מאת הרב ד"ר משה רט
האם יש לדת תרומה משמעותית בתחום המוסרי?
לכאורה בשביל להיות אדם טוב ומוסרי אין צורך בדת; אפשר להיות אכפתי, מתחשב, אדיב ואלטרואיסטי גם בלי אמונה דתית. ואכן ישנם לא מעט אנשים כאלה. לשם מה דרושה אם כן הדת?
ראשית, ברור שהדת מרחיבה את האופקים הערכיים הרבה מעבר לאלו של המוסר הלא-דתי. הערכים של המוסר החילוני מתייחסים לתחום החברתי ובעיקר להימנעות מפגיעה באחר, ואילו המוסר הדתי מרחיב את תחום הכלתו אל קירבת האל ומילוי רצונו, אל ההשראה ההרוחנית, אל חיי הנצח ואל תיקון העולם כולו. מתוך כך הוא כולל לא רק את השדה החברתי אלא גם את שגרת היום ואת מעגל השנה, את נוהלי התזונה ואת חיי המשפחה, ועוד ועוד.
אולם האם יש לדת תרומה על פני המוסר החילוני גם באותם ערכים שכל אדם יכול להסכים עליהם? האם יש הישגים מוסריים שהיא מקדמת את האדם אליהם טוב יותר מאשר מערכת מוסרית חילונית?
במאמר זה נראה שהדת תורמת לאדם ולחברה לא רק בתחום הדתי והרוחני, אלא גם בתחום המוסרי. אין הכוונה לומר שכל אדם דתי הוא בהכרח יותר מוסרי מחילוני; בכל ציבור יש אנשים טובים יותר ואנשים מוסריים פחות, צדיקים בינוניים ורשעים. אף על פי כן, הדת נותנת חיזוק משמעותי לעשייה המוסרית, כפי שמתבטא לא רק בתאוריה אלא גם בעובדות בשטח.
גם לגבי אותם ערכי מוסר בסיסיים שדתיים וחילונים שותפים להם, מעניקה האמונה הדתית לאדם יותר מוטיבציה לפעול לפיהם. זאת מסיבות שונות.
ראשית, האדם הדתי מאמין שיקבל שכר על התנהגות מוסרית וייענש על מעשים לא מוסריים, בעולם הזה או בעולם הבא, ולכן יש לו יותר מוטיבציה לפעול באופן מוסרי. אפשר לומר שמוטיבציה תועלתנית שכזו פוגעת בטוהר המניעים המוסריים, שאמורים להיות "לשמה" ולא לנבוע משיקולי רווח והפסד – ואכן, היהדות עצמה מורה לעבוד את ה' שלא על מנת לקבל פרס (עי' אבות א, ג). אולם אף על פי כן, אי אפשר להתעלם מהטבע האנושי, ומהעובדה שהציפיה לתגמול חיובי או שלילי אכן מגבירה את המוטיבציה שלנו. רוב האנשים לא ירצחו, יאנסו או ישדדו בנק, אבל כאשר מדובר בעבירות קלות יותר, שהפיתוי בהן גדול והסיכוי להיתפס קטן, הרי שיראת שמים פשוטה מפני אלוהים הרואה הכול בהחלט יכולה לעזור לאדם להתגבר על ייצרו ולנהוג במוסריות.
שנית, התפיסה הדתית מייחסת למוסר משמעות רבה יותר. מנקודת מבט חילונית, היקום כולו עיוור, מקרי וחסר משמעות, והאדם אינו אלא גוש כימיקלים שהתגבש באקראי בתהליכים של מיליוני שנים. התנהגות מוסרית, לפי השקפה זו, אמנם תורמת לחברה ומקלה על סבלם של אחרים, אבל המשמעות שיש לכך היא שולית למדי. אחרי הכל, בסופו של דבר כולם מתים וחדלים להתקיים, ואם כן איזו חשיבות יש למה שעובר עליהם בפרק הזמן הקצר שבינתיים? איזו משמעות עמוקה יש להנאה ולסבל, פרט לזרמים שחולפים בנוירונים שבמוח? למה בכלל לחיות, או להאריך את חייהם של אחרים? ואם כבר חיים, למה לדאוג לזולת ולא פשוט ליהנות כמה שיותר?
