מאת גיל-עד שטרן וצוות האתר
ספר דניאל עוסק בתקופה שבין גלות יהויכין מלך יהודה בידי נבוכדנצר לפני חורבן בית המקדש הראשון, ועד לימי דריווש השני מלך פרס ומדי. התלמוד מייחס את חיבור הספר לאנשי כנסת הגדולה, היינו לתחילת תקופת בית שני. הספר מכיל התייחסות למאורעות היסטוריים הן מתקופתו של דניאל עצמו (בעיקר ביחס לנבוכדנצר) והן לחזיונות נבואיים עתידיים העוסקים בשקיעת האימפריה הפרסית ועליית הממלכות היווניות (הדיאדוכים).
במחקר המקרא מקובל שספר דניאל הוא המאוחר ביותר מבין ספרי המקרא, ורובו לא נכתב על ידי דניאל החוזה במאה ה-6 לפנה"ס בשלהי מלכות בבל, אלא על ידי חוזה אלמוני, פסאודואפיגרף מימות החשמונאים במאה ה-2 לפנה"ס. כותב הספר נתלה בדמותו של דניאל וכתב בשמו נבואות המכוונות כביכול לעתיד שאחרי ימיו, שלמעשה תיארו את ההיסטוריה המוכרת לו. הדיוק בשושלות מלכי יוון אחר ימות אלכסנדר מוסבר במחקר על בסיס ידע היסטורי של העבר, ולא כנבואה הצופה את פני העתיד של דניאל, שחי שנים רבות לפני אלכסנדר ואנטיוכוס. ננסה להבין את מהות חיבורו של ספר דניאל, ונראה כי דווקא המחקר ההיסטורי יכול אולי לעזור לנו לפתור כמה מחידות הספר.
ייחוס הספרים שבדברי חכמינו מורכב יותר ממה שנתפס בדרך כלל באופן פשטני. לדוגמה, כמה ראשונים עמדו על כך שפעמים רבות ספר שמיוחס למחבר מסויים - למעשה הורחב ונערך לאחר ימי הכותב המקורי. אין זה מן הנמנע שזהו גם המקרה שבספר דניאל. אולם, ישנם כמה שיקולים מחקריים המורים דווקא על קדמות יסודו של ספר דניאל. כך מובא באנציקלופדיה העברית:
"הארמית של ס' דניאל (וכן של עזרא) שייכת לארמית הממלכתית שהיתה הלשון הרשמית ושפת המו"מ והדיפלומטיה בממלכה הפרסית ובמדינות שהיו כפופות לה... היו שטענו שהארמית של דניאל קרובה ללשון התרגומים... טענה זו לא עמדה בפני הביקורת... עדיין ניכרות בה צורות דקדוקיות שנתבטלו אח"כ בדיאלקט המזרחי... נתהוה בבבל במאה ה-6 לפנה"ס... צורות לשוניות מסוימות בס' דניאל משקפות כנראה השפעה אכדית, ז"א אינן מאוחרות מן המאה ה6 לפנה"ס" (אנצ"ע ערך דניאל).
יהיו שיחלקו על ייחוס לשוני זה, אך לא ניתן להתכחש לעובדה כי לכל הפחות רובו של הספר מלא ביסודות לשוניים קדומים. הדבר נכון גם לעברית המשתקפת בספר דניאל. העברית שבספר זה שייכת לרובד המכונה במחקר LBH, רובד הקיים בספרים כגון עזרא ודברי ימים. אולם ניתן להצביע על דוגמאות רבות בהן שפת ספר דניאל משמרת דווקא יסודות קדומים יותר מאותה תקופה, וקל וחומר קדומים יותר מהתקופה ההלניסטית. לדוגמה, ספר דניאל משמש במונח "מדי ופרס", אולם ספרי LBH אחרים משתמשים בדרך כלל ב"פרס ומדי". ספר דניאל משתמש במונח הקדום "בלתי", אך בספרים מאוחרים יותר משתמשים במונח המאוחר "אין". ספר דניאל משתמש במילה "אשר", אך בקומראן ומקורות מאוחרים משתמשים כבר ב"ש". הכתיב של העיר ירושלים בספר דניאל הוא "ירושלם", בדיוק כפי שמופיע בספרים קדומים. במאוחרים יותר יופיע כבר הכתיב המלא "ירושלים". ויש עוד דוגמאות רבות. חשוב להדגיש שוב - אין זה אומר שכל לשונו של ספר דניאל בהכרח קדומה, אך המחקר הלשוני, הן העברי והן הארמי, מראה שבספר לשונות קדומות רבות.
