידע את מה שיוסי עתיד לבחור. לכן, כאשר פייק מציג את העולם הממשי כעולם שבו התנאים המוקדמים הם שאלוהים יודע שיוסי יעשה X, ומסיק שבעולם כזה יוסי יכול שלא לעשות X - התשובה היא שתיאורו את המציאות אינו מדויק. ידיעתו של אלוהים נוצרת בעקבות פעולתו של יוסי, ולכן, למרות שהיא קודמת לה על ציר הזמן, מבחינת ציר הסיבתיות היא מאוחרת לה. התיאור המדויק הוא לא שיוסי אינו יכול לעשות אחרת – אלא שאלוהים לא יכול היה לדעת אחרת.
אמנם, כאשר מעיינים בתיאור שהצענו, מתעוררת בעייתיות מסוימת. נחזור שוב לדוגמה עם הקלטת. נניח שהחתונה מתרחשת בתאריך 1.2.2010. אם נשאל מיד לאחר החתונה: האם היה בן אדם שידע מראש מה יקרה בחתונה? התשובה תהיה שלילית. רק במועד מאוחר יותר, נניח בתאריך 3.2.10, קלטת הוידאו המתעדת את החתונה נשלחת אחורה בזמן, ומגיעה לשנת 2000, שם צופה בה מישהו. אם נשאל לאחר ה-3.2.2010 האם היה בן אדם שידע מראש מה יקרה בחתונה - התשובה היא חיובית. אבל בפרק הזמן שחלף מזמן החתונה עצמה, ועד לזמן בו הקלטת נשלחה לעבר, לא היה בזמן הקודם לחתונה אדם שידע מראש מה יקרה.
יש כאן כביכול שני עולמות חילופיים: עולם א, המתקיים עד ה-2.2.10 (ועד בכלל), ובו איש לא ידע מראש מה יקרה בחתונה; ועולם ב, המתחיל להתקיים מה-3.2.10, שבו יש כבר בשנת 2000 מישהו שיודע מראש מה יקרה בחתונה. אבל הסיבה לכך שבעולם ב לא מתעוררת שאלה לגבי הבחירה החופשית של משתתפי החתונה, היא רק משום שעולם א קדם לעולם ב, ויצר אותו: רק משום שבעולם א לא היה אף אחד שידע מראש מה יקרה, יכלו משתתפי החתונה לפעול בחופשיות, מבלי ליצור כל סתירה לוגית. עולם א חייב להיות קודם לעולם ב, שכן הוא זה היוצר את עולם ב, למרות שבעולם ב הידיעה החדשה קודמת בזמן לחתונה. אילו לא היה קיים עולם א אלא רק עולם ב, ואירועי החתונה היו ידועים מראש, לפני שהיא התרחשה בכל מובן שהיא; ואילו מי שהיה יודע את הדברים מראש היה מישהו כמו אלוהים, שאינו מסוגל לטעות – אז היתה נוצרת הבעיה הלוגית בה אנו עוסקים.
נמצא אם כן, שאם נרצה ליישם את התיאוריה הזו ביחס לאלוהים, נצטרך להניח שהיה כביכול שלב שבו אלוהים לא ידע מה יבחרו בני האדם; שלב הזהה לעולם א שתואר לעיל, בו מתאפשרת בחירה חופשית, משום שאיש אינו יודע את העתיד. רק לאחר שהסתיים אותו שלב, וכל הידע על ההיסטוריה האנושית נשלח אחורה בזמן אל אלוהים, נוצר עולם ב, בו אלוהים יודע את כל מה שעתיד להתרחש בעתיד. ידיעתו של אלוהים קודמת מבחינת ציר הזמן, אבל מאוחרת מבחינת מערך העולמות; יש לכאורה צורך ב"חלל פנוי", בשלב בו אלוהים אינו יודע מה יבחרו בני האדם, כדי ליצור את העולם בו אלוהים יודע את העתיד אך ידיעתו אינה מגבילה את האדם. ואם כן, חזרנו לפגיעה בכל-ידיעתו של אלוהים, ומה הרווחנו מכל המהלך?