בסופו של דבר, גם אם אדם חילוני בוחר באורח חיים מוסרי, זוהי עבורו בחירה אישית ממניע רגשי, והיא חסרת משמעות של ממש. באותה מידה יכולים אחרים לבחור לחיות בצורה שונה, ולא תהיה לו שום אפשרות להעביר עליהם ביקורת. תמונת העולם הגדולה והריקנית של החילוניות מפחיתה בהכרח את המוטיבציה להיות מוסרי. לכל היותר היא משעינה אותה על נימוקים תועלתיים כמו "התנהג יפה לאחרים כדי שיתנהגו יפה אליך". הדת לעומת זאת מייחסת משמעות עמוקה למציאות כולה, לקיומו של האדם ולכל מעשיו. היא אינה רואה את היקום כאוסף תופעות אקראיות, אלא כחלק מתוכנית אלוקית גדולה המובילה למטרה נשגבה. לכל אדם יש תכלית בחיים, ייעוד ומטרה שעליו להגשים, הן באופן אישי והן כחלק מהתוכנית הכללית. ברור שהמוטיבציה להיות מוסרי עולה בהרבה כאשר למעשים אלה יש משמעות עמוקה וכוללת מאשר אם הם רק בחירה שרירותית, סובייקטיבית ובעלת השפעה זניחה.
יש הטוענים כלפי הדתיים: "אז מה, אתם מתנהגים בצורה מוסרית רק בגלל שאתם מאמינים שכך ציווה האל, ואלמלא כן הייתם רוצחים ואונסים? אם כך, אני מעדיף את מי שנמנע מהדברים הללו פשוט כי הוא מבין שהם רעים!" אך למעשה גם בלי ציווי האל רוב הדתיים לא היו רוצחים ואונסים, מאותן הסיבות שחילונים אינם עושים זאת – פשוט משום שהם סולדים ממעשים כאלה. אלא שהחילוני מצדו יתקשה לנמק למה בעצם לא לרצוח ולאנוס, מה הבעיה בפגיעה בזולת, ולמה שלא אעדיף את הנאתי שלי על פני סבלם של אחרים. הלוא כבר אמר הפילוסוף דיוויד יום, שאדם שמעדיף שייחרב העולם ובלבד שלא תישרט אצבעו הקטנה, אינו חורג במאומה מההיגיון. הדת לעומת זאת נותנת תשתית אובייקטיבית, יסודית ומחייבת למוסר, והופכת אותו מעניין של רגש והחלטה אישית לדבר שנוגע לתכלית המציאות כולה.
הדת מחזקת את הפעילות המוסרית גם בדרכים אחרות. היא עוסקת בבירור מדויק של סוגיות מוסריות, ומעודדת לימוד תורה בעיון והעמקה בנושאים אלה. בנוסף, היא מרגילה לחיים של משמעת עצמית, איפוק וכיבוש היצר לשם מטרות נעלות, מה שמוביל לפיתוח כושר מוסרי גבוה יותר. לפעמים גם אדם שרוצה לעשות את הטוב לא מצליח לעמוד בפיתוים, ובמצב זה הדת מסייעת למאמין לעמוד נגדם. היחס אל המוסר כנגזרת של רצון אלוקי, ולא רק של בחירה אישית, מחזק את המוטיבציה לקיים אותו. כפי שיכולים להעיד דתיים רבים, כאשר מישהו מקבל על עצמו דיאטה, הוא לא תמיד מצליח לעמוד בפני חתיכת עוגה עסיסית, ותירוצים שונים ינסו לדחוף אותו לאכילתה; לעומת זאת, אם הוא בשרי והעוגה חלבית, יהיה פשוט וברור לו שאסור לו לאכול אותה עכשיו, עד שהפיתוי כלל לא מתחיל. זאת משום שכאשר האדם קובע לעצמו את ערכיו, תמיד נותרת לו האפשרות לשנות או להגמיש אותם, מה שמעורר את הפיתוי באמת לעשות זאת; ואילו כאשר הערכים נגזרים מעקרונות אלוקיים, ברור שהתוקף שלהם מוחלט ואין מקום למשא ומתן (שוב, הרצון להיות טוב נובע מתוך האדם הדתי לא פחות מאשר אצל החילוני, אבל הכוח לעמוד בפיתוים מקבל תוקף מהציווי החיצוני. ברור שגם אדם דתי יכול להיכשל במעשים לא מוסריים, אבל החוסן הנפשי שלו ביחס לפיתויים כאלה גבוה מזה של החילוני).