לשיקולים אלה יש לצרף את העובדה שעותק מספר דניאל נמצא בין המגילות הגנוזות. זמנו של הספר, אם כן, הוא בהכרח לא מאוחר מ-125 לפנה"ס. אולם בכתביהם של אנשי הכת מופיעים ציטוטים "כאשר כתוב בספר דניאל". נראה שמאד הרבו לקרא בו בקומראן (ר. וייס, המקרא של כת קומראן, בתוך: משוט במקרא עמ' 235). בכדי שכת פורשת תאמץ ספר, עליו להתקדש זמן רב לפני היווצרות הכת, ואילו מצב הפוך, בו הפרושים יאמצו ספר משום שכתות פורשות קידשוהו - בוודאי לא ייתכן. נקודה זו היא שיקול נוסף לקדמותו של ספר זה. עניין נוסף הביא סגל:
"מסתבר שהסיפורים על נבוכדנצאר ובלשצאר ודריוש נוצרו קרוב לזמן המלכים הללו בבבל, ולא כשלוש מאות שנה אחריהם ביהודה של דור המכבים ושלטון אנטיוכוס אפיפנס. האוירה שבסיפורים הללו היא אוירה מזרחית ובבלית... רק בבבל או בקרבתה אפשר היה להיווצר ציור זה של נבוכדנצאר שאנו מוצאים בדניאל א-ד. הסיפורים שבפרקים ב-ו הם קדומים... ושהם נוצרו לפחות בצורתם הראשונה בבבל ונכתבו בארמית בבבל... החזון של דניאל בפרק ז' בארמית הוא גם כן קדום... מסתבר לומר שציורים זרים אלו נוצרו זמן מסויים לפני דור המכבים ולא בירושלים אלא בסביבה נכרית כמו בבל... כל החדשים התקשו למה נכתבו בארמית לא רק חלק המעשים מן ב4 עד ו אלא אף החזון הראשון של חלק החזונות פרק ז'?" (מ.צ. סגל, מבואר מקרא עמ' 754).
בעניין זה חשוב לציין את חוסר הרלוונטיות של הרעיונות היוונים שמופיעים בספר לעניין התארוך, שהרי השפעה יוונית קיימת היתה באימפריה הפרסית כבר בימיו המשוערים של הנביא. כך, למשל, קיימים מילים וביטויים ביוונית כבר בארמית אימפריאלית, מאה שנים לפני כיבושי אלכסנדר מוקדון (לדוגמה: המונח היווני 'סטר' לכוכב נמצא בפפירוס הארמי שהתגלה במצרים ומתוארך לסביבות שנת 400 לפנה"ס). נהפוך הוא, המילים היווניות משמשות גם הן הוכחה לקדמותו של הספר. בכל ספר דניאל ישנן רק 3 מילים שנשאלו מיוונית, לעומת עשרות מילים פרסיות. אילו הספר היה נכתב בתקופה ההלניסטית, היינו מצפים שיהיו בו מילים שאולות רבות. הדבר משמש כראיה ברורה לכך שהספר קדם לתקופה ההלניסטית.
אם כן, למרות הטענה הרווחת במחקר אודות איחורו של הספר, ועל אף שמצד המסורת אין כל סיבה לשלול גישה שכזו[1], ישנם מספר שיקולים היסטורים ספרותיים ולשוניים המורים כי יסודו של ספר זה בחומר קדום. חשוב גם לציין כי באופן ספציפי בכל הנוגע לספר דניאל, גישת חכמינו קרובה מאוד לזו העולה מעולם המחקר. כבר חז"ל כתבו כי היו שותפים אחדים לכתיבת ספר דניאל, שחלקם היו רחוקים מימיו של דניאל עצמו (דהיינו, מן התקופה הבבלית), וחלקם חיו אולי אף בתחילת התקופה ההלניסטית. לדברי חז"ל: "אנשי כנסת הגדולה כתבו יחזקאל ושנים עשר, דניאל ומגילת אסתר" (בבלי, בבא בתרא טו ע"א). ייחוס זה של חז"ל לכתיבה של חלקים מהספר בתקופה ההלניסטית מראה כי הטענה המחקרית הרווחת איננה כה רחוקה שונה מזו של חכמינו. ואולם, ראינו כי השיקולים המחקריים מראים כי הטענה שיסוד הספר קדום - מוצקה עד מאוד [2].
