מאת פול אלן
לאחרונה נתקלתי בפרסומת לאירוע בין-דתי שפורסם בעלון של כנסיה מקומית. ההודעה נפתחה במילים אלה: "למרות שהדת נטתה לגרום למלחמות וסכסוכים לאורך אלפי שנים, היא עשויה להפוך כעת לפיתרון – אם נצהיר כולנו שלא משנה באיזו דת אנו מאמינים, אנו מכירים בכך שכולנו ילדיו של האל".
עוד באותו נושא: |
נדהמתי מיד מכך שאותה קבוצה השלימה עם מיתוס: המיתוס של אלימות דתית. אפשר היה לחשוב שקבוצה רב-דתית שמתכננת שיתוף פעולה מאורגן כלשהו לא תקבל את הרעיון שהאמונה היא אלימה. האם הודאה מסוג זה אינה קטלנית עבור קבלת האמונה הדתית בחברה הקנדית? אם אנשים דתיים מאמינים שדתות גורמות לאלימות, מי כבר יוכל להתנגד לכך?
על כל פנים, למעשה המיתוס של האלימות הדתית הוא לא יותר ממיתוס. זו אגדה שקושרת יחד עובדות נפרדות וכן שיפוטים היסטוריים שאינם עוברים את מבחן הביקורת ההוגנת. מאז פיגועי ה-9/11, המיתוס של אלימות דתית זכה למעמד של חוכמה בלתי מעורערת, מערכת של רעיונות שבדרנים מנחילים לקהלם הרגיש ופוליטיקאים מנצלים ליתרונם הרב. לנוכח חוסר ההיכרות הגובר עם ההיסטוריה, וטענותיהן של דתות שונות בחברתנו, מלומדים אתאיסטים מוצאים אוזניים כרויות לשמוע כיצד הדת מאיימת לכאורה על אורח חיינו.
מעטים לקחו על עצמם את המשימה הקשה לרדת לעומקה של האמת בנושא; אבל למרבה המזל, הופיעו מחקרים חדשים הקוראים תגר על אותו המיתוס.
אפתח בתיאולוג ויליאם קאבאנו משיקאגו, שניגש ישירות לשאלה בספרו "המיתוס של אלימות דתית". השורה התחתונה של המסר שלו עלולה להישמע מוזרה, אבל זהו המפתח: איננו יכולים להבדיל באמת בין הדת לתחומי החיים האחרים. התיעוד ההיסטורי מצביע על כך שהחלוקה דתי\חילוני אינה מאפשרת הפרדה קלה לשני חלקים מובחנים. זה נכון במיוחד לגבי מניעים חופפים אצל אנשים פרטיים.
הצרכים הרוחניים שלנו, אוסף של תכונות מולדות, אמונות שנקבעו בידי התרבות ותערובת של נאמנויות חמות או פושרות למסורת הדתית שלנו (או העדר כאלה) – כולם חוטים פסיכולוגיים מורכבים בתוכנו. ואם אין הפרדה בין הדת לגורמים אחרים בתוך הראש שלנו, על אחת כמה וכמה שנכון הדבר לגבי החברה בכללותה.
מבחינה היסטורית, האם המתיישבים האירופאים הפעילו אלימות כלפי העמים האבוריג'ינים בשל קנאות דתית או למרות קיומה? תפקידה של הדת שם לא היה ברור כלל. כמובן, היא שימשה כחלק אחד מתוך מכלול, כאמתלה נוחה; אבל זהב, פרוות, אדמה ונטיות לאומיות שיחקו את התפקידים המרכזיים בין המאות ה-15 וה-19, כאשר עלייתה של האומה האירופאית מילאה בדרמטיות את החלל שהותירו מותה של האפיפיורות והדחתן של המונרכיות האבסולוטיות במאה ה-14.
מיסיונרים נוצרים היו מעורבים בפשעיהם של אחרים, אם כי לעיתים נדירות היו הם היוזמים של אותם פשעים. מבחינתם של הקורבנות, כמובן, האבחנה הזו חסרת משמעות – אבל על מנת להבין את מקומה של הדת במאה ה-21, זה משנה מאוד.
חוקרת הדת בעלת השם הבינלאומי, קארן ארמסטרונג, נכנסה לפולמוס זה בספרה "שדות של דם". על סמך ניתוח טקסטואלי ותרבותי קפדני של ההיסטוריה האנושית, החל מהופעתה של הדת המאורגנת בחברות חקלאיות קדומות, היא הגיעה הסיכום הבא: "אלימות בקנה מידה גדול לא היתה קשורה לדת אלא לגניבה מאורגנת". לדבריה של ארמסטרונג, עצם קיומם של אויבים מוביל לדרישה שכל רעיון, כולל הדת, ישמש כחלק מהאסטרטגיה של ביסוס המיתוס בדבר מפלצתיותו של האויב.
