אם בעבר מכר ד"ר פאוסטוס את נשמתו לשטן בתמורה להבטחה שיצליח בחיפושו אחר האמת, הרי עתה ניסה לבטל את העסקה וטען כי הפך למדען ולפיכך אין לו נשמה בתפקידו כמחפש האמת. אך את השטן לא מרמים. בבוא השעה הוא הוכיח כי החיפוש, שנערך מאחורי גבה של הנשמה, הוביל לאמת שאינה אלא הגיהינום.
— אריך הלר[1]
לא פשוט לשמור על אנושיותם של החיים בימים אלו. האתגרים היסודיים ביותר הניצבים כיום בפני האנושות צצים ממקור בלתי צפוי - דווקא מכיוון המדע והטכנולוגיה הביו־רפואיים הנפלאים וההומאניים שלנו. הכוחות שהם מעניקים לנו לצורך שינוי מנגנוני הגוף והנפש משרתים כבר עתה מטרות שמעבר לריפוי, ובעתיד הקרוב ינוצלו אולי לשינוי טבע האדם עצמו. עוד בימי חיינו הביאו טכנולוגיות ביו־רפואיות חדשות אלו לשינוי מרחיק לכת ביחסים הטבעיים בין מין לרבייה, בין זהות אישית להתגלמות בגוף, ובין היכולת האנושית להישגים האנושיים. גלולות למניעת היריון, הפריה חוץ־גופית, רחם פונדקאי, שיבוט, הנדסה גנטית, החלפת איברים, חלקי חילוף מכניים, תרופות משפרות־ביצועים, שתלים ממוחשבים במוח, ריטאלין לצעירים, ויאגרה לזקנים, פרוזק לכל: כמעט מבלי שחשנו בכך יצאה הרכבת מן התחנה כשפניה מועדות אל "העולם החדש והמופלא" של אלדוס האקסלי, עולם מעוקר מאנושיותו.
אך בבסיס השאלות האתיות המשמעותיות שמעוררות אותן טכנולוגיות רפואיות חדשות טמון אתגר פילוסופי עמוק יותר, אתגר המאיים על האופן שבו אנו תופסים את עצמנו ואת מהותנו. תגליות ורעיונות מדעיים על אודות הטבע והאדם, שעשויים להיות ברוכים ובלתי מזיקים כשלעצמם, הופכים לכלי שרת במלחמה נגד עיקרי הדת והמוסר המעוגנים במסורות שלנו, ואפילו נגד הדרך שבה אנו מבינים את עצמנו כבריות חופשיות ובעלות כבוד עצמי. אמונה מעין־דתית צצה ועלתה בקרבנו – אכנה אותה "מדעיות חסרת נשמה" – שגורסת כי הביולוגיה החדשה שלנו, המסלקת מעולמנו כל שמץ של מסתורין, תוכל לספק תיאור שלם ומספק של חיי האדם ולהסביר בצורה מדעית למהדרין את המחשבה האנושית, האהבה, היצירתיות, השיפוט המוסרי ואפילו את מה שמניע אותנו להאמין באל. מה שמאיים כיום על אנושיותנו הוא לא היפרדות הנשמה מהגוף אלא ההתכחשות לנשמה בחיים האלה.
בל תטעו: לוויכוח הזה השלכות מכריעות על החוסן המוסרי והרוחני של ארצנו, על רוחו וחיוניותו של המדע ועל האופן שבו אנו תופסים את עצמנו כבני אדם. כל שוחרי החירות והכבוד - לרבות האתיאיסטים שבינינו - חייבים להבין כי מה שמוטל כאן על הכף הוא עצם אנושיותם.
בסקירה הכללית שאני מבקש להציע כאן אנתח את הסכנה ואציין דרכים אפשריות להתמודד עמה. תחילה אתאר את האיום הנשקף מן המדעיוּת חסרת-הנשמה הן להבנה העצמית של האדם והן למוסר. לאחר מכן אצביע על המשאבים הפילוסופיים והדתיים שיסייעו לנו להתייצב נכוחה מול האתגר.
ראשית עלינו להבחין בין האמונה הגרנדיוזית במדעיות של ימינו ובין המדע המודרני עצמו, שהחל את דרכו כמפעל בעל יעדים צנועים יותר. מניחי היסודות של המדע המודרני ביקשו אמנם לגלות אמיתות מסוימות שתהיינה מועילות לחיים, אמיתות שאותן קיוו לחשוף תוך שימוש במושגים חדשים ובשיטות חדשות, אך הם הבינו שהמדע לא יוכל לעולם להציע ידע מוחלט ומושלם באשר לחיי האדם בכללותם - למשל, באשר למחשבה, לרגש, למוסר או לאמונה. הם הבינו את מה שאנחנו נוטים לשכוח: שהרציונליות של המדע היא חלקית מאוד, שהיא נרקחה למטרה מסוימת - השגת סוג הידע שלמענו תוכננה - וניתן להחילה אך ורק על אותם היבטים של העולם שאפשר לתפוס אותם באמצעות המושגים המופשטים של המדע. ההיגיון המיוחד של המדע איננו, וגם לא נועד להיות, ההיגיון הטבעי של חיי היומיום ושל החוויה האנושית. הוא גם איננו ההיגיון של הפילוסופיה או של ההגות הדתית.