לאחר שיישבנו את שאלת התארוך, ניתן לגשת לעניינים נוספים במחקר ספר זה. הנקודה הראשונה שחשוב להזכיר היא כי מרתק לראות מקבילות רבות בין ספר דניאל לבין רעיונות שהתהלכו בעולם בעת העתיקה. לדוגמה, הרעיון המחלק את מבנה ההיסטוריה לארבע מלכויות, המופיע שבפרק ב ובפרק ז בספר דניאל, מופיע היטב במקורות חוץ מקראיים.
כאן עולה השאלה מהו כיוון ההשפעה של רעיונות אלה (אם בכלל). מחד גיסא, יתכן מאד שרעיונות כמו אלה נשאבו דווקא מספר דניאל לסביבתו. אך מאידך גיסא, כבר ציינו במאמרנו על הנבואה כי הנביא רואה את נבואתו מבעד לערפל. תכונותיו האנושיות, עמדותיו האישיות והסביבה שבה פעל באות לידי ביטוי בנבואותיו ובאופן בו הוא מפרש את הדברים אותם הוא רואה. הנחה זו, כי נבואותיהם של הנביאים הושפעו מזמנם, מקומם, ואישיותם, וכי נביאי ישראל לא פעלו בחלל ריק, נידונה כבר בפרשנות המסורתית לאורך הדורות, וידועים דברי חז"ל כי "סיגנון אחד עולה לכמה נביאים ואין שני נביאים מתנבאים בסיגנון אחד" (סנהדרין פט ע"א). כך גם פרשנים בתקופות שונות דנו בשאלת הממד האנושי שבנבואה האלוהית, ובהם ר' יוסף אלבו, אברבנאל והמלבי"ם. ואכן, נראה כי בדבריהם קיימים יסודות לפיהם לשון הנבואה מותנה בנסיבותיו האישיות ובכישרונו של הנביא, תולדותיו, ניסיון חייו, עולם המושגים הקיים בסביבתו והשכלתו, ואם כן, מסתבר שנביא יבין את דברי הנבואה לפי הרעיונות אותם הכיר.
אולם שתי אפשרויות אלו - שדניאל השפיע על סביבתו או הושפע ממנה - מתנגשות עם הדרך בה הציג הספר את הדברים. בראש פרק ז אכן נכתב כי: "דניאל חלם חזה וחזוי ראשה על משכבה באדין חלמא כתב ראש מלין אמר". ואולם, אם נתבונן בפרק ב נגלה שהמקרא בחר לגלות לראשונה את תכנית ארבע המלכויות באמצעות חלומו של נבוכדנצר מלך בבל, כמפורט בפרק ב, לא-מה. נבוכדנצר אמנם זקוק לדניאל שיזכיר לו את החלום וייתן לו פשר, אך מקור החלום הוא נבוכדנצר הנוכרי. הדרך בה בחר המקרא לגלות לקוראיו את רעיון ארבע המלכויות עשוי להתאים לממצאי המחקר: הקב"ה גילה לאומות העולם את רעיון ארבע המלכויות, ועל כן אין זה פלא שנמצאו מסורות חוץ מקראיות כאלה, ומכל מקום כדי לפרש את הרעיון נזקקות מסורות אלו לעיבוד המקראי, כפי שנמצא בספר דניאל[3].
באופן דומה ומכיוון אחר, המחקר ההיסטורי יכול לסייע בידינו להבין כמה מהזיהויים בספרו של הנביא. הספר מזכיר בכמה מקומות את "דריווש המדי". אזכור זה קשה כמובן, שהרי מלכות מדי הוכנעה בידי כורש עוד לפני הכרעת בבל. היו שהציעו בעקבות כך לזהות את דריווש עם דמות היסטורית אחרת. ובאמת, כבר יוספוס (קדמוניות ספר עשירי יא, ד) זיהה את דריווש המדי כבן משפחתו של כורש, שנעזר בו בכיבוש והחרבת בבל. בדרך זו הלכו כמה חוקרים, והציעו לזהות את דמותו של דריווש המדי עם אוגברו (Ugbaru) מושל גוטיום (Gutium), הדמות שבפועל כבשה את בבל עבור כורש והתמנתה כמושל על בבל, ורק כשנה לאחר מכן כורש נחשב גם למלך על בבל. הזיהוי הזה מאפשר לקורא להבין טוב יותר את הכתובים בפרק ו בדניאל: "ודריוש מדאה קבל מלכותא כבר שנין שתין ותרתין" (דניאל ו, א). נדייק בכתובים — דריווש המדי, ולא מלך מדי, קיבל את המלכות על בבל (לאחר המתת מלך בבל האחרון, בדניאל ה, ל), כפי שאכן משתקף במקורות ההיסטוריים.
