כבר כמעט אלפיים שנה בית המקדש חרב, אולם סוגיית הקורבנות אינה יורדת מסדר היום. ציווי התורה לשחוט בעלי חיים ולהעלות אותם לה', במצבים ובאופנים שונים, העסיק לא מעט יהודים לאורך הדורות. בימי הביניים עסקו גדולי ישראל בעיקר בשאלת הטעם שמאחורי עבודת הקורבנות, האם וכיצד היא מביאה תועלת. בדורנו התחדשה השאלה מזווית נוספת: איך ייתכן שה' מצווה לשחוט ולהקריב בעלי חיים תמימים בבית המקדש? האם עבודת ה' אמורה להיות עקובה מדם?
ראשית, נציין שכל מי שאינו צמחוני אלא אוכל בשר בעצמו – אינו יכול לטעון לאי-מוסריות בהקרבת קורבנות. אם לגיטימי לשחוט בעלי חיים לצורך הנאת האכילה של בני האדם, אין סיבה שלא יהיה מותר לשחוט אותם גם למטרות אחרות, כמו העלאתם לקורבן על פי צו ה'. רוב בני האדם אכן סבורים שלגיטימי להרוג בעלי חיים לצרכים שונים, כמו אכילה או ניסויים רפואיים, ולכן השאלה המוסרית ביחס לקורבנות אינה רלוונטית מבחינתם. עדיין נותרת השאלה מהו טעמה של מצווה זו, אבל זו כבר שאלה אחרת.
עם זאת, אנשים רבים אכן מקיימים אורח חיים צמחוני או טבעוני, ורואים בהריגת בעלי חיים מעשה לא מוסרי, שלדעת חלקם אף שקול לרצח. מנקודת מבטם, אכן יש מקום לשאלה המוסרית כיצד מצווה ה' על הקרבת קרבנות.
כבר בימי הנביאים נשמעו קולות שיצאו לכאורה נגד הקרבת קורבנות, כגון: "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם?.. שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים, וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי" (ישעיהו א, יא); "לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם (הוציא) הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח" (ירמיהו ז, כב). אולם כמובן שהצגת הדברים כאילו הנביאים התנגדו לקורבנות, אינה מדויקת ומוצאת מהקשרה. הנביאים לא התנגדו לקורבנות כשלעצמם, אלא טענו שאין בהם טעם כל עוד העם חוטא ומושחת בתחומים בסיסיים יותר. זעקת "למה לי רוב זבחיכם?" דומה לזעקתו של בעל שאשתו בוגדת בו בקביעות, וחושבת לפצות על כך בכך שתכין לו ארוחה דשנה. אין זאת שהבעל אינו מעוניין בארוחות של אשתו, אלא שיותר חשוב לו שתהיה נאמנת לו. בדומה לכך, הקורבנות אמנם חשובים לה', אבל לא כאשר הם מספקים טיוח לחטאים אחרים. ואכן, אותם נביאים עצמם שכביכול יצאו נגד הקורבנות, דיברו על חזרתם לעתיד לבוא, כאשר הפעם יהיו לרצון לפני ה'.
הסתייגויות אחרות מהקורבנות הופיעו ביהדות לאורך הדורות. הנציג בולט ביותר שלהן הוא הרמב"ם, שטען כי הקרבת קורבנות איננה מצב אידיאלי, אלא שבעידן האלילות – שבו ניתנה התורה לישראל – היה בלתי אפשרי לכונן עולם דתי שאין בו קורבנות. גם הראי"ה קוק כתב כי בעתיד הרחוק, כשהעולם יגיע למדרגה המוסרית המתאימה, הקורבנות לא יובאו עוד מעולם החי; אולם הן הרמב"ם והן הרב קוק כתבו בפירוש במקומות אחרים שהקורבנות יחזרו בעתיד, לפחות לזמן מה. לא ניתן אפוא להתעלם מהשאלה המוסרית שהם מעוררים.
יסוד ההסבר לשאלה זו הוא, שאם אכן יש סתירה בין מצוות ה' ובין תפיסת העולם הטבעונית - הרי שהבעיה איננה בתורה, אלא בתפיסה הטבעונית. ההתחשבות בבעלי חיים היא אמנם ערך חשוב, שתופס מקום גם ביהדות, אלא שהבעיה היא בגישה שאינה רק מתחשבת בבעלי חיים, אלא גם דורשת שוויון מלא ביניהם ובין בני האדם.
הגישה הטבעונית משווה באופן עקרוני בין בעלי חיים לבני אדם, ומתוך כך אוסרת על הריגת בעלי חיים ורואה בכך רצח (יש שאף מדברים על תעשיית הבשר במושגים כמו "שואה"). אולם השוואה זו עצמה אינה מקובלת על התורה; התורה מבדילה בבירור בין בני אדם לבעלי חיים, ואינה מעניקה לשניהם זכויות שוות.
בתיאור בריאת האדם בספר בראשית נאמר: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ" (בראשית א, כו). האדם אינו עוד בעל חיים אחד בין רבים, אלא הוא נברא בצלם אלוקים על מנת לרדות ולשלוט בכל בעלי החיים. שליטה זו, לדעת פרשנים רבים, אין פירושה עריצות אכזרית אלא ניהול של הבריאה מתוך אחריות כלפיה; אך מכל מקום, בתור האחראי על הבריאה המופקדת בידו, ניתן לאדם מעמד שונה משל שאר הברואים. אמנם בתחילה נאסרה עליו אכילת בשר (לחלק מהדעות), אולם לאחר המבול היא הותרה בפירוש: "וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ. כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל" (שם ט, ב-ג). לאחר המבול נח גם הקריב קורבנות מהחיות הטהורות שהכניס לתיבה.
