אשת יפת תואר

מאת הרב ד"ר משה רט

דין אשת יפת תואר זכה לא מזמן להד תקשורתי, כאשר הוא הוצג בידי עיתונאים כ"היתר לאנוס גויות יפות מראה בזמן המלחמה כדי לשמור על המורל של החיילים". מדובר כמובן בהצגה מעוותת לחלוטין של הדברים, כפי שנראה להלן. מטרתה של התורה אינה להתיר אונס במלחמה אלא להפך, לצמצם את התופעה (שהייתה רווחת בעולם העתיק) למינימום.

דיני התורה – צמצום האונס

מקורו של הדין הוא בפסוקים הבאים (דברים כא, י-יד):

כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ: וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה: וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ: וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה: וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ:

כדי להבין את ההקשר של פסוקים אלו, יש לזכור מה היה היחס הרווח לשבויות מלחמה באותה תקופה. נשים שנפלו בשבי נחשבו לשלל מלחמה ולרכושו של החייל שזכה בהן, שהיה רשאי לעשות בהן כרצונו, להשתמש בהן לצרכיו ולאחר מכן למכור אותן לשפחות לכל המרבה במחיר. תיאורים של אונס המוני בעקבות כיבוש מופיעים גם במלחמות בעידן המודרני[1]. מלחמה מוציאה מהאדם את היצרים האפלים והאלימים שלו, והללו מופנים באופן טבעי לעבר נשותיו ובנותיו של האויב, שאינוסן נחשב להשפלה המוחלטת שלו  ולביטוי סופי של נצחון הכובש.

על רקע זה יש לקרוא את פסוקי אשת יפת תואר. כאשר חייל יהודי רואה אשה יפת תואר בשדה הקרב, אין הוא רשאי לעשות בה כאוות נפשו – אם הוא רוצה בה, עליו למסד את הקשר ביניהם במסגרת של נישואין ("וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה"... "וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה")[2].  

קודם שישא אותה, חייב החייל לתת לה פרק זמן של חודש ימים להתאבל על הוריה ולהתרגל למגורים בביתו. יש המפרשים תקופת המתנה זו כניסיון לצנן את תשוקתו של החייל ולגרום לאשה להתכער בעיניו, כדי שבסופו של דבר יתחרט ויימנע מלשאת אותה (רש"י). אחרים רואים בה ביטוי של התחשבות וחמלה כלפי השבויה, במטרה לאפשר לה להיפרד בליבה ממשפחתה ומעמה ולהתרגל למציאות חייה החדשים (רמב"ן שם; רמב"ם מורה נבוכים ג, מא). בכל מקרה, ברור שתקופת ההמתנה הזאת מנתקת את מימוש התאווה של החייל מהאווירה המתירנית של שדה הקרב, מאפשרת לאישה שהות לחזור לכבודה ולמעמדה העצמי, ומביאה את הנישואין להקשר חדש שמובדל מזירת המפגש המלחמתית.

אם בסופו של דבר מתחרט האיש ואינו רוצה באישה, אין הוא יכול להחזיק אותה אצלו כשפחה וגם לא למכור אותה לעבדות – עליו לשלח אותה לחופשי. חשוב לציין שמדובר בבת לעם האויב, במציאות שבה האויב נתפס כקולקטיב, ולא היה מקובל לגלות רחמים כלפי אנשים פרטיים מתוכו; קשה להעלות על הדעת יחס חיובי ומתחשב כל כך כלפי שבויות מלחמה בשום עם אחר באותה תקופה. 

דיברה תורה כנגד יצר הרע

גם חז"ל ראו את ההיתר הזה כמיועד לצמצם ככל האפשר את האונס בשדה הקרב (קידושין כא ע"ב, מובא ברש"י): "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע, שאם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור".

התורה מודעת לכך שבשעת מלחמה משתוללים היצרים, כך שהטלת איסור מוחלט על ביטויים עלולה רק לגרום להם להתפרץ ללא מעצור. לכן נתנה התורה לחיילים אפשרות הלכתית לספק את יצרם בצורה מוגבלת, כדי למנוע הידרדרות מוחלטת למציאות המקובלת במלחמות באותה תקופה. אמנם כל זה אינו לכתחילה, ובוודאי שהאידיאל הוא שהחיילים ימשלו ביצרם ולא ייקחו להם נשים נכריות, מה שעלול לגרום להם לצרות וסיבוכים במשפחתם בהמשך[3]. אפשר לשאול מדוע התורה לא אסרה זאת לחלוטין, אבל זו שאלה טהרנית שקל לשאול מהכורסה הממוזגת בבית. מי שהיה מוצא את עצמו בשדה קרב בעולם העתיק, היה מבין טוב יותר את הפסיכולוגיה של אותם חיילים ואת הצורך להתחשב במצבם, משום שאיסור מוחלט היה בלתי אפקטיבי לחלוטין. 