נקודה נוספת במחקר דניאל היא בחינת נבואות הספר. חוקרי מקרא שונים טוענים כי כמה מנבואותיו של הנביא למעשה מעולם לא התקיימו. ובאמת, במאמרנו אודות הנבואה הסרנו כמה טעויות נפוצות בתחום זה. בניגוד למקובל, הנבואה איננה "ספר עתידות" אלא הבנתו של הנביא עצמו את המסרים השמימיים מן הבורא. מסרים אלו, אשר לפי המסורת היהודית מכילים סודות, אינם מתקיימים בהכרח בצורה בה חוזה אותם הנביא. לפעמים הדברים ישתנו בעקבות חטאים או תשובה, או יתקיימו באופן מורכב יותר מזה שקלט הנביא. בפעמים אחרות נבואת הנביא מדברת על העתיד לבוא, על אף שניתן לקבל ממנה רושם שונה. אם כי לא נוכל לגעת במסגרת זו במכלול הדברים, נציין דוגמא אחת ממנה נלמד את הנושא כולו.
מקובל לומר כי כמה מנבואות הספר מתארות את התקופה החשמונאית. באופן ספציפי, רווחת הטענה כי אחת מנבואות דניאל (וּבְעֵת קֵץ יִתְנַגַּח עִמּוֹ מֶ֣לֶךְ הַנֶּגֶב וְיִשְׂתָּעֵר עָלָיו מֶלֶךְ הַצָּפוֹן בְּרֶכֶב וּבְפָרָשִׁים וּבָאֳנִיּ֖ות רַבּוֹת וּבָא בַאֲרָצוֹת וְשָׁטַף וְעָבָֽר) מכוונת לקיצו של אנטיוכוס אפיפנס[4]. אולם מותו של אנטיוכוס התרחש בצורה שונה, וציפייתו של דניאל שעם קיצה של מלכות אנטיוכוס תגיע מלכות השמים הגאולית ותחיית המתים - נתבדתה.
אולם נראה כי פירוש זה רחוק מלהיות וודאי. המלבי"ם עמד בפירושו על דניאל כי נכון הדבר שיש לייחס את מרבית המאורעות בפרק י-יא לתקופת החשמונאים. אולם, בניגוד להנחה המחקרית, אין סיבה שלא לראות את יתר האירועים, שלא התרחשו, כחזון על תקופות מאחרות בהרבה, וכנבואה לעתיד שלא אמורה להתרחש בימי החשמונאים כלל. לדבריו, הפירוט המרובה של חלק מהנבואות על ימות החשמונאים, נובע מחשיבותה של אותה התקופה, שנתנה ליהדות לא רק את חג החנוכה, אלא את הכוח להתמודד במסירות נפש על קידוש השם כנגד כל הקמים על רוח ישראל ודתם. מאפיין זה, המזוהה כל כך עם האומה היהודית, התבסס לראשונה בימות החשמונאים, ומכוחו שרד ישראל אלפי שנות גלות בלא להתבולל ולהיטמע. במובן זה אכן מהווה המרד החשמונאי את החוליה הבסיסית בדרך אל הגאולה. יואל אליצור העריך כי פרטי הפרטים שחוזה דניאל נאמרו מתוך הצורך להוכיח לישראל את אמינות יתר נבואותיו: כשם שפרטי נבואותיו בנוגע לתקופה החשמונאית צדקו עד האחרון שבהם, כך גם בנוגע לנבואותיו על תחיית המתים ובוא הגאולה. נדמה אם כן, כי נבואות ספר דניאל מכוונות ברובן אל העתיד שעדיין לא התרחש, ולא לימות החשמונאים בלבד.
הרב יעקב מדן [5] סובר לעומת זאת, כי העמדה המחקרית אודות כוונת הנבואות בהחלט נכונה, אך אין היא רלוונטית לגבי אמינותו של הנביא עצמו. לדבריו, תקופת החשמונאים ונצחונם המופלא אכן הייתה עידן של גאולה מסוימת, והיא הייתה יכולה להפוך לגאולה שלמה לולא חטאו ישראל:
"עיקר חזונו של דניאל מתייחס... למלכות ה' שתבוא אחרי מלכות בית תלמי ובית סלווקוס - מלכות בית חשמונאי. בה ובניסים שייעשו לה במקדש רואה דניאל את הופעת מלכות ה' הנצחית. ואכן מלכות בית חשמונאי היא מלכות ישראל הראשונה מאז אבדן עצמאות ישראל עם מותו של יאשיהו מלך יהודה בסוף ימי הבית הראשון. הניסים שיעשו לה במקדש (נס חנוכה), הם אות להשראת שכינה על עם ישראל לקראת הגאולה".
