מאת הרב ד"ר משה רט
דין בן סורר ומורה הוא אחד הדינים החריגים ויוצאי הדופן בתורה. הוא מופיע בספר דברים (כא, יח-כא):
"כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ, וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם. וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ. וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ: בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ, זוֹלֵל וְסֹבֵא. וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ, וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ".
פרשיה זו נראית תמוהה ומרתיעה. האם התורה מצווה להורים להרוג את בנם רק משום שאינו שומע בקולם והוא זולל וסובא?
תמיהה זו אינה חדשה, והיא מופיעה כבר בלשון הגמרא (סנהדרין עב, א):
"תניא, רבי יוסי הגלילי אומר: וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי, אמרה תורה יצא לבית דין ליסקל?"
על כך משיב רבי יוסי הגלילי: "אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות. אמרה תורה, ימות זכאי ואל ימות חייב".
כלומר, מדובר למעשה בפעולת מניעה שנועדה לטובתו של הבן. כאשר ניכר מהתנהגותו שסופו להגיע לידי עבירות חמורות יותר, מוטב להמית אותו כשהוא זכאי, מאשר לחכות שאכן יבצע את אותן עבירות בפועל ויצטרך להיענש עליהן.
אלא שעדיין הדבר תמוה. האם אפשר לקבוע בוודאות, רק על סמך העובדה שהבן אינו מציית להוריו ומגזים קצת בבשר ויין, שסופו להיות שודד דרכים? מה עם הבחירה החופשית הנתונה לכל אדם?
אכן, התורה שבעל פה מביאה שורה ארוכה של תנאים וסייגים, שמצמצמים מאוד את האפשרות ליישם את הדין בפועל (סנהדרין עא-עב):
1. דין בן סורר ומורה אינו חל על ילד מתחת גיל מצוות, שהרי אז אינו נחשב אחראי למעשיו, וגם לא על מי שמבחינה ביולוגית כבר יכול בעצמו להיות אב. מכיוון שכך, הזמן היחיד בו יכול הילד להיחשב בן סורר ומורה הוא שלושה חודשים בלבד - מגיל שלוש-עשרה עד שלושה חודשים לאחר מכן.
2. הדין חל רק על בנים ולא על בנות.
3. כדי לעמוד בגדר של "זולל וסובא", הבן צריך לגנוב מאביו את הבשר והיין ולאכלם ברשות אחרים. זאת משום שרק אם הוא גונב ממקור הזמין לו (רשות אביו) ואוכל ברשות אחרים ללא חשש שייתפס שם, אפשר להניח שימשיך לעשות כך בעתיד. בנוסף, מדובר בבשר ויין בכמויות גדולות: תרטימר בשר (משקל השווה לכ-213 או לכ-240 גרם) וחצי לוג יין (כ-300 סמ"ק). הוא חייב לאכול אכילה מופרזת, שאינה לשם מצווה, ומצד שני אינה כוללת דברים האסורים באכילה. אחרת אינו נחשב בן סורר ומורה.
4. שני הוריו של הבן צריכים להיות בחיים, ולהיות שלמים בגופם. מלשון הפסוקים מדייקת הגמרא שאם היה אחד מהם גידם, נכה, אילם, עיוור או חירש, אינו נעשה בן סורר ומורה[1]. לדעת רבי יהודה על ההורים להיות גם זהים אחד לשני בקול, במראה ובגובה. הגמרא מציינת שלפי דבריו, דין בן סורר ומורה אינו יכול להתקיים. נרחיב בעניין אמירה זו בהמשך.
5. על ההורים להתרות תחילה בבנם שלא יתנהג כך. אם חזר על מעשיו בפני עדים, מביאים אותו לפני בית דין של שלושה ומלקים אותו. בזה יכול להסתיים הסיפור, ורק אם הבן חזר וגנב ואכל שוב - מביאים אותו בפני בית דין של עשרים ושלושה דיינים וסוקלים אותו.
6. אם אחד מההורים מתנגד לביצוע הדין, הבן אינו נעשה בן סורר ומורה.
לאור הגבלות אלה, נראה שדין בן סורר ומורה חל רק במקרים נדירים במיוחד, וייתכן שמעולם לא התממש בפועל; הוא לא נועד לשמש הנחיה מעשית, אלא נכתב רק כדי "לדרוש", כלומר שנלמד ממנו עד כמה הזנחה מוסרית בגיל הנעורים יכולה להוביל לתוצאות הרסניות אם אין מטפלים בה בזמן.
יש הרואים בפרשיית בן סורר ומורה את התייחסות התורה לתופעות המכונות כיום פסיכופתיה, אי-שפיות מוסרית, אישיות אנטי-חברתית וכדומה[2]. כאשר מאבחנים תופעות כאלה בגיל מוקדם ניתן לעתים לקבוע שהללו ילוו אותו גם בהמשך חייו, ולכן מוצדקת פעולת מניעה נגדו. אמנם על פי רוב יש לאנשים בחירה חופשית, וכל אדם נידון "באשר הוא שם"[3] ולא על פי מעשיו המשוערים בעתיד, אולם ייתכן שבמקרים מסוימים אכן נוצר מצב שבו אין לאדם בחירה והוא נמצא על מסלול דטרמיניסטי בדרך לעבירה[4]. במקרים כאלה, שהתורה קובעת את הגדרים המדויקים והמצומצמים שלהם, אכן מוטב יהיה לאותו אדם למות זכאי ולא למות חייב[5]. כמובן, אין לגזור מדין בן סורר ומורה השלכות מעשיות לגבי תופעות נפשיות והתנהגותיות בימינו, במיוחד לאור האמירה שאפילו הדין המקורי של התורה לא נועד ליישום בפועל.
