מהדמיית יאיר נתניהו כחטוף, ועד הדרישה לעסקה עכשיו בכל מחיר – לאן קמפיין החטופים מוביל את מדינת ישראל? מבט חדש על רגישות, אטימות ורציונליות, בנוגע לעסקת החטופים שעומדת בפתח
לאחרונה קבוצה של משפחות חטופים פרסמה סרטון מטלטל שבו רואים הדמיה של יאיר נתניהו, בנו של ראש הממשלה, חטוף במנהרה ומבקש שיצילו אותו. הסרטון מסתיים בקביעה: "אם הילד שלהם היה נחטף, הילדים שלנו כבר היו בבית". איך נכון להתייחס לטענתם?
האמנם ניתן להצביע על עמדה רגישה מול עמדה אטומת-לב? וכיצד ניתן להכריע מהי הגישה הנכונה והרציונלית יותר לטובת המדינה ולטובתם של החטופים?
גאולה כהן ז''ל, שהייתה חברת כנסת והתנגדה למשא ומתן עם טרוריסטים, נשאלה בעקבות אחת עסקאות השבויים: ומה אם בנך יחידך היה חטוף? היא השיבה: "אם הבן שלי היה שבוי, הייתי תובעת מהממשלה לשלם כל מחיר כדי לשחררו. אבל לכם, שרי הממשלה, אסור היה להקשיב לי". דבריה הקולעים מביעים בתמצית את המורכבות הגדולה. מי שיותר מדי נוגע בדבר, עשוי להיות מוטה רגשית ולקבל החלטה שתפגע בטובת המדינה. בשיח המשפטי מכנים זאת 'ניגוד עניינים'. אם בנו של ראש הממשלה היה חטוף, זה היה מקשה עליו לפעול נכון – זה חיסרון ולא יתרון.
פרופ' פול בלום מאוניברסיטת ייל כתב ספר שנקרא בשם המפתיע "נגד אמפתיה". הוא טוען שהאמפתיה אומנם חיובית ביחסי אנוש משפחתיים וחברתיים, אך היא הרסנית כאשר היא משמשת בסיס להחלטות מוסריות. הוא מגדיר אמפתיה כהזדהות מוחלטת עם הצד הסובל, באופן שמטשטש את שיקול הדעת. אולי אנחנו היינו קוראים לכך 'הצפה רגשית'.
לדברי בלום, האמפתיה שמה "זרקור המופנה לעבר אנשים מסוימים כאן ועכשיו", וממילא מתעלמת מאלו שאינם נמצאים בשדה הראייה שלנו. הוא מוסיף ש"אינך יכול להיות אמפתי כלפי יותר מאדם אחד או שניים בו זמנית", ולכן האמפתיה גורמת לדאגה ליחיד על פני טובת הציבור. מהסיבה הזו ארגוני צדקה משתמשים בפנים של נזקקים, ולהבדיל, יד ושם מנחיל את סיפור השואה על ידי סיפורים ספציפיים, "לכל איש יש שם", כדי ליצור את ההזדהות רגשית. אלו דברים חיוביים כמובן, אך כאשר זה מגיע להחלטות ציבוריות בעלות השלכות מוסריות הרות גורל, הסכנה בשימוש בהטיה רגשית עשוי להוביל לתוצאות קשות.
עסקת שליט היא מעבדה מצוינת לבחינת טענתו של בלום על חסרונות האמפתיה, כפי הגדרתו. הרקע לעסקה התאפיין במיוחד בקמפיין "הילד של כולנו" שמטרתו הייתה לחץ ציבורי על ידי הזדהות רגשית, שיוביל לשחרורו גם במחיר גבוה ביותר, כפי שאכן קרה. בשנת 2011, שוחררו 1,046 אסירים בתמורה לגלעד שליט. כזכור בין משוחררי העסקה היה גם סינוואר ימ"ש, שהוביל את הטבח המזעזע בשמחת תורה התשפ"ד, בו נרצחו יותר מ-1150 איש, ונחטפו 251 אנשים, שביניהם גם נשים, זקנים וילדים.
הזרקור על פניו של ילד אחד שהובלט לנגד עינינו כאן ועכשיו, עורר הצפה רגשית שמנעה מבט מפוכח על מאות ואלפי אנשים חסרי שם ופרצוף שייפגעו בעתיד.