המדע אינו מבקש אפוא להכיר את היצורים או את טבעם, אלא רק את הכללים שעל פיהם מתחוללים בהם שינויים. המדע מבקש לדעת רק כיצד דברים פועלים, לא מהם הדברים ומדוע הם כאלה. המדע מתאר את תולדות הדברים, אך לא את שאיפותיהם או את תכליתם. המדע מכמת יחסים חיצוניים נבחרים בין עצם אחד למשנהו, אך אינו יכול לומר דבר וחצי דבר על הווייתם הפנימית, וכלל זה נכון לא רק לגבי בני האדם. המדע יכול לחזות במקרים רבים מה יקרה אם תתחוללנה הפרעות מסוימות, אך הוא מסתייג מהסברים סיבתיים, ובייחוד אם מדובר בסיבות מוחלטות.
בקצרה, מדע הטבע המרשים שלנו הצליח לרשום לזכותו התקדמות מדהימה דווקא מפני שהחליט להתעלם מן השאלות הנצחיות הרחבות יותר בדבר ההוויה, הסיבה, התכלית, הפנימיות, ההירארכיה, הטוב או הרע בדברים - שאלות שאותן שמח להותיר בידי הפילוסופיה, השירה והדת.
בתחום הקוסמולוגיה, למשל, אנו עדים להתקדמות מופלאה בחקר מה שמכונה "המפץ הגדול" בראשית הזמן, ובחישובים המסובכים המתארים מה שאירע מיד לאחר מכן. אך המדע שומר על שתיקה גמורה בכל הנוגע למה שקרה קודם לכן ולגורם המוחלט שמאחורי כל זה. בניגוד לכל ילד סקרן ממוצע, הקוסמולוגים אינם שואלים: "מה היה לפני המפץ הגדול?" או "מדוע יש משהו במקום לא־כלום?" מפני שהתשובה תהיה בהכרח התפרצות נרגזת: "רק אלוהים יודע!"
מדע הגנטיקה הגדיר את רצף הדנ"א השלם של כמה וכמה אורגניזמים, לרבות האדם, ואנו לומדים בקצב מהיר מה "עושים" רבים מאותם גנים. אבל גישה אנליטית זו אינה יכולה לגלות לנו במה שונים חייה של בהמה מחייו של פרפר, או אפילו מה מסביר את האחדות המיוחדת ואת הכוליות הפעילה של כל הפרפרים או כל הבהמות, או את הפעולות התכליתיות שהם נוקטים כדי לשמר את השלמות הייחודית להם.
בתחום הנוירו־פיזיולוגיה למדנו רבות על עיבוד גירויים חזותיים, על הפיכתם לאותות אלקטרוכימיים ועל המנגנונים המעבירים את האותות האלה למוח. אך את הראייה עצמה איננו מכירים בזכות המדע אלא הודות לחוויה האישית שלנו, הודות לעובדה שאיננו עיוורים. גלגל העין והמוח הם עצמים חומריים: הם תופסים מקום בחלל ואפשר להחזיק אותם ביד; אבל יכולות הראייה והחשיבה אינן תופסות מקום ואי־אפשר להחזיקן ביד. הן תלויות אמנם לחלוטין בתנאים חומריים, אך במהותן הן לא-גשמיות: אלו הן יכולות ופעילויות של הנשמה - ולפיכך אינן מהוות מושא לידע בעיני המדע המטריאליסטי.
מגבלות חשובות אלו של המדע נשכחו כיום במידה רבה מביולוגים רבים, ועמן גם מידת הצניעות שהיו אמורות להשרות. תחת זאת, הביו-נביאים של המדעיות מנצלים רעיונות כבירים מתחום הגנטיקה, הביולוגיה ההתפתחותית, מדעי המוח והפסיכולוגיה האבולוציונית, ויוצאים בצורה בוטה נגד ההבנה המסורתית של טבע האדם, חיי האדם וכבוד האדם.