אולם, בהמשך הסתאבה הממלכה החשמונאית. ידוע כי לאחר מותם של בני מתתיהו סרו החשמונאים מדרך ה' ונטלו לעצמם מלבד הכהונה גם את המלוכה, השמורה מקדמת דנא לשבט יהודה. במעשיהם אלה איבדו מלכי בית חשמונאי את הזכות לגאולה, שנאלצה מעתה להמתין לעת רצון נוספת. בהיסטוריה האנושית מוכרת התופעה שמהלכים גדולים נצרכים לחלון הזדמנויות מסוים המורכב מכמה וכמה תנאים, אשר רק לעיתים נדירות מצטרפים ביחד להכשרת התוצאה הנכספת. גם בהיסטוריוסופיה המקראית דפוס זה חוזר על עצמו, כאשר בני ישראל מחמיצים את ההזדמנות להכנס לארץ בחטא המרגלים, ובצמוד לאירועים גדולים רובצת מכשלה שתוקעת את כל המהלך - כך בחטא העגל מיד אחרי מעמד הר סיני, חטא נדב ואביהו בהקמת המשכן, ועוד. כזו היא בודאי גם התופעה של הקמת ממלכת בית חשמונאי, שאמנם עלתה למרום המעלה, אך החמיצה את ההזדמנות.
כפי שציינו, במחשבה הילדותית הנבואות הן "כתבות מהעיתון של העתיד", שחייבות להתממש באופן אחד מסויים, בלי סטייה ימינה או שמאלה. המחשבה זו מעוותת וסותרת את גופי אמונת ישראל, שהרי אם הנבואות חייבות להתקיים באופן מסוים וברור, הן מבטלות את הבחירה החופשית. ולא היא. הנבואה יכולה להתמלא בכמה אופנים (ראו כאן), וכך נשאר מקום לאדם ולמעשיו והבחירה נשארת בידו. אם יבחר לעשות את המוטל עליו, הנבואה תתקיים במהרה בצורה השלמה ביותר, ואם הוא יתרשל, הנבואה תתממש בצורה מצומצמת וקטנה, ורק בהמשך תתממש בצורתה המלאה (ראו כאן). הנביא דומה לצופה המתבונן בנופי הרים ורואה בבת אחת קווי רכס רבים כקוו אחד. אולם למעשה יש בין ההרים גאיות ועמקים. אם ההולך יצעד בנתיב הנכון, הוא ידלג על העמקים ויגיע במהרה למחוז חפצו. אולם אם הוא לא יצעד בדרך הנכונה, הוא יהיה מוכרח לעבור בכל הגיאיות שלא היו חשופות לעיניו לפני כן. גם במצב זה הוא יגיע על מחוז חפצו, אך הדרך תהיה ארוכה ומתישה.
אם לא היו סרים החשמונאים מדרך ה' כנדרש מהם, הרי שהנבואות היו מתקיימות באופן השלם בימיהם. אבל מכיוון שחטאו, הנבואות התגשמו בתקופתם באופן מצומצם, ורק בעתיד הם יתממשו בצורה המלאה (ראו כאן). יתירה מזו, המהר"ל תופס את המאורעות המורכבים הללו כמבני-על שתקפים לתהליכי הגאולה כשתארע. תבנית זו אכן החלה להתממש לראשונה כבר בימות החשמונאים, אך משנכשלה עתידה הגאולה להופיע שוב בתבנית זו המתוארת בדניאל, כאשר יגיע הזמן המתאים. במילים אחרות, בין אם הגאולה היתה מתרחשת בימות הרומאים, הצלבנים או העותמנים, היא היתה תואמת את התחזית כפי שתוארה במבנים הכלליים, וללא ציוני שמות ספציפיים בספר דניאל. לאור דברים אלה, דניאל הוא אכן ספר נבואי ראשון במעלה. הוא צדק ביחס לתקופת החשמונאים ברוב התהליך, ויצדק בנוגע לגאולה העתידה ביחס לכל התהליך, על כל שלביו.
