מאת הרב ד"ר משה רט
הפילוסוף האתאיסט דניאל דנט כינה את הדרוויניזם "חומצה אוניברסלית", משום שהשלכותיו הורסות כל תפיסה מסורתית שהן באות איתה במגע: דת, מוסר, ערכים, בחירה חופשית וכן הלאה. למעשה, לא מדובר בתאוריית האבולוציה של דרווין כשלעצמה, אלא במשמעותה על רקע עולם אתאיסטי ונטול השגחה. אולם אתאיסטים רבים אינם מודעים כלל להשלכות מרחיקות הלכת של תפיסת עולמם. הם סבורים שאלוקים אינו יותר מ"חבר דמיוני" שאפשר להסתדר בעולם מצוין בלעדיו. לכן עלינו להראות שסילוקו של אלוקים מתמונת העולם משמיטה את הקרקע מתחת לדברים הבסיסיים ביותר – כולל עצם ההכרה שלנו.
במאמר זה נסביר מדוע אימוץ השקפת עולם אתאיסטית מערער את תקפם של השכל וההיגיון האנושיים, וממילא מוביל באופן פרדוקסלי לערעור האתאיזם עצמו.
כדי שנוכל לדעת משהו על המציאות, עלינו להסתמך על הכשרים ההכרתיים שלנו – התודעה, החושים, הזיכרון, ההיגיון וכן הלאה. בלי להניח שהם אמינים וניתן לסמוך עליהם, אנו נידונים לחיים של ספקנות וחוסר ודאות מתמדת. לא נוכל להיות בטוחים אפילו בדברים שנראים לנו ברורים ביותר, כמו 2=1+1. דקארט התייחס לרעיון זה כאל "השד המתעתע", ישות זדונית תיאורטית שעלולה להטעות ולבלבל אותנו כך שלעולם לא נדע את האמת. אין לנו דרך להוכיח שלא קיים שד מתעתע כזה, או גורם כלשהו הגורם לנו לשגות באופן עקבי. הדבר היחיד שניתן לנו לעשות, אם איננו רוצים להתפלש כל חיינו בביצת הספקנות, הוא להאמין – להאמין בכך שניתן לסמוך על התודעה, השכל וההיגיון שלנו, שיובילו אותנו לדעות נכונות על המציאות.
טוב, תאמרו. זו לא חוכמה. זו אמונה כל כך בסיסית, שבלעדיה באמת אי-אפשר לזוז. אנו מתייחסים אליה כאל מובנת מאליה. נכון שבסופו של דבר אי-אפשר להוכיח את אמיתותה, אבל פקפוק בה הוא בגדר ספקנות פילוסופית גרידא, שלא מובילה לשום מקום.
אלא שמתברר שדווקא האתאיזם – הנושא את דגל ההיגיון והתבונה – נותן לנו סיבה טובה ביותר לפקפק באמינותה של התודעה שלנו, וממילא בכל מה שבנוי עליה. זאת משום שהוא משלב בין שתי אמונות, הנטורליזם והאבולוציה, שהשילוב ביניהן עשוי להיות הרסני עבור התשתית של ההכרה עצמה.
מי שניסח זאת בצורה הברורה ביותר הוא אלווין פלנטינגה, מגדולי הפילוסופים האנאליטיים והפילוסופים של הדת בדורנו.
בספרו "Warrant and Proper Function", פיתח פלנטינגה טיעון שהופיע כבר אצל הוגים כמו ק.ס לואיס, והציג אותו באופן הבא:
נטורליזם הוא האמונה לפיה המציאות הטבעית היא היחידה שקיימת, ואין בנמצא ישויות על-טבעיות כלשהן כמו אלוקים ("טבע" בהקשר זה הוא פחות או יותר המציאות האמפירית הניתנת למדידה).
אבולוציה היא התיאוריה לפיה האורגניזמים השונים, כולל האדם, הגיעו לדמותם הנוכחית כתוצאה מתהליך עיוור (דהיינו לא מתוכנן) של הופעת מוטציות וברירה טבעית.
בעוד שכל אחת מהאמונות הללו יכולה להתקיים בפני עצמה, הרי שמי שמחזיק בשתיהן יחד, בנטורליזם ובאבולוציה, למעשה שומט את הקרקע מתחת רגלי עצמו.
ולמה זה כך? חישבו לרגע על משמעות הדברים. אם הנטורליזם צודק, הרי שאף ישות עליונה לא תכננה את האדם כשתכלית כלשהי לנגד עיניה. הוא פשוט "צמח" כתוצר של סדרת מוטציות מקריות שעברו ברירה טבעית. זה נכון כמובן גם לגבי מוח האדם, שגם הוא אינו אלא תוצר של ברירה טבעית. במהלך האבולוציה הופיעו צורות שונות של מוחות, מערכות עצבים וכיוצא בזה, והמוצלחות יותר הן אלה ששרדו, עד שהתפתח המוח האנושי בדמותו הנוכחית. אותו המוח האנושי הוא כמובן המקור לתודעה, למחשבה, להיגיון ולשאר הכשרים ההכרתיים שלנו (שהרי לפי הנטורליזם אין לנו נשמה רוחנית או משהו כזה).