רמי איגרא, שהיה ראש חטיבת שבויים ונעדרים במוסד, אמר בריאיון לאחרונה, שכשהתנגד לעסקת שליט הוא טען ש"אנחנו לא יודעים את שמות ההרוגים כתוצאה מעסקת שליט, ועוד נלמד את השמות שלהם. בשביעי לאוקטובר למדנו את כולם. הגיע החשבון ממש".
איגרא דיבר גם על ההטיה של השיח כיום לדאוג לפרטים ולשכוח את התמונה הכוללת: "להם אכפת מ-101 חטופים לי אכפת מתשעה מיליון אזרחים... ובתוך התשע מיליון גם ל-101 החטופים". גם ארגון ארבע אימהות שהוביל את הקמפיין לנסיגה מלבנון, לחץ בדיוק על אותן נקודות רגשיות בנוגע לדאגה לילדינו, תוך התעלמות מילדינו האחרים ונכדינו שייאלצו לחזור להילחם בלבנון מעמדה גרועה יותר, ותושבי הצפון שיסתכנו בטבח בממדים זוועתיים אם חלילה תכנית חיזבאללה הייתה מתממשת.
תפיסת היהדות רגישה ביותר למצוקת החטופים: "אין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים ועומד בסכנת נפשות, והמעלים עיניו מפדיונו הרי זה עובר על לא תאמץ את לבבך..." (רמב"ם מתנות עניים, ח י). יחד עם זאת, היא מסייגת את פדיון השבויים כאשר הוא עלול להוביל לחטיפות נוספות ולפגיעה בניצחון במלחמה.
אין כאן חלילה חוסר רגישות, אלא להפך, הרחבת הרגישות הנקודתית, לרגישות חברתית גדולה יותר. רגישות ששמה לנגד עיניה את העתיד ולא רק את ההווה, את הכלל ולא רק את הפרט. דווקא רגישותנו היתרה לחטופים הנוכחיים, אינה מסוגלת לשאת מצב שבו בגלל פעולותינו יתרבו מקרים כאלה בעתיד.
לפי פרופ' בלום, כדי להחליט החלטות מוסריות איננו צריכים להיות אדישים ובעלי לב קר. אנחנו צריכים לנהוג ב"חמלה רציונלית", בה האדם מרגיש בקושי הזולת, אך לא באופן בו שיקול דעתו נפגע.
גם לפי פוסקי זמננו ישנם מצבים שבהם למדינה יש מרחב תמרון לבצע עסקה, אך זאת "בגבולות סבירים שאינם פוגעים בביטחונה הכללי" (הרב שאול ישראלי, חוות בנימין, טז). האם יש דרך לזהות התנהלות בלתי רציונלית הפוגעת בביטחון המדינה בסוגיה רגישה כל כך? התשובה היא שכן. ועדת שמגר התמנתה בדיוק לשם כך - לקבוע עקרונות זהירים לניהול משא ומתן לפדיון שבויים וחטופים. היא הגישה את מסקנותיה בשנת 2012, וחלקן הגיע לידיעת הציבור.
ננסה להשוות בין המלצות הועדה, לבין ההתנהלות של חלקים בציבור ובתקשורת:
עוד סימן להטיה רגשית הוא פוליטיקאים שלפני שנים בודדות היו בעד לחוקק את מסקנות ועדת שמגר, אך כיום הם מדברים הפוך לחלוטין מהמלצותיה.
הכאב הכי גדול הוא שפעמים רבות ההטיה הרגשית פוגעת בסופו של דבר לא רק בטובת הכלל, אלא גם בטובתם של החטופים שחפצים בהצלתם. הדבר מגיע לידי ביטוי בימינו בנושא ההפגנות.
מומחים רבים בעלי השקפות פוליטיות שונות טוענים שאין שום היגיון בקיום ההפגנות, כיוון שברור שהן מעלות את המחיר מצד חמאס, ומרחיקות את היתכנות העסקה. רמי איגרא, אותו הזכרנו לעיל, אמר שמסיבה זו הוא לא הולך להפגנות אלו, על אף קירבתן הגדולה לביתו, כי הוא יודע שזה פוגע בחטופים מתוך ניסיונו המקצועי בתחום השבויים במוסד.
הראיה המובהקת לצדקת הטענה היא שכך נכתב במסמך פנימי של החמאס: "יש להמשיך להפעיל לחץ פסיכולוגי על משפחות החטופים... כדי שהלחץ הציבורי על ממשלת האויב יגבר". מה שהוא חלק מהטקטיקה של האויב, אינו מסייע למדינת ישראל.
