מאת צוות האתר
האם סיפור המגילה אכן התרחש במציאות? עד כמה מהימנה מגילת אסתר כתיאור היסטורי? אמנם ברור לנו, כאנשים מאמינים, שחוגגים את חג הפורים כמסורת אבותינו מזה אלפי שנים, שסיפור המגילה התרחש במציאות. אך האם ניתן לבסס זאת גם בראיות היסטוריות שונות?
נתחיל מהראשית, לצערנו אין בידינו כמעט כתבים היסטוריים שנכתבו על ידי האימפריה הפרסית. רוב הידיעות שלנו על מלכי פרס שאובות מכתביהם של היוונים, שהתרכזו בעיקר האירועים בעלי משמעות קוסמו-פוליטית רחבה (בעיקר מלחמות). אך למרות זאת, דווקא מהמידע העקיף המופיע אצל היוונים ניתן לראות כי מגילת אסתר, המתארת את הרקע ההיסטורי לסיפור חג הפורים, אכן מכילה שפע פרטים ותיאורים התואמים לידיעות על פרס באותה תקופה, ולתיאורים המופיעים אצל היסטוריונים אלו. מתברר כי מחבר המגילה מפגין בקיאות מעוררת התפעלות בהלכות החצר האח'מנית כפי שאנו מכירים אותה מכתבי ההיסטוריונים היווניים, הוא מכיר שמות מלכים ושמות איראניים, ושולט לא רק באוצר המילים הפרסי של אותה תקופה, אלא גם במקורות המילים. להלן נערוך סקירה קצרה של החומר ההיסטורי שבמגילה
שם המלך – אחשורוש – הוא שמם של שני מלכים מהשושלת האח'מנית. השושלת האח'מנית, שמרכזה היה בפרס, אכן השתרעה בימי גדולתה מצפון הודו ועד מצרים – כלומר מהודו ועד כוש, כאשר כוש מציינת מקום כלשהו באפריקה, לאו דווקא חבש. אחשוורוש מזוהה לרוב עם המלך הפרסי חשירש הראשון, שמלך במאה החמישית לפני הספירה. מההיסטוריונים היווניים אנו למדים שאכן המלכים האח'מנים היו חובבי משתאות, כמו רבים ממלכי העולם העתיק. יתרה מזו, נראה שבשנתיים הראשונות למלכותו של חשירש הראשון, הוא היה עסוק במלחמות (להלן אצל שרבבני). כך נפתרת התמיהה מדוע המשתה המפורסם מסיפור המגילה נערך רק בשנה השלישית. גם האירועים המתוארים בהמשך המגילה הולמים היטב למלכותו של חשירש. בשנה השביעית למלכותו הובס חשירש על ידי היוונים בקרב שהתרחש ליד פְלָטיָאה. בסופו של הקרב שרידי הצבא הפרסי נסוגו לאסיה הקטנה ונראה כי חשירש שב להתעסק בעניניו הפרטיים. והנה, בדיוק בשלב זה, השנה השביעית, מתרחש סיפור המגילה. זאת ועוד, אף פרשת המס מתוארת בסיפור המגילה מובנת מאוד על רקע זה היות וזו הולמת את הצורך הגדול של הממלכה בכסף רב לטובת שיקום המדינה והצבא ממסעות המלחמה הכושלים מול היוונים.
גם דמותו של אחשוורוש עצמו במגילה דומה בצורה מפליאה לזו העולה מהתיאורים ההיסטוריים. ממלכתו של חשירש השתרעה בגודל דוגמה למתואר במקרא (ראו בהמשך), הוא היה ידוע באכזריותו כלפי אויביו ובכך שראה את עצמו כאל, וכן במשתאות הפאר שערך ובנשים הרבות שלקח לו (אנצ"ע ערך אחשורוש). תיאורים ההולמים היטב את אחשוורוש של המגילה. זאת ועוד, במקור שנמצא בעיר השומרית בורסיפה, מוזכר פקיד בשירות אחשוורוש ששמו מרדוכה. למעשה ידועים כמה פקידים בשם זה ומפתה הסברה שאולי אחד מפקידים אלה קשור למרדכי היהודי [1] (עד שיוכח אחרת הדבר צריך להישאר בספק).
המגילה מזכירה כי אחשוורש מלך על מאה עשרים ושבע מדינות מהודו ועד כוש. ואכן, בתקופתו של חשיארש הראשון, גם הודו וגם אתיופיה היו חלק מהאימפריה הפרסית והמלך עצמו ברשימה של אומות נושא בכתובת הדאיווה המפורסמת שלו מזכיר את הודו (בפרסית עתיקה: Hiduŝ) ואתיופיה.
בספר עזרא אנו קוראים על שבעת יועציו של המלך ארתחשסתא (עזרא, ז, י"ד), ו"שבעת פקידי פרס ומדי". יועצים מסגנון זה הם כנראה שבעת שרי אחשוורוש. נושא זה של שבעה פקידים המלווים את המלך הפרסי אינו מוגבל לתנ"ך העברי שכן גם המקורות היווניים מעידים על כך וכך גם אולי כתובת בהיסטון המתארת את שישה יועציו של דריוש. לפי הרודוטוס, המלכות האכמניות נבחרו תמיד רק מביתם של האצילים הללו (הרודוטוס, ג', 84. ראה סייג בהמשך). הוא גם מדווח שכאשר דריוש הפך למלך, העניק למלוויו זכות מיוחדת מאוד: "הם הורשו לבוא בפני המלך ללא הודעה שניתנה אם המלך לא היה עם אחת מנשותיו" (הרודוטוס, ג', 118).