אולם נראה שדבר זה איננו באמת פגיעה בידיעתו של אלוהים. הבלבול נוצר כתוצאה של עירבוב בין מושג הקדימה בזמן עם מושג הקדימה הסיבתית. אמנם בדוגמא של החתונה, אנו יכולים לתאר שעובר זמן מסוים משעת החתונה עצמה ועד שהקלטת נשלחת אחורה בזמן - זמן בו אין איש שיודע עליה מראש; אבל ביחס לאלוהים, אנו יכולים לתאר שכל בחירה אנושית נשלחת מיידית, "בשידור חי", אל ראשית הזמן, ואל ידיעתו של אלוהים אז. לא עובר בפועל אף רגע, שבו אלוהים לא ידע מראש מה יבחרו בני האדם. אף על פי כן, בחירת האדם קודמת לידיעתו של אלוהים - לא קדימה זמנית, אלא קדימה סיבתית. עולם א קודם מבחינה סיבתית בלבד לעולם ב, אך בכל רגע נתון על ציר הזמן, ידיעתו של אלוהים קודמת לאירוע. פעולת האדם היא הסיבה לידיעתו של אלוהים, על-ידי הקרנה לאחור בזמן. הזמן אינו רק ציר ליניארי חד כיווני, כפי שמתייחס אליו פייק, אלא ערוץ שיכול לשלוח מידע בשני הכיוונים. וכשם ששליחת מידע לעתיד אינה פוגמת בחופש הבחירה, כך גם שליחת מידע לעבר אינה פוגמת בה. מושג ידיעת-הכל של אלוהים, מתייחס רק לכך שבכל זמן נתון אלוהים יודע מה קרה, קורה או יקרה בכל זמן נתון; המושג אינו מתייחס לאופן שבו אלוהים יודע דברים אלה. אילו היו אירועים הקודמים לידיעתו של אלוהים על ציר הזמן, דהיינו שהוא היה יודע עליהם רק לאחר שהם התרחשו, היתה בכך פגיעה בכל-ידיעתו. אולם העובדה שיש אירועים הקודמים לידיעתו של אלוהים על ציר הסיבתיות, דהיינו שהתרחשותם היא הסיבה לכך שאלוהים יודע אותם – אינה פוגעת בידיעת-הכל שלו.
את שאלת הידיעה והבחירה יש למקד לא באפשרויות הבחירה העומדות לרשותו של האדם, אלא באפשרויות הידיעה העומדות לרשותו של אלוהים. במקום לנסח את השאלה: "בהנחה שאלוהים יודע את הכל מראש, כיצד תיתכן בחירה חופשית?" - יש לשאול: "בהנחה שישנה בחירה חופשית, כיצד יכול אלוהים לדעת הכל מראש?". איך באמת אפשר לדעת מראש מה יעשה אדם בעל חופש בחירה? והתשובה לכך תהיה, שבחירותיו של האדם הן הסיבה להתהוותו של מידע, שיכול להיקלט בנקודה מאוחרת יותר על ציר הזמן, אך גם - במקרה של אלוהים - בנקודה מוקדמת יותר. ציר הזמן מהווה רק היבט אחד של יחס בין אירועים שונים; ציר הסיבתיות מהווה היבט אחר. הקדימות בזמן מאפשרת לאלוהים ידיעה מראש; הקדימות הסיבתית מאפשרת לאדם בחירה חופשית.
כפי שצוין לעיל, הסבר זה מזקיק עיון מעמיק יותר בפילוסופיה של הזמן; אולם עיון זה אינו מענייננו במסגרת מאמר זה. אנו סבורים שהמסגרת שהצענו מספיקה כדי להראות כיצד ניתן לשמר את התפיסה המקובלת לגבי ידיעת-הכל של אלוהים, מבלי לסתור את חופש הבחירה של האדם.
נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "ידיעה אלוהית ובחירה חופשית" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).
[1] Pike, Nelson: "Divine Omniscience and Voluntary Action"; in The Philosophical Review, Vol. 74, No. 1 (Jan., 1965), pp. 27-46.
