מאת גיל-עד שטרן
יש בתורה מספר פסוקים שמסגנונם נראה שנכתבו בתקופה המאוחרת למשה רבינו. נביא כמה דוגמאות לתופעה:
"וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (בראשית לו, לא)".
מהפסוק נראה שהוא מכיר כבר תקופה שבה יש "מלך לבני ישראל", והוא כותב אחורנית על תקופה קודמת יותר. נראה שהפסוק נכתב בימי המלוכה ולא בתקופת משה.
"ויַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ" (בראשית, יב, ו)."
הפסוק בא להסביר שבתקופתו של אברהם הכנעני היו בארץ. אם הוא נכתב בתקופת משה, מדוע יש צורך להודיע זאת? הרי גם בתקופתו הכנענים היו בארץ!
"וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן (בראשית יד, יד)."
בתורה כתוב שאברם רדף עד דן, אבל העיר דן קיבלה את השם הזה רק בתקופת השופטים (כמבואר ביהושע יט, מז), ולפני כן נקראה לשם. איך יכול היה משה רבינו להכיר את השם דן?
ויש דוגמאות נוספות.
הגישה האמונית סבורה שהתורה ניתנה על ידי האל ונכתבה על ידי הנביא ה"נאמן בכל ביתו". בהינתן שכך, אין סיבה עקרונית שלא יהיה בה מידע שמשה לא יכול היה לדעת באופן אנושי. השאלה העולה לפי גישה זאת היא - מדוע נכתבו בתורה דברים לכאורה לא רלוונטיים, שלא נוגעים לדור מקבלי התורה ושהם לא היו יכולים להבין אותם? אם הדברים הם נבואה, מדוע הם הובלעו ברצף הטקסט ולא נאמרו כנבואה מפורשת?
כדי לענות על כך יש לזכור שהתורה אמנם ניתנה לדורו של משה, אבל היא לא רואה בדור הזה את היעד שלה. התורה היא ספר נצחי שניתן לכל הדורות, ובפרט היא מכוונת לדורות היישוב בארץ. החל מההבטחה לאבות, דרך שירת הים ועד נאומי ספר דברים, התורה מבהירה שהיעד שלה הוא לא דור נתינתה אלא הדור שיישב את הארץ, יבנה בו ממלכה ויקים בה "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו). לכן התורה מספרת את דבריה כמדברת אל דורות העתיד היושבים בארץ[1].
הסגנון שבו דיברה התורה מתייחס אל בני היעד המרכזי של הספר, דור הארץ, המקדש והמלוכה. לכן אין לתמוה על כך שהוא מוצא לנכון להעיר הערות שמיועדות בעיקר לאותם דורות.
אף על פי כן, כמה מגדולי ישראל לאורך הדורות הציעו שפסוקים מסויימים נוספו על ידי מחבר מאוחר יותר. כך סברו למשל ר' יהודה ור' נחמיה בגמרא[2], האבן עזרא[3], ר' יהודה החסיד[4], הרמב"ן לפי הסבר האברבנאל[5] ועוד[6]. רבים אמנם התנגדו לדעה הזאת, אך עצם החזקתה בידי רבנים גדולים כל כך מראה שהיא דעה אפשרית.
כדי לדון אם יש סתירה מהראיות שהצגנו לאמונת "תורה מן השמיים", צריך להסביר תחילה מה תוכן האמונה בתורה מן השמיים. האמונה הזאת לא מייחסת את כתיבת התורה למשה רבינו, אלא לקדוש ברוך הוא[7]. למעשה, מי שמייחס את כתיבת התורה למשה עצמו הוא כופר, כי הוא סובר שהתורה אנושית. לפיכך אין סתירה בין עיקרון "תורה מן השמים" לסברה שהיא עברה עריכה מסוימת גם על ידי נביאים אחרים, מפי ה'. גם אם מילים מסוימות נוספו על ידי נביא אחר, כל התורה כולה היא מאת ה'. ההוספות נעשו בתקופות שבהם שרתה הנבואה בעם ישראל ובארץ, ומסתבר גם שהמורשים לשנות בספר התורה עצמו היו רק הנביאים הגדולים.
נוסף על כך, אפשר לראות שכל הפסוקים המאוחרים לכאורה הם הערות אגב, ויש בהם חריגה בולטת ומסומנת ממבנה הסיפור. כך למשל "וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ" - הפרשה מספרת את קורות אברהם בבואו לארץ ישראל, וההערה "וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ" היא חריגה מהסיפור; זו הערה צדדית חריגה ובולטת. גם לגבי "וַיִּרְדֹּף עַד דָּן", ייתכן שהיה כתוב "וירדוף עד לשם", והמילה הזאת בלבד שונתה על ידי סופר מאוחר, ואין לכך נגיעה בכלל הטקסט של התורה[8].
לכן אדם שיקבל את האפשרות שפסוקים מסוימים אינם ממשה והם נוספו בידי מחבר מאוחר יותר, אינו חולק בהכרח על יסוד תורה מן השמים. גם אם פסוקים מסוימים הם הערות שנוספו בתקופה מאוחרת יותר, עדיין רובה ועיקרה של התורה נכתב בתקופת משה ובנבואת משה[9].
מעבר לשתי גישות עקרוניות אלו, אפשר לעיין בכל פסוק מאוחר-לכאורה לגופו, ולראות אם אמנם מחויב כי מאוחר הוא. נביא כדוגמה לכך את ההתייחסות לשלושת הפסוקים שהבאנו למעלה.
על הפסוק "וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל", למשל, כותב האבן עזרא: "...והאמת שפירוש 'לפני מלך מלך' על משה מלך ישראל, וכן כתוב: 'ויהי בישורון מלך'". כלומר, ה"מלך" שאליו מתייחסת הפרשה אינו שאול שהוא על פניו המלך הראשון של ישראל, אלא משה רבינו. הפסוק מספר דברים "וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ" (דברים לג, ה) מתפרש על משה רבינו, ואם הוא נחשב למלך הרי אפשרי שהפסוק בבראשית מתייחס אליו, ואם כן אין סיבה שמשה בתקופתו לא יכול היה לכתוב אותו.
אפשרות אחרת היא להבין את הפסוקים הללו על רקע המקום בו נכתבו - כחלק מהמאבק בין יעקב וזרעו ועשיו וזרעו; מכיוון שבברכות יצחק נקבע שעשיו יעבוד את יעקב, באה התורה לומר שכל עוד לא קם מלך מבני ישראל, יש לאדום מלכים ושלטון עצמאי, ורק לאחר שיקום מלך ישראל תתקיים ברכתו של יצחק. המילים "לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" לא באו אפוא לציין שבשעת כתיבת הדברים כבר יש מלך לישראל, אלא להבהיר מדוע מתאפשר כרגע קיומם של מלכים באדום - כי עדיין אין מלך בישראל. בדומה לכך נאמר בתוכחה "יולך ה' אותך ואת מלכך" (דברים לב), לא משום שכרגע יש מלך לישראל אלא מתוך ההנחה הפשוטה שכך יהיה בעתיד.
לגבי הפסוק "וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ", על פי הפשט אפשר להסביר שהכוונה היא שאז החלו הכנענים לרשת את הארץ, והחשיבות של כך היא שאף על פי כן לא התייאש אברהם מההבטחה של ה' אליו.
כמו כן, יש שהראו שבתקופת משה הכנעני כבר לא היה באזור הזה, אלא הפריזי, ואם כן שייך לומר "והכנעני אז בארץ".
לגבי "וַיִּרְדֹּף עַד דָּן", ראשית יש לזכור ששמות של מקומות במקרא אינם עניין חד-משמעי, כי יש במקרא תופעות רבות של מקומות שונים עם אותו השם[10]. גם כאן ייתכן בהחלט שיש שני מקומות שונים בשם "דן", ושאותו דן שבספר בראשית אינו דן שבספר יהושע. נוסף על כך, חוקרים ופרשנים אחדים ("תורה תמימה", י"מ גרינץ) סוברים ש"דן" שנזכר בבראשית הוא למעשה קיצור של "דְדּן", מקום שאכן ידוע באזור הזה מהארכיאולוגיה[11]. במקרא יש תופעה של השמטת האות הראשונה של מילה כשהיא זהה לאות האחרונה של המילה שלפניה, כמו "בַּלַּיְלָה הוּא" (בראשית ל, טז) שהוא קיצור של "בלילה ההוא". אם כן "דדן" שכאן ו"דן" שיהושע הם שני שני מקומות שונים, ואין שום סיבה שמשה לא יכיר את דדן[12].
ישנה גם פרשנות מקורית יותר. אפשר להראות שחלוקת הארץ לשבטים התחילה כבר בתקופת האבות, ולכן הייתה ידועה למשה.
גם הדעת נוטה לכך – האבות והשבטים ידעו שלפי ההבטחה האלוקית הם עתידים לרשת את הארץ, והם התהלכו "לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ" (בראשית יג, יז) מתוך התודעה הזאת. סביר שכבר בזמן בני יעקב התחילו לדון כיצד יירשו את הארץ ויחלקוה.
הראייה העיקרית לכך היא ברכות יעקב, שם הוא מברך את בניו על שם נחלותיהם: ברכת זבולון מתייחסת למשכנו על חוף הים (בראשית מט, יג); ברכת יהודה מספרת שהאזור שהוא ירש הוא המובחר ליינות (בראשית מט, יא); ברכת אשר מתייחסת לנחלתו המבורכת מבחינה חקלאית (בראשית מט, כ).
ראיה נוספת היא מספר גדול של אנשים משבט מנשה הקרויים על שם נחלתם העתידית, למרות ששמות המקומות קדמו לשמות בני האדם שירשו אותם. כך למשל: גלעד (במדבר כו, כט; שם מקום: בראשית לא, כא), שכם (יהושע יז' ב'; שם מקום: יהושע יז, ז), חפר (יהושע יז, ב; שם מקום: יהושע יב, יז), ותרצה (במדבר כו, לג; שם מקום: יהושע יב, כד). התופעה צריכה ביאור, ואנחנו מציעים שהשבט ידע על פי החלוקה הקדומה שאזור זה יהיה נחלתו, וקרא לבניו על שם עריו כסימן וכמשאלה שירשו אותם[13].
השערה זו נתמכת על ידי מקורות נוספים, כמו למשל יהודה שיורד לעדולם כשהוא נפרד מאחיו (בראשית לח, א). למעשה תמנע, מקום מעשה תמר, מוזכר במפורש בתוך נחלת שבט יהודה (יהושע טו, נז). כך גם ניתן להסביר כפשוטה את האמירה של יעקב ליוסף, "וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ" (בראשית מח, כב), שרבים התלבטו במשמעותה. לפי ההשערה שהבאנו, אפשר להבין בפשטות שיעקב מועיד ליוסף את נחלת העיר שכם, שאכן נפלה בחלקו.
אמנם שבט דן נחלו בהתחלה במרכז הארץ, באזור המכונה היום גוש דן, ורק בהמשך הם חיפשו לעצמם נחלה נוספת והגיעו צפונה, אל לשם שאנו דנים בה (כמתואר בשופטים א, לד-לו). אולם יש לזכור שהנחלות כפי שראו אותם האבות ומשה רבינו היו תכנית אידיאלית בלבד. במציאות ידוע לנו על שני אירועים מרכזיים ששינו את המפה. ראשית, ראובן וגד נחלו באופן לא צפוי בעבר הירדן המזרחי (כמתואר בבמדבר לב). עקב כך הנחלה הראויה לבני ראובן וגד התפנתה, וממילא כל המפה הייתה צריכה להשתנות. שנית, ואולי בעקבות כך, אנחנו יודעים שבני ישראל לא כבשו את כל הארץ הראויה להם (כמתואר בשופטים א, כז-לו). ייתכן אפוא שנחלת שבט דן המקורית היתה בצפון, ושזאת הסיבה שהם בחרו ללכת צפונה מלכתחילה כאשר נאלצו לנדוד ממקומם. גם בברכת משה בפרשת "וזאת הברכה" אנחנו מוצאים את החזון שדן ישב בצפון: "וּלְדָן אָמַר דָּן גּוּר אַרְיֵה יְזַנֵּק מִן הַבָּשָׁן" (בראשית לג, כב)[14]. בתקופת משה הייתה אפוא תפיסה ששבט דן עתיד להתנחל בצפון, וברוח זו כתב משה שאברהם רדף עד האזור הקרוי דן. התפיסה הזאת אמנם התממשה במציאות, אבל רק שנים רבות מאוחר יותר.
ההתייחסות לתופעה של פסוקים מאוחרים-לכאורה בתורה היא מורכבת:
מחד, ייתכן כי היו הוספות מאוחרות מסוימות בתורה. הדבר לא סותר את אלוהיותה, הן משום שגם הוספות אלו נעשו על ידי אנשי אלוהים, והן משום שהן נוגעות להערות אגב בלבד וגוף הטקסט של התורה עודנו ממשה.
מאידך, מכיוון שהתורה כולה נבואה, אין בתופעה זו קושי מהותי. על השאלה מדוע נכתבו פסוקים שלא היו רלוונטיים לזמנם, אפשר לענות שהתורה נכתבה מלכתחילה באופן רלוונטי לדור הארץ, שהוא התכלית של התורה.
למרות אפשרויות אלו, כמו שהראנו, הניסיון מלמד כי בחינה של כל פסוק מאוחר לכאורה מלמדת כי אין צורך של ממש להניח שהפסוק מאוחר דווקא.
אם כי קשה להכריע בדברים, נראה כי ברובם של המקרים אם לא בכולם ניתן להבין את אותם פסוקים מאוחרים-לכאורה כפסוקים שנכתבו בנבואה לעתיד או כפסוקים שיש להם הסבר מקומי. עם זאת, שיטתו של האבן עזרא גם היא עומדת ולא ניתן לדחות אותה לחלוטין.
התייחסנו במאמר זה לתופעה של פסוקים מאוחרים לכאורה בתורה. במסגרת #מאמר אחר נביא את ההוכחות החיוביות שמראות שהיא אכן נכתבה בתקופת משה ולא מאוחר יותר. לעת עתה: לקדמות ספר בראשית עיינו כאן; לקדמות ספר שמות עיינו י"מ גרינץ, "לקדמות חוקת ספר הברית גרינץ"; לקדמות ספר ויקרא עיינו למשל כאן; לקדמות ספר דברים עיינו כאן; ללקט כללי בעניין קדמות התורה (לא של צוות האתר) עיינו כאן.
נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "פסוקים מאוחרים בתורה?" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).
[1] אפשר לשאול מדוע התורה מדברת דווקא אל דור הארץ, ולא למשל אל תקופת גירוש ספרד או אל תקופתנו שלנו. כאן הסברנו שהדור ההוא הוא היעד והתכלית של התורה, לפחות אילו היינו זוכים והוא היה מקיים את יעודו, ושזמני הגלות הם בגדר "הציבי לך ציונים". על כך יש להוסיף שבאמת לפי האמונה המסורתית התורה מרמזת לכל הדורות, אלא שצריך לדרוש אותה כדי לגלות זאת.
[2] בבא בתרא טו, א: "תניא: וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' (דברים לד, ה) - אפשר משה (מת) וכתב "וימת שם משה"? אלא עד כאן כתב משה, מכאן ואילך כתב יהושע, דברי ר' יהודה ואמרי לה ר' נחמיה".
[3] ביאור לדברים א, ב: "ואם תבין סוד השנים עשר - גם 'ויכתוב משה', 'והכנעני אז בארץ', 'בהר ה' יראה', גם 'והנה ערשו ערש ברזל'" - תכיר האמת". וביאורו על פי פירוש "צפנת פענח" לר' יוסף בן אליעזר: "...כי אחר כן נכתב זה הפסוק ולא כתבו משה רבינו רק אחד מהנביאים האחרונים כתבו".
[4] למשל בפירושו לתורה בדברים פרק ב: "לכן כתבו (פסוק זה) בימי כנסת הגדולה בחומש..."; בפירושו לבראשית מח: "ויהושע כתבו (פסוק זה) או אנשי כנסת הגדולה", ועוד. דברי ר"י חסיד אמנם עוררו פולמוס בעולם היהודי, והיו שטענו שאין אלו דברים שלו אלא זיוף בשמו, אולם הדעה המקובלת במחקר היא שהם אכן דברי החסיד בעצמו.
[5] הקדמה לפרק כא של ספר במדבר. האברבנאל עצמו חולק על כך.
[6] כך כתב הרב קוק על נושא זה: "יסוד תורה מן השמים הוא רק הפקעת השלילה, היינו שלא לאמר שמשה מפי עצמו אמרה, בלא השפעה אלהית. וזה בודאי מושכל לכל מי שרואה פעולת התורה על ישראל ועל העולם כולו. ובכלל אי אפשר לשום פעולה כללית גדולה קבועה לדורות שלא תהיה מושפעת השפעה אלהית. אמנם הערכים של ההשפעות בבירורם ונקיונם זה תלוי לפי ההבחנה של ערך התורה, אבל אין זה ענין כלל ליסוד האמונה של תורה מן השמים" (לנבוכי הדור, פרק נב).
[7] סנהדרין צט, א: "את דבר ה' בזה - זה האומר אין תורה מן השמיים, ואפילו אמר כל התורה כולה מן השמיים חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקדוש ברוך הוא, אלא משה מפי עצמו, זהו כי דבר ה' בזה".
[8] כך גם לגבי "הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (בראשית לו, לא) - הפרשייה עומדת בשלמותה גם ללא ההערה "לפני מלוך מלך לבני ישראל", בכותרת הכללית וברשימת המלכים בלבד. אמנם פירוש זה קצת יותר דחוק, אבל כפי שנראה בהמשך המאמר, שאפשר לפרש את הפסוק הזה באופן נקודתי אחרת.
[9] כך מתרץ ר' יוסף בן אליעזר בפירוש צפנת פענח את הסתירה בדברי האבן עזרא. האבן עזרא על דברים א, ב מביא את "סוד השנים עשר", שפירושו לפי ר' יוסף הוא איחורם של כמה פסוקים מן התורה; מאידך, האבן עזרא מתנגד נחרצות לדעת יצחקי, שהסביר כך על פרשיית מלכי אדום (בראשית לו). ר' יוסף מפרש כי "המוסיף מילה או פסוק לפרש מה שכתב משה להוסיף בו ביאור אין זה דומה למוסיף פרשה שלמה, כי מילה או פסוק הוא פירוש אבל פרשה שלמה היא תוספת" (צפנת פענח לדברים א, ב).
[10] למשל, יש במקרא שלושה מקומות שונים בשם "חצור" (יהושע יא, י; יהושע טו, כה; נחמיה יא, לג); שני מקומות בשם "חוות יאיר" (במדבר לב, מא; שופטים י, ד); חמישה מקומות בשם "גלגל" (יהושע ה, ט; יהושע טו, ז; מלכים ב, א; דברים יא, ל; יהושע יב, כג); ועוד.
[11] נמצאו תעודות מתקופת האבות של מלכי אוּר שבנו חומה "להרחיק את דדן": ראה י"מ גרינץ, ייחודו וקדמותו של ספר בראשית, עמ' 70. היו שהציעו לזהות זאת עם דדן בן קטורה (בראשית כה, ג), שנשלח אל "ארץ קדם" (בראשית כה, ו). אבל יש בפירוש זה קשיים.
[12] אדרבה, הסברה נותנת שלא מדובר באותו המקום. יש דרך אופיינית שבה התורה מתייחסת למקומות ששמם הוחלף – בדרך כלל היא מציינת את שני השמות. למשל, בפרק שלנו: "בֶּלַע הִיא צֹעַר" (פסוק ב), "עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ" (פסוק ז), ובמקום אחר: "שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה". (בראשית כח, יט). אילו היה מדובר כאן על העיר דן שבספר יהושע, שכונתה כך על ידי מחבר מאוחר, היינו מצפים למצוא גם אזכור של השם הקודם, "לשם". היעדר האיזכור הקודם הזה מחזק את ההנחה שמדובר במקום אחר.
[13] על פי תופעה זו אפשר להציע הסבר נוסף: אזור שבט "דן" היה ידוע בשם זה כבר בזמן האבות, על שם נחל דן העובר בו, שאינו קשור בדווקא לשבט דן או לעם ישראל. כוונת התורה בבראשית היא שאברהם רדף עד לאזור הגיאוגרפי הזה, ולאו דווקא לעיר המוכרת מן העתיד. לפי זה ייתכן ש"דן" האדם נקרא בשם זה על שם התקווה שהוא יירש את אותו אזור. אמנם מבואר בספר יהושע שהשם "דן" התחדש לעיר הזאת על ידי בני דן ושהיא נקראה קודם לכן "לשם". אך "קריאת שם" במקרא יכול להתייחס גם לחידוש של שם ישן לפי משמעות חדשה, כמו שמצינו בבאר שבע (בראשית כו, לב; בראשית כא, לא) ובבית אל (בראשית יב, ח; בראשית כח, יט).
[14] ייתכן שבדימוי של האריה יש גם רמז לעיר "ליש", השם הקודם של העיר "דן" כפי שמופיע בספר יהושע.