המקבילות בין תיאורי המגילה להיסטוריה הפרסית חוזרות שוב ושוב לכל אורך הסיפור. במקורות הקלאסיים, הפרסים הוזכרו באופן תכוף יחד עם המדים פעמים רבות ולעתים סופרים יווניים ראו אותם זהים. המשתה במגילה ארך שמונים ומאת יום. הדבר עולה מן הידוע לנו ששושן הייתה בירת החורף של המלכים האח'מניים. יתירה מכך, שושן הייתה בנויה ממבצר ומעיר תחתית. המילה האכדית למבצר היא בִּירתוּ, ומכאן המילה הבירה. שושן הבירה היא, אם כן, מבצר שושן, שם שכן ארמון המלך ושם מתרחשת הדרמה. שושן הבירה נבדלת מהעיר שושן עליה מדברת המגילה, שכיוונה מן הסתם לעיר התחתית. במשתה אחשורוש באים לידי ביטוי מנהגי חצר נוספים: הישיבה בשורות לפי היררכיה, למגדול ועד קטן, כאשר החשובים ביותר יושבים ראשונים: הַפַּרְתְּמִים וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת - לְפָנָיו. fratama בפרסית עתיקה הוא "הראשון ביותר", ואלה הם שרי המלך הפרתמים. לפי פרק ו' במגילה, שבו המן מציע לאחשורוש שאיש משרי המלך הפרתמים יוביל את "האיש אשר המלך חפץ ביקרו" – אפשר להבין שהמן היה פרתם.
הדוגמאות רבות הרבה יותר: פקידים נדרשו להישאר בשער הארמון (הרודוטוס, 3, 120), התיאור של “השתיה כדת אין אונס” (אסתר א ח), מובן לאור המסופר כי מנהג פרסי היה להגיש לסועד במשתה כוס גדולה ביותר המכילה יין חריף במיוחד והוא היה חייב לשתותו גם אם נגרם לו סבל רב מכך (אתייניאוס “חכמי הסעודה” 484 ג’); גם ושתי עשתה משתה נשים (אסתר א ט), ההפרדה בין נשים לגברים בשעת המשתה מוזכרת בכתבים הפרסיים (רומן גירשמן, אנצ”מ שושן). המגילה מבחינה בין חצר בית המלך הפנימית (אסתר ה א), לחצר בית המלך החיצונה (אסתר ו ד), ההבחנה בין שתי סוגי החצרות האלו נתגלתה בחפירות שושן, כך גם גינת הביתן ובית משתה היין (גירשמן, שם); על אסתר נאמר: מה בקשתך אסתר המלכה עד חצי המלכות וינתן לך (אסתר ה ג). התיחסות כזו מוצאים אצל חשירש כמסופר בהרודוטוס (ט 109) שהיו לו פילגשים רבות אבל רק לאחת הבטיח שכל שתבקש תקבל (פ. קורנגרין “מגילת אסתר לאור הפפירוסים מיב וסיפורי הירודוטוס”. בתוך: ספר זיידל, פרסומי החברה לחקר המקרא בישראל, ספר יא’); לבוש הארגמן המלכותי היה סימן ההיכר להדר המלך ובראשו היתה ה"טיירא" היא עטרת הזהב הנוצצת בצבע מבריק, והיא מגולפת בחרבות ה"פרספוליס" (שמואל חגי, "עלייתה ושקיעתה של הממלכה הפרסית הקדומה", מחניים גליון ע"ט); בהקשר זה מעניין גם סיפור שמובא על ידי פלוטארכוס אודות נערות שהובאו למלך: כל הנערות שיתפו פעולה ורק אחת – אספסיה – סירבה לשתף פעולה. המלך חיבב התנהגות זו והעדיפה מכל הנשים; אסתר מבקשת מהמלך לבא למשתה בכדי להוציא ממנו החלטות, (אסתר ז ). כך היו הפרסים רגילים להתיעץ ולהחליט בשעה שהם שיכורים. (הירודוטוס א 103).
סינכרוניזמים נוספים תועדו במחקרו של ימפל [6]: הנחה בשעת משתה (ג 67. אסתר א א) ספר הזכרונות (הירודוטוס ספר ז 100, ספר ח 85, 90 ועוד); המתנת שרים למלך בחצר; השתחוית העם לפני שרים ועוד.