התורה, כמו מערכות החוקים בכל התרבויות האנושיות, אינה מתייחסת לבעלי החיים כאל שווים לאדם. אמנם יש בה מצוות רבות המתחשבות בהם: צער בעלי חיים, שביתת הבהמות בשבת, לא תחסום שור בדישו, אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, שילוח הקן ועוד, אולם אין ספק שאין כל שוויון בינם לבין בני האדם. אותה התורה שאסרה לצער בעלי חיים שלא לצורך, היא זו שהתירה את שחיטתם לשם אכילה, וציוותה עליה לשם קורבנות. המחשבה כאילו בני האדם ובעלי החיים שווים הם – היא מחשבה שגויה, שאף יכולה להוביל לתוצאות מזיקות. למרבה הצער, לא מעט אנשים מזלזלים ואפילו מתאכזרים בבני אדם, בעוד הכלב והחתול שלהם זוכים לטיפוח ולטיפול מסור.
לכל נברא יש תפקיד בבריאה. החיים אינם תכלית כשלעצמם, שהרי ממילא הם חולפים ועוברים. אילו לא היינו שוחטים בהמות, הן לא היו חיות לנצח, אלא נופחות את נשמתן תוך כמה שנים – ומה כבר היו מרוויחות בשנות החיים הנוספות שנותרו להן? האם היו מתעלות מבחינה רוחנית, רוכשות השכלה, מקיימות מצוות ומעשים טובים, יוצרות אומנות, מפתחות את העולם? לא. הן פשוט היו ממשיכות ללחך עשב עוד כמה שנים, עד שהיו מתות מזקנה או מחלה, באופן שהיה מן הסתם איטי, ממושך ומלא סבל בהרבה מהשחיטה המהירה. לבני האדם יש תכלית בחיים, משום שהם יכולים לעבוד בהם את ה', לקיים מצוות, לתקן את העולם ולהתעלות ברוחם. לבעלי החיים אין תכלית כזו. תפקידם אפוא הוא לשמש את האדם לצרכיו כדי שיוכל לפתח את העולם, לשרת את עבודת ה' שלו, וכחלק ממנה גם לשמש כקורבנות.
כאשר מקריבים בהמה לקורבן, לא "רוצחים" אותה אלא להפך, מרוממים אותה ומגשימים את ייעודה בעולם. במקום להיות סתם בעל חיים מלחך עשב, היא זוכה להתעלות ולהיות חלק מעבודת המקדש, ובזאת לתרום לעולם – שהרי היא משרה בו את השכינה, את הנוכחות האלוקית. השארתה של הבהמה בחיים עד שתתפגר באופן טבעי – לא היתה מוסיפה לה דבר.
אין לומר שאפשר באמצעות נימוקים כאלה להצדיק גם קורבן אדם, משום שעבודת הקורבנות אינה מבוססת על סברות אנושיות, שאינן מסוגלות לרדת לעומקה, אלא רק על הציווי האלוקי המדויק. התורה אסרה בפירוש ובאופן נחרץ על קורבנות אדם, אולם ציוותה על קורבנות מן הבהמה והעוף, ולכן ברור שיש הבדל ביניהם. עם זאת, אכן יש מקרים בהם נדרש האדם למסור את נפשו ולמות על קידוש השם, משום שתכליתם של החיים אינה החיים עצמם אלא השימוש בהם לעבודת ה'.
כאשר מסתכלים במבט חיצוני על עבודת המקדש, רואים דם ולכלוך ובהמות שחוטות כמו בבית מטבחיים. אולם גם לידה או ניתוח יכולים להיראות מזעזעים ואכזריים למי שאינו מבין את תכליתם. ישנם כאמור הסברים שונים לטעמיה של עבודת הקורבנות, אך יהיו אלה אשר יהיו, אילו היינו יכולים לרדת לעומקם היינו מבינים בוודאי את החשיבות ואת התכלית שבהקרבת בעלי חיים.
לסיכום: רוב בני האדם, מטבעם, אינם רואים את בעלי החיים כשווים להם, ולכן אינם רואים בעיה מוסרית בשחיטתם לשם אכילה – לכן לא צריכה להתעורר מצידם שאלה על הקרבת הקורבנות. הגישה הטבעונית מבוססת על הנחת יסוד שלפיה בני האדם ובעלי החיים הם שווים, אולם התורה אינה מקבלת הנחה זו, אלא נותנת לאדם את הסמכות להשתמש בבעלי החיים לצרכיו ולהקריב אותם. סמכות זו נובעת מראיית העולם כבעל תכלית וייעוד: אילו בעלי חיים אלה לא היו נשחטים, הם לא היו משיגים שום דבר בעל ערך בחייהם, ואילו באמצעות הקרבתם הם מקבלים משמעות – הם הופכים לחלק מעבודת ה'. על כן אין כל פסול מוסרי בעבודת הקורבנות, אלא להפך, העלאת הטבע ובעלי החיים למדרגה גבוהה יותר.
נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "קורבנות וזכויות בעלי חיים" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).