נראה כי בניגוד לדברי כמה חוקרים, יש סיבות טובות מאוד להאמין שספר דניאל הוא קדום. זאת על אף שמסורת חז"ל עצמה הציגה תמונה מורכבת לגבי תארוך עריכתו וחתימתו של ספר זה. בנוסף, נבואת ישראל איננה חיזוי עתידות גרידא, אלא רעיונות שמימיים שקולט הנביא מאת האל, רעיונות אלו יכולים להיות מושפעים מהבנתו האישית של הנביא ולהתגשם בצורות שונות.
פרטי חזונותיו של דניאל "סתומים וחתומים עד עת קץ" (שם, פרק יב). את רמיזותיו וסתימות לשונו אין להבין עד הסוף. איננו יודעים בוודאות האם כיוון את דבריו כנגד התקופה החשמונאית בלבד, או שחלק מדבריו מדברים דווקא על העתיד לבוא. גם אם כיוון את דבריו כנגד התקופה החשמונאית, אין לראות בהם טעות: אולי ראה את המלכות החמישית (אחרי בבל, פרס מדי ויוון) לא בתור גאולת קץ הימים אלא בעצם עצמאות ישראל וניסי חג החנוכה. את לשונותיו יש להסביר כמליצה נבואית. אולי ראה כי היתה זו עת רצון ויכולה היתה הגאולה הסופית להתרחש אז, אלא שנדחתה בעוונות ישראל. ואולי התכוון למאורעות הימים הללו כדגם ואבטיפוס לגאולה העתידה, שמתי שלא תבוא - תתרחש על פי הדגם הזה.
נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "קדמות ספר דניאל" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).
[1] יתרה מזאת, גם הסבור שהספר נכתב ברובו בימות החשמונאים אינו חולק בהכרח על המסורת. אפשר להכיל עמדה לפיה אכן היה חוזה אלמוני שנכנס לדמותו המיסטית של דניאל, ועל בסיס מסורות קדומות מימי דניאל, ונבואות סתומות שאכן עברו משמו - פירש ברוח קדשו את מאורעות ימיו כימים של גאולה. חישובי קיצין מעין אלו מצויים אצל רבים מחכמי ישראל, ובחלק גדול מן המקרים אכן התרחשו אירועים כבירים באותם ימים שהם חזו מראש. דניאל, ואחריו החוזה האלמוני שנשא את דבר ה' בליבו, לא היה זייפן, ובתוכו נתעברה נשמת דניאל (כמקובל בספרות האפוקליפטית של ימי בית שני, וכמצוי בחקר ספרות הזוהר) – והוא דיבר בשם ה' את אשר ראה. גם אם כל פרטי הדברים לא התממשו כפי שחזה, הרי שהוא ראה נכון שימים אלו של מרד החשמונאים יביאו את עם ישראל אל דרגה חדשה לגמרי ממה שהיו לפני כן. ואכן, מלבד עצמאות מדינית בת 100 שנים, זכה ישראל לחג החנוכה שהאיר את ימי גלותו, ונתן לעם את הכח להתמודד עם כל הרוחות שניסו למוטט אותו. כך חזה בצדק אותו המיסטיקן, על בסיס פרשנותו את המסורות שעברו אליו מדניאל הנביא עצמו.
[2] לדיון שיטתי ומקיף על תיארוך הספר ראו: D. J. Wiseman, et al., Notes on Some Problems in the Book of Daniel (London: Tyndale, 1965). בתוכם ראו: D.J. Wiseman, Some Historical Problems in the Book of Daniel, pp. 9-18; T.C. Mitchell and R. Joyce , The Musical Instruments in Nebuchadnezzar’s Orchestra, pp. 19-27; W.J. Martin, The Hebrew of Daniel, pp. 28-30; K.A. Kitchen, The Aramaic of Daniel, pp 31-79.
[3] דיון בכל אלה ראו: רבקה רביב, ספר דניאל והלומד הדתי במאה העשרים ואחת, בתוך: טובה גנזל, יהודה ברנדס וחיותה דויטש: בעיני אלוהים ואדם, ירושלים: פרדס, 2017.
[4] לפירושים מחקריים לספר ראו: Carol A. Newsom, Daniel: A Commentary (Louisville:Westminster John Knox Press, 2014; L. F. Hartman & A. A. Di Lella (2008). Vol. 23: The Book of Daniel: A new translation with notes and commentary on chapters 1-9. Anchor Yale Bible, p. 268. New Haven; London: Yale University Press.
[5] דניאל - גלות והתגלות, עמ' 53, ולאורך כל הספר.