היכרות עם השפה הפרסית
מלבד בקיאות גדולה בהלכות החצר, מפגין מחבר המגילה גם שליטה ברזי השפה הפרסית העתיקה. השימוש במונחי שלטון מפרסית עתיקה אינו מפתיע, משום שאלה המונחים שהיו שגורים בפי כל: אחשדרפנים, פתגם, דת, פרתמים וכו'. תמר עילם-גינדין, בספרה "מגילת אסתר: מאחורי המסכה", סוקרת את המגילה ומראה כיצד ניתוח בלשני שלה חושף מאות התאמות לשפה ולסגנון של התקופה המתוארת בה. לדבריה, "מחבר מגילת אסתר לא רק ידע פרסית, אלא גם חשב בפרסית, והכיר לא רק את המילים אלא גם משמעויותיהן המקוריות", כפי שמעידים ביטויים, מטבעות לשון ומשחקי מילים רבים במגילה. כך למשל, אחד הפירושים של "ושתי" הוא "הטובה ביותר", וכנגד זה אומר ממוכן "ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה";
באופן דומה, גם לשם המן מספר פירושים אפשריים, כולם כוללים את האלמנט manah "רוח, מחשבה, דעת" – מילה המקבילה ללטינית mens ולאנגלית mind. תמיכה לכיוון זה ניתן למצוא במשחקי מילים המתארים את מזימתו של המן: להעביר את רעת המן האגגי ואת מחשבתו אשר חשב על היהודים (ח,ג); להשיב את הספרים מחשבת המן בן המדתא האגגי (ח,ה); כי המן בן המדתא האגגי צורר כל היהודים חשב על היהודים לאבדם (ט,כד); ישוב מחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים על ראשו (ט,כה).
דוגמה נוספת אותה מביאה גינדין היא הכתוב "הכסף נתון לך" (אסתר ג יא)… המן למעשה הציע להרוג ולבזוז את היהודים, ולתת למלך עשרת אלפים כיכר כסף מן הביזה. המלך בסך הכול אומר: אתה יכול לשמור את העודף. אבל אם מתרגמים את המשפט לפרסית עתיקה, לא נדרשים כל הסברים: בפרסית עתיקה "הכסף נתון לך" יהיה ardatam tava datam, וזו הדרך הרגילה והמקובלת בפרסית עתיקה לומר "אתה נתת את הכסף", מדובר פשוט בתרגום צמוד מדי למקור הפרסי. כך גם המילה "דת". המילה הפרסית העתיקה היא dāta, במשמעות דומה למילה הלטינית ל"נתונים". מחבר מגילת אסתר כנראה מודע לאטימולוגיה של המילה דת, ומחבר אותה לפועל "לתת": פַּתְשֶׁגֶן הַכְּתָב, לְהִנָּתֵן דָּת בְּכָל-מְדִינָה וּמְדִינָה (ג:יד, ח:יג), וְהַדָּת נִתְּנָה, בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה (ג:טו, ח:יד), וְאֶת-פַּתְשֶׁגֶן כְּתָב-הַדָּת אֲשֶׁר-נִתַּן בְּשׁוּשָׁן (ד:ח), וַתִּנָּתֵן דָּת בְּשׁוּשָׁן (ט:יד). משחק מילים דומה נמצא אולי בשמו של המן. וכן ניתן למשיך בדוגמאות רבות המובאות במחקרה של גינדין.
פרטים אלו הם רק דוגמאות ספורות לתופעה רחבה הרבה יותר של מקבילות ההיסטוריות ולשוניות בין המגילה לפרס העתיקה. מכל הפרטים הללו נראה שמחבר המגילה (או מקורותיה) חי בפרס בתקופה המתוארת, הכיר אותה היטב ותיאר אירוע ריאלי.
עובדות אלה מלמדות על האותנטיות של המגילה כמקור היסטורי. כאשר מגיעה לידינו מסורת היסטורית סבירה, שתואמת היטב את הידוע לנו על מקום וזמן מסוימים, המסקנה הברורה היא שמדובר במסורת אמינה, ואין כל סיבה להניח שמדובר בבדיה מאוחרת. זאת ועוד, נושא הדיוק בפרטים, מטרתו להוכיח את זמן הכתיבה, כותב מאוחר לא יכל לדעת איך נראתה שושן לפני דורות רבים או להיות בקיא ברזי השפה הפרסית ומנהגי החצר. כמו כן, כותב מאוחר או בכלל מי שלא כותב היסטוריה, ממציא פרטים וסיפורים, ולכן ככל שאנו רואים שפרטים המסופרים בסיפור הינם היסטוריים, אנו מבינים שהכותב תיאר מציאות ולא דמיון. אם הסיפור היה דמיוני, היינו מוצאים את שרובו איננו ריאלי ומתאים למציאות, העובדה שאין זה המצב במקרה של מגילת אסתר מוכיחה שלא מדובר ביצירת דמיון אלא בתיאור היסטורי. כמובן שעצם ההוכחה שהסיפור הוא היסטורי, קדום, ומדוייק, לא מוכיח בהכרח את אמיתות כל פרט ופרט שכתוב בו, אלא רק את האותנטיות הכללית של הכתוב. אבל נקודה זו הינה נקודה ארכימדית בבואנו לדון באמינותה של המגילה. ספר היסטורי אותנטי מזמן המאורעות, יתקשה להמציא סיפור גרנדיוזי כל כך של נסיון להשמיד את כל היהודים. מפה מובן מדוע זמן הכתיבה יש בו בהחלט לבסס את אמינותו הכללית של הכתוב.
