מאת צוות האתר
מהי משמעותם של השינויים בתיאורי המקדש והעבודה בין התורה לנבואת יחזקאל?
יחזקאל הוא הנביא היחיד שבנבואותיו ישנם גם חוקים ופרטי הלכות לעם. בין חוקים אלה (המצויים בפרקים מ'-מ"ח) ובין חוקי התורה קיימים הבדלים לא מבוטלים.
הדוגמא הידועה ביותר להבדלים אלו הינה ההבדלים שבין תורת הקורבנות בפרקים מ"ה-מ"ו שבספר יחזקאל, לבין ואלו שבספר במדבר פרקים כ"ח-כ"ט:
ביחזקאל מוקרב פר חטאת בי"ד בניסן (מ"ה, כא-כב) – קורבן שאין לו זכר בספר במדבר; לפי ספר יחזקאל, בחג המצות מוקרבים (מ"ה, כב-כה) שבעה פרים, שבעה אילים ומנחה הכוללת איפה והין שמן, וכן שעיר חטאת - ואילו בספר במדבר (כ"ח, טז-כב) מוזכרת הקרבת שני פרים ואיל אחד, ומנחה נלוות הכוללת שלושה עשרונים סולת לפרים ושני עשרונים סולת לאיל, וזאת בנוסף לשבעה כבשים ולשעיר חטאת. בחג הסוכות מוקרבים לפי ספר יחזקאל (מ"ה, כה) שבעה פרים ושבעה אילים ומנחה הכוללת איפה והין שמן (בדומה לחג המצות) וכן שעיר חטאת, ואילו לפי ספר במדבר (כ"ט, יב-לד) מוקרבים מספר יורד של פרים המתחיל בשלושה-עשר ומסתיים בשבעה, כשמנחת כל פר היא של שלושה עשרונים; שני אילים שמנחתם ארבעה עשרונים לכל איל; ארבעה-עשר כבשים שמנחתם עישרון אחד לכבש; וכן מובא שעיר חטאת המוקרב ללא מנחה.
בנוסף לכך, מנויים בבמדבר קורבנות עבור שבועות, ראש השנה, יום הכיפורים, ואף שמיני עצרת – וכל אלו אינם מוזכרים בנבואת יחזקאל כלל. את אי-אזכרתם של מועדים אלו בספר יחזקאל (שלמעשה, המשותף לכולם הוא שהם בני יום אחד), ניתן לפרש בכך שיחזקאל אינו משנה בהם דבר ולכן אינו מזכירם בנבואתו; אך לחלופין ייתכן שהיעדרות זו מכוונת, כך שעל פי חזונו מועדים אלו לא יצוינו במקדש בעתיד.
המשך הפרק עוסק בקורבנות של שבתות ושל ראשי חודשים (זו הסיבה לקריאת הפרק כהפטרה של שבתות ראש-חודש). אולם גם לגבי שבתות וראשי-חודשים קיימים הבדלים בין הקורבנות המצוינים בספר יחזקאל בהשוואה לאלה המנויים בספר במדבר. על פי יחזקאל (מ"ו, ד-ה) בשבת מוקרבים שישה כבשים ומנחה הכוללת 'מתת ידו' ושמן, וכן איל אחד שמנחתו איפה; ואילו לפי ספר במדבר (כ"ח, ט-י) מוקרבים בשבת שני כבשים שמנחתם שני עשרונים ונסך. בראש חודש מוקרבים על פי יחזקאל (מ"ו, ו-ז) פר אחד ואיל אחד שמנחתם איפה ושמן, וכן שישה כבשים שמנחתם 'מתת ידו'; ואילו בספר במדבר (כ"ח, יא-טו) מצוינת הקרבת שני פרים שמנחתם שישה עשרונים ושמן, איל אחד שמנחתו שני עשרונים ושמן, שבעה כבשים שמנחתם שבעה עשרונים וכן נסכי יין. בנוסף לכך, קיימים הבדלים נוספים לגבי המנחות הנוספות לקורבנות הנדבה (במדבר ט"ו, ד-י; יחזקאל מ"ו, יא).