המלחמות המכונות מלחמות הדת במרכז אירופה (1618-48) עומדות לעתים תכופות במרכז הטיעונים בעד הפרדת הדת מהפוליטיקה, בשל נטייתה לכאורה של הדת להפוך את הפוליטיקה לאלימה. אולם נכון יותר להבין מלחמות אלו כסדרה של סכסוכים בין נסיכים יריבים, ששאפו לאוטונומיה גדולה יותר מהאימפריה הרומאית הקדושה.
למשך פרקי זמן ארוכים, צרפת הקתולית ובית הבסבורג הקתוליים היו אויבים מרים. אפיפיורים משכו מדי פעם את תמיכתם מההבסבורגים הקתוליים למרות האיום הפרוטסטנטי המשותף. נסיכים לותרנים לא תקפו מעולם נסיכים קלוויניסטים למרות העוינות הרבה, ואילו בריתות קתוליות ופרוטסטנטיות שגשגו לעשרות. בנקודת זמן אחת, ספרד הקתולית תמכה בהוגנוטים הצרפתים (הפרוטסטנטים) כנגד צרפת, בזמן שהקרדינל רישליה עצמו חתם הסכם עם שוודיה הלותרנית ב-1631.
אם כך, אפילו בשיאן של מלחמות אלה, הדת היתה אי-נוחות ברקע, ולא הגורם היחיד המציין מי יילחם במי. אפילו כאשר הדת שיחקה תפקיד משפיע יותר, היא לא היתה אלימה במיוחד. החילוניות של המהפכה הצרפתית והתמיכה הנוצרית במסעות הצלב היו צמאות דם במידה שווה. קנאה וחמדנות משתמשות בכל תירוץ אידיאולוגי זמין בדרכן לביזה.
עם זאת, הפסיכולוג המונטריאלי לשעבר סטיבן פינקר, בספרו משנת 2011 "המלאכים הטובים יותר של טבענו", כותב שהאלימות צנחה בדרמטיות מאז המאה ה-17. הוא מעניק את הקרדיט לכך לנאורות האירופאית - הגורם לחילון – שהביאה עמה אוריינות וקוסמופוליטיות. טענתו מבוססת על נתונים כמו השוואות גסות בין אחוזי הסבירות למותם של לוחמים בין זכרים צעירים בחברות ציידים-לקטים, לעומת הסבירות למותם בחברה שלנו. אנו המודרניים התברכנו בדו-קיום רגוע בהשוואה לאבותינו.
כעת היינו מצפים מפינקר, שהוא אתאיסט בולט, שיוכיח את הדת על מעורבות היתר שלה באלימות ההיסטורית שקדמה למאה ה-17. אבל פרט להערה לגלגנית מדי פעם, הוא כמעט ואינו מנסה לעשות זאת. אני חושב שהסיבה היא – העדר ראיות. הסיבות האמתיות להפחתה היחסית במוות האלים במהלך המאות האחרונות הן אלה שפינקר מציין: עלייתם של צבאות מקצועיים, התגברות הסחר הבינלאומי והרחבת קני המידה של הצדק במשפט האזרחי. שורשיו של הגורם האחרון נטועים בעצמם בחוק הקאנוני של הכנסייה של ימי הביניים.
פרספקטיבה טובה יותר של ההיסטוריה רואה את לאומיות-היתר ומתודולוגיית ניהול המלחמה כגורמי המפתח הקובעים אלו חברות אנושיות תהיינה אלימות ואלו שוחרות שלום. הדת אינה גורם מפתח. הדת לא גרמה לאלימות, הטבע האנושי הוא האשם בכך שנעשה בה שימוש לקידום אלימות. אכן, אנשים דתיים אמורים לחוש אשמה על תקריות מסוימות של שנאה ושפיכות דמים בהן היתה מעורבת המסורת שלהם. בהחלט ראוי שגופים דתיים ששוכנעו או אולצו, בקלות או בכפייה, לקחת חלק במעשים אלימים, יפעלו לתיקון הנזק שנגרם לקורבנות ולמשפחותיהם.
אולם למרבה המזל, מקרים כאלה מתרחשים לעתים נדירות בהרבה ממה שסבורים אנשים רבים.
פול אלן הוא פרופסור עמית במחלקה ללימודים תאולוגיים באוניברסיטת קונקורדיה
נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "המיתוס של האלימות הדתית" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).