לא מדובר בהשערה, אלא בעובדות בשטח; מחקרים רבים מראים שבציבור הדתי אחוזי התרומות, הצדקה, ההתנדבות ועשיית החסד גבוהים בהרבה מאשר בציבור החילוני, מה שמראה בבירור שהדת אכן מגבירה את המוטיבציה לעשייה מוסרית:
דתיים יהודים עוסקים בפעילות התנדבותית ב250% יותר מהאוכלוסייה החילונית. הם גם עושים זאת כשהם משקיעים זמן רב יותר ומתמקדים בעיקר בנזקקים, קשישים, חולים ועניים. למעשה, למעלה מ93% מהמחזור של ארגוני החסד הגדולים בישראל שייך לארגונים המופעלים על ידי דתיים.
גם בנוגע לתרומות כספיות, ולמרות שההכנסה שלהם נמוכה באופן משמעותי, שיעור התורמים ה"משמעותיים" בקרב דתיים מובהקים גבוה בלמעלה מ- 600% (!!) ביחס לשיעורם אצל החילונים.
דתיים גם מובילים בתרומת דם, ובאופן חריג בקנה מידה עולמי הם מהווים למעלה מ97% מתרומות האיברים האלטרואיסטיות המוענקות לזרים גמורים.
רבים יטענו כי המוסר החשוב ביותר הוא ה"מוסר" המשפחתי. גם כאן, זוגות שניהלו אורח חיים דתי הגדירו את הקשר ביניהם כיציב יותר עם נאמנות רבה יותר, סיפוק גדול יותר, תקשורת טובה יותר.
גם התמיכה הקהילית חזקה יותר אצל הדתיים. בקהילות דתיות יש שכיחות גבוהה בהרבה של סיוע, קשרי חברות, ארגוני עזרה וחסד, גמ''חים לציוד רפואי ושיקומי, ביקורי חולים, תמיכה באנשים בודדים וכד'. לעומת זאת, חילוניות והתגוררות ליד חילונים מעלים את הסבירות לבדידות, סכסוכי שכנים, והיעדר תמיכה במקרה של מחלה, דכאון, משבר כלכלי או מצוקה משפחתית. הבדידות והעדר התמיכה מעלים פי 5 את סבירות החילוני לסבול מדיכאון וחרדה שיחייבו טיפול תרופתי.
ההון החברתי המוסרי-דתי בא לידי ביטוי בשלל תחומים נוספים: כך, דתיים משתפים פעולה וזוכים לאמון רב במבדקים חברתיים של תורת המשחקים כמו משחק האולטימטום וכן זוכים לאמון גבוה באופן משמעותי בשווקים מסחריים רחבים (ומכאן הדומיננטיות בשוק היהלומים הנשען על אמון). המסגרת הקהילתית התומכת גם מובילה למיעוט בעיות חברתיות כאשר דתיים סובלים הרבה פחות מבעיות סמים, אלכוהוליזם, אנורקסיה, דימוי גוף נמוך הסתרת פגמים גופניים וכיו"ב.
שלל ניסויים ומחקרים כלליים גילו כי עצם הדתיות מגדילה באופן כללי את הסיכוי ל“pro-social behaviors” וכי דתיים יטו יותר להציע מקום ישיבה לזרים, לסייע למכרים למצוא עבודה, להצביע בבחירות, לתת כסף לקבצן ברחוב, להציע אוכל להומלס, להגיע למפגשים ציבוריים כמו ועדי הורים, להציע מושב באוטובוס, לסייע לקשיש, להחזיר עודף שגוי עוד ועוד[1].