פרשנים רבים עמדו על ההבדלים שבין הקורבנות בתורה והקורבנות ביחזקאל וניסו להסביר כל הבדל באופן מקומי. סתירות אלו יצרו קושי שניכר עוד בדברי האמוראים:
אמר רב יהודה אמר רב: זכור אותו האיש לטוב וחנינא בן חזקיה שמו שאלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל שהיו דבריו סותרין דברי תורה. מה עשה? העלה שלש מאות גרבי שמן וישב בעלייה ודרשו… (מנחות דף מה, ע"א).
לצערנו לא הגיעו אלינו דרשותיו של רבי יהודה. גישתו של רבי יוחנן לעומת זאת היא ש"פרשה זו אליהו עתיד לדורשה". רב אשי היה הראשון שניסה להציג פתרון מערכתי לסתירות וכתב: "מילואים הקריבו בימי עזרא, כדרך שהקריבו בימי משה".
רב אשי סובר שהקרבנות המוזכרים ביחזקאל הם קרבנות מילואים שהוקרבו לכבוד חנוכת הבית. הוא מייחס את הקרבנות לימי עזרא ולא לבית המקדש השלישי. ביסוד פירושו של רב אשי עומדת העובדה שבפרק כ"ט בשמות, כאשר התורה מצווה על ימי המילואים, היא מציגה כמה קרבנות חד-פעמיים שלא מצאנו כדוגמתם. רב אשי אומר שכמו שהתורה ציוותה אז על קרבנות חד פעמיים, וכמו שבחנוכת בית ראשון הקריבו כל מיני קרבנות - כך היה גם בימי עזרא. הקרבנות הללו הם מה שמתאר יחזקאל. מדובר בהוראת שעה לחנוך את המקדש בקרבנות הללו.
אין ספק כי חלק מפסוקי יחזקאל אכן מתארים את קורבנות המילואים, אך עדיין קשה לראות איך פתרון זה יכול להסביר את כלל השינויים. ראשית, ימי המילואים לא נמשכו זמן רב - רק שבעה ימים, ופה יש קרבנות שמתוארכים מפסח ועד סוכות. מלבד זאת, בפרק מ"ג ישנו ציווי על חנוכת המזבח ועל שבעת ימי המילואים, אך קשה לומר שגם פרק מ"ה עוסק בימי המילואים.
בנוגע לשאלה הראשונה, אפשר לומר שלא מדובר על מילואים כמו בימי משה, אלא כוונת רב אשי היא לחנוכת המקדש, שבאמת לקחה חצי שנה - מפסח עד סוכות, ובמהלכה הקריבו סדרה מיוחדת של קרבנות. אולם היות ומלשונו של יחזקאל לא נראה שמדובר בקרבנות חד-פעמיים, נציע הסבר נוסף שנובע מהפסוקים.
אחד מפרשני ימי הביניים, ר ' אליעזר מבלגנצי, הציע כיוון אחר. הוא הבחין כי יחזקאל לא דיבר על קרבנות הציבור, אלא על קרבנות הנשיא. הנשיא מקבל אמנם תרומה מעם הארץ לצורך הקרבנות הללו, והיא מפורטת בפרק מ"ה, אבל כל הקרבנות הללו מיוחסים לנשיא עצמו. בתורה אין דבר כזה שהנשיא מקריב קרבנות, אלא הכהן מקריב קרבנות ציבור בשם עם ישראל. פה מדובר על קרבנות נשיא, שזה מוסד שלא מוכר בתורה. בתורה יש קרבן אחד שמיוחס לנשיא - חטאת הנשיא. אך מלבד זאת הנשיא הוא כמו כל אדם.
אך אם נעיין בפרקים מ"ה-מ"ו ביחזקאל, נראה שכל הקרבנות מובאים על ידי הנשיא (מה, טו-טז) ואם כן אפשר לומר שיחזקאל לא עוסק כלל בקרבנות שהתורה מצווה על הציבור להביא, אלא על מערכת חדשה של קרבנות שמיוחדת לנשיא. יש פה חידוש גדול - תוספת של מערכת קרבנות שלמה שאינה זהה לזו שבתורה. כדי להדגיש שמדובר במערכת שונה, נקבע מספר שונה של בהמות וכמעט הכל שונה. זו מערכת חדשה שמוטלת על הנשיא להביאה, כמובן בסיוע של העם.