כבר לפני מאה וחמישים שנה קרא הדרוויניזם, בגרסתו המקורית, תיגר על מעמדנו המיוחד: כיצד יוכל יצור שהתפתח ממקורות תת־אנושיים לטעון שהוא בעל חיים נעלה יותר, לא כל שכן להאמין שהוא נברא בצלם אלוהים? תורת האבולוציה האורתודוקסית שוללת אפילו את עצם השימוש בתארים "נעלה" או "נחות" ביחס לבעלי חיים; לכל היותר אפשר לדבר על רמת המורכבות שלהם. הואיל וכל בעלי החיים עוסקים בסופו של דבר באותו הדבר - בהישרדות אינדיבידואלית לצורך המשך קיומם של הגנים שלהם - ההבדלים הניכרים לעין ביניהם הם ביסודו של דבר רק דרכים מורכבות יותר או פחות לביצוע אותה משימה.
ההסברים המטריאליסטיים החדשים לאירועים נפשיים אינם מותירים מקום לנשמה במובנה המסורתי כעיקרון המחיֶה של החיים. הגנים הם שאמורים לקבוע את המזג ואת האופי האישי. דומה שהתיאורים המכניסטיים של תפקודי המוח מוותרים על הצורך לדבר על חירות האדם ועל תכלית המעשים. מחקרים המשתמשים בטכניקות של סריקה מוחית מתיימרים להסביר כיצד אנו מגיעים להחלטות מוסריות. תיאור חיצוני לחלוטין של התנהגותנו - "הגביע הקדוש" של מדעי המוח - גורע מחשיבותו של עולמנו הפנימי. רגש, להט, מודעות, דמיון, תשוקה, אהבה, שנאה, מחשבה - מבחינת המדע כל אלה אינם אלא "אירועים מוחיים". חוקרים מסוימים אף טוענים כי במוח קיימת "מודוּלת אלוהים", שפעילותה אמורה להסביר חוויות דתיות או מיסטיות.
נניח לרגע למושג "נברא בצלם": איזו ראייה הומאניסטית נשגבת של חיי האדם או של הטוב האנושי תוכל לעמוד מול האמונה הניצחת של אלה הממנים עצמם לדוברי הביולוגיה ונביאיה ומכריזים, השכם והערב, כי האדם אינו אלא אוסף של מולקולות, תאונה על במת האבולוציה, חלקיק חריג של מודעות ביקום חסר תודעה, דבר מה שבמהותו אינו שונה מכל יצור חי אחר? איזה סיכוי יש לרעיונות המקודשים בדבר כבוד האדם וחירותו מול הרעיון הרדוקטיבי של הגן האנוכי, או האמונה שהדנ"א הוא מהות החיים, או ההשקפה הגורסת שההתנהגות האנושית והחיים הפנימיים העשירים שלנו הם בסך הכל תופעות נוירו־כימיות, שתכליתן תרומה להצלחה הרבייתית?
ואמנם, רבים מן המדענים ומן האינטלקטואלים המובילים שלנו משתוקקים לקעקע את התפיסות המסורתיות בדבר מקומו המיוחד של האדם בבריאה, והם ששים לצאת לקרב בכל הזדמנות. שימו לב, למשל, כיצד בחרו המאורות הגדולים של האקדמיה הבינלאומית של ההומאניזם - בהם הביולוגים פרנסיס קריק ואדוארד וילסון ואנשי הרוח ישעיה ברלין וקורט וונגוט - להגן על רעיון שיבוט האדם:
אילו שאלות מוסריות עשוי שיבוט האדם לעורר? כמה מדתות העולם מלמדות שקיים הבדל מהותי בין יצורי אנוש ובין יצורים אחרים ממשפחת היונקים - שהאלוהות טבעה בבני האדם נשמות אלמותיות, המעניקות להם ערך שאין מקום להשוואה בינו ובין ערכם של יצורים חיים אחרים. טבע האדם נחשב ייחודי ומקודש. כל התקדמות מדעית המסכנת בבירור את ה"טבע" הזה או משנה אותו מעוררת התנגדות נזעמת… אך ככל שמדע יכול לקבוע… נראה שהיכולות האנושיות שונות בדרגתן - אך לא בסוגן - מן היכולות הקיימות אצל בעלי חיים עילאיים אחרים. לאנושות יש רפרטואר עשיר של מחשבות, רגשות, שאיפות ותקוות הנובע כנראה מתהליכים אלקטרוכימיים המתרחשים במוח, ולא מנשמה חסרת גשמיות הפועלת בדרכים ששום מכשיר אינו מסוגל לגלות… השקפות קדומות בדבר טבע האדם, ששורשיהן נעוצים בעבר השבטי של האנושות, אינן יכולות להיות אמת המידה שעל פיה נקבל החלטות מוסריות בשאלת השיבוט… התועלת הפוטנציאלית של השיבוט עשויה להיות כה עצומה, עד שתהא זו טרגדיה אם נניח לנקיפות מצפון תיאולוגיות עתיקות יומין להביא לשלילתו[2].