המוסר הדתי גם נוגע לתחומים שהמוסר בהשקפת העולם החילונית לא נוגע אליהם. המוסר החילוני המוכר מתמקד בתחום שבין אדם לחברו. הדת מרחיבה אותו לא רק לתחום שבין אדם למקום, אלא גם לתחום שבין אדם לעצמו.
על פי המוסר החילוני הרווח, אין לאדם חובות מוסריות כלפי עצמו; חובתו היא לא לפגוע באחרים, אולם מעבר לזה הוא יכול לעשות עם עצמו ככול שיחפוץ. הוא יכול להיות נהנתן, עצלן, חמדן, גאוותן, תאוותן, רגזן או בעל כל מידה רעה אחרת, כל עוד היא לא מובילה אותו לפגיעה בזולת. הוא יכול לבזבז את חייו בבטלה או ברדיפת תענוגות, כל עוד אינו מפריע לאיש. לכאורה הוא יכול גם להתאבד אם ירצה בכך - המוסר החילוני מתקשה מאד להסביר את התנגדותו האינטואיטיבית למעשים כאלה. יתכן אמנם שבעלי מידות טובות יזכו ליותר הערכה, אבל גם זה לא בטוח - כוכבי קולנוע, זמר וספורט רבים זוכים להערצה אדירה בציבור החילוני למרות (ואולי בגלל) אורח חייהם הנהנתני, הגאוותני והפרוע, ונחשבים מודל לחיקוי ופסגת השאיפות עבור רבים.
הדת לעומת זאת מטילה על האדם חובות מוסריות גם בינו לבין עצמו. עבודת המידות היא דרישה מרכזית ביהדות; גם אם יחיה האדם על אי בודד, בלי שיוכל לפגוע שם באף אחד, עדיין עליו לעבוד על מידותיו, לקנות לעצמו מידות טובות ולשרש מתוכו מידות רעות. תכונות כמו גאווה, כעס, תאווה, עצלות וכדומה נחשבות כמשחיתות את הנפש אפילו אם אינן מובילות לפגיעה בזולת, ואילו תכונות כמו ענווה, איפוק, זריזות וחמלה נחשבות למעלות רצויות. גישה זו היתה מקובלת גם על הפילוסופים היוונים, שראו במידות הטובות ביטוי לבריאות הנפש, והאינטואיטיביות שבה ברורה גם היום. כל מי שהתאוות והמידות הרעות לא סימאו את עיניו יודה שאכן יש משמעות מוסרית למידות.
חלק נוסף מהתחום של בין אדם לעצמו הוא הקדושה העצמית. המוסר החילוני דורש מהאדם לכבד אחרים, אבל לא בהכרח את עצמו. אם אדם רוצה להשפיל את עצמו, להתנהג בצורה גסה, רדודה ובהמית, ולזרום אחר היצרים במקום לשלוט בהם בשכלו, הרשות נתונה לו. אחרי הכל, מה כבר אפשר לדרוש מבעל חיים מפותח? הדת לעומת זאת דורשת מהאדם לקדש את עצמו ואת גופו, שהרי נברא בצלם אלוקים; כל יהודי הוא בן של מלך, ועליו להתנהג בהתאם - באיפוק, במתינות, בשליטה עצמית, בפרישות, בדרך ארץ וכדומה. קדושה עצמית זו מתבטאת בתחומים רבים, מסגנון הדיבור והשפה ועד להרגלי לבוש ואכילה, ולצורות בילוי כמו מסיבות, אלכוהול וסמים.
למעשה, מושג הקדושה מושרש כה עמוק בנפש, עד שגם בחברה החילונית משמשים בביטויים כמו "קדושת חיי אדם" או "קדושת הגוף" בניסיון להסביר את היחס הלא-רציונלי לכאורה כלפי האדם וחייו. אולם רק בעולם דתי יש למושג כזה משמעות אמיתית. זהו אפוא תחום מוסרי נוסף אותו מחזקת הדת.
תרומה נוספת של המוסר הדתי היא מתן גיבוי לקטגוריות מוסריות שאנחנו מרגישים את חשיבותן באופן אינטואיטיבי, אבל למוסר החילוני אין יכולת לעמוד מאחוריהם.