על כל זאת יש להוסיף את ההקשר של הפרשה על רקע של התקופה שבה ניתנה. בחברות מסוימות בעולם העתיק הייתה בידי ההורים, ובעיקר ביד האב, סמכות מוחלטת על בני ביתו, והוא יכול היה אפילו להמיתם כרצונו. הדים לכך אפשר לראות בדבריו של ראובן ליעקב, כאשר הוא מנסה לשכנע אותו להוריד את בנימין עם האחים למצרים: "אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ" (בראשית מב, לז), וכן בגזר הדין לשריפה שחרץ יהודה על תמר כלתו כשחשב שזינתה (בראשית לח, כד)[6]. בתרבויות מסוימות, סמכויות אלו נתונות ביד ראש המשפחה עד היום.
פרשיית בן סורר ומורה לא באה אפוא כדי להתיר לאב להמית את בנו, אלא להפך - להפקיע את הסמכות הזו מידיו ולהעבירה לידי זקני עירו, בית הדין. הם ידונו בדברים ביישוב הדעת ולא מתוך רתיחה וכעס, ורק הם אלה שיקבעו אם להמית את הבן. עם זאת הדברים תלויים גם בהורים (בשני ההורים, לא באב בלבד), ואם אחד מהם מתנגד - אין הבן נעשה סורר ומורה, וכך נוצר מנגנון מאוזן שעשוי להציל את הבן ממוות. אם כן, הרי שבדומה לדין אשת יפת תואר, גם כאן לא באה התורה להתיר את האסור, אלא להחמיר ולצמצם את הנוהג הרווח[7].
התורה שבעל פה מגבילה ביותר את חלותו של דין בן סורר ומורה, עד שספק אם אכן יושם בפועל אי פעם, ועיקרו הוא בעקרונות החינוכיים והמוסריים שניתן ללמוד ממנו. ייתכן שתכליתו של הדין היא לאבחן צעירים בעלי הפרעות אישיות פסיכופתיות ולמנוע מהם לגרום נזק עתידי לחברה ולעצמם. בנוסף, הדין מגביל למעשה את סמכותו של האב בעולם העתיק לחרוץ בעצמו את גורלם של בני משפחתו, ומוסר את הסמכות לידי בית הדין בהסכמת שני ההורים בלבד, כך שאין הוא מבטא היתר אלא דווקא סיוג.
על כל פנים, אנו לומדים ממצוה זו את חשיבותו של החינוך בגיל צעיר, וכיצד צורות התנהגות שליליות שמתחילות בקטן עלולות להתפתח עם השנים לכיוונים הרסניים ומזיקים בעליל. עלינו לשים לב לנטיות כאלה אצלנו או אצל ילדינו, ולטפל בהן כראוי כבר בשלב ההתחלתי, לפני שיגדלו ויתקבעו בנפש במידה כזו שקשה יהיה לשנותן.
[1] יש המסבירים שבמקרים כאלה אפשר לתלות את התנהגות הבן במצב ובהתמודדות של ההורים, שמקרינים על האווירה בבית, ולכן אין להטיל על הבן את מלוא האשמה למעשיו (המאירי, בית הבחירה שם)
[2] מ' רוטנברג וב' דימונד: "המושג התנ"כי של פסיכופט: החוק של בן סורר ומורה", בתוך עבריינות וסטיה חברתית כרך ב, 1973-4, עמ' 45-51.
[3] בבראשית רבה נג מסופר על הצלת ישמעאל בידי ה', למרות הידיעה על מעשיו השליליים בעתיד: " אמר רבי סימון קפצו מלאכי השרת לקטרגו. אמרו לפניו: רבון העולמים אדם שהוא עתיד להמית את בניך בצמא אתה מעלה לו באר? אמר להם: עכשיו מה הוא, צדיק או רשע? אמרו לו: צדיק. אמר להם: איני דן את האדם אלא בשעתו". מדברי חז"ל אלו עולה שאין דנים את האדם אלא כפי מצבו באותה שעה. על דרך זה אנו מבקשים שידונו אותנו לפי מצבנו עתה ביום הדין, כאשר אנו בהתעוררות תשובה ומרבים בתפילה.
[4] ראה רמב"ם, משנה תורה הלכות תשובה ו, ג.
[5] גישה דומה, במידה מסוימת, מופיעה בסיפור המדע הבדיוני הקצר, "The Minority Report" מאת פיליפ ק. דיק (שעובד לסרט). הסיפור מתאר עולם עתידני בו לרשויות החוק ישנה היכולת לחזות פשעים מראש ולעצור את אלה העתידים לבצע אותם עוד לפני שהללו תכננו בכלל לעשות זאת, ובכך להגן על שלום הציבור.
[6] בשני המקרים לא יצא גזר דין המוות לפועל, אולם ההצעה עצמה מעידה שכך היה מקובל בתקופה.
[7] דבורה אושפיזאי, "בן סורר ומורה - ניתוח המקורות והיבטים פסיכולוגיים", בתוך שמעתין תשנ"ט, 137-138.
נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "בן סורר ומורה" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).