כדי להצדיק את המחקר המדעי המתקיים כיום מוכנים אותם "הומאניסטים" להיפטר לא רק מתפיסות דתיות מסורתיות אלא מכל השקפה בדבר ייחודו של האדם וכבודו, לרבות ייחודם שלהם וכבודם. הם אינם מבינים שראיית האדם בעיניים מדעיות, אותה ראייה שהם מעלים כל כך על נס, לא רק פוגעת בגאוותנו אלא גם מערערת את תפיסתנו העצמית כיצורים חופשיים, חושבים ואחראיים, הראויים לכבוד מפני שרק לנו לבדנו, מכל בעלי החיים, יש תודעה ומצפון, ורק בנו מפעמת השאיפה לא רק להנציח את הגנים שלנו אלא להגשים יעדים נשגבים יותר.
אומר שוב: הבעיה אינה טמונה בממצאים המדעיים עצמם. היא טמונה בגישה הרדודה שאינה מסוגלת לראות שום אמת פרט להם. כך, למשל, משתלח הפסיכולוג האבולוציוניסט ומחבר ספרי המדע הפופולאריים סטיבן פינקר בכל מי שמעז להתייחס בכובד ראש למושג "נפש האדם":
להוותם של אלה כבר הוכיחו מדעי המוח כי התודעה היא מה שעושה המוח. את מה שמכונה "הנשמה הבלתי גשמית" אפשר לנתח בסכין, אפשר לשנות באמצעות חומרים כימיים, אפשר להפעיל ולנתק באמצעות זרם חשמלי, אפשר לכבות באמצעות מכה חזקה או מחסור בחמצן. לפני מאות שנים לא היה זה מן החכמה לבסס את המוסריות על הדוֹגמה הממקמת את כדור הארץ במרכז היקום. בדיוק באותה מידה אין זה מן החכמה לבסס היום את המוסריות על דוֹגמות בדבר נשמות שהעניק לנו האל.[3]
פינקר, פרופסור לפסיכולוגיה, מתכחש ללא שמץ של אירוניה לקיומה של הנשמה, אך הוא אינו ער לעובדה שאיננו מוכרחים לתפוס אותה כ"רוח הרפאים שבמכונה" או כ"דבר" נפרד הממשיך להתקיים גם אחרי הגוף. תחת זאת, אנו יכולים לחשוב עליה כעל הכוחות המשולבים של גוף אורגני מטבעו - הבסיס והמקור של המודעות, התשוקה והמעשה. פינקר אינו מבין שהכוחות החיוניים של האורגניזם אינם שוכנים בחומרים הגשמיים של הגוף, אלא בצורת הארגון של החומרים הללו; הוא אינו מבין שהארגון המקנה לאותם חומרים את חיותם - הצורה הוויטאלית, או הנשמה - אינו גשמי כשלעצמו.
אין כמובן שום חידוש ברדוקציוניזם, במטריאליזם ובדטרמיניזם מן הסוג הנידון כאן; סוקרטס התווכח עם הדוקטרינות הללו כבר לפני שנים רבות. החידוש האמיתי הוא העובדה שההתקדמות המדעית מצדיקה לכאורה את דרכי החשיבה הללו. כתוצאה מכך עלולה הביולוגיה החדשה לחולל דה־הומאניזציה חמורה יותר מכל מניפולציה טכנולוגית מעשית, קיימת או עתידית; היא עלולה לשחוק - אולי באופן סופני - את הרעיון כי האדם הוא יצור נאצל, מכובד, יקר ערך, אפילו כמו־אלוהי, ולהחליפו בתפיסת האדם - וגם הטבע עצמו - כחומר גלם המיועד לניצול ולתפעול.
המדעיות החדשה לא רק מסלקת את הנשמה מן התמונה העובדתית שהיא מציירת בנוגע לחיים, אלא גם מזניחה את ההיבטים האתיים והרוחניים של החיה האנושית. רק אנו, מכל החיות, עוסקים בדיון מוסרי ומתעמקים בשאלה כיצד יש לחיות. רק אנו, מכל החיות, תוהים לא רק "מה אני יכול לדעת?" אלא גם "מה אני אמור לעשות?" וכן "למה אוכל לקוות?". המדע, למרות תרומתו הכבירה לחיים האנושיים ולהפיכתם נוחים ובטוחים יותר, אינו מסוגל כלל לספק את הכמיהות הגדולות הללו של נפש האדם.