ללא הגיבוי הזה והיכולת הזאת לתת תוקף לתחושות האינטואיטיביות, ערכים שהיום ברור לנו שהם נכונים עלולים להישחק ולהיעלם. המוסר החילוני, למרות שהוא מסוגל לעמוד למשך זמן היסטורי מסוים מבלי החיזוק הדתי, עשוי להתפוגג. כותב על כך הרב יונתן זקס (השותפות הגדולה, עמ' 140):
כשאנשים מתחילים לאבד את אמונותיהם הדתיות, הדבר הראשון שהם מפסיקים לעשות הוא, בדרך כלל, הריטואלים הדתיים, ואילו הדבר האחרון שהם מאבדים את השקפותיהם המוסריות... דור שלם של אינטלקטואלים אנגלים בני אמצע התקופה הוויקטוריאנית... סר מאמונתו הנוצרית אך נצמד למוסר הנוצרי שלו. אך דבר זה... אינן יכול להימשך לעד. באים דורות חדשים, והכבלים המוסריים הישנים הם לדידם חסרי משמעות, והם נפטרים מהם. גסיסתן של מערכות מוסר עשויה להאריך ימים, אך לבסוף, בהעדר האמונה שהן התבססו עליה, הן מתות.
דוגמה לכך היא המוסר המיני.
היחס החילוני למיניות עבר מהפכה מהירה ביותר במאה האחרונה. אם עד לפני עשרות שנים בלבד היו מקובלות נורמות של צניעות ואיפוק בתחום זה גם בציבור החילוני, הרי שתוך זמן קצר התמוססו הללו כמעט לחלוטין בפני מתירנות סוחפת. אין צורך להאריך בתיאורים, אולם ההתנהגות המקובלת כיום אצל ילדים ונוער, ואף אצל מבוגרים, היתה מזעזעת הרבה חילונים גמורים בשנות ה-60-70 של המאה הקודמת, שלא לדבר על קודם לכך (לשם המחשה, בשנת 1932 פרסמה עיריית תל אביב "מודעה ואזהרה" כנגד "המנהג הזר" להתהלך ברחובות הסמוכים לים בבגדי רחצה, "כאלו האיש והאשה הלבושים בגדי רחצה פטורים מכל התחיבות אלמנטרית של אנשי תרבות, לא להופיע ערומים בין הקהל", וקראה לקהל המתרחצים לא לזלזל במנהגי המוסר והצניעות השוררים בכל העולם. אז משום מה לא נחשבו הדברים ל"הדתה" ול"איראניזציה").
השאלה היא האם מדובר בהתדרדרות מוסרית, או שמא דווקא בהתקדמות ושחרור ממנהגים מיושנים חסרי היגיון? חילונים רבים יבחרו מן הסתם באפשרות השניה, אולם בחינה של האינטואיציות הרווחות גם כיום מראה אחרת. למרות הניסיון לכפוף את המוסר המיני למוסר הכללי, דהיינו לכלל היחיד הקובע ש"כל מה שלא פוגע באחרים הריהו מותר", ישנן דוגמאות רבות הממחישות את ההכרה בכך שמדובר למעשה בקטגוריה נפרדת. המוסר המיני הוא קטגוריה בפני עצמה, עם כללים משלה לגבי המותר והאסור, הראוי והמגונה, ולא כל מה שלא פוגע בזולת הוא אכן מוסרי מבחינה זו.
נביא בקצרה כמה דוגמאות כאלה:
1. זעזוע אינטואיטיבי ממעשים כמו אורגיות פומביות או בין זרים, גם אם כולם משתתפים בהן בהסכמה. הדיון סביב מקרים כאלה מתמקד על פי רוב בשאלה האם אכן היו הסכמה ורצון, בניסיון להניח את האצבע על מה שמפריע בהם; אולם בפועל כמעט כולם חשים שגם אם אכן היתה הסכמה מודעת, המעשים עדיין מגונים מבחינה מוסרית.
2. מגבלות על חשיפת ילדים לתכנים מיניים, הרבה יותר מאשר המגבלות על תכנים אלימים, למרות שלא ברור איזה נזק בדיוק זה יכול לגרום להם.