אל מול כל אלה, טענה נפוצה במחקר (ראו לדוגמה בפירוש מקרא לישראל) היא שהריאליה הפרסית המשתקפת במגילה איננה ערובה לידע פרסי ממקור ראשון. לטענתם, מחברי המגילה שאבו את הידע הפרסי שלהם מכתבים יוונים כמו הרודוטוס. וממילא - אין פלא שהמגילה כה תואמת לנהגים הפרסיים. על אף שניתן להקשות כי אין היא הולמת את העובדה שמגילה חסרה לגמרי מונחים יוונים, הבעיה בה היא מתודולוגית וקשה הרבה יותר הן מהצד העובדתי והן מהפן המתודולוגי. ראשית, מן הצד המתודולוגי טענה זו איננה מהווה יותר מהתחמקות מן הנתונים. כמו שהסברנו, המגילה מתארת אירוע משמעותי במסורת ההיסטורית של היהודים. מהרגע שבדיקתינו מעלה כי אירוע זה בהחלט ריאלי ומתאים למה שידוע על התקופה, כל חוקר שרוצה לטעון שסיפור כה מדוייק הוא זוייף מכוון עליו חובת ההוכחה. הריאליה והנתונים ההיסטורים מעבירים את נטל ההוכחה לצד השני. בעיה מתודולוגית נוספת בטיעון זה מגיעה גם מכיוון אחר. אם מחבר המגילה מכיר כה טוב את ההיסטוריה הפרסית אזי מדוע לא להאמין לו? אם עמדו בפני המחבר מקורות - אזי שהוא בקיא בהיסטוריה וככזה מדובר במחבר היודע על מה הוא מדבר. אולם, מעבר לכישלון המתודולוגי, שני מחקרים שהתפרסמו בזמן האחרון ממוטטים קו הגנה זה נגד המגילה לחלוטין. כבר ציטטנו פה את מחקר של גינדין המלמד לא רק על היכרות עם מנהגי פרס אלא היכרות בתי אמצעי עם השפה הפרסית ורזיה. היכרות שכזו לא יכולה להיות מוסברת על ידי קריאה בספרות היוונית אלא באדם שחיי תחת השלטון הפרסי ממש (על אף שגינדין איננה מקבלת את המגילה). מחקר נוסף בכיון זה פורסם לאחרונה על ידי מורטזה שרבבני (ראה פה). מורטזה הראה במחקרו כי לא מעט הראיליה הפרסית המתוארת במגילה איננה מופיעה כלל בכתבים היוונים אלא רק במעט (מאוד) הכתבים הפרסיים עצמם. למעשה גינדין עצמה הצביעה במחקרה על דוגמאות נוספות מסוג זה, ודוגמאות אחרות עולות מהקבלות שהגיעו מחפירת העיר שושן (ראה מה שהבאנו מעלה). אם כן, קו הגנה זה, מעבר לכך שהוא אפולוגטי וכושל מבחינה מתודולוגית מתמוטט לגמרי לאור המחקר החדש. כיוון אחר יכול להיות הוא השוואת המגילה לטקסטים לא היסטורים המתוארים בתוך מציאות היסטורית (סוגה זו מכונה רומן היסטורי). גם טיעון זה לא מוצלח למידי. הצורה בה כתובה המגילה איננה דומה בשום צורה לרומנים היסטורים. אין היא סיפור המתואר כחלק מהיסטוריה אלא סיפור המעוצב כ-היסטוריה. רומנים היסטורים לא נכתבו בתקופות אלה בצורה כזו.
למרות דברים ברורים אלו, יש שמנסים לשלול את אמינותו של סיפור המגילה. אך כמו בטענה הקודמת - כפי שנראה, טענות אלה אינן בעלות משקל רב. הטענה העיקרית של מתנגדי הסיפור היא שהוא אינו מוזכר בכתביהם של ההיסטוריונים היווניים המתארים את התקופה, בעיקר הרודוטוס וקטסיאס. כמו כן, למרות ההתאמה הגדולה בין סיפור המגילה לידוע לנו, ניתן למצוא פה ושם כמה פרטים במגילה שאינם תואמים לתיאורים אלה. למשל, מלכות פרס באו תמיד משבע משפחות האצולה; אצל היוונים לא מוזכר המנהג לפיו מי שנכנס לחצר המלך מומת אלא אם כן הושיט לו המלך את השרביט; וכיוצא בזה.