המדע נייטרלי מבחינה מוסרית; הוא אינו עוסק בהבחנה בין טוב לרע, בין צודק לשגוי, בין נאצל לשפל. המדענים מקווים אולי שהשימוש בממצאיהם ייעשה ברוח של צדקה, כפי שהתנבא פרנסיס בייקון, אבל המדע עצמו אינו יכול לעשות דבר כדי להבטיח תוצאה כזאת. הוא אינו יכול לקבוע אמות מידה שתנחינה את השימוש בכוחות הנוראים שהוא מפקיד בידי האדם. הוא מבקש אמנם להשיג ידע אוניברסלי, אך אין לו מענה לרלטיביזם מוסרי. הוא אינו יודע מהי צדקה, מה היא מצריכה, או אפילו אם ומדוע היא טובה. מה ייוותר לנו אפוא מבחינה מוסרית ורוחנית, אם המדעיות חסרת הנשמה תצליח במאמציה למגר את הדתות המסורתיות, את השקפותינו המוּרָשות על חיי האדם, ואת התורות המוסריות המעוגנות באותן השקפות?
חסר זה יורגש יותר מכל בהפעלתו של הכוח הביו־טכני להגשמת מטרות החורגות מריפוי מחלות והקלת סבל. מבטיחים לנו ילדים מוצלחים יותר, ביצועים טובים יותר, גוף חסר גיל ונשמות מאושרות - וכל זאת בעזרת ביו־טכנולוגיות של "שיפור" ו"שדרוג".[4] הביו־נביאים מבשרים לנו שאנו צועדים לעבר שלב חדש באבולוציה, אל יצירת חברה פוסט־אנושית, חברה המבוססת על מדע ומושתתת על טכנולוגיה, חברה שתותיר מאחוריה את ההשקפות המסורתיות בדבר טבע האדם ותתנער מן התורות הדתיות המורות לנו כיצד לחיות.
אך מה ינחה את מהלכה של האבולוציה הזאת? איך נדע אם מה שמכונה "שיפור" אכן ישפר את מצבנו? מדוע אמור יצור אנושי לקבל בברכה עתיד פוסט־אנושי? למדעיוּת אין תשובה לשאלות מוסריות גורליות אלו. בהיותה חירשת לטבע, לאל, ואפילו לדיון מוסרי, אין ביכולתה להציע קנה מידה שבאמצעותו נוכל לשפוט אם השינוי הוא אכן התקדמות - או לשפוט בכל עניין אחר. תחת זאת, היא מקדמת גרסה משלה לאמונה, לתקווה ולצדקה: אמונה בטוב שבקדמה המדעית, תקווה כי בעתיד יהא ביכולתנו להתגבר על מגבלותינו הביולוגיות, וצדקה המוצאת את ביטויה בהבטחה לשחרור המיוחל מן המצב האנושי ולהתעלות אל מעבר לו. שום אמונה דתית לא התבססה מעולם על יסודות רעועים יותר.
זהו אפוא המשבר הדתי והמוסרי הייחודי שעמו אנו מתמודדים כעת. אנו מפליגים במים סוערים ללא כיוון והדרכה; ההשקפה שבה אנו דבקים במידה גוברת והולכת נותנת בידינו עוצמה אדירה ובה בעת מתנערת מן האפשרות לקבוע אמות מידה לא־שרירותיות אשר תנחינה אותנו כיצד להשתמש באותה עוצמה. אנו מצוידים היטב אך איננו יודעים מי אנו ולאן פנינו מועדות. אנו מתכננים לא רק את הקטר אלא גם את נהגו, והרכבת שלנו אצה לדרכה ואיש אינו יודע לאן.
האם נצליח להיאבק בתורות המעודדות דה־הומאניזציה ובפשיטת הרגל המוסרית של המדעיות חסרת הנשמה? המענה לשאלה הזאת, ככל שהיא נוגעת לעתיד התרבות, אינו ודאי. אך אנחנו איננו יצורים חסרי אונים מבחינה אינטלקטואלית ורוחנית. אדרבה, עומדים לרשותנו טיעונים פילוסופיים טובים להפרכת תורותיה חסרות הנשמה של המדעיות, וכתבי הקודש מציעים לנו אמיתות נאצלות המזינות את נשמת האדם. בעזרת הכלים האלה נוכל לצאת להגנה הומאנית על האנושי. אני מבקש להציע כאן כמה יסודות להגנה כזאת, ואפתח בפן הפילוסופי.
ראשית, בניגוד לטענות שמעלה המדעיות, ההכרה במקורותינו האבולוציוניים אינה כרוכה בהתכחשות לאמת בדבר ייחודנו כבני אדם. ההיסטוריה של היווצרותנו איננה תחליף להכרה הישירה של היצירה עצמה. כדי להכיר את האדם עלינו לבחון את הווייתו ואת מעשיו, לא את האופן שבו הפך למה שהוא. כדי להבין את טבענו - את מה שאנו - או את מקומנו, אין אנו צריכים להחליט תחילה אם מקורנו בבוץ הקדמוני או אם נוצרנו בידי אל בורא: גם אם הקופים הם אבות אבותינו, מה שנוצר בסופו של דבר עולה על הקוף.