3. יחס שלילי אינטואיטיבי כלפי אנשים שעוסקים בזנות, תעשיית פורנוגרפיה וכדומה, או מתנהגים בפריצות עם שותפים רבים, ותחושה שיש בכך משהו מלוכלך, ושלאנשים מכובדים (ועוד יותר לנשים) לא ראויה התנהגות כזו.
4. גם במסגרת יחסים רגילים בין בני זוג יש דברים שנחשבים "מלוכלכים" יותר מאחרים.
5. עדיין קיימים טאבויים נגד דברים כמו יחסים בין אב לבתו או אח ואחות, שאינם ניתנים להנמקה רציונלית, אולם אנשים מזדעזעים מעצם הרעיון.
דוגמאות אלה ממחישות שהאינטואיציות המוסריות שלנו אכן מכירות בכך שאת היחס המוסרי למין יש לקבוע לא רק לפי השאלה האם הוא פוגע במישהו, אלא לפי מערכת שיקולים מורכבת יותר; אולם מהם אותם שיקולים ומה התוקף שלהם - כאן עומד המוסר החילוני ללא תשובה. כתוצאה מכך אכן הולכים ונשחקים הערכים הללו, עד שאנשים מאבדים את היכולת להבין מה באמת רע בהתנהגות כזו – לא משום שבאמת אין בהם בעיה, אלא משום שמי שהשתקע בהם אינו מסוגל לחוש בה, כשם שמי שהתרגל לחיים של אלימות ואכזריות כבר אינו מסוגל להבין מה הבעיה לפגוע בזולת.
איננו יודעים מה יקרה בעתיד, אולם יתכן שהקושי בהגדרה המוסרית יכניס פעילויות נוספות, שהיום הן טאבו, לתוך הגדר של "אני לא מבין מה הבעיה בזה", וכך גם לדברים שלאנשים החיים היום ברור שהם מזעזעים לא תהיה עמידה בטווח הרחוק. הדת מוסיפה למוסר החילוני את יכולת העמידה בכל התחומים הקשים-להגדרה האלה.
היהדות אכן מתייחסת למוסר המיני כקטגוריה נפרדת. היא מודעת לכך שלא מדובר במעשה גופני גרידא, שכן יצר המין נוגע במעמקי הנפש האנושית, כפי שטוענת גם הפסיכולוגיה המודרנית. לאופן שבו מתייחס האדם למין יש פוטנציאל וסיכונים מרחיקי לכת, על הפרט ועל החברה כולה. לכן היא לא מסתכלת על מה שכיף ונעים לטווח הקצר, אלא על האופן שבו הוא באמת טוב, בריא ומועיל.
היהדות מודעת לעוצמה הרבה של היצר המין, ולכך שצריך להציב לו גבולות כדי למנוע ממנו להשתולל ולחולל הרס. לכן היא מגבילה את השימוש ביצר זה לתחום שבין איש ואשתו, ומדריכה את האדם לחיות חיים של קדושה ולהיות מושל בייצרו, לא להישלט על ידו. היהדות לא פוסלת את היצר או רואה בו דבר רע, אלא כמו כל כוח גדול, מתעלת אותו לכיוון של יצירה ובניה, ואוסרת את בזבוזו בדרכים ריקניות הפוגעות בנפש.
שקיעתה של החברה באירופה עד כדי משבר דמוגרפי ממשמש ובא בשל מיעוט הילודה (כפי שממחיש ספרו של דיוויד גולדמן, "ציביליזציות גוועות"), נובעת במידה רבה מההתנהגות המתירנית ואמצעי המניעה, שהובילו לכך שלגברים ונשים כבר אין סיבה למסד את הקשר ביניהם ולהביא ילדים לעולם. כתוצאה מכך עלולה אירופה למצוא את עצמה גוועת במהירות ונכבשת בידי המוני מהגרים זרים.