וכאן נמצא המלכוד. בעולם נטורליסטי, האבולוציה כאמור אינה מכוונת מלמעלה. כל מה שקורה הוא שהמוצלח יותר שורד. גם המוח שלנו לבש את דמותו הנוכחית פשוט כי הוא היה מוצלח יותר מהצורות שקדמו לו. אבל מה המשמעות של מוח "מוצלח" יותר? "מוצלח" יותר בהקשר זה, אין פירושו דווקא זה שמכוון טוב יותר להכרת האמת – אלא זה שמועיל יותר להישרדות, דהיינו גורם לאדם להתנהג באופן "שריד" יותר; ולהיות מועיל להישרדות, לא אומר בהכרח להיות אמין יותר. ייתכן שישנם מצבים הכרתיים המכוונים טוב יותר לאמת של המציאות, אבל הם מזיקים להישרדות. לדוגמה, ייתכן שמבנה מוחי מסוים קולט יותר מימדים של המציאות, אבל הדבר מסיח את דעתו של בעל המוח וגורם לו ליפול בידי טורפים. במקרה כזה, המוחות שישרדו הם אלה שתופסים פחות מימדים של המציאות, וממילא רחוקים יותר מהשגת האמת. או ייתכן למשל שמבנה מוח מסוים הוא כה רציונלי, שבעליו אינו רואה טעם בהזדווגות ובהעמדת צאצאים אלא רק בעיון פילוסופי מופשט; במקרה כזה הגנים שיעברו הלאה יהיו שייכים דווקא למוחות הפחות רציונליים. וכן כיוצא בזה.
כיוון שכך, אומר פלנטינגה, אם אנחנו נטורליסטים ואבולוציוניסטים, אין לנו שום סיבה לחשוב שהמוח שלנו מלמד אותנו את האמת על המציאות. כל מה שהוא גורם לנו לתפוס ולחשוב, הוא מה שיגרום לנו להתנהג באופן שתורם ביותר להישרדות ולהתרבות – אבל לא בהכרח האמת. ייתכנו פערים רבים בין "הכרת האמת" ובין "תועלת להישרדות". ייתכן שהרבה מחשבות, דעות ורעיונות שנראים לנו משכנעים לגמרי, נראים לנו כך רק מפני שהאמונה בהם מועילה להישרדות. זו הרי טענה שנשמעת פעמים רבות כנגד האמונה הדתית – שהיא התפתחה כיוון שהייתה לה תועלת הישרדותית כלשהו, ולא משום שהיא משקפת את האמת. אגב, רעיון זה הורחב בשנים האחרונות על ידי המדען הקוגניטיבי דונלד הופמן, שטוען שכל המציאות שאנו רואים, חשים וחווים אכן אינה המציאות האמיתית, אלא מעין "שולחן עבודה" שהתודעה שלנו יוצרת עבורנו כדי שנוכל לשרוד בצורה הטובה ביותר. אילו היינו רואים את המציאות כפי שהיא, לא היינו יכולים להסתדר איתה.
אבל אם כך, הרי שהאמונה בנטורליזם ובאבולוציה עצמה נופלת תחת אותו הטיעון. יתכן שאנשים מאמינים בנטורליזם ובאבולוציה לא משום שאלו דעות נכונות – אלא משום שהאמונה בהן תורמת איכשהו להישרדות. המוח האנושי התפתח בצורה כזו, שיש לו (לפחות אצל אנשים מסוימים) נטייה לאמץ את האמונה בנטורליזם ואבולוציה. אבל גם אם אמונה זו היא בעלת ערך הישרדותי, כל קשר בינה לבין המציאות הוא מקרי בהחלט.
במלים אחרות, המשמעות של השילוב בין נטורליזם ואבולוציה היא שאנחנו לא יכולים לסמוך על המוח שלנו שילמד אותנו את האמת, אלא רק שיעזור לנו לשרוד ולהתרבות. אבל אם אנחנו לא יכולים לסמוך על המוח שלנו, מניין לנו בכלל לדעת שהנטורליזם והאבולוציה נכונים? אולי המוח שלנו מקבל אותם רק מפני שאלו דעות מועילות אך שקריות? מניין לנו בכלל לדעת שמשהו נכון? אולי כל האמונות, הדעות וההיגיון שלנו אינן אלא מערכת של הזיות, דמיונות ואשליות, שמסיבה כלשהי מועילה להישרדות שלנו? אבל מצד שני, אם אנחנו לא יכולים לדעת שהנטורליזם והאבולוציה באמת נכונים, אז אולי המוח שלנו לא התפתח בתהליך עיוור שכזה, אלא תוכנן באופן מכוון; ואז אולי בכל זאת אפשר לסמוך עליו...
מה שקרה הוא, אומר פלנטינגה, שהשילוב הקטלני בין נטורליזם לאבולוציה הגשים את הסיוט של דקארט, והפך את המוח שלנו עצמו לשד המתעתע. מרגע שאימצנו דעות אלה, איננו יכולים לומר עוד על שום דעה שהיא "נכונה" או "אמיתית". כל שאנו יכולים לומר עליה הוא שהיא מועילה להישרדות. ומכיוון שזה כולל גם את האמונה בנטורליזם ובאבולוציה עצמן, ובכל התיאוריות המדעיות באשר הן, הרי שנוצר לנו חור שחור שהתודעה שלנו נבלעת בתוכו בצרחת אימים.
אני מקווה שאף אחד לא ינסה בשלב זה לטעון שהאבולוציה אינה "אמונה" משום שיש הרבה ראיות מדעיות לאמיתותה. ברגע שאי אפשר לסמוך על המוח, משום שהוא מכוון להישרדות ולא לאמת, אין משמעות לשום "ראיה מדעית", וגם לא לוגית או מתמטית. ההיגיון הבסיסי ביותר שלנו הופך להיות מוטל בספק. אולי אנחנו מאמינים בחוקי הלוגיקה לא משום שהם נכונים, אלא משום שזו אמונה מועילה? לפני שמדברים על ראיות מדעיות, צריך לבסס קודם כל את האמון בהכרה עצמה. הנטורליזם והאבולוציה המשולבים יחד עושים את ההפך הגמור.
יש לציין, שפלנטינגה הדגיש שהטיעון לא בא להפריך את תיאוריית האבולוציה עצמה, אלא רק את השילוב שלה עם נטורליזם. אמונה באבולוציה המונחית בידי אלוהים, המוודא התאמה בין מוח האדם לבין המציאות, היא אמונה אפשרית ועקבית שאינה סותרת את עצמה. רק השילוב בין אבולוציה לנטורליזם יוצר עיוורון כזה, ההופך את המוח לבלתי-אמין, וממילא מערער את האפשרות להסתמך על התודעה שלנו בכל הנוגע לידיעת האמת.
ביקורות רבות הופנו נגד הטיעון של פלנטינגה בידי מדענים ופילוסופים שונים. המרכזיות שבהן רוכזו בספר "Naturalism Defeated?" שערך ג'יימס בילבי (2002), כמו גם תגובותיו של פלנטינגה לאותן ביקורות. לא ניכנס כאן לכל אותם דיונים. לענייננו, מה שחשוב הוא ההבנה שהאתאיזם עלול לערער דווקא את ההנחה הבסיסית מכל: את האמונה בשכל, בהיגיון ובתודעה שלנו. ובכך, כמובן, הוא כורת גם את הענף עליו הוא יושב.
מעניין לציין, שדרווין עצמו היה מודע להשלכות הבעייתיות של תורתו על יסודות ההכרה האנושית, אולם לא הסיק את המסקנות עד הסוף. באוטוביוגרפיה שלו הוא כותב על כך שבתחילה האמין באלוהים מכוחה של התבונה, משום שלא יעלה על הדעת שקיומם של היקום והאדם הם תוצאה של מקריות או הכרחיות עיוורת. אולם אז התעורר אצלו ספק בנושא:
"מסקנה זו, ככל שאני זוכר, נראתה לי חזקה ביותר בתקופה שבה כתבתי את מוצא המינים. אך מאז, בהדרגה ובתנודות רבות, נחלשה מאוד. ואולם, אז מתעורר הספק – האם כלל ניתן לסמוך על שכלו של האדם, שהתפתח, כפי שאני מאמין בהחלט, מתוך שכלם הנחות של בעלי החיים הירודים ביותר, שיוכל להסיק מסקנות גדולות ממין זו?" (אוטוביוגרפיה: צ'רלס דרווין, הוצאת רסלינג 2008, עמ' 68-69)
גם במכתביו כתב דרווין דברים דומים:
"לפעמים תוקף אותי הפקפוק הנורא, אם יש בכלל לייחס ערך כל שהוא או בטחון כל שהוא לאמונותיו של בן אדם, שהתפתח מן החיות הנמוכות. ההיינו בוטחים באמונות אשר בנפשו של הקוף?" (מובא אצל הוגו ברגמן, מבוא לתורת ההכרה עמ' 32)
אלא שדרווין, משום מה, יישם את ספקנותו לגבי האמונה באלוהים ואולי גם אמונות נוספות, ולא הסיק את המסקנה המתבקשת – שאותו ספק חל גם על אמונתו בתורת האבולוציה עצמה! אם אי אפשר לסמוך על מוח של קוף, הרי שגם אי אפשר לסמוך על מסקנותיו לפיהן האבולוציה נכונה.
כל מי שבוחר לאמץ את האתאיזם כהשקפת עולמו, צריך להביא בחשבון שבכך הוא בוחר למעשה להתייחס למוחו כאל "מוח של קוף", או פחות מזה, אוסף כימיקלים מבעבעים שהתגבשו במקרה רק משום שהצליחו לשרוד. אדם כזה בעצם מעיד על עצמו שאי אפשר לקחת אותו ברצינות. אפשר אולי לסמוך על קוף שיצליח לטפס על עצים ולמצוא בננות – אולם האם הייתם סומכים עליו בשאלות הגדולות של החיים?
נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "אפשר לסמוך על המוח?" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).