שנית, המפתח להכרת מהותנו, חירותנו ותכליתנו טמון בידיעה הפנימית שלנו. אפילו מצאו המדענים "הוכחה" משביעת רצון לכך שפנימיות, מודעות ובחירה אנושית אינן אלא אשליה - שלכל היותר הן תופעות חיצוניות הנובעות מאירועים מוחיים - או שמה שאנו מכנים "אהבה", "שאיפות" ו"מחשבות" אינו אלא טרנספורמציות אלקטרו־חשמליות המתחוללות בחומר המוחי, גם אז היה עלינו להמשיך בשלנו ולהתעלם מהם. ויש סיבה טובה לעשות זאת: ההתגלות הבלתי אמצעית של החיים עצמם, המעידה על כוחם וחיוניותם, היא ראיה משכנעת ואמינה יותר מכל הסבר מופשט, המפוגג את ההתנסות החיה באמצעות זיהויה עם התרחשות גופנית כלשהי. גם ילד נטול כל תחכום מכיר את הצבע האדום והצבע הכחול טוב יותר מפיזיקאי עיוור המצויד בספקטרומטרים. וכל מי שאהב אי פעם יודע שהאהבה אינה רק אפקט שמחוללים מוליכים עצביים.
שלישית, התפיסה הרדוקציוניסטית של הנפש, המצמצמת אותה לכדי פעולת גומלין של כימיקלים, מרוקנת מתוכן לא רק רעיונות כמו חירות אנושית וכבוד האדם, אלא גם מושגים כמו "נכון" ו"טעות". אפילו המדע עצמו נעשה בלתי אפשרי, מפני שעצם קיומו תלוי באי-גשמיותה של המחשבה ובאי־תלותה של הנפש בחומר. אם מה שבו מאמין האדם אינו אלא ביטוי מילולי של "תהליכים אלקטרוכימיים במוח", הרי שאין כלל אמת בלתי תלויה, אלא רק "מה שנראה לי". לא רק האפשרות לזהות את הנכון ואת המוטעה אלא גם הסיבות לחקירה המדעית מתבססות על תפיסה של כבוד האדם וחירותו שהמדע עצמו אינו מסוגל לזהות. פליאה, סקרנות, הרצון שלא ללכת שולל, רוח הנדבנות - כל אלה הם תנאים הכרחיים שבלעדיהם אין קיום למפעל המדעי המודרני; אלה הם סימני ההיכר של נשמת האדם החי, לא של מערכת העצבים המרכזית.
הביקורת הפילוסופית על המדעיות עשויה להחזיר לנו את נשמותינו ולחדש בנו את המודעות לייחוד האנושי. אך הפילוסופיה לבדה לא תוכל לענות על הכמיהות הללו או לספק את חיפושינו אחר משמעות. כדי לזכות במזון הרוחני הזה עלינו לחזור למקורות אחרים. ראש וראשון להם הוא המקרא.
המקרא מעניק לנו הבנה מעמיקה של טבע האדם, אך שלא כמדע הוא מציב את ההבנה הזאת ביחס לכמיהות ולדאגות האנושיות העמוקות ביותר. מסיבות שונות עלינו לפנות תחילה לפתיחה המרהיבה של המקרא, אל סיפור הבריאה בפרק א של ספר בראשית, שהפך, שלא במפתיע, למטרה העיקרית של חִצי המדעיות נטולת הנשמה. כבר טענתי פעם שהממצאים המדעיים אינם פוגעים בעצם כלל במסופר בבראשית א, אף שלכאורה הם מציגים אותו כמשהו מופרך לחלוטין.[5] זאת, משום שסיפור הבריאה המקראי אינו תיאור היסטורי או מדעי של מה שקרה, אלא מבוא המשרה עלינו יראת כבוד לסיפור ארוך ומקיף על הדרך שבה עלינו לחיות את חיינו. המקרא מתייחס אלינו לא כאל צופים רציונליים מרוחקים המונעים בעיקר על ידי הסקרנות, אלא כיצורי אנוש העוסקים בשאלות קיומיות וצריכים יותר מכל לפענח את עולמם ואת המשימה שעליהם למלא בתוכו. השאלה האנושית הראשונה איננה "איך כל זה נוצר?" או "כיצד זה פועל?" אלא "מה פירושו של כל זה?" וכן (ובמיוחד): "מה אני אמור לעשות כאן?"