כמה גדול ההבדל בין חתן וכלה דתיים, המקדישים את הימים לפני חתונתם להכנה רוחנית, תפילה וחשבון נפש, לבין הנוהג החילוני לחגוג את סיום הרווקוּת במסיבות הכוללות חשפנות וכדומה, כביכול כדי "לנצל עד הסוף" את החופש העומד להישלל מהם; או בין מסיבות בת-מצוה שבמרכזן קבלת עול מצוות ואחריות, לכאלה שעיקרן הוא "בוק" צילומים בלבוש ותנוחות של דוגמנית, ושאר אטרקציות שדבר אין להן ולבת-מצוה; או בין דייטים בהם מצופה להיכנס למיטה תוך שתיים-שלוש פגישות, להיכרות המשהה במכוון את ההיבט הגופני כדי לאפשר היכרות נפשית ורגשית עמוקה לפני שמתחייבים, מבלי לתת ליצר ולגופניות לטשטש את הפנימיות (כמתואר בהרחבה בחוברות "מגע הקסם" ו"בשר ורוח" של גילה מנולסון); או בין חיי נישואין בהם יודעים שני בני הזוג שהם היחידים האחד עבור השני, לאלה שבהם נושא איתו כל אחד את זיכרונותיו וחוויותיו מקשרי זוגיות קודמים, ואינו יכול שלא להשוות ביניהם; וכן הלאה.
הדת גם מציבה מגבלות והרחקות כדי לשמור על האדם מהתדרדרות לניאוף, בגידות ופיתויים, מתוך הכרה בכך שכוחו של היצר מחייב לשמור ממנו מרחק ביטחון; כך נאסרו כל מגע גופני בין איש לאשה שאינם נשואים, ייחוד במקום סגור ומבודד, התבוננות בנשים, קלות ראש איתן ודברים אחרים שעשויים לעורר את היצר. בחברה החילונית לעומת זאת, הכל מותר ולגיטימי עד למעשה הניאוף עצמו. הרי זה כמו מדינה שחוקי הנהיגה שלה הם "סע איך שאתה רוצה, רק אל תפגע באף אחד", ואין בה שום תמרורים או מגבלות אחרות. כמובן שגם תמרורים וחוקי תנועה מפורטים אינם יכולים למנוע תאונות לגמרי, אבל ברור שהם יצמצמו אותן בהרבה, אם אכן מקפידים לציית להם.
היצר אמנם משפיע רבות על שיקול הדעת בנושא זה, וכבר אמרו חז"ל שלא עבדו ישראל עבודה זרה אלא כדי להתיר לעצמם עריות בפרהסיה; אולם נדמה שמי שהחוש המוסרי שלו טרם התקהה לגמרי, יודה בכך שהחינוך היהודי לאיפוק וקדושה בתחום המיני הנו מוסרי בהרבה מהדקדנטיות המתירנית החילונית של זמננו.
[1] מתוך פוסט של אדם גולד בפייסבוק (שנמחק).
מקורות:
מרבית הנתונים נשענים על למ"ס (סקרים כללים + סקרים חברתיים + לוחות מצורפים. מהשנים 2008-2016) בדגש על - למ"ס 2012 לוח 9 (משפחה), למ"ס סקר חברתי 2009 (אושר), למ"ס 12 לוח 10 (התנדבות), למ"ס 2012 לוח 11 (תרומת כסף), למ"ס 2014 (פילנטרופיה ומעגלים קהילתיים), למ"ס 2010 (מאפיינים אישיים), למס 12 לוח 3 (יחסי שכנות וקהילה) וכו'.
מעבר לזה התבססתי על שלל מקורות ומחקרים ובין היתר -
מדדי בריאות ורווחה - https://www.health.gov.il/publicationsfiles/inequality-2015.pdf
נתונים ארגוני חסד בישראל – גיידסטאר 2010
דוח מצב המדינה 2013, חברה, כלכלה ומדיניות בישראל - מרכז טאוב, שטייר ולוין.
שיתוף פעולה ותורת המשחקים - Levy and Razin-2006
מדד הדמוקרטיה הישראלית 2016 - https://www.idi.org.il/media/7799/democracy-index-2016.pdf
סוגיות באובדנות ובהערכת אובדנות בקהילה החרדית בישראל, דינה זלזניק,
2015 - http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3255
מחקרים כלליים על דתיות -
https://www.sciencedirect.com/science/article/pii/S0049089X12002141