ההבדל בין הרובד ההלכתי לרובד המוסרי

חשוב להדגיש: יש להבחין בין התורה וההלכה לבין חוקי המוסר. לא כל מה שהתורה מתירה הוא גם ראוי מוסרית. הממד ההלכתי של התורה מתייחס לרובד הפורמלי של הדברים, וקובע מה מותר ומה אסור במסגרת ההלכה; אולם מעבר לזה קיים בתורה גם הרובד המוסרי. על החובה לפעול לפיו לומדים מפסוקים כמו: "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה'" (דברים ו, יח), או: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא יט, א). כפי שכתב הרמב"ן (ויקרא שם), אדם יכול היה להיות נבל ברשות התורה, ולחיות בצורה מושחתת ובלתי מוסרית בלי לעבור על אף איסור הלכתי פורמלי; אולם התורה בעצמה מדריכה שיש לפעול על פי "הישר והטוב" ועל פי חוש המוסר הבריא, שאין צורך ואין אפשרות להכיל אותו במערכת דינים מדויקים, משום שהאדם אמור להגיע אליו בעצמו.

כיוון שכך, גם אם התורה התירה באופן פורמלי לקיחת אשת יפת תואר, הרי שההיתר הוא הלכתי בלבד; אין בכך אמירה שהמעשה ראוי או כשר מבחינה מוסרית. אדרבה, חז"ל כאמור ראו בו ביטוי ליצר הרע, שסופו להביא צרות על מי שנכנע לו. מי שלקח לו אשת יפת תואר אמנם לא עבר על ההלכה, אבל יתכן בהחלט שעשה מעשה בלתי מוסרי, וכמובן שההדרכה לכתחילה היא להימנע ממעשים כאלה.

על כל פנים, הדיון הוא תאורטי בלבד: בימינו אף חייל דתי אינו מעלה בדעתו לקיים הלכה זו, ואם כן השאיפה של התורה - לעדן את היצרים במידה כזו שניתן יהיה לשלוט עליהם גם בשדה הקרב - התממשה.

סיכום

את דין אשת יפת תואר יש להבין על רקע התקופה שבה ניתן. באותה תקופה שבויות המלחמה נתפסו כרכושו של השובה, הרשאי לעשות בהן כרצונו. התורה לא באה להתיר אונס אלא להפך, לצמצם אותו למינימום, תוך שהיא מכירה בחולשתם של החיילים מחד, ומאידך שומרת על הכבוד והמעמד של האישה השבויה. זאת על ידי הוראה למיסוד הקשר במסגרת נישואין, תקופת המתנה משמעותית ואיסור להשתמש בה כשפחה. יש לזכור שמדובר בבת עם האויב, שיחס כזה הוא מעל ומעבר למה שהיא הייתה יכולה לצפות לו. עם זאת, למרות ההיתר ההלכתי, המעשה עצמו נחשב לבלתי מוסרי ונובע מהיצר הרע, והאידיאל הוא להימנע ממנו לחלוטין – אידיאל שאכן מתקיים בימינו. העובדה שמעשה כזה נחשב היום לבלתי מוסרי בעליל, כמו גם כל מעשה אחר של ניצול או התעללות כלפי שבויים, מעידה על הצלחתה של מגמת התורה. 

בימינו, המציאות של שבויות מלחמה ואשת יפת תואר כבר לא קיימת, אבל העיקרון שמתבטא במצווה זו מלמד אותנו את היחס הנכון להתמודדות עם היצרים, כאשר מצד אחד המטרה היא לשלוט בהם ולא להישלט על ידם, ומצד שני יש להתקדם לעבר מטרה זו בשלבים הגיוניים, תוך מודעות לטבע האדם, מבלי להציב רף שאי אפשר לעמוד בו.

 _{נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "אשת יפת תואר" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).}

[1] ראו למשל בספר נפילת ברלין של אנטוני ביוור, המתאר אונס של מיליוני נשים גרמניות בידי חיילים רוסים לאחר מפלת גרמניה במלחמת העולם השניה.

[2] יש לציין שלפי פשוטו של מקרא, נאסר על החייל לבעול את האשה עד אחרי שעבר חודש בו קיים את האמור בפרשה, וכך אכן נאמר בירושלמי (מכות פ"ב ה"ו, ועיין ברמב"ן בפרשתנו שכתב שזו משמעותו של מקרא). לעומת זאת הבבלי (קידושין כא, ב) אומר שמותר לחייל לבוא עליה ביאה ראשונה מיד לאחר שלקחה לביתו, ורק אם רוצה לבוא עליה פעם שניה הוא חייב לחכות חודש, וכך פסק הרמב"ם (הלכות מלכים ח, ב). אולם שיטה זו, מודה שחייבים לתת לה יחס מועדף: "והבאתה – מלמד שלא ילחצנה במלחמה" (שם כב, א). הרמב"ם מפרש שהכוונה היא שלא יבוא עליה במקום המלחמה ממש, אלא יביאה לתוך ביתו, והסמ"ג (עשה קכב) מפרש שלא ילחצנה לעשות לה בכוח את המעשים הכתובים בפרשה. כך שגם לשיטה זו כוונת התורה היא לא להתיר את האונס אלא לצמצם ולהגביל אותו.

[3] רש"י לדברים כא, יא: "ולקחת לך לאשה - לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע שאם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור אבל אם נשאה סופו להיות שונאה שנאמר אחריו כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה, וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, לכך נסמכו פרשיות הללו