[2] יש להעיר שלא ברור כלל שאכן תכונת ידיעת-הכול היא תכונה הכרחית של אלוהים. אם ישנו מישהו שברא את העולם, וביכולתו לשלוט על חוקי הטבע ולהשגיח על בני האדם, מסתבר שדי בכך כדי שייחשב אלוהים - גם אם ידיעתו אינה מושלמת (למשל, אם אינו יודע את כל העתיד להתרחש, או שאינו יודע את הפרטים הקטנים).
היו פילוסופים שסברו בדיוק את ההפך: אריסטו, למשל, האמין שמעלתו של אלוהים מתבטאת דווקא בכך שהוא מרומם מכדי לדעת את פרטי הנעשה בעולם. אילו היה יודע את מעשי בני האדם, הרי שידיעתו האלוהית היתה משתנה בהתאם למתרחש בעולם, ושינוי זה מהווה חיסרון בשלמות האלוהית (עי' למשל מורה הנבוכים ח"ג, יז). במסגרת מחשבת ישראל, מעניין לציין את גישתו של ר' אליעזר אשכנזי בספרו מעשי ה', הטוען שאכן אלוהים הוא כל כך נשגב, עד שידיעת פרטי הנעשה בעולם הייתה ירידה עבורו. על כן אלוהים יודע רק את אותם דברים הנחוצים לו לשם השגת תכלית העולם, שהיא עילוי נשמותיהם של בני אדם לחיי העולם הבא; לשם כך עליו לדעת את מעשי בני האדם רק לאחר שהללו נעשו, כדי שיוכל לגמול עליהם בשכר ובעונש, אבל אין לו כל עניין לדעת את המעשים לפני שנעשו, משום שהוא שופט את האדם רק לפי מצבו הנוכחי ולא לפי עתידו. וכל דבר שאין לאלוהים עניין לדעת – אין הוא משפיל את עצמו לדעת אותו. בגישתו זו מסתמך ר' אשכנזי על דברי הרמב"ם, שאלוהים אינו משגיח על בעלי החיים בהשגחה פרטית, ואינו יודע האם עכביש מסוים יטרוף זבוב מסוים או לא, ומרחיב טענה זו גם כלפי מעשי בני האדם העתידיים – שכן לעומת גדלותו של אלוהים, בני האדם אינם חשובים יותר מזבובים. ר' אשכנזי אף מרחיק לטעון, שלא רק שאלוהים אינו יודע את מה שבני האדם עתידים לעשות – אלא שהוא גם אינו יכול לדעת זאת; מכיוון שידיעה חסרת תועלת מסוג זה הייתה, כאמור, פחיתות וחסרון עבורו, ואלוהים אינו יכול לגרום לעצמו חסרון, כמו שאינו יכול להרוג את עצמו או להפוך את עצמו לטיפש. גרימת חסרון עצמי מסוג זה היא מן הנמנעות, וחוסר היכולת לעשות את הנמנעות אינו נחשב חסרון בכוחו של אלוהים. זאת בניגוד לגישה דומה של ר' חיים בן עטר, הסובר שאלוהים יכול היה לדעת מה יבחרו בני האדם, אלא שבחר לצמצם את ידיעתו ולא לדעת זאת (אור החיים על התורה, בראשית ו). על אף שגישות אלה חריגות ביהדות, הן ממחישות את הטענה שאין זה מוסכם כלל שידיעת העתידות היא חלק מהותי בהגדרתו של אלוהים; אדרבה, נמצינו למדים שלחלק מהדעות ידיעת אלוהים את מעשי בני האדם נחשבת דווקא להשפלה ולא למעלה. אולם לצורך המשך הדיון במאמר, נקבל את ההנחה לפיה הכל-ידיעה של אלוהים היא אכן תכונה מהותית.