אך כל אלו הן טענות של מה בכך. כמו שציינו, אין בידינו כמעט כתבים פרסיים מקוריים מאותה תקופה ורוב הידיעות שלנו על מלכי פרס שאובות מכתביהם של היוונים. אילו היה מדובר רק בכתבים של היסטוריונים אמינים אשר תיעדו לפנינו את התמונה המלאה והישרה של העת העתיקה, היה לפחות בסיס לתמיהה על הפרטים שאינם תואמים. אך כידוע מהמחקר ההיסטורי, זה ממש לא המצב. התיאורים היוונים חלקיים ביותר ומכסים רק את 7 שנותיו הראשונות של מלכות חשירש . אין בידינו כל תיעוד היסטורי של המתרחש ב-14 שנות המלוכה האחרונות שלו (השנים בהן מתרחש מעשה המגילה!). יותר מכך, אפילו תיאור שבע שנים אלה חלקי ביותר, ועוסק בעיקר במלחמות אותם ערך המלך. ההנחה כאילו אנו יודעים כל מה שקרה בפרס מופרכת לחלוטין. יתרה מזו, גם אמינותם של ההיסטוריונים היווניים מוטלת בספק רב. קיקרו ופלוטארכוס כינו את הרודוטוס בדאי ושקרן, וסופרים רבים בעת העתיקה האשימו אותו שהוא מאמין לכל שטות ומוכן לוותר על האמת כדי לבדר את קוראיו.[3] גם קטסיאס נחשב לבלתי אמין, מסתמך על שמועות ורכילויות, סותר מקורות אחרים, וגם עליו אמר פלוטארכוס שהוא "סר תכופות מדרך האמת ופנה אל הבדיה וההזיה". ממילא, מוסכם היום במחקר כי יש לקחת את תיאורי היוונים על האימפריה הפרסית בערבון מוגבל, ולא כעובדות ברורות. לכן, כאשר מונחים לפנינו מגילת אסתר מצד אחד וכתביהם של אותם יוונים מן הצד השני, אין שום סיבה להתייחס לכתבי היוונים כאל מקור מוסמך ואמין יותר מאשר המגילה, ולהקשות עליה מהם; באותה מידה ניתן לטעון להפך - שאם קיימות סתירות, מעיד הדבר על חוסר אמינות/חלקיות גרסאותיהם של היוונים, ולא של המגילה. נדגיש כי אין זה אומר שהיוונים לא שימרו מידע היסטורי. הפוך הדבר. נכון להיום היוונים הם אחד המקורות הייחדים שיש לנו בדבר המלוכה הפרסית ואין ספק ששימרו גם מידע אותנטי (אך לא רק). ובכל זאת - לטעון שמשהו שגוי רק בגלל שלא מופיע/תואם למוציע אצל היוונים הוא מעשה מופרך לחלוטין.
אולם, עלינו להדגיש נקודה חשובה. לדעתינו, גם אם היו בידינו תיאורים היסטוריים מכל שנות מלכות חשירש , לא ברור שסיפור המגילה הוא כזה שיש לצפות שיופיע בתיאורי ההיסטוריונים היוונים. ראשית, עובדה מוסכמת במחקר היא שרוב ההיסטוריונים היוונים היו נגועים בשנאת ישראל. יתכן שהדבר נשמע מפתיע לחלק מהקוראים, אך לא מדובר בסיסמה גרידא, בימי הבית השני נכתבו בידי היוונים עשרות חיבורים בעלי הטייה אנטישמית של ממש. לפעמים נכתבו חיבורים שכל מטרתם הייתה לתקוף את היהודים ודתם. היהודים הואשמו באהבת כסף, מחלות, עצלנות ודברים רבים שלא היו מביישים את הנצרות של ימי הביניים. עובדה מוסכמת זו, הופכת את הטענה כי ההיסטוריונים היווניים לא הזכירו את היהודים לעובדה חסרת משמעות. אדרבה, בלתי סביר שהיסטוריונים אלו היו טורחים להזכיר סיפור המפאר את היהודים [8].
פה חשוב לעמוד על נקודה נוספת, כתבי היוונים עוסקים בעיקר במלחמות, אירועים קוסמו-פוליטים רחבים, או דברים שעשויים היו לעניין את הקורא היווני. כשאנו מסתכלים על עובדה זו במקביל לסיפור המקראי, עולה תמונה מורכבת במקצת: מנקודת מבט יהודית, אירועי המגילה היו משמעותיים ביותר והותירו רושם גדול על היהודים; אולם מנקודת מבט פרסית או יוונית מאוחרת, מדובר כנראה באירוע שולי למדי שבקושי ראוי לאזכור. הרי מה קרה בסך הכל? מלך פרס לקח לו אישה חדשה, הייתה כת או קבוצת אנשים שהסיתה נגד בני אחד מעמי הממלכה, ובתגובה התיר המלך להתנקם בקבוצה זו וכתוצאה מכך התרחשו תגרות ברחבי הממלכה. בהסתכלות יהודית אכן מדובר באירוע חשוב, שהרי בזכותו שרד עם ישראל, אבל בהסתכלות היסטורית מאוחרת, מה בסך הכל קרה? מדובר בלא יותר מתקרית אלימה קצרה, מינורית ונטולת השלכות משמעותיות, שאין עניין להתייחס אליה. התיעוד ההיסטורי לא עובד ככה.
על כל פנים, כאשר אנו מבינים שהתיעוד שבידינו מוטה וחלקי ביותר, וכי אירועי המגילה היו מינוריים למדי בפרספקטיבה של האימפריה הפרסית, מובן מדוע השאלה אודות התיעוד היווני כלל לא מתחילה. שגיאות שכאלו חוזרות גם בטיעונים אחרים כנגד המגילה. אין במקרא שום דבר שמכוחו ניתן להוכיח כי אסתר (וגם ושתי לפניה!) הייתה מלכתו העיקרית של אחשוורוש, ולא אחת ממלכות המשנה שהיו לו (אהבתו הרבה אליה איננה קשורה למינויה ליורשת הכתר). משום כך, ברור מדוע אין אנו צפויים למצוא אצל הרודוטוס אזכור שמה של מלכה זו, שהרי הוא התרכז רק במלכה הראשית (לעניין האפשרות הריאלית לזהות את אמסטריס, המלכה הבכירה של חשירש עם אסתר המקראית - עיינו בהערה[4]). גם באשר לטענה לפיה מלכות פרס באו רק משבע משפחות האצולה, קורות חייו של חשירש עצמו מפריכות זאת (חלק מנשותיו של חשירש לא היו ממשפחות אלה [7]). גם באשר לטענה לפיה מנהג השרביט לא מוכר אצל מלכי פרס - וכי היוונים תיעדו כל מנהג קטנטן שהיה קיים בממלכה? וכי לא ייתכן שהרודוטוס דיבר על מנהג פרס המקובל, ואילו מנהג השרביט קפריזה אישית של אחשוורוש? במקרה של השרביט אין מדובר בבעיה תיאורתית אלא בכזו שיש הוכחה ברורה לקיומה. היוונים לא רק מתעלמים מהמנהג המתואר במגילה, אלא לא מזכירים את השרביט כלל! (כמובן, קיומו מתואר באיקונוגרפיה פרסית). מה הפלא שאם היוונים לא היו מודעים/לא מזכירים את קיומו של השרביט בזמן שאין הם מזכירים גם את קיום השרביט כלל? (וכבר הזכרנו את המנהג המופיע אצל הרודוטוס, שרק שבעת השרים היו רשאים להיכנס למלך ללא הודעה מוקדמת).
כשלים כגון אלו, נמצאים גם בטיעונים אחרים נגד אמינותה של המגילה. יש שמקשים כי לא סביר שיערך משתה שיימשך 180 יום, כי ושתי תסרב לבוא אל המלך, שאסתר תשמור בסוד את מוצאה, שאחשוורוש ימנה אדם לא פרסי לשר או יסכים להרוג אזרחים שהוא תופס כי מרדו בו (טענה תמוהה שניתן למצוא במאמרים). אולם, יש להבין שאין כל קושי אמיתי בנקודות אלה. אותם אנשים מניחים מראש מה סביר או לא סביר שיקרה, אך זו יומרה חסרת יסוד. המגילה והמקורות היווניים מתארים את אחשוורוש כמלך שנהג פעמים רבות באופן בלתי צפוי, ואין כל מניעה אפוא שהוא יסכים לפגוע בחלקים בבני עמו בתגובה למה שתפס כמרד (ראה לדוגמה פה [5]), יערוך משתה ארוך מן הרגיל או יחוקק חוקים שיש בהם פולחן השליט. ההיסטוריה היא דבר מפתיע, קשה לנו להבין כיצד יתכן שהנאצים היו כה אכזריים (כיצד ניתן לטעון שבלתי אפשרי שמלך יצווה על השמדת עם לאחר השואה?), איך בקוריאה ישנו חוק שחייבים לנגב את תמונת המנהיג במגבת מיוחדת שמסופקת מטעם השלטונות, איך במיתולוגיה המצרית האל רע נברא גם על ידי עצמו וגם על ידי אל אחר, ואיך העם הרומאי קיבל את העובדה שקליגולה מינה את הסוס שלו לקונסול, או שנירון, לפי כמה מקורות, שרף את רומא וניגן בכינור. ככה לא עובד מחקר היסטורי.
דברים אלה נכונים בייחוד כלפי המגילה. בראשית המחקר נטען לדוגמה כי המתואר במגילה: “עָשָׂה הַמֶּלֶךְ לְכָל הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן מִשְׁתֶּה שִׁבְעַת יָמִים בַּחֲצַר גִּנַּת בִּיתַן הַמֶּלֶךְ נראה כמוגזם, כי כיצד הכיל חצר המלוכה מקום לאנשים רבים כל כך? אולם לאור הגילוי הארכיאולוגי של ארמון המלוכה, שמשתרע על שטח שמתאים לעיר בינונית של ימינו. הדבר היחיד שהוא בלתי סביר הוא היומרה לקבוע ממרחק של אלפי שנים - ועל סמך מקורות משניים, חלקיים ומפוקפקים(!) - מה יכול או לא יכול היה לקרות במלכות פרס רק בגלל שאנחנו היינו מתנהגים אחרת. אין ספק שגם אירועים רבים בני זמננו עשויים להיראות "לא סבירים" לאנשים בעתיד הרחוק, בעיקר אם הם סובלים מחוסר מודעות לכך שפעמים רבות המציאות מוזרה יותר מכל דמיון.
אכן, משיקולים לשוניים אין ספק כי המגילה כפי שהיא בידינו נערכה בתקופות מאוחרות יותר או שהאירועים המתוארים בה מעוצבים מבחינה ספרותית, אולי בין השאר אף על סמך אירועים וחגים מקבילים בני הזמן. כל אלה לא משנים מאומה מן העובדה כי סיפור זה מבוססת על מקורות היסטורית אותנטים בני הזמן בזמן והדברים המתוארים בו נתמכים בעשרות מקורות היסטורים קדומים. ספקות כפי אלה המוצגים על המגילה ניתן להעלות לגבי כל תיעוד היסטורי, אך אין בהם כדי לערער את אמינותה של המגילה, הנשענת כאמור הן על הידע המפורט של מחבריה לגבי התקופה ותיאורה הריאלי, והן על המסורת היהודית וחג הפורים המנציח אותה.
Kenneth A. Kitchen, On the Reliability of the Old Testament, Eerdmans, 2006.
NIV Study Bible, Introductions to the Books of the Bible, Esther, Zondervan, 2002
Carey A. Moore, Esther, The Anchor Yale Bible Commentaries, Yale University Press
Jacob Hoschander, The Book of Esther in the Light of History
כתבי הירודוטוס. מתורגמים מיוונית עם מבוא והערות מאת ד"ר אלכסנדר שור. 2 כרכים. ירושלים, הוצאת ראובן מס, תרצ"ה.
בנימין שימרון, הרודוטוס וראשית דברי הימים. ירושלים, מוסד ביאליק, 1990.(הספר בקטלוג ULI)
Josephus ,The Complete Works of Flavius Josephus - Legendary Jewish Historian and His Chronicle of Ancient History, Attic Books
Freedman, David Noel, The Anchor Bible Dictionary,
אנציקלופדיה מקראית, מוסד ביאליק.
יעקב קליין (עורך), עולם התנ"ך, מגילות, מסדה
רן צדוק, לרקע ההיסטורי של מגילת אסתר, בית מקרא, ק, הוצאת החברה לחקר המקרא.
יונתן גרוסמן, אסתר: מגילת סתרים, ידיעות ספרים.
תמר עילם-גינדין, מגילת אסתר-מאחורי המסכה, הוצאת זרש.
יהודה לנדי, ויהי בימי האימפריה הפרסית : מגילת אסתר ממבט היסטורי, ארכיאולוגי וגיאוגרפי, פלדהיים.
____________________________________________
[1] Katrina J. A. Larkin, Ruth and Esther (Old Testament Guides) Sheffield, UK: Sheffield Academic Press, 1996, pp. 72-73; אנציקלופדיה עולם התנ"ך, אסתר עמ' 215.
יש לציין כי השמות מרדכי ואסתר נראים אולי כמו שמות אנשים המבקשים להשתלב בסביבה. יאיר ואביחיל הם שמות ישראלים קלאסים. לעומת זאת השם מרדכי מזכיר את השם מורדוך – ראש הפנתיאון של האלים בפרס וכך גם אסתהר מייצגת אלה חשובה מהתרבות הפרסית. אם כן, שמות אלה הולמים מאוד את התרבות הפרסית ויש בהם ללמד על טמיעה תרבותית של יהודים. דמיון זה שהוא מתבקש על רקע אנשים החיים בתרבות הפרסית וודאי שמראה אין כל צורך להתייחס לטענה המגוכחת לפיה המגילה איננה תיאור היסטורי אלא משל למאבק האלים הפרסי. טענה שהיא כמובן מנותקת הן מצורת הכתיבה ההיסטורית, והן מפאת כך שהיא מייחסת למחבר נסיון הסבר לאירוע מיתולוגי שמהמקורות שבידנו נראה כי גם הפרסים מעולם לא שמעו עליו...
בהזדמנות זו נתקן טעות נפוצה. אין כל הכרח לומר כי מרדכי היה זה שגלה מיהודה ולא דווקא קיש. כדברי הפסוק: "מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני - אשר הגלה עם הגולה אשר הוגלתה עם יכניה מלך יהודה". ההערכה כי מרדכי היה גולה איננה מתאימה לגיל בו הוא אמור להיות בזמן סיפור המגילה. לפי פשט הפסוק אין סיבה שלא לסבור כי הגולה היה אב-סבו קיש.
2] ראיון לעיתון בשבע.
[3] "הרודוטוס, אבי ההיסטוריה או אבי השקרים?" - גבי הרמן, הארץ, 13.10.2014.
[4] יש לציין כי לדברי הרודוטוס, שמה של אשת אחשוורוש היה אמסטריס - מן הצד האחד, יש שאכן הציעו שזהו שיבוש של השם אסתר אך יש כמה קשיים בדבר. הקושי המרכזי בהשערה כי אמסטריס היא אסתר המקראית הוא האופן בו מלכה זו מתוארת. בכתבי ההיסטוריונים היווניים מובאים כמה מעשים שונים מהם עולה כי אמסטריס הייתה מלכה אכזרית. אולם, ידוע כיום כי היוונים נטו לצייר את בית המלוכה הפרסי באופן שלילי בצורה מכוונת, ולכן אין זה מן הנמנע כי תיאוריהם אינם אמינים. גם מתיאור משפחתה של אמסטריס לא ניתן להסיק כי אין מדובר באסתר המקראית. אך הדבר אינו יוצא מידי ספק, ואין בסיס ראייתי מספק לקבלת הצעה זו.
הצעה אחרת היא לראות במלכה זו דווקא את ושתי (ששמה המקראי הוא מדרש שם פרסי), היות והדבר תואם לתיאורה אצל היוונים. ברם, מלכה זו חיה על פי המקורות לאחר ימיו של אחשוורוש (שנרצח - דבר שלא מובא אצל הרודוטוס כלל). אולם גם פה, לא בלתי אפשרי שגם אריכות ימים זו מפוקפקת בגלל ההטיות השליליות של היוונים כלפי היהודים ואי רצונם להזכיר מלכה יהודית.
כך או אחרת, הצעות אלו הנן ספקולטיביות למדי וללא בסיס של ממש, לכן אנו נוטים להצעתנו המובאת בגוף המאמר לפיה אין נתון במגילה אשר מחייב לראות באסתר מלכתו הראשית של אחשוורוש.
[5] טענה נפוצה היא כי שיתכן שניתן אולי למצוא אצל הרודוטוס אזכור היסטורי מעורפל לכמה מאירועי המגילה. הרודוטוס מזכיר בספרו אירוע בשם "טבח המאגים". לדבריו, המאגים היו עם שישבו בממלכת פרס, וניסו למרוד במלך ולהעמיד במקומו מתחזה בשם גומתא. בתגובה הרגו הפרסים רבים מהם. לזכר האירוע הזה נהגו הפרסים לערוך משתה בשם "מאגו-פאון", שבמהלכו היו כל המאגים מסתתרים כדי שלא יהרגו אותם. אירוע זה מוזכר גם אצל קטסיאס ויוספוס. אולם, הדברים אינם קשורים. כיום ידועה כתובת פרסית אותנטית המזכירה עניין זה וממנה ניתן ללמוד כי פרטים דומים המתועדים אצל הרודוטוס אכן מדוייקים יחסית.
למעשה, הדבר המשמעותי שכן ניתן ללמוד מאירוע זה הוא העובדה כי סיפור זה מהווה דוגמה אותנטית למקרה בו מאשר המלך הפרסי לטבוח בנתינים אותם ראה כגורם שלילי.
טענה נוספת היא כי מנהג כתיבת האגרות "אל עם ועם כלשונו" סותר את המנהג הפרסי. אולם מחקרו של שרבבני הוכיח בדיוק ההפך. לא רק שאין זו קושיה נגד המגילה - היא אף מחזקת אותה. ראה במחקרו גם בעניין חלוקת המחוזות הפרסיים ונקודות נוספות.
[6] Jampel, Sigmund. “Das Buch Esther in Geschichtlicher Beleuchtung.” Monatsschrift Für Geschichte Und Wissenschaft Des Judentums, vol. 50 (N. F. 14), no. 9/10, 1906, pp. 513–38
[7] רן צדוק, לרקע ההיסטורי של מגילת אסתר, בית מקרא, ק, הוצאת החברה לחקר המקרא.
מן הראוי לציין לגבי הטענה שמגילת אסתר לא נמצא בקומראן, את דבריו של ד"ר שלמה בכר: "מצאו ראיות לכך, שהמגילה הייתה ידועה לאנשי הכת והם הכירו אותה. מקובל, שבעל המגילה החיצונית לבראשית קרא את מגילת אסתר. י. פינקל מוצא במגילה חיצונית לבראשית את הצירוף: "…ויהב ליה מלכ[א מ]הב[א? ש]גיא ולבוש שגיא די בוץ וארגואן" (פס' כ, לא) מזכיר את הפסוק במגילה: "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות… ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן" (אס' ח, טו). רק כאן ובאס' א, ו נמצא הצירוף "בוץ וארגמן". פסוק טו דומה מאד לבר' יב, פס' יח-כ, הפרק שהמגילה החיצונית מבוססת עליו. טלמון מביא עוד 8 אזכורים, המצויים בכתבי הכת הייחודיים, ביניהם את הביטוי: "נשא חן", שהוא יחידאי למגילה ומופיע בקטע מתוך 2: 4-3 QS1, וכן ב"עדת המתחדשים בברית" (שלמה בכר, גילוייי אהדה לבית שאול במגילת אסתר, בית מקרא 48).
[8] טענה זו מעלה כמובן את השאלה אודות ההשוואות בין המגילה לבין התרבות הפרסית כפי שהיא משתקפת בכתבים היוונים. אולם יש לשים לב לנקודה דקה בעניין זה. מהמחקר ההיסטורי העכשיו ברור מאוד שהכתבים היוונים מלאים בגוזמאות ואינם מקור מדוייק. לכן, ההשוואות לתיאורי הגוזמה של היוונים אכן בעלות משמעות לא רבה. אבל, רוב ההשוואות עליהן דיברנו אינן כאלה. המגילה כפי שראינו מכילה חומר רב העולה ישירות מן התרבות הפרסית עצמה, והן מעשרות מנהגי תרבות המתוארים אצל היוונים. כך לדוגמה סיפור הנערות המופיע אצל פלוטארכוס, הנחה בשעת משתה, ספר הזכרונות המתנת שרים למלך בחצר, השתחוית העם לפני שרים וכו' דברים אלו אינם נראים כתיאורי גוזמה אלא כמנהגי חצר. על אף שיתכן וחלקם אינם מדויקים, במכלול אין סיבה לדחות תיאורים אלה.
הנקודה היחידה שיש לחשוד במידת אמינותה הוא התיאור היווני של משתאות הפאר של הפרסים. אולם, על אף שסביר שהתיאור היווני אכן מוגזם, שילוב נקודה זו, עם שאר התופעות אותן ציינו (שפה פרסית, חומר פרסי מקורי, מנהגים אותנטים) נותן משקל גם לאחרון, על אף שבמציאות היה כנראה פחות מוגזם מאיך שתואר אצל היוונים. זאת ועוד, אופי זה של המלכים הפרסיים איננו עולה ממקור בודד אלא מוזכר במגוון רחב של מקורות. נוסף על כך, אי אפשר לשכוח כי משתאות מסגנון זה מוכרים היטב מתעודות קדומות כגון אצל המלך האשורי אשור-נצר-פל ה-2. לכן, על אף שהתיאור היווני העצמו יש בו מן הסתם מידה רבה של הגזמה, ישנה מידה לא מבוטלת של הגיון להניח שהעיקרון עצמו אכן מבוסס דיו על מנת להיחשב כשיקול היסטורי.