הטענות הספציפיות של סיפור הבריאה המקראי מזינות את כמיהותיה העמוקות של הנפש למצוא תשובות לשאלות אלו. העולם שהיצור האנושי רואה סביבו הוא עולם מסודר ומובן, שלם המורכב מכמה סוגי דברים מובחנים. הסדר השולט בעולם הוא רציונלי לא פחות מן הדיבור המשמש אותנו לתאר אותו ומן הדיבור שעל פיו הוא נברא ממש לנגד עינינו (הקוראות). וחשוב מכל, הסדר הנהיר של הישויות הנבראות נועד בעיקר להראות כי השמש, הירח והכוכבים - למרות יופיים ועוצמתם הנצחיים ותנועתם הנשגבת והמושלמת, ובניגוד לרושם שמעוררת ההתנסות האנושית הבלתי מושכלת - אינם אלוהיים. יתר על כן, ההוויה היא הירארכית: האדם הוא הנעלה מכל היצורים, נעלה יותר מן הרקיע. האדם לבדו הוא יצור שנברא בצלם אלוהים.
מה פירוש הדבר? והאם ייתכן שזה נכון? במהלך תיאור הבריאה האלוהית מציג לפנינו פרק א בבראשית את מעשיו של האל ואת כוחותיו: (א) האל מדבר, מצווה, קורא בשם, מברך ומקדש; (ב) האל בורא, ובורא בחופשיות; (ג) האל מתבונן בעולמו ורואה; (ד) האל עוסק בטוב הגלום בדברים; (ה) האל חרד ליצורים החיים האחרים ודואג למחייתם. בקצרה: האל משתמש בדיבור ובשכל, בחירותו לעשות ולברוא, ובכוחו לשקול, לשפוט ולטפל.
הספקנים שבינינו אולי יתהו אם זה באמת מה שעשה האל - אחרי הכל, אנו מייחסים לו את הכוחות ואת המעשים הללו רק על בסיס הכתוב במקרא. אך גם לאתיאיסטים ברור מעל לכל ספק שהכוחות והמעשים הללו נתונים לנו, והם־הם המרוממים אותנו מעל למישור הקיום החייתי גרידא. בני האדם הם היצורים היחידים שמדברים, מתכננים, יוצרים, הוגים ושופטים. בני האדם הם היצורים היחידים שיכולים להציב לעצמם יעד עתידי ולהשתמש בתכנית כמדריך למימושו של אותו יעד. בני האדם הם היצורים היחידים היכולים לחשוב על העולם, להשתאות לנוכח צורותיו המרהיבות ולחוש יראת כבוד כשהם מביטים בגדולתו ומהרהרים בחידת מקורו.
ואנא, שימו לב: אמיתות מובנות מאליהן אלו אינן מתבססות על כתבי הקודש. הכתוב רק מאפשר לנו לתת להן תוקף באמצעות בחינה עצמית. הדרך שבה אנו קוראים את הטקסט הזה והדרך שבה אנו מגיבים אליו אפשריות רק לנו כבני אדם, והן כל מה שנחוץ לנו כראיה כדי לקבל את טענת הטקסט בדבר מעמדנו הנעלה. זו אינה תפיסה אנתרופוצנטרית אלא אמת קוסמולוגית, ושום דבר שנלמד אי פעם מן המדע לגבי האופן שבו הפכנו להיות מה שאנו לא יוכל להפריכה.