כמו כן יש להדגיש, שגם לדעות הסוברות שאלוהים אינו יודע את כל הדברים, ברור שאין הוא מחזיק בידיעות כוזבות. יתכן שאלוהים אינו יודע מה פלוני יבחר לעשות מחר, והאם יבחר לאכול לארוחת הבוקר לחם עם גבינה או עם חומוס; יתכן שכלל אין הוא יודע על קיומו של אותו פלוני, ואינו מתעניין בו כלל. אולם לא יתכן שאלוהים יסבור שפלוני יאכל גבינה, בעוד שבפועל אותו פלוני יאכל דווקא חומוס. גם אם אי-ידיעה עשויה להיחשב למעלה, או על כל פנים לא להוות חסרון, הרי שנראה שאיש לא יחלוק על כך שידיעה כוזבת של המציאות נחשבת לחסרון, שלא ניתן לייחסו לאלוהים. אלוהים יכול שלא לדעת, אבל אינו יכול לטעות. ומכיוון שפייק מתייחס במאמרו בעיקר לחוסר האפשרות של טעויות מסוג זה, שהיא זו המובילה לקביעה שאין לאדם חופש בחירה, הרי שטענתו בדבר אופי ידיעתו של אלוהים היא רלוונטית עבור כל מי שסובר שאלוהים יודע את העתיד – בין אם הם מגדירים תכונה זו שלו כמהותית או לא.
[3] הראשונה היא גישתו של לייבניץ. לייבניץ טוען שאמנם מה שנחזה מראש חייב להתרחש, אבל זה לא אומר שהוא הכרחי; שכן "הכרחי" פירושו משהו שלעשות ההפך ממנו זה בלתי אפשרי, או מוביל לסתירה. פעולות אנושיות, כמו כתיבה וכד', אינן כאלה; אדם יכול לכתוב או שלא לכתוב. לכן, גם אם אלוהים ידע מראש שהוא יכתוב, זו אינה פעולה הכרחית. אמנם זה חייב לקרות, מכיוון שאלוהים ידע את זה, אבל זו אינה "הכרחיות אבסולוטית", אלא "הכרחיות היפותטית" - וזו אינה מפריעה לנו. רק הכרחיות אבסולוטית, הטוענת שפעולה מסוימת אינה קונטינגנטית אלא מוכרחת על האדם, היא העומדת בסתירה לבחירה חופשית.
פייק אומר שגישה זו אינה פותרת כלל את הבעיה. לייבניץ מנגיד בין "פעולה הכרחית" ל"פעולה קונטינגנטית", ומסיק בצדק שרוב פעולות האדם הינן אכן קונטינגנטיות; אבל הבעיה שאנו עוסקים בה אינה הניגוד בין הכרחי לקונטינגנטי, אלא בין פעולה הכרחית לפעולה וולונטארית. פעולות האדם, לפי המהלך שתואר לעיל, הן הכרחיות - לא משום שיש משהו באופיו של האדם המחייב אותו לפעול אותן, אלא משום שהן חייבות להתממש, ולא יתכן שיקרה אחרת. אם אלוהים ידע שאני אכתוב, מוכרח להיות שאני אכתוב, ואין ביכולתי לעשות משהו אחר. לכן פעולות האדם אינן וולונטאריות, והעובדה שהן קונטינגנטיות, ושתיאורטית יכול היה אותו אדם לעשות אחרת - אינה רלוונטית.