מדינת ישראל צריכה לנצח בכל מחיר, והחזרת החטופים היא חלק בלתי נפרד מהניצחון. מטרות אלו אינן חייבות לסתור זו את זו, אם רק נהיה מוכנים לשחרר את החטופים באמת בכל מחיר. כבר בראשית המלחמה, פורסם דו-שיח בין שני צידי המתרס בנושא עסקת החטופים (דמיוני, אך מאוד מציאותי):
- אתה באמת מתכוון לזה? בכל מחיר?
- בטח. בכל מחיר!
- לעשות מצור ולא להכניס אפילו טיפת מים לעזה?
- לא! זה לא!
- להוציא להורג כל יום כמה מחבלי נוח'בה עד שמשוחררים כל החטופים?
- לא! בטח לא!
- להגיד לאמריקאים דונ'ט!
- ממש לא!
- אז לדעתך לא באמת צריך לשחרר את החטופים 'בכל מחיר'...
מדוע 'בכל מחיר' מתפרש מייד ככניעה מסוכנת למדינת ישראל, שנובעת מגישה לא רציונלית שמסכנת גם את החטופים עצמם כנ"ל? המחיר צריך להיות אחר לחלוטין.
אם הכאב העצום והמוצדק על סבל החטופים היה מנותב כולו להפגנות ולחצים כנגד הסיוע ההומניטרי, שהוא זה שאיפשר לחמאס להתקיים ואף להתעצם, מצבנו כיום היה אחר לגמרי. תקציבי העתק של מטה משפחות החטופים היה יכול לשנות את סדר היום המדיני, ולתת לראש הממשלה גב חזק מול לחצי ממשל ביידן, שהוא האשם המרכזי בהפקרת החטופים, כדברי האלוף במיל' גיורא איילנד: "מי שהכריח את ישראל אחרי העסקה הראשונה, לחזור למאתיים ויותר משאיות ביום – גזר בזה גזר דין מוות על החטופים ואי אפשר להגדיר את זה אחרת, וכדאי לומר את זה כך ובפנים לאמריקאים".
מצור מלא, כיבוש הרצועה ועוד פעולות המאיימות באמת על החמאס, הן שיכולות לשחרר את חטופינו, כפי שכבר נוכחנו בעסקה הראשונה, שעל אף מורכבותה, מחירה היה סביר, ולא פגע בהמשך הכרעת המלחמה. הדברים נכונים במיוחד כשממשל טראמפ עומד להיכנס לבית הלבן.
טומי, אביו של יאיר לפיד, אמר בחריפות יתרה: "בשביל יאיר אני מחזיר את פתח תקווה, בשביל הבן שלך אני לא עושה כלום". אנחנו לעומתו נאמר: ודאי שנעשה מעל ומעבר למען כל חטוף. אך העיקרון הוא שאין כאן שמאל וימין, אין כאן רגישים ואטומים. הלב נקרע עם המחשבה על כל חטוף וחטופה. הלב נקרע ודורש את הצלתם, וכמו שריר שגדל ומתחזק לאחר קריעתו, גם הלב שלנו מתחזק ודורש שלעולם לא עוד. אכן, המחדל הגדול הפר את החוזה עם האזרחים שנחטפו, אך חלילה לנו שמשום כך יופר החוזה עם כלל אזרחי המדינה שקיימים עמנו. אסור לחזור על טעויות העבר.
לא אדישות וניכור, אלא לב גדול אנו רוצים. כשאני חושב על מישהו שמסמל זאת במיוחד, אני חושב על צביקה מור, שעל אף עוצמתו האישיותית, רגישותו על בנו החטוף פרצה מדי פעם גם מול המסך. יחד עם משפחות פורום תקווה הם מסמלים מופת שלמרות הנגיעה והרגישות האישית, מצליחים לחוות גם את הרגישות הלאומית. אין בנו טרוניה חלילה על משפחות אחרות, יש בנו התפעלות אדירה מדמויות מיוחדות אלו. מלאכים כבני אדם.
"את אחי אנכי מבקש" – מתוך אותה רגישות רחבה הכואבת את אשר נעשה לבנינו ובנותינו ודואגת גם לעתיד מדינתנו, נתפלל ונפעל כולנו לניצחון מוחלט על הרוע, ולהשבת חטופינו לחיק משפחותיהם מתוך זקיפות קומה לאומית. במהרה בימינו אמן.