אם כן, לפנינו חידוש גדול שאין לו מקור בתורה, אך יחד עם זאת הוא לא סותר את מה שנאמר בתורה. במקביל לקרבנות היחיד והציבור שנאמרו בספרים ויקרא ובמדבר, נוצרת בזמן הגאולה מערכת של קרבנות יחיד, שמובאת על ידי הנשיא. אלו לא קרבנות מוסף ולא קרבנות נדבה, אלא ישנה חובה לחדש קרבנות חדשים, במקביל למה שציוותה התורה. כמו שכהן מביא קרבן אישי ביום כיפור, כך הנשיא עתיד להביא קרבן במועדים שונים. בפסח הכהנים מביאים בשם העם קרבנות מוסף, והנשיא מביא בנוסף קרבן משלו. זה קרבן אחר, שלא בא במקום קרבן המוסף.
פתרון ההבדלה בין הנשיא לבין העם אפשרי. ועדיין, השינויים בין יחזקאל לתורה באים לידי ביטוי באופנים שונים - בקורבנות, אבל גם במבנה המקדש, חלוקת השבטים, תפקיד הנשיא ועוד.
באופן פשוט ניתן לומר שיחזקאל מנבא שבימות המשיח כמה מן החוקים שבנושאים אלו פשוט עתידים להשתנות (כדברי רד"ק) מסיבות רוחניות כאלה או אחרות.
השאלה היא, האם אולי ניתן להבין מדוע?
אחת ההצעות המתקבלות על הדעת להבנת פרשיות אלו היא הבנה כי יחזקאל משמש כעין "ועדת חקירה" נבואית לכשלי הבית הראשון. כלומר, בימי הבית הראשון חטאו ישראל בכמה דברים, והנביא מתאר מפי ה' את ימות המשיח ואת המקדש ככזה שבנוי על מנת לתקן את נזקי העבר! ובאמת, בבחינה מדוקדקת של כל השינויים נראה כי כל אחד מהם מכוון לתיקון חטאי ישראל במטרה מוצהרת וברורה: לא לאפשר עוד את טעויות העבר.
ניקח כדוגמא את חלוקת הנחלות לשבטי ישראל ביחזקאל. חלוקה זו שונה באופן מהותי מזאת המוכרת לנו מתקופת ההתנחלות בארץ. ההבדל הבולט ביותר הוא מתן נחלה לכוהנים "משרתי המקדש הקרבים לשרת את ה'" (פסוק ד), ללויים "משרתי הבית" (פסוק ה) וכן לנשיא על מנת ש"לא יונו עוד נשיאַי את עמי" (פסוק ח). נראה כי לחלוקה חדשה זו מטרות שונות. ראשית, היא נועדה למנוע את טומאת המקדש בכך שנחלת הלויים מפרידה בין נחלת העם והמקדש מחד. יחזקאל מרחיק כליל את הממלכה מהמקדש, ומשאיר בו רק כוהנים נאמנים. לעומת זאת הוא נותן ל"נשיא" (=לממלכה) שטחים נרחבים מצידי עיר המקדש, כדי שיוכל להוריש נחלות לבניו ולתת מתנות לעבדיו, בלי לשדוד נחלות מהעם, בלי לנַשֵל שום אדם, ולשמור על "משפט וצדקה", כייעוד בית אברהם, כמצוות התורה וכמוסר הנביאים. בנוסף, "הנשיא" יקבל את תרומות החובה מהעם, ויממן את קרבנות הציבור במקדש; אבל לעולם לא ייכנס למקדש דרך השער הראשי!
דבר המחזק כיוון זה הוא דברי יחזקאל עצמו באותה הפרשיה ממש: "לארץ יהיה לו לאחוזה בישראל, ולא יונו עוד נשיאי את עמי והארץ יתנו לבית ישראל לשבטיהם; כה אמר אדני יהוה רב לכם נשיאי ישראל חמס ושד הסירו ומשפט וצדקה עשו הרימו גרשתיכם מעל עמי נאם אדני ה'".