[4] גישתם של שליירמאכר ואוגוסטינוס טוענת שכשם שחבר קרוב של האדם המכיר אותו היטב יכול לדעת מראש מה הוא יבחר לעשות, ואין בכך כדי לפגוע בחופש הבחירה שלו - כך ידיעתו המוקדמת של אלוהים נובעת מהיכרותו הקרובה עם האדם, והיא אינה פוגעת בחופש הבחירה. פייק טוען כנגד זה שיש הבדל מהותי בין ידיעה מוקדמת של אדם, לבין ידיעה מוקדמת של אלוהים. נניח שדני הוא חבר של יוסי, והוא מאמין שיוסי יכסח את הדשא. זה לא משפיע על חופש הבחירה של יוסי: הוא יכול לבחור לכסח את הדשא, ואז אמונתו של דני תתברר כנכונה, והוא יכול לבחור שלא לכסח, ואז אמונתו של דני תתברר כמוטעית. עכשיו, נניח שדני יודע שיוסי יכסח את הדשא. פירוש הדבר הוא שאכן יוסי יכסח את הדשא. אבל גם אם בפועל זה מה שקורה, עדיין תיאורטית יכול היה יוסי לבחור שלא לכסח את הדשא - ובכך להפוך את ידיעתו של דני למוטעית. אמונתו של דני היתה נכונה בפועל, אבל היא היתה עשויה להתברר כמוטעית, וליוסי היה הכוח לחולל את השינוי הזה. בניגוד לכך, כאשר מדובר בידיעתו של אלוהים, הרי שבהגדרה אין אפשרות שהיא תתברר כמוטעית, ולכן לא ניתן לומר שליוסי יש אפשרות לעשות אחרת ממה שאלוהים ידע שהוא יעשה. זאת משום שהאמת קשורה באופן אנליטי לאמונותיו של אלוהים, ואילו לאמונותיהם של בני האדם היא קשורה באופן קונטינגנטי בלבד - גם כאשר הם בפועל צודקים. עצם העובדה שמישהו יודע משהו שיקרה בעתיד, אינה יוצרת בעיה מסוג זו שאנו דנים בה; הבעיה נוצרת רק כאשר אותה ידיעה מראש היא נכונה בהכרח באופן אנליטי, שאז נמנעת האפשרות של אנשים לפעול באופן שיפריך אותה. זה ההבדל בין ידיעות מוקדמות של בני אדם, לידיעתו המוקדמת של אלוהים.
בסיכום, מציין פייק שאין בדברים דלעיל בכדי לקבוע באופן חד משמעית שיש סתירה מהותית בין קיומו של אלוהים וידיעתו המוקדמת לבין בחירה חופשית. התיאוריה של פייק בנויה על כמה הנחות יסוד, שניתן לחלוק עליהן. ניתן לטעון, למשל, שהטענה "מישהו יודע X" אין פירושה בהכרח "מישהו מאמין ש-X". ניתן לומר שידיעתו של אלוהים שונה באופן מהותי מידיעותיהם של בני אדם, ואין ביניהן אלא שיתוף השם בלבד (כדעת הרמב"ם), ולכן אותה סתירה לא מתעוררת. כמו כן ניתן לטעון שאלוהים אינו כל-יודע במהותו, גם אם הוא אכן כזה בפועל, כך שהאפשרות התיאורטית לעשות אחרת מכפי שהוא צפה מראש אינה בלתי אפשרית. ניתן גם לתאר את מושג ידיעת-הכל באופן אחר. עם זאת חשוב לדעת שאימוץ המושגים המקובלים לגבי מושג הידיעה ותכונותיו של אלוהים, עלול בהחלט להוביל למסקנה שאף פעולה אנושית אינה יכולה להיות וולונטארית.
[5] הנבחר באמונות ובדעות, עמ' קנט.
[6] מורה הנבוכים ח"ג, כא.
[7] בהקשר זה מעניין לציין את דברי חז"ל (תנחומא בראשית סי' יז), ש"עבודה זרה מכה לפניה ולאחריה", דהיינו שבמקום בו קובעים עבודה זרה, נוצרת השפעה שלילית הפועלת לאחור בזמן, ומשפיעה גם על אותן תקופות לפני שהיא הועמדה שם בפועל.
Plantinga, Alvin: God, Freedom and Evil; New York, Harper and Row (Torchbook Series), 1974, pgs. 65-73
[9] במבט ראשון טענה זו מזכירה את דברי לייבניץ שהובאו לעיל בהערה 3, המבחין בין "הכרחי" ל"קונטינגנטי": היותו של הנרי רווק היא עובדה קונטינגנטית, ולא מהותית. פייק טען לעיל שהבחנה זו אינה רלוונטית לשאלת הידיעה והבחירה. אולם פלנטינגה מפתח אבחנה זו בכיוון שונה מלייבניץ - לא כאבחנה בין פעולות הכרחיות וקונטינגנטיות בטבע האדם, אלא כאבחנה בין אירועים הכרחיים וקונטינגנטיים במציאות, כאשר לדעתו הפעולות האנושיות שייכות לסוג השני, וכפי שיתבהר בהמשך.
Divine Foreknowledge, Human Freedom and Possible Worlds"; in The Philosophical Review, Vol. 86, No. 2 (Apr., 1977), pp. 209-216.