פרק א בבראשית לא רק מציב מולנו מראה שבעדה נשקף אלינו מעמדנו המיוחד בעולם, אלא גם מלמד אותנו באמת ובתמים על השפע הקיים ביקום ועל האירוח הנדיב שהוא מעניק לחיים עלי אדמות. יתר על כן, המקור המוסמך ביותר מבשר לנו שהשלם - ההוויה של כל מה שיש - הוא "טוב מאוד": "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד"[6]. המקרא מלמד אותנו כאן אמת שהמדע אינו יכול להכירה אף על פי שהיא הבסיס לעצם אפשרות קיומו של המדע - ושל כל דבר אחר שאנו מייחסים לו ערך. שהרי, באמת ובתמים טוב מאוד שקיים משהו במקום לא־כלום. באמת ובתמים טוב מאוד שבמשהו הזה שולט סדר נהיר ולא תוהו ובוהו. באמת ובתמים טוב מאוד שהבריאה כוללת יצור המסוגל לא רק לפענח את הסדר הזה אלא גם לדעת שהוא "טוב מאוד" - יצור שיש ביכולתו להוקיר את העובדה שקיים משהו במקום לא־כלום ושניחן ביכולת הרפלקסיבית להעלות את העובדות הללו על נס יחד עם המקור המסתורי של ההוויה עצמה. כפי שמנסח זאת אברהם יהושע השל: "המילים המקראיות על בריאת השמים והארץ אינן מילים של מידע אלא מילים של הערכה. סיפור הבריאה אינו מתאר כיצד נוצר העולם - זהו שיר על תפארתו של העולם הנוצר. 'וירא אלהים כי־טוב".[7]
וזה לא הכל. תכלית השיר אינה רק להלל, אלא גם לזמֵן אותנו ולעורר בנו יראת כבוד וקשב. שכּן בדיוק כפי שהעולם הנברא זומן לכדי קיום באמצעות מאמר, כך גם להיות בן אדם בעולם הזה פירושו לחיות מתוך נכונות להיקרא, להיענות לזימון. פירושו להכיר קודם כל בעובדה שאנחנו נמצאים כאן לא מתוך בחירה או בזכות מעשינו, אלא כמתנה שקיבלנו מכוחות שאינם עומדים לרשותנו. פירושו לשאוף להצדיק את המתנה הזאת, לעשות דבר מה מתוך הכרת תודה על הזדמנות הקיום שניתנה לנו. פירושו לא רק להרגיש יראת כבוד נוכח עצם קיומו של העולם אלא גם להתחייב לחיים ראויים, חיים של משמעות, חיים המכבדים את צלם האלוהים שבו ניחנו - ולא בזכותנו אנו. פירושו לחוש בצורך למצוא דרך חיים שעליה נשמח להגן בבוא יומנו מול כס הכבוד.
פרק א בספר בראשית - שלא כמפעל מדעי, מרהיב או עמוק ככל שיהיה - מזמין אותנו להטות אוזן לקול טרנסצנדנטי. הוא עונה על הצורך האנושי לדעת לא רק כיצד פועל העולם אלא גם מה אנו אמורים לעשות כאן. זוהי ראשיתה של תגובה שאורכה כאורך המקרא כולו לערגה האנושית למשמעות ולקיום בלב שלם. האמיתות שעליהן הוא מעיד אינן אמיתות קוגניטיביות גרידא. הן אינן אמיתות של אמונה סתם אלא אמיתות של חיים במעש - של שיר והלל ופולחן, של אהבה והולדה וחיים חברתיים, של מעשים אחראיים כמענה לקריאה לצדק, לקדושה ולאהבת הזולת. אמיתות כאלה ניחנות בעומק ובכוח נצחי שכמותם לא נמצא בשום דוקטרינה, מדעית או אפילו דתית. כל עוד נתפוס את הדתות הגדולות שלנו כהתגלמויות האמיתות האלה, לא נצטרך אנו, ידידי הדת, לחשוש מן המדע, ואנו ידידי המדע, השומרים עדיין על קשר עם אנושיותנו, לא נצטרך לחשוש מפני הדת.
ליאון ר' קאס הוא עמית הרטוג ב־American Enterprise Institute ופרופסור בקתדרה על־שם אַדי קלארק הרדינג בוועדה למחשבה חברתית באוניברסיטת שיקגו. המאמר מבוסס על הרצאה לזכר וולטר ריסטון שנישאה במכון מנהטן בניו יורק ב־18 באוקטובר 2007.
נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "מטריאליזם ועתיד האנושות" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).
[1] Erich Heller, “Faust’s Damnation: The Morality of Knowledge,” in Heller, The Artist’s Journey into the Interior and Other Essays (New York: Harcourt Brace Jovanovich, 1976), p. 18 .
[2] International Academy of Humanism, “Statement in Defense of Cloning and the Integrity of Scientific Research,” May 16, 1997. פורסם שוב ב: Free Inquiry 17:3 (Summer 1997) וזמין באינטרנט באתר www.secularhumanism.org/library/fi/cloning_declaration_17_3.html.
[3] Steven Pinker, “A Matter of Soul,” The Weekly Standard, February 2, 1998, p. 6 .
[4] לדיון יסודי באפשרויות הללו ובבעיות המוסריות והחברתיות שהן מעלות ראה Beyond Therapy: Biotechnology and the Pursuit of Happiness, A Report by the President’s Council on Bioethics (Washington, D.C.: Government Printing Office, 2003). הדו"ח זמין באינטרנט באתר www.bioethics.gov.
[5] ראה Leon R. Kass, “Awesome Beginnings,” in Kass, The Beginning of Wisdom: Reading Genesis (New York: Free Press, 2003), pp. 25-53. וכן ראה Leon R. Kass, “Evolution and the Bible: Genesis I Revisited,” Commentary, November 1988, pp. 29-39.
[6] בראשית א, לא.
[7].Abraham J. Heschel, Who Is Man? (Stanford: Stanford, 1965), p. 115
נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "מטריאליזם, נשמה ועתיד האנושות" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).