ובכן, ניתן למנות מספר שינויים נוספים הקיימים בחזון המקדש של יחזקאל. מטרת השינויים היא לשמר את קדושת המקדש במקדש העתידי ולהבטיח את המשך נוכחות האל בתוכו לעולם. הגדלת החצרות המקיפות את המקדש והשמירה הקפדנית המוצבת על שעריהן; החלונות 'האטומים שקופים'; ההגבלות על הכוהנים הראויים לעבוד במקדש, הגבלת נגישות הנשיא לשטחים ספציפיים במתחם המקודש; ומעורבות מופחתת של העם בהקרבת קורבנות - כל אלו נועדו למנוע מאנשים שאינם טהורים מלהתקרב למקדש. בנוסף לכך, גם מיקומו הגיאוגרפי של המקדש משתנה, באופן שהמקדש מורחק מן העיר. הרחקת המקדש ממקום מושבו של העם אף היא מגינה עליו מפני אנשים העלולים לפגוע בקדושתו. השינויים מתפשטים מבית-המקדש לירושלים ולשאר חלקי הארץ: העיר נעשית משותפת לכל שבטי ישראל, ואף הארץ תתחלק לשבטים בצורה שווה (מ"ז, יג - מ"ח, לה). חלוקה מחודשת זו של הנחלות תסייע להפחתת העוינות בין השבטים, ואף אולי תועיל למניעת עשק וגזל שגם הם היו מהגורמים לעזיבת ה' את המקדש בעבר. ספר יחזקאל מסתיים במשפט "ושם העיר מיום - ה' שמה" (מ"ח, לה) - שמה החדש של ירושלים מביע את הנוכחות האלקית התמידית והעמוקה המצויה בה. לאור מה שראינו בפרקים האחרונים, נראה כי מילים אלו משקפות את תמצית הנבואה כולה, העוסקת בפנים החדשות של ירושלים והמקדש שידאגו לכך שתהיה נוכחות אלוקית נצחית בעיר.
יודגש כי במקדש המתואר ביחזקאל לא ידוע לנו על קיומם של ארון, כרובים, שולחן ומנורה, ולעומת זאת מופיע רק מזבח עץ. על אף שגם במקרה זה ניתן להסביר כי היעדרותם של כלי המקדש מהכתובים אינה מלמדת על היעדרותם מהמקדש אותו מתאר יחזקאל בנבואתו, ייתכן כי החיסרון בכתובים אכן מעיד על חסרונם של כלי המקדש מהמקדש. מסתבר שאם כך, גם שינוי זה נועד להגן על קדושתו. בהיעדר כלי הקודש מהמקדש תפחת מעורבותם של כל בעלי התפקידים במקדש - וגם זו דרך לשמור על קדושתו.
נראה כי המניע לשינויים במקדש העתידי, הרחקת העם והתמורות בהנהגת הכוהנים והנשיא - הוא התגובה הנבואית לחורבן המקדש שהתרחש בימיו. בימי יחזקאל, העם לא קיים את דבר ה' על פי תורת משה וכתוצאה מכך התרחש הנורא מכל: המקדש נחרב והעם גלה מארצו. המקדש בחזונו העתידי של יחזקאל יהיה מוגן מחורבן נוסף. בדרכים שונות ומגוונות רואה יחזקאל בחזונו הנבואי מקדש מוגן שקיומו מובטח לעולם, ועיר שכל עניינהּ נוכחות ה' בתוכהּ. לאור זאת, יתכן בהחלט שבתפילותינו אנו מייחלים לכך שהמקדש השלישי אכן ייבנה במתכונת חדשה זו המבטיחה קיום נצחי של ה' בתוך עמו; ואולי, לכך כיוון חנינא בן חזקיה - שבזכותו נמנעה גניזתו של ספר יחזקאל.
המידות ל"היכל" (40 על 20 אמה) ול"קֹדֶש הקֳדָשים" (20 על 20 אמה), הן אותן המידות מהבית שבנה שלמה (מלכים-א ו, ב-ג,טז-יז), והן כפולות ממידות המשכן (שמות כו, טו-כה). גם האולם שבכניסה דומה מאד לאולם שבנה שלמה (מ, מט).
ההבדל הגדול נעוץ במה שהודגש אצל שלמה, ואיננו ביחזקאל - אין שום בית למלך ("נשיא" בלשון יחזקאל), אין ציפוי עצים מהלבנון, וזהב לא נזכר, אין כרובים מקשה זהב, ולא כרובים עומדים בדביר. אין 'דביר'! אפילו ארון הברית לא נזכר. ב"קֹדֶש הקֳדָשים" לא מתואר שום דבר.
יש "כְּרוּבים ותִמוֹרים" על הקירות, עם "פני אדם" ו"פני כפיר" (מא, יח-כ) בדומה לשלמה (מלכים-א ו', לה; ז', לו), אבל בלי זהב. לא נזכרו מנורות זהב בהיכל (שלמה יצק עשר; מלכים-א ז', מח-מט); לא נזכר שולחן לחם הפנים המצופה זהב, ולא מזבח זהב; "המזבח" הפנימי רק מ"עץ"... גובהו 3 אמות (כמו במשכן), ואורכו 2 (כפול מהמשכן), ונקרא גם "השֻלחן אשר לפני ה'" (מא, כב) - רק הוא נזכר בהיכל; אין 'יָם', ואין 'מכונות'; יש שני עמודים מצדי הפתח (מ, מט), אבל לא נזכרו 'כותרות'.
האם מותר להשלים את החסר, מתוך הנחה שהנבואה קיצרה? בתיאור כה מפורט, זה לא אפשרי. גם חז"ל (הוריות יב) והרמב"ם (הל' בית הבחירה פרק ד, א) הבינו, שהארון עם הכפורת והכרובים נגנזו לעולמים עוד בימי יאשיהו (ירמיהו ג, טז-יז; דברי-הימים-ב לה, ג, שלא כפשוטו).
נשמעת כאן צעקה גדולה נגד גורמי החטאים והתועבות, שהביאו לחורבן הזהב והעושר של שלמה, בית המלך והפוליטיקה, וציפוי עצי הלבנון מִצוֹר. רק הבית וקירותיו מדודים בדיוק - "וזה קֹדֶש הקֳדָשים" (מ"א, ד).
עוד יותר מהרחקת הזהב, העושר והיופי, סוכני ההשחתה הידועים, חשוב להרחיק מהבית העתידי את הפוליטיקה של המלכים. הבית שבנה שלמה היה כפול - בית ה', ובית המלך החוסה בצילו ושואב ממנו ברכה וכוח (מלכים-א ז, א-יב) - אבל לא כך התנהלה הממלכה.
בנבואות החורבן יצר יחזקאל 'תיאטרון' נבואי, בנבואות הישועה (בשנה ה-14 אחרי החורבן) עבר הנביא ל'ארכיטקטורה נבואית' – 'האיש', שהדריך אותו בירושלִַם לפני החורבן, "במראות א-להים" (פרקים ח עד יא), והראה לו תועבות וחטאים, הראה לו כעת חומה ושערים, במידות מדויקות.
על אף שניתן פשוט להסביר את השינויים ביחזקאל בתורת הקורבנות כקורבנות הנשיא, כקורבנות חנוכת המקדש או פשוט כשינויים מסיבות רוחניות בלתי ידועות עד תום, נדמה כי למעשה, גם שינויים אלו ממשיכים באופן עדיף, בחלקם לפחות, את אותן העקרונות עליהם עמדנו.
הדבר מתחיל במועדים אותם מציין יחזקאל, אין בפרקי הקורבנות שלו כל התייחסות למועדים בני יום אחד - חג השבועות, ראש השנה ויום הכיפורים, אלא רק לפסח ולסוכות. אפשר שיחזקאל אינו משנה בחגים הלא-נזכרים דבר, ועל כן לא כתב זאת. או אפשר שיחזקאל מדגיש בכתוב דווקא את סוכות ופסח כי אלו היו המועדים אשר בימי הבית הראשון העם אומנם חגג, אך לרוב לא בצורה רחבה ולא לגמרי כפי ההלכה (דבר הנרמז ביתר שאת מחג הסוכות בימי עזרא וחג הפסח של יאשיהו).
עיקרון ועדת החקירה בא לידי ביטוי גם בהמשך הפרק. יחזקאל מתאר לאורך ולרוחב את טקסי טיהור המקדש שלפני הפסח - כתיקון ככל הנראה על טומאתו בימי הבית הראשון. בא' בניסן ובז ' בו , יש להקריב פר כדי לחטא (= לטהר) את המקדש; בא' בניסן יש לחטא את הכניסה לבית המקדש, את המזבח ואת הכניסה של שער החצר הפנימית הפונה אל החצר הפנימית. לשון אחר, כל החצר הפנימית מטוהרת. ביום ז' בניסן יש לחטא רק את בית המקדש, היינו את מזוזת המקדש. הבדל זה נעוץ בסיבת החיטוי. ביום הראשון יש לטהר אזור רחב יותר, הכולל את מזבח העולה, משום שאזור זה 'נטמא' על ידי סוגים שונים של עברות ושל טומאות. לעומת זאת, ביום השביעי מטוהר רק חלק קטן - הכניסה למקדש עצמו - וזאת משום שחיטוי זה נגרם בשל חטאים קלים, של שוגגים ופתאים. יש לראות בטקס כפרה זה תחליף לטקס טיהור הקודש שבספר ויקרא. על פי ספר ויקרא, טקס הכפרה נערך ביום הכיפורים, בעשרה בתשרי, כאשר עיקר הטקס הוא בהזאת דם החטאת בקודש הקודשים - החלק המקודש ביותר. לעומת זאת, אצל יחזקאל נערך טקס החיטוי בחצר הפנימית, מחוץ לבית המקדש. מערכת טקסי הטיהור נמשכת שבועיים, ומטרתה לטהר את המקדש ולהכשירו לקראת קורבנות חג המצות. תיאור השינויים אשר בקורבנות עצמם מצביע על כך שביחזקאל יש יותר קורבנות חטאת. נראה כי יחזקאל מבטא בכך את חששו מפני טימוא המקדש, ועל כן הוא מרבה בקורבנות חטאת.
בנוסף, קורבנות החגים של יחזקאל שווים ונראה שהם כמעט שילוב של שני המועדים אותם מזכיר יחזקאל - סוכות ופסח, יש להציע שדבר זה בא במטרה להשוות את מעמדם של חגים אלו וליצור אחידות ופשטות בקורבנות החגים המרכזיים. כלומר, על אף שבהחלט ניתן היה לסבור כי קורבנות יחזקאל הם קורבנות חנוכת המקדש (או הנשיא), או להשאירם כשינויים כללים מסיבות רוחניות שאין דרך להבינם, נראה כי גם קורבנות אלו, אשר מהווים בהחלט חידוש לימות המשיח, נקבעו תחת עיקרון "ועדת החקירה הנבואית".
למעשה, נראה כי עיקרון זה נמשך לכל אורך נבואותיו של יחזקאל. כך לדוגמא יחזקאל מצווה: כל טרפה ונבלה לא יאכלו הכהנים (מד, לא), חוקרי המקרא עטו על פסוק זה כראיה שבימי קדם רק על הכהנים עמד איסור טרפה או נבלה, אך לא הבחינו כי פסוק זה הוא אזהרה מיוחדת לכהנים לא לאכול נבלה וטרפה על מנת לא לטמא את המקדש - כמו שנעשה בבית הראשון.
מסתבר כי עקרונות אלו, אשר חוזרים שוב ושוב בפרקי הנבואה של יחזקאל ועליהם עמדנו, יכולים להסביר את מכלול הרעיון של מקדש יחזקאל, המקדש העתידי אשר יתקן את כשלי האבות מן הבית הראשון.
מדוע לא התקיימו בפועל רוב הדברים הללו בתקופת בית שני? מדוע לא נבנה הבית על פי הוראותיו של יחזקאל? נראה לומר, שתיאוריו של יחזקאל מתייחסים בבירור למציאות של גאולה בה ישנו מלך (נשיא) וכל שבטי ישראל יושבים על אדמתם. מציאות זו, לא זכינו שתתקיים בימי בית שני, אולי משום שרק מעטים מבני ישראל שבו לארץ ורובם העדיפו להישאר בגולה; גם העולים לארץ היו שרויים במצב כלכלי וביטחוני קשה, ולא היו להם המשאבים הדרושים למפעלי בנייה נרחבים בסדר גודל כזה. מכיוון שכך, עשו הללו מה שביכולתם, וקיומן המלא של נבואות יחזקאל נדחה לעתיד לבוא, לבית המקדש השלישי שייבנה במהרה בימינו.
המאמר נכתב על בסיס טורי 929 של הרב יואל בן נון, פירוש מקרא לישראל ושיעורו של